עונג יום טוב שסה

מתירין בסימן בינוני ורבנן הוא דאחמיר ולענין איסור דרבנן מהני ההכרה דהספק דאחר ג' ימים הוי ספק דרבנן ודו"ק: סימן קל שאלה ע"ד העגונה אשת ר' ישראל גוריון מהוראדנא אשר בעלה נהרג בבאדין ונסע לשמה אבי האשה ועוד אחד נסע אתו והכירו אותו לאחר ג"י למיתתו וגם הכיר אביה את הטלית (זאק) שלו שנשאר בבית האסורין בטב"ע גם העיד אביה שהראבינער דבאדין סיפר לו שהשופט דבאדין סיפר לו שבא מהשופט דבערלין לחקור על ישראל גוריון אצל השופט דבאדין וכתב עליו הרבה סימנין כמבואר בגב"ע והסימנים נמצאו בהתפוס ומחמת זה אבד עצמו לדעת גם הראה הראבינער לאביה האדרעססע שהניח התפוס אצלו בכת"י ממש לשלוח מכתב לאמו אידלע לאנדא הדרה אצל דוד שפירא והתפוס שינה שמו ליעקב מארשינסקע ובאת האשה ובקשה להזדקק לעיין בדינה: תשובה הנה במה שהכירו אותו בטב"ע תנן ביבמות (דף ק"כ) אין מעידין אלא עד ג' ימים: ובדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שם מסתפק לומר שהוא מה"ת ולהכי החמיר גם בספק ג"י דהוי ספק דאורייתא והכי משמע לכאורה בש"ס בכורות (דף מ"ו) דקאמר התם שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ופריך ומי אחמירו בה רבנן והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומשני כי אקילו רבנן בסופה בתחילתה לא אקילו רבנן ואם נימא דהא דאין מעידין אלא עד ג' ימים הוא מדרבנן בעלמא א"כ מאי פריך ומי אחמירו רבנן וכי לא ידע דאחמירו רבנן בתחילת עדות הא מתניתין היא אין מעידין אלא עד ג' ימים. א"ו דמזה אין ראי' דאחמירו רבנן דזה הוא מדאורייתא ולא הוי חומרא דרבנן בעלמא ואע"ג דבלא"ה מצינו שהחמירו חכמים לענין משאל"ס דוודאי הוי רק מדרבנן מ"מ מהא דמשאל"ס לא פריך דאין ראיה מזה דזהו רק לכתחילה כדאמרינן ביבמות (דף קכ"א) ואם נשאת לא תצא והש"ס דפריך מי אחמירו בה רבנן הכי פריך מי אחמירו לענין עדות אשה אף לענין דיעבד כי האי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם דהוי אף דיעבד דאף דהב"ש (בסי"ז ס"ק ע') כתב בשם רמ"ה דאם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא היינו לדידן דמספקא לן דלמא מתניתין דקתני אעפ"י שיש סימנין בגופו היינו סימנים גרועים אבל סימנים בינונים מהני דסד"א להכי לא מפקינן לה מבעלה אם נשאת ע"י סימנים בינונים אבל אי סימנין לאו דאורייתא אם נשאת תצא דהא דקתני במתני' אע"פ שיש סימנים בגופו מיירי אף לענין דיעבד למ"ד סד"א בסימנין גרועים ולמ"ד סד"ר אף בבינונים ולהכי פריך שפיר ומי אחמירו בה רבנן לענין דיעבד וכן הביאו רבים מהאחרונים ז"ל מהא דאמרינן בירושלמי (סוף יבמות) ויכם אביה מכה רבה שהעמיד שומרים עד ג' ימים שלא יוכלו להתיר נשותיהם משמע דהוי מדאו' [מיהו אין זה ראיה ברורה שמצינו דבר שהוא רק מדרבנן והיה נוהג גם בימי נביאים ראשונים כדאמרינן בחגיגה (דף ו') דפריך לב"ש דמחייבי מדרבנן קטן שיכול לרכוב על כתיפו של אביו מהא דכתיב וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה וגו' הרי דפשיטא ליה להש"ס דאם חייב מדרבנן היה נוהג גם בימי שמואל] מיהו כ"ז הוא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דהוי דאו' וכן משמע לכאורה מהרמב"ם ז"ל דהא דאין מעידין אלא עד ג' ימים הוי דאו' שכתב (בפ"ח מה' נחלות) וז"ל מי שטבע במשאל"ס וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היה לו סימנין בגופו בכל הדברים האלו יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא באיסור ערוה ע"כ. ומדחשיב כל הני שהחמירו כגון משאל"ס וסימנין או נהרג ולא הכירו פניו דהיינו פדחת עם החוטם דאמרינן בבכורות דהוי רק מדרבנן ולא חשיב נמי בהדייהו שהעידו עליו אחר ג' ימים דיורדין לנחלה אעפ"י שאין משיאין את אשתו ש"מ דסובר הר"מ ז"ל דג' ימים הוי דאורייתא ואין יורדין לנחלה ע"פ עדות זה ודוחק לומר שזה בכלל לא הכירו פניו שכתב הר"מ ז"ל דהיינו שהיה אחר ג"י דלא מהני ההכרה דז"א דלשון לא הכירו פניו משמע שלא הכירו לגמרי כגון שלא היה פרצוף פנים ניכר אבל הנמ"י בשם הריטב"א כתב דהוי רק חששא דרבנן ומה"ת מעידין כ"ז שמכירין אותו: ודע דיש לנו מקום ספק דאף אם נימא דהא דאין מעידין אלא עד ג"י הוא מדרבנן מ"מ בנ"ד הוי איסור דאורייתא לפי שיטת רוב הפוסקים דהא דע"א נאמן בעדות אשה הוא רק מדרבנן וכמ"ש (ר"פ האשה רבה) דמשום עגונה אקילו בה רבנן וכמ"ש התוס' שם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה בדבר הדומה עיי"ש וכן כתב רש"י ז"ל (בשבת קמ"ד) גבי עד מפי עד דבעדות אשה אקילו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קמקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכאן שלא היה רק ע"א כשר מה"ת שהעיד על הכרתו מה"ת אסורה רק דחכמים הקילו להם והם אמרו שלא לסמוך על הכרה אלא עד ג' ימים ואחר ג' ימים לא התירו ומוקמינן אדאו' ואסורה ממנ"פ דלד"ת הא בעינן תרי ומדרבנן אף שהקילו להתיר בע"א מ"מ לא התירו אלא עד ג' ימים ודמי להא דאמרינן (ביבמות צ"ב) הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת וכו' עיי"ש הרי שאם קלקלה אח"כ וזינתה חייבת אף שבשעה שהותרה היה ההיתר בדין מפני שע"מ כן לא התירוה: כש"כ הכא שבשעת ההיתר יש כאן דבר שמדרבנן אסור שלא נתירוה להנשא ובעינן לאוקמי אדאו' ואם מתירין אותה יש כאן איסור תורה שלא עקרו כאן חכמים את האיסור תורה: ובזה יהיה מיושב נמי מה דאמרינן ביבמות (דף קט"ו) גבי בעיא דע"א במלחמה ופשיט מעובדא דב' ת"ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים והא נשים אפילו מאה כחד דמיין וכו' ופריך ותסברא מים שאל"ס הוא ומשאל"ס אשתו אסורה אלא כגון דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין ופירשו התוס' דהיינו סימנים מובהקים או ע"פ טב"ע דגופא מהני הסימנים ג"כ אבל בלא"ה הא לא סמכינן אסימנין דמספקא לן אי סימנים דאו' ע"כ וקשה אפילו אי סימנין דרבנן נמי בעינן למיסמך אסימנין כיון דהוי רק משאל"ס דהוי רק מדרבנן א"ו כיון דנשים אפי' מאה כחד דמיין ומה"ת לא מהני עדותן על הטביעה שוב הוי גם משאל"ס איסור דאורייתא דהם אמרו שלא להתיר במשאל"ס וחזר הדבר לאיסור תורה דנעקרה קולת חכמים שהקילו להתיר ע"פ עד אחד: מיהו אפ"ל דהתוס' מפרשי דאף דמעיקרא דהוי סובר הש"ס שעיקר ההיתר היה מחמת הטביעה מיירי ע"כ ששהו עד שתצא נפשם אבל השתא דמסיק דההיתר היה מחמת ההכרה דאסקינהו וחזינהו לאלתר מוקמינן ברייתא אף בלא שהו עד שתצא נפשם כיון דלא מוזכר בברייתא ששהו עד שתצא נפשם ולהכי הוי איסור דאו' ולא סמכינן אסימנים ושפיר פירש התוס' אבל אם שהו עד שתצא נפשם שפיר סמכינן אסימנין אף שהטביעה היה רק ע"פ ע"א דכיון שהקילו חכמים להתיר ע"פ ע"א כבר אזיל מיניה איסור דאו' ומה שהחמירו