עונג יום טוב של

שייך להטיל תנאי שאינו רוצה אלא ע"מ כן אבל בדבר שא"צ רצון העושה רק שצריך כוונתו לא שייך תנאי והיינו טעמא דאין תנאי בחליצה כמבואר אצלינו שם א"כ בשליח דלא בעינן גבי' רצון אלא כוונה שידע שהוא גט שלא יהא מעשה קוף בעלמא לא מהני תנאי כלל ואף אם נתן לה ע"מ שיתקיים איזה תנאי הוי גט אף אם לא נתקיים התנאי כיון דמ"מ ידע שהוא גט ושהיא מתגרשת בו ואף שנתינתו היה בטעות כמו בכל תנאי שלא נתקיים דאמרינן שלא ע"מ כן נתן. וא"כ כיון שאין טעות השליח מבטל השליחות לא מהני שאלה כיון דכל עיקר כחו של שאלה לשווי' הנדר נדר טעות וכאן לא איכפת לן בטעותו של שליח כלל כיון שעשה בשליחות המשלח ועיין בספר גט מקושר שהחליט שאם היה השליח אנוס למסור הגט נמי מהני ואף שבסדר הגט הוצרך שלא יהא השליח אנוס מ"מ זהו דוקא באונס דאנוס כמאן דלא עביד כלל דמי ולמעשה קוף בעלמא דמי אבל טעותו של שליח אינו מבטל המעשה]: שוב ראיתי דז"א דאף דטעות או תנאי של שליח אינו מבטל המעשה זהו דווקא אם הי' טעות או תנאי או אונס בעשיית שליחותו דהיינו שלא רצה להיות שליח כ"א על תנאי זה בזה שפיר אמרינן דלא מהני תנאי אבל אם היה טעות בקיום עצם הענין כגון שנעשה שליח לקדש לו אשה ונתן לו רשות לברור איזה אשה שירצה השליח ועל איזה אופן שירצה השליח וקידש לו אשה על תנאי שתתן מאתים זוז וכיוצא בו בזה ודאי מהני תנאי דהא נתן לו רשות לקדש באיזה אופן שירצה וכן אם קידש ונמצא קדושי טעות הקידושין בטלים כמו במשלח גופא וה"נ בתרומה שעשאו שליח ונתן לו רשות לתרום מכרי זה איזה פירות שירצה להטיל עליהם קדושת תרומה והפריש תרומה יכול הוא לשאול אח"כ דבמה ששואל ומוצא פתח לנדרו דמי כמו שנמצא טעות במה שהפריש הפירות האלו לתרומה וטעות בעצם המעשה מבטל המעשה גבי השליח כמו גבי משלח: ומה שהערנו דאיך יכול לשאול על נדרו והפרשתו כיון דעיקר חלות נדרו לא היה ע"י דיבורו לחוד כ"א בכח ושליחות הבעלים א"כ לא מצי לשאול נ"ל דמ"מ כיון שביארנו לעיל דתכונת ששא"כ דאמרינן אינו חשוב כאילו פיו של המשלח עשה הדבר אלא שמועיל מעשה השליח כמו שמועיל מעשה המשלח אבל הדבר נחשב על גופו של שליח א"כ שפיר יכול דכיון שעשאו שליח לתרום והוא תרם בטעות דהכי גדר של שאלה לחשוב את הנדר לטעות מעיקרא] נתבטל הפרשתו למפרע וקרינן בי' שפיר אבל אחרים מוחלים דברו דהנדר היה דיבור פיו של השליח ולא דיבור פיו של המשלח אף שהדיבור נקבע ע"י הרשאת המשלח ושליחותו מ"מ דיבור פיו של השליח מקרי וכה"ג איתא בתמורה (דף יו"ד) דאמר התם בעי רב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי ופרש"י א"כ דמקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בציבור ושותפין וה"ד כגון דשוו ציבור או שותפין שליח לאקדושי קרבן עלייהו דהשתא הוי מקדיש יחיד וקרינן קרבן יחיד אי בתר דידי' אזלינן ואנן תנן בשילהי פרקין הציבור והשותפין אין עושין תמורה אלא בתר מתכפר אזלינן הילכך אין קרבנם עושה תמורה הואיל ורבים מתכפרים בו ולא קרינן ביה קרבן יחיד עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דפשיטא לי' להש"ס דאי בתר מקדיש אזלינן אם עשו ציבור שליח להקדיש עלייהו קרבן יש להאי קרבן דין מקדיש יחיד ואמאי לא נימא דכיון דהיחיד הקדיש בשליחות הציבור ובכחם מיקרי מקדיש ציבור ולא מצי לעשות תמורה אפילו אי בתר מקדיש אזלינן דדמי כמו שהם בעצמם הקדישו דשלוחם כמותם. א"ו דלא אמרינן שלוחם כמותם אלא לענין שיועיל הקדישו של השליח כמו הקדישו של משלח אבל גוף ההקדש חשבינן לי' להקדש יחיד שהשליח יחיד הטיל עליו כח הקדושה וה"נ בענין שאלה אף שלא היה בכח השליח לתרום רק בכחו של המשלח מ"מ התרומה חלה בדיבור פיו של שליח וקרינן בי' אבל אחרים מוחלים דברו הלכך שפיר מהני שאלת השליח אפילו בלי רשות בעלים: ולא דמי למש"כ המל"מ (בפ"ו מהלכות גירושין) בשליח שעשה שליח דמסתפק שם לומר שאין השליח הראשון יכול לבטל השליחות משום שכבר נסתלק משליחותו וכולהו מכח בעל קאתי ע"ש דהתם ביטול השליחות הוא מטעם דאתי דיבור ומבטל דיבור כדאיתא בפרק האומר ומבטל רק מכאן ולהבא ולהכי לא מהני כיון שכבר עשה שליח אחר לא מצי לבטלו אבל שאלה דעוקר הנדר מעיקרא שפיר מהני בשליח ודו"ק: ויש לעיין בהא דאמרינן בשבת (דף קל"ג) דפריך לאביי אליבא דר"ש דסובר דדשא"מ מותר אפילו בפסיק רישא האי קרא דבשר למישרי מילה בצרעת ל"ל ומשני רב עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין תינח גדול קטן מאי איכא למימר אמר רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ואי איכא אחר ליעבד אחר ופרש"י שם ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם. והמל"מ (בפ"ו מה' צרעת) כתב על דברי רש"י אלו וז"ל משמע מדבריו דאי קאי אב התם אף שהמל אינו לטהרו אפ"ה עובר בלאו וטעמא דמילתא דכיון שהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותי' דאב קעביד וכיון דכוונת האב הוא לטהרו הרי עובר בלאו עכ"ל ולכאורה הדבר צריך ביאור דמה איכפת לן במה שהאב עומד כאן ואומר דלקוץ בהרת בנו הוא מתכוין אם אחר מל והאחר אינו מכוין לקוץ רק במצות מילה קא עסיק ומ"ש המל"מ דכיון דהמצוה מוטלת על האב וקא עביד שליחותו אסור הא ביארנו דאף דאמרי' שלוחו שא"כ מ"מ אם יש במעשה שהוא עושה בשליחותו מידי דלא מצינן למירמי על המשלח ומידי דמצינו למרמי על המשלח אמרינן מה דלא מצינן למרמי על המשלח לא רמינן עליו ומה דמצינן למרמי על המשלח רמינן עליו ואמרינן שלוחו ש"א כמותו: וה"נ מאי איכפת לן מה שהאב אומר שמכוון לקוץ בהרת בנו והמל עושה בשליחותו אנן נימא דמה שמל הוא בשליחות האב ומה שמכוין האב לקוץ בהרת בנו אין המל עושה בשליחותו אלא הוא מל אדעתו דנפשו ואינו רוצה בקציצת בהרת ועוד דהא קיי"ל דאם לא רצה האב למול מחויבים ב"ד למולו א"כ כשאומר האב שמכוין לקוץ בהרת בנו נחשוב את האב כאילו אינו רוצה למולו וימול אותו האחר שלא בשליחותו. ואם כן קשה למה כתב רש"י ז"ל דלא ליקו האב הכא מה איכפת לן אם האב עומד שם דאפילו בקדשים דהמחשבה פוסלת בהן קיי"ל בזבחים (דף מ"ו) דהכל הולך אחר העובד ואין הבעלים מפגלים ובנדרים (דף ל"ה) מבעי לן הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא נינהו ולא פשיט דשלוחי דרחמנא נינהו מהא דאין הבעלים מפגלין וע"כ משום דסובר הש"ס דאפילו אי שלוחי דידן נינהו מה דאין הבעלים מפגלים שלא עשאום שלוחין אלא על הזריקה ולא על מחשבתו שהוא חושב וה"נ יכול למול בשליחותו והוא לא ניחא לי' בקציצת הבהרת וצ"ע: