עונג יום טוב קעה

נבילה ע"י שחיטת כומ"ז שהוא כקוץ ונקב בעלמא וכיון שאסורה באכילה בלא"ה לא מהני החזקה על איסור הנאה והוי לענין איסור הנאה ספק השקול ובעינן לאוקמי אחזקת היתר כמו שהיתה מותרת בחייה בהנאה כן מותרת עכשיו] ולהכי שפיר פריך וניחוש שמא מין הוא דמספיקא בעינן למיסר דבתחילת השחיטה נאסרה באכילה משום מחשבתו ע"י חזקת איסור דידה ויגרור עם איסור זה גם איסור הנאה ושוב לא יפקע עד דהוצרך לשנויי אין רוב אומות מינין והו"ל מינין מיעוטא כמש"כ רש"י ז"ל א"כ הרי הוכחה ברורה דהיכא דא"א לחלק איסור הנאה מאיסור אכילה מהני חזקת איסור גם לאיסור הנאה א"כ ה"ה בשחטה ואח"כ חשב עלי' בישראל דאם לא חשב הרי מותרת לגמרי ואם אנו באין לאוסרה באכילה הוא רק מחמת ספיקא דשמא חישב עלי' וממילא נגרר איסור הנאה עם איסור אכילה מחמת חזקה ואסורה בהנאה: ואפשר לומר דמהני חזקת איסור להחזיקו באיסור אכילה לחוד ותלינן ששחט מתחילה לכומ"ז באופן שאינו נאסר רק באכילה ולא בהנאה כגון ששוחט להרים וגבעות דתנן בחולין (דף מ') דפסולה ולא הוי כזבחי מתים אע"ג דהשתא לאחר שחיטה אמר ששוחט לדבר שנאסר בהנאה מ"מ מה שהוכיח סופו על תחילתו אמרינן רק דשחט לשם כומ"ז אבל לא לשם ע"ז האוסר בהנאה ואף דרש"י ז"ל פי' דלשם הרים פסולה רק מדרבנן מ"מ כיון דבחזקת איסור קיימא אסור אפילו בספק דרבנן וצ"ע: עוד יש לעיין במש"כ הכרו"פ דלענין הנאה מוקמינן אחזקה דלכאורה נראה דעל רגע קטנה דמשעת שחיטה עד המחשבה לא מוקמינן אחזקה וראי' לזה מהא דתנן בנדה (דף י"ד) נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן לאח"ז פטורים מן הקרבן ותני עלה שם וחייבים באשם תלוי וקשה כיון דספיקא הוא אמאי חייבין באשם תלוי נוקי אשה בחזקת היתר דמה"ת מוקמינן אשה אחזקה כדאיתא בריש נדה שם (דף ב') לענין חולין וכל היכא דאיכא חזקה ליכא אשם תלוי כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ח) ואין לומר כיון דבלא"ה טמאה משום משמשת טומאת ערב להכי לא מוקמינן לה אחזקה דאכתי נוקי אחזקה לענין טומאת נדה שאינה טמאה נדה. א"ו דעל שעה קטנה לא מוקמינן אחזקה מיהו זה אינו דהתם דאשה עלולה לראות והשתא ראתה בודאי לא שייך לאוקמי אחזקה ברגע קטן ולאחר זמן ראייתה על רגע קטנה משא"כ הכא דאין הבהמה עלולה לחשב על שחיטתה לכומ"ז ואיכא למימר דלא שחט לכומ"ז ומוקמינן אחזקה שפיר ודו"ק כנלע"ד: סימן נז כתב מהרש"ל בספרו יש"ש בחולין (פ"ב סימן י"ג) דאע"ג דקיי"ל הפיל סכין ושחט בו שחיטתו כשירה דלא בעינן כוונה לשחיטה מ"מ אם כיון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לעשות כנחירה וחניקה נראה בעיני דזה לא מיקרי שחיטה וגרע יותר מנפלה מעל הקורה שאינו בכלל וזבחת עכ"ל: ולכאורה מדברי הש"ס חולין (דף פ"ה) לא משמע הכי דאמר שם ר"ח נפל לי' ואניבא בכיתנא אתי לקמיה דרבי א"ל שקול עופא שחוט על בוביתא דמיא דמורח דמא ושביק ליה ופריך והיכי עביד הכי והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה נוחרו או ומשני כי אתי ר"ד אמר צא טרוף א"ל כי אתי רבין אמר צא נחור א"ל עיי"ש ומאי קשיא לי' לתלמודא דילמא א"ל לשחוט ע"מ שלא יתיר בשר באכילה ומכיון שלא יתיר ולא יטהר מידי נבילה אין השחיטה מתרת ול"ל לשנויי דא"ל צא וטרוף או צא ונחור ואף דמסיק שם דבעי לאשמעינן רבותא לכל חד וחד לר"ד אשמעינן דשחיטה שאינה ראויה לענין כסוי לא שמיה שחיטה ולרבין אשמעינן דיש שחיטה לעוף מה"ת מ"מ מעיקרא מאי מקשה תלמודא אימא שצוה לשחוט בכוונה שלא לטהר מידי נבילה וכן בברייתא דקתני כיצד יעשה נוחרו או עוקרו אמאי לא קתני תקנתא מעלייתא לשחוט בכוונה שלא לטהר מידי נבילה דעדיף טפי דנחירה הוי צער בע"ח א"ו דהא מילתא לא מהני מידי דכיון דשחיטה לא בעי כוונה אפילו אם כיון שלא יטהר מידי נבילה נמי מותר באכילה: אלא שלכאורה יש להביא ראי' לדעת מהרש"ל מהא דאמרינן בחולין (דף ל"א) נדה שנאנסה וטבלה אר"י א"ר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה טהורה לביתה משום דבעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ורי"א אף לביתה לא טהורה. ופריך בסוף הסוגיא ה"ד נדה שנאנסה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא הוא ותו בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתן אם יש להן פקחות מתקנות אותן אוכלות בתרומה ודחיק ר"פ לאוקמי שירדה להקר או שנפלה מגשר ואמאי לא משני כדבעי למימר מעיקרא דאנסה חברתה ואטבלה וגבי שוטה וחרשת דאין להן דעת לעצמן כלל מהני כוונת הפקחות אבל בפקחות דיש להן דעת עצמן והיא כוונה שלא תטהר לא מהני לה כוונה דחברתה להכי א"ר דטהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ומדלא מוקי הש"ס הכי ע"כ דאם כוונה בהדיא שלא תטהר אף לרב אסורה לביתה דאף דחולין לא בעי כוונה מ"מ במתכוונה שלא תטהר לא מהני אף בחולין וממילא דה"ה בשחיטה כה"ג אם כיון שלא יטהר מידי נבילה אינו מטהר דהא הש"ס מדמה התם שחיטה לטבילה דרמי דר"י דנדה שנאנסה אהא דאמר ר"י דהלכה כסתם משנה דנפלה סכין ושחטה כשירה עיי"ש דאין לומר דפשיטא ליה להש"ס לאידך גיסא דהיכא דאטבלה חברתה מיקרי כוונה מעליא אף גבי תרומה דבעי כוונה אפילו אם היא בעצמה כוונה שלא תטהר דזה וודאי א"א לומר דודאי היכא דבעינן כוונה והיא מכוונה להיפוך לא מהני כוונת חברתה כיון דהיא עצמה בת דעת: וראי' לזה דהרי דעת התוס' ביבמות (דף ק"ד ע"ב) ד"ה והא דגבי חליצה מהני כוונת ב"ד העומדים ע"ג ולהכי הוצרך לפסול חרש משום שאינו באמר ואמרה וקטן משום דאיש כתיב בפרשה ולא פסלינן להו משום דחליצה בעי שיתכוונו שניהם ואם לא נתכוונו חליצתן פסולה משום דמטעם זה א"א לפסול דגבי חליצה איכא ב"ד המלמדין אותן ועומדים ע"ג שיכוונו עיי"ש בתוס' ואפ"ה אמרינן בהא דאר"ל שם (דף ק"ו) ה"ד חליצה מוטעת דכשירה כל שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ואת אמרת חליצתה כשירה עיי"ש ומאי קושיא דילמא להכי מכשרינן משום דמיירי דאיכא כוונת ב"ד שכוונו להתירן בחליצה ומהני כוונת העומד ע"ג ומכוון אף שהוא אינו רוצה ומטעינן ליה שיחלוץ ע"מ לכונסה והב"ד מכוונים שתהא מותרת בחליצה זו והא דאסרינן בלא נתכוונו מיירי שלא כוונו ב"ד על מעשה חליצתו בשעת מעשה שיהא לשם פטור להכי אם לא כיון גם הוא חליצתו פסולה ומה שהיא כוונה לשם פטור לא מהני שלא כוונה על מעשיו כ"א על מעשה עצמה ואנן בעינן שיכוון העע"ג על מעשה מי שאינו מכוון [ועיין לעיל שבארנו דכוונת חליצה אינו אלא בגדר כוונה] וכן בההוא דאתא לקמיה דר"ח אמר לי' חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר הכי א"ל מינך הוא דאפסלה חלוץ לה חליצה מעליא ולא מצא תקנה להכשיר חליצה ראשונה על ידי כוונת ב"ד ואמר נמי