אור פנימי על תלמוד עשר הספירות ד:ד

היינו בהתפשטות ב', שיצא הזווג רק בקומת חכמה, וע"כ נתחלפו האורות שבא אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה וכו', ואור המלכות, בכלי דיסוד ונשאר כלי המלכות בלי אור. כנ"ל. (באו"פ ח"ד פ"ב אות ח').

כבר נתבאר, שכל הקומות היוצאות בדרך ההזדככות, הן נבחנות לאו"ח ודין, ואע"פ שיש בהן גם או"י, אלא כיון שנמשכות דרך אחורים, דהיינו בדרך הזדככות העביות שנקרא פנים כנ"ל, ע"כ גם האו"י נבחן לבחי' דין. וזה אמרו, "היסוד מאיר בכלי של המלכות דרך אחורים של היסוד" אשר כל הע"ס האלו האו"י והאו"ח יחד הן בחינת אחורים ודין. אמנם מלבד זה יש להבין, אשר כל האור היורד מהיסוד לכלי מלכות, הוא כולו או"ח ואין בו מאו"י כלום, כי בהיות מקום הזווג והמסך בכלי היסוד דהיינו בבחי"ג, הרי המסך הזה מעכב על האו"י, שלא יתפשט ממנו כלום מבחי"ג ולמטה, ונמצא שכל מה שיורד מהיסוד לכלי המלכות הוא רק או"ח ולא או"י, וזה שמוסיף הרב ומדייק "בסוד או"ח" כאמור.

שאור זה הוא בקומת כתר, שהוא מחשיב את העביות הגדולה יותר לבחינת פנים, ואו"ח היורד משפיל העביות הגדולה דבחי"ד, ומעדיף לבחי"ג הזך ממנה שהוא בסתירה לאור המלכות העולה, וע"כ מבטשים זה בזה כנ"ל (ח"ד פ"ג אות ט' ע"ש) ויתבאר עוד בהסתכלות פנימית כאן.

ונקראו ניצוצין משום הדמיון אל הניצוצין היוצאים מתחת הפטיש דאתנהרו ואתדעכו לאלתר. כמ"ש בזוהר אמנם אין המשל דומה לנמשל לגמרי, כי הניצוצין היוצאין תחת הפטיש מאירים כרגע ונאבדים תכף ולא נודע מקומם איה, משא"כ אלו ניצוצין שבכאן וכן הרפ"ח ניצוצין אע"פ, שנכבו תכף, מחמת הסתלקות הזווג לבחינה יותר עליונה, שהיא הבחי"ב, עכ"ז לא נאבדו משם, כי אין העדר ברוחני כנודע, ועצמותן וממשיותן נשארו שמה, אשר אח"כ חזרו לאיתנם בעת שהגיע לשם התפ"ב כמ"ש במקומו.

הוא אור העב הנשאר למטה אחר ההסתלקות דהתפ"א, שהוא עצם הכלים השייכים להתפ"א דעקודים, אשר שמה הניחו האורות את הרשימות שלהם, ושמה נפלו הניצוצין מהאו"ח היורד. כמ"ש הרב לעיל (ח"ד פ"ב אות י' ע"ש ובאו"פ).

היינו להתפשטות ב', הבאה לאחר מכן שנקראת פרצוף ע"ב דא"ק, אבל כלי היסוד של העקודים שבכאן, הוא נעשה מאור העב הנשאר למטה אחר ההסתלקות דהתפ"א, כנ"ל בדיבור הסמוך.

עי' היטב לעיל בדברי הרב ח"ד פ"ג אות ט' ובאור פנימי אות פ' שנתבאר זה באורך. ודע כי אחר שנפסק הזווג בכלי העליון ועלה ממעל לו, אשר אז נפסק ג"כ הארת הזווג מכלי התחתון בהכרח, הנה אז נמצאים גם הניצוצין שירדו לשם שמתכבין, וע"כ יכולה שוב הרשימה, שהיתה ממעל לכלי, לחזור ולהתלבש בכלי כבתחילה (עי' לעיל באו"פ פ"ג אות פ'). ועכ"ז אותה הארה מרחוק שנקראת תגין, לא פסקה מכלי גם לאחר זה, משום שאין העדר ברוחני כנודע, בסוד מעולם לא זזה שכינה וכו'.

פירוש, שאותה הרשימה נעשתה לבחינת כלי של הזכר דאור החכמה, בכתר דהתפ"ב, הנקרא ע"ב דא"ק. וז"ש הרב, "מכתר שהניח הרשימו לצורך החכמה אבל לא עשה בחינת כלי". כלומר, שלא עשה בחינת כלי לצורך הנקבה של אור החכמה בכלי דכתר של התפשטות ב', כמ"ש בסמוך.

כבר כתב הרב לעיל (פ"ב אות י') שעצם בחינת הכלים דעקודים נעשו מאור העב הנשאר מאור הסתלקות גופו, ע"ש. ומזה תבין שאין כאן המדובר מכלי דכתר גופו אלא הכוונה היא על הכלים דהתפ"ב, הבאה לאחר הסתלקות של עתה, אשר יש שם בכלי דכתר בחינת זכר ובחינת נקבה. וכן בכלי דחכמה ובינה ויסוד ומלכות, כמ"ש הרב לקמן (אות ו' ובע"ח בשער מול"מ פ"ג). והנה הכלים של הזכרים משם, נעשו מן הרשימות הנשארות בכלים דעקודים. והכלים של הנקבות, נעשו מהניצוצין הנופלים מאו"ח היורד לתוך הכלים דעקודים שבכאן כמ"ש שם בדברי הרב. וזה אמרו, "אשר הכתר הניח רשימו לצורך החכמה" דהיינו הכלי של הזכר דאור החכמה שבכלי דכתר דהתפ"ב. "אבל לא עשה בחינת כלי" פי' לצורך הנקבה אשר שם, כמ"ש לקמן בדיבור הסמוך.

כלומר על ידי זווג דהכאה בבחינה אשר למעלה מהכלי שנתרוקן מהאור, נמשך ויורד או"ח לכלי שנתרוקן, דהיינו אחר שנסתלק האור מכלי מלכות, שהוא משום שנזדכך המסך דבחינה ד' לבחי"ג שהיא יסוד, ונעשה הזווג בכלי של יסוד הנה אז יורד או"ח מהארת הזווג הזו, אל המלכות שנתרוקנה מהאור. וזה אמרו "על ידי הכאה במה שלמעלה מהם" נמשך האו"ח לכלי.

הרשימה שנשארה בכלי שנתרוקן, מכה באור חוזר היורד לכלי שלו, משום שהוא הופכי לאור חוזר היורד כנאמר לעיל, וע"י הכאה זו נולדו ונפרשו ניצוצין מאו"ח היורד ונופלים לתוך הכלי שנתרוקן, ומניצוצין הללו נעשו הכלים.

היינו הכלים, לצורך הכלים של התפ"ב, אבל הכלים דעקודים דהתפ"א נעשו מאור העב, כנ"ל בדברי הרב פ"ב אות י' (ועי' באור פנימי פרק ב' אות ק').

כי בהגיע המסך להזדככות הגמורה כבחינת המאציל, הנה אז כבר פסק כחו, ואין בו עוד שום זווג דהכאה, שיוריד או"ח בכלי דכתר אחר שנתרוקן מהאור, "לכן לא נגמר עדיין בחינת הכלי שלו" כי אין שם ניצוצין מאו"ח היורד, כמבואר.

וצריכים להבין מאד ענין קבלה זו, שקיבלו הספירות מהמאציל אחר עליתן אליו, שאומר הרב כאן. והענין תבין אחר שתדע ענין הסתלקות הע"ס דגופא ועליתן למאציל על בוריו. ודע שכל זה נמשך וקשור רק באור המלכות, שפירושו המסך והאו"ח שבמלכות, שהרי אור אחר אין במלכות, כי אינה מקבלת שום אור ישר לעולם, כנודע. ולפיכך כל האור שבה, הוא רק האו"ח, הנמשך ע"י זווג דהכאה בהמסך שבה. באופן, שעביות דבחי"ד היא הכלי של המלכות, והמסך המעכב על אור העליון מלהתפשט לעביות דבחי"ד, עם האו"ח העולה בסבתו נחשבים להאור של המלכות. ולפי זה תבין, אשר עיקר ענין עליות האורות להמאציל, הוא קשור בעלית המלכות בלבד. כי עולה, פירושו, מזדכך ומשוה צורתו להעליון שהשוואת הצורה להעליון, מביאו ומחברו בעליון, כנודע. והנה אין ענין הזדככות העביות נוהגת, אלא במלכות שיש בה עביות, משא"כ בט"ס ראשונות שאין בהן עוד בחינת כלי כלל, ונחשבות כאן רק לאור גמור (כנ"ל בדברי הרב ח"ד פ"א אות י"א), איך יתכן לומר בהן ענין הזדככות העביות. אלא ודאי שענין העליה וההזדככות נאמר רק במלכות בלבד. ואין הכוונה, על הכלי של המלכות, כי הכלים, אינם מזדככים לעולם מן עביותם (כמ"ש בח"ב תשובה מ"ג), אלא הכוונה היא, על המסך המתוקן בכלי המלכות, (כמ"ש לעיל באו"פ פ"ב אות י' עש"ה). וכבר ידעת ענין ד' הקומות, היוצאות ע"י זווג דהכאה על המסך, מתחילת הזדככותו, עד שנזדכך לבחינת המאציל. ותדע, שהקומות הללו ההולכות ומתמעטות, הן הן הספירות, שאומר הרב כאן שעלו אל המאציל ואע"פ שיש ע"ס בכל קומה וקומה, עכ"ז הן נבחנות רק בשם ספירה העליונה שבקומתן: כי הקומה דבחי"ג, אע"פ, שיש בה ע"ס עד קומת חכמה, היא נקראת כולה רק בשם אור החכמה לבד, דהיינו על שם ספירה העליונה שבהקומה. וכן הע"ס של הקומה מבחינה ב', שהיא עד הבינה, נקראת בינה בלבד. ודבחי"א בשם ז"א. ודבחינת כתר ושורש בשם מלכות. גם תדע, שכל אלו הרשימות, שהאורות של העקודים הניחו בכלים שלהם אחר הסתלקותם, הנה כל אלו נשארו רק בכלי המלכות, שהרי היא הכלי המיוחדת, לכל הע"ס דעקודים (כנ"ל), וזהו האור העב, שמביא הרב לעיל (פ"ב אות י'), שהוא בחינת הכלים עצמם דעקודים, אשר שם הניחו האורות את הרשימות שלהם. הנה בהכרח, שהוא בחינת המלכות לבדה, שהרי בט"ר אין שם שום עביות, כנ"ל. ונתבאר באו"פ שם, אשר אור העב הזה ה"ס או"ח שבהמלכות, שנתרחבה עמו מינה ובה, להלביש הע"ס דאו"י ממעלה למטה שנקרא גוף, (עש"ה). הרי מבואר, שהרשימות כולן שנשארו מהתפשטות הראשונה אחר הסתלקותה הן נשארו בהכרח רק במלכות לבד. ונתבאר שהמלכות כלולה מהרשימות כולן שנשארו מהתפ"א, ועל כן אחר שעלה המסך להמלכות של ראש, שפירושו, שנזדכך המסך מכל עביותו ובא בהשוואת הצורה למלכות של ראש, הנה נבחן, שגם המסך שעלה כלול מכל הרשימות שנשארו במלכות, חוץ מרשימו דבחי"ד, משום שבחינה אחרונה אינה מנחת רשימו, (כדברי הרב בח"ד פ"ג אות א' ע"ש באו"פ). עתה תבין דברי הרב כאן, שאומר "אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל, חזרו למקומם, חוץ מן הכתר". כלומר אחר שהמסך דמלכות של הגוף עלה למלכות של ראש, שנקראת בחינת מאציל אל הגוף כנודע, והוא מכח השוואת הצורה אליו, כנ"ל, ונמצא משום זה, שנתחבר ונכלל עם המסך שבמלכות של ראש, כמו בחינה אחת, ומתוך שהמסך שבמלכות של ראש, נמצא שם בתמידיות בזווג דהכאה, כי אין הזדככות בראש, כנודע, הרי גם המסך דגוף שעלה ונכלל עמו, נמצא שמשמש עמו יחד, לזווג דהכאה ולהעלאת או"ח ממטה למעלה הנוהג בראש, כי נכלל באותו בחינת עביות שישנו בהמסך שבמלכות של ראש. וכבר ידעת, שאלו הרשימות, שנשארו בהמלכות של הגוף, הנה הן כלולות בהמסך שעלה לראש, שהן רק עד עביות דבחי"ג, כי מעביות דבחי"ד לא נשארה רשימה כנ"ל, ולפיכך אחר שהמסך דגוף, נכלל ובא בבחינת הזווג של המסך של ראש, וקיבל ממנו את עביות שממטה למעלה הכלולה בו, הנה אז חזרו ונתעוררו אותן הרשימות הכלולות בו ממלכות דגוף, ושבו לעביותן כבתחילה, דהיינו עביות שממעלה למטה כנוהג בגוף. באופן, שמתחילה נכלל המסך בהמלכות של ראש, ונתעבה בעביות שממטה למעלה הנוהגת בראש, ואח"כ נתעוררו הרשימות הכלולות בהמסך ונתעבו גם הן, שבהן נתהפך העביות ונעשתה לבחינת ממעלה למטה. וצריך שתדע, ההפרש הגדול בין עביות שממטה למעלה, לבין עביות שממעלה למטה. כי ממטה למעלה, פירושו, כבחינת התנגדות אל התלבשות, ועכ"פ אין שם יחס של הלבשה ולא כלום, וע"כ היא בחינת ראש, שנקראת כתר או א"ס. והפוכו הוא, בחינת עביות שממעלה למטה, שפירושו, בחינת הלבשה גמורה להאו"י, וע"כ נקרא גוף או נאצל, ולעולם אינו נקרא בשם א"ס או מאציל. והבחן זה, נוהג בראש וגוף שבכל הפרצופין שבעולמות. ולפיכך בעת שנזדכך המסך מכל עביותו לגמרי, שהשווה צורתו אל בחינת מלכות של ראש, שהוא נקי לגמרי, מבחינת עביות שממעלה למטה, כנ"ל, מובן מאליו, שהרשימות הכלולות בו היו שקטות לגמרי, ונחשבות כמו שאינן במציאות כלל. ואז נכלל המסך דגוף בהמסך של ראש, בעביות שממטה למעלה. אמנם כיון שנתעבה המסך, אע"פ, שהיא רק עביות שממטה למעלה מ"מ, אותן הרשימות השקטות והנחות הכלולות בהמסך, נתעוררו משום זה וקמו לתחיה, דהיינו שנתעבו גם הן, אמנם כיון שהרשימות הללו באו מגוף, שכבר היו ביחס הלבשה, נמצא מאליו שעביות הזו נתהפכה אצלן לבחינת ממעלה למטה, לבחינת גוף. והמסך קנה מחמת זה שינוי צורה רחוקה מאוד מהראש, דהיינו, כשיעור ההפרש מן בחינת ראש לבחינת גוף. ונמצא, אשר באותו רגע, שהעביות שממעלה למטה נתגלה בהמסך שהוא בחינת גוף, נבחן, שהמסך חזר ויצא מהראש וירד לגוף, אלא לא לבחינה ד' של גוף המכונה טבור, אלא רק לבחינה ג' של גוף שנקרא חזה, שהוא מטעם, שהמסך לא היה יכול להתעבות רק עד בחינה ג', כי בחי"ד לא השאירה רשימו בהמסך כנ"ל. והנך מוצא, שהמסך שעלה למאציל, השיג שם ב' בחינות של עביות, דהיינו עביות שממטה למעלה, מכח התכללותו מתחילה במלכות של ראש. ועביות שממעלה למטה, שנתעורר וחזר להרשימות הכלולות בו. ולפיכך בצאת המסך, ממלכות של ראש אל מקום החזה שבגוף, כנ"ל, הוציא מתחילה בחינת זווג דהכאה דבחינת ע"ס של ראש מהחזה ולמעלה מכח העביות שממטה למעלה הכלולה בו, והיינו רק בקומת חכמה, כי אין בו רק עביות דבחי"ג. ואח"כ, נתפשט מחזה ולמטה לבחינת ע"ס דגוף, מכח העביות שממעלה למטה הכלולה בו. והוא הנקרא התפ"ב. וזה אמרו "אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל" כלומר, אחר שהמסך דגוף נזדכך לגמרי, המכונה שעלה אל המאציל, שהוא מלכות של ראש כנ"ל, הנה קבל שם שוב כח לחזור ולהתפשט להתלבשות ע"ס כבתחילה, שהיינו שחזרה ונתעוררה עביות, שבהרשימות שבו, עד לבחי"ג, אשר אז חזר למקומו למלכות דגוף כבתחילה, כנ"ל, ואז יצא עליו התפשטות ב' בע"ס של ראש וגוף כבתחילה כנ"ל. וז"א "חזרו למקומם" דהיינו למקום מלכות דגופא. כמו שנתבאר.

והוא משום שהמסך לא נתעבה יותר בהתכללותו במלכות דראש, אלא עד בחי"ג, כי בחי"ד לא השאירה רשימה, כבדיבור הסמוך, והתפשטות היוצאת על מסך דבחי"ג, הוא רק עד קומת חכמה, וחסר אור הכתר. וז"א "שכולם חזרו למקומם, חוץ מן הכתר". ונמצא שאור החכמה מתלבש בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דז"א, ונשארה המלכות בלי אור.

היינו כלי דנוקבא דכתר, שהיא אור החכמה המתלבש בכלי דכתר, החסרה כאן מטעם שנתבאר לעיל (פרק זה אות ד' ועי' באו"פ שם).

האור דקומת חכמה, שבא להתלבש בכלי דכתר הוא דומה לטבע אור חוזר היורד, (הנ"ל בדברי הרב) (בפרק ג' אות ט' ובאו"פ שם) שהוא בסתירה אל אור הרשימה, ומכים זב"ז.

כי הרשימה הנשארת מהתפ"א, מתוך שהיא עליונה מן החכמה, כי קומתה עד הכתר, ע"כ היא נמצאת בסתירה לאור החכמה הבא עתה, שקומתה רק עד החכמה, (כבאו"פ לעיל פ"ג אות ס' עש"ה). וכן יש מעלה לאור החכמה בהיותו בא עתה מלמעלה למטה, כדי להתלבש בהכלים, משא"כ הרשימה שטבוע בה החפץ להסתלק מבחינת התלבשות אע"פ שאינה עולה ממש, (כנ"ל בדברי הרב פ"ג אות ט' ובאו"פ שם אות ע' עש"ה).

פירוש, שאור העב, שנפל מהרשימה מחמת הכאתו של אור החכמה בו, נעשה לכלי לאור הרשימה, שהוא בחינת הזכר של הכלי דכתר. ומהניצוצין שנפלו מאור החכמה מחמת הכאתו של אור הרשימה בו, נעשה הכלי לאור החכמה שבכלי דכתר, שהוא בחינת הנקבה של הכלי דכתר. ואע"פ שיש כבר כלי לזכר דכלי דכתר כנ"ל. מ"מ ע"י הכאתו דאור החכמה, הוא נגמר ונתחדש (כמ"ש זה באורך בחלק ה' בע"ה).

הוא בע"ח שער מטי ולא מטי פרק ג'.

כי אלו ואלו היו על ידי עליות האורות להמאציל, שפירושו, הזדככות המסך. ולפיכך גם הדרכים שוים זה לזה. כמ"ש זה באורך בספרי פנים מאירות ומסבירות על העץ חיים בעניני שבירת הכלים.

כי ע"י ההזדככות שבמסך, היו הקומות מתמעטות והולכות, ומכל בחינה עליונה נפלו ניצוצין אל בחינה התחתונה הימנה, שהיא ההתחלה של שיתוף מדת הרחמים בדין, כי הניצוצין דבחינה עליונה נחשבים למדת הרחמים כלפי התחתונה. ונודע ששיתוף מדה"ר בדין הוא היסוד לקיום העולם, כנ"ל (או"פ פ"א אות ד' ד"ה וזה). וז"ש "שבעקודים היה קלקול ע"מ לתקן וסותר ע"מ לבנות" שזה דומה לשביה"כ שנפלו הניצוצין. ע"מ להחיותם במדה"ר. וכל ההפרש שיש ביניהם הוא, שכאן היה רק קלקול, ושם "היה ביטול ומיתה ממש". (כמ"ש באורך בביאורי פמ"א ופמ"ס בענין שביה"כ).