אור פנימי על תלמוד עשר הספירות ד:ג

כבר נתבאר כי מלכות דעקודים נקרא טבור, והמאציל שלה, ה"ס מלכות של ראש, הנקרא פה. וכשמסך שבמלכות דגוף, נזדכך מכל העביות הכלול בו, ונשאר זך בהשואה גמורה אל מלכות של ראש, שהוא המאציל שלו, כנודע, נקרא זה, שמלכות חזרה ועלתה אל המאציל, כי בהיותם שניהם שוים במדת הזכות, המה נמצאים אז שדבוקים וכלולים זה בזה כמו בחינה אחת. כנודע, שהשתנות הצורה הוא שיעור הבדל ופירוד ברוחניים, והשתוות הצורה היא הדבקות והיחוד שברוחניים. ולפיכך בשעה שמלכות דגוף ומלכות דראש נמצאו שוות במדת הזכות, הן נבחנות אז שדבוקות זו בזו ונכללות לבחינה אחת, כמ"ש בחלקים הקודמים. וזה אמרו "ואותו הרשימו אינה מסתלק משם לעולם, אפילו כאשר המלכות חוזרת ועולה להמאציל". ומשמיענו בזה, שאפילו בשעה שנזדכך המסך מכל עביתו לגמרי עד שנשאר שוה לזכותו של המאציל, עם כל זה, עדיין המסך כלול מהרשימות שבע"ס דגוף. חוץ מרשימה דבחי"ד_כי בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה מטעם שנתבאר לעיל, כי הרשימות האלו הן של אור ישר, ובחינה אחרונה אינה מקבלת לתוכה אור ישר, ואין בה אלא אור חוזר לבד, כנודע. ותדע, שענין הרשימות הללו, שנשארו כלולות במלכות גם בשעת היותה כלולה במאציל, הנה הן כל הגרעין להולדת פרצוף שני, כי מהרשימות הללו נמשכות כל האורות והכלים אל פרצוף השני. כמ"ש זה לעיל (ובהסתכלות פנימית כאן אות נ"ב). שהוא משום שמסך של מלכות דראש אינו מזדכך לעולם, והזווג דהכאה שבמסך דבחינה ד' אשר שם, הוא בבחינת זווג דלא פסיק, הנה נמצא שבעלות שמה המלכות דגוף ונכללה במסך של ראש, הנה נכללת גם היא בזווג דראש, וזה גורם להתעוררות העביות הכלולה בהרשימות שבה, כי מקבלת מבחינת עביות שממטה למעלה הכלולה שם במסך של ראש, אמנם תכף כאשר הרשימות שבה חוזרות לעביותן, נמצא שמתהפך בהן לעביות שממעלה למטה, משום שהן באות מע"ס דגוף, שכבר היו שם בבחינת התלבשות ממעלה למטה, ומתוך זה חזרה ונגלה שם בחינת הגוף שבמסך שעלה, שהיא עביות שממעלה למטה, שהוא גוף ולא ראש, ונבחן גילוי זה לבחינת ירידה ופירוד מן מלכות של ראש, כי חזר לקדמותו למלכות דבחינת הגוף, אלא לא לבחינה ד' שנקרא טבור, רק לבחינה ג' שנקרא חזה. ושם נעשה הזווג דהכאה מחדש המוציא ע"ס בקומת חכמה ברת"ס. והוא נקרא פרצוף ע"ב וכבר נתבאר ענין זה (בח"ג תשובה ר"י). ומשם תדרשנו.

מהתפ"א, שהיא מתפשטת מפה עד הטבור דא"ק, והנה היא כלולה מאו"י ואו"ח מלובשים זה בזה, שאו"י מכונה אור זך, ואו"ח מכונה אור עב (כמ"ש באו"פ פ"ב סעיף י'), אשר השיריים הנשארים מאור הזך אחר הסתלקותו מכונה בשם "רשימה" והיא רחמים להיותה שארית מאור ישר הנמשך ממעלה למטה, לבחינת התלבשות בהפרצוף, והאו"ח שנתרוקן מהאו"י אחר הסתלקותו, נבחן לבחינת הכלים שבתוכם נתלבשו הרשימות שנשארו מהאו"י. כדברי הרב לעיל אות י'.

פירוש, אור הבא ונמשך מהמאציל מסבת זווג דהכאה הנעשה על המסך תוך דרגות זיכוכו, שאז הקומות מתמעטות והולכות עד שהאור נעלם לגמרי וחוזר לשורשו למעלה למלכות של ראש. והקומות הללו מכונות או"ח דין על שם שמופיעות בזמן של ההסתלקות.

אין כאן ח"ו שום תנועה ולא עורף ולא עיפוי. אלא כמו שנתבאר בחלקים הקודמים, שכל חידוש צורה כל שהוא מכונה בשם תנועה הרוחנית (עי' הסת"פ ח"א אות ל"ג). ותדע שבחינת השפעה בערכי האורות או בחינת המשכה שבערכי הכלים, מכונה בשם "פנים". ונודע שכל המשפיע הוא משפיע בדבר העב יותר, וכל שהמסך עב יותר מושפעת שם קומת ע"ס גבוה יותר. ולפיכך נבחנים כאן האורות של רחמים שמושפעים בבחינת התלבשות בהפרצוף, שהם פניהם למטה, שמלת פנים, פירושו השפעה. למטה, פירושו עביות הגדולה יותר. "ופניהם למטה" פירושו שההשפעה נאחזת בבחינת העביות הגדולה יותר שבמדרגה.

כבר נתבאר שבחינת השפעה מכונה פנים, וממנה מובן אשר בחינת ההסתלקות מהשפעה, מכונה אחורים. גם נתבאר, אשר "למטה" פירושו, בחינה העבה יותר אשר שם. "ואחוריהם למטה" פירושו, שהאורות מסתלקים ופורשים עצמם מהעביות, באופן, שבהבחינה שהעביות גדולה יותר תהיה שם הסתלקות גדולה יותר.

זה כלל גדול בהחכמה, אשר האור העליון הולך ושופע תמיד בלי הפסק או שינוי כל שהוא. בסוד הכתוב אני הויה לא שניתי וגו'. כמו שהארכנו בזה בחלק א' (באו"פ פרק ב' אות ב'). ולפיכך גם בעת הסתלקות, דהיינו בזמן שהמסך הולך ומזדכך, אע"פ שהסתלקות זו היתה בבת אחת וברגע אחת, עכ"ז, כיון שההזדככות עולה בהכרח בסדר המדרגות שבד' בחינות עביות, כי בהכרח שמזדכך מתחילה לבחי"ג ואח"כ לבחי"ב ואח"כ לבחי"א ואח"כ לבחינת הכתר, לפיכך נבחן לנו שאור המאציל שאינו נפסק מתפשט אליו ומזדווג עמו, בשעת עליתו וביאתו מבחינה לבחינה, שבכל בחינה מוציא קומה חדשה של ע"ס לפי ערך העביות שבו: שבביאתו לבחינה ג' מוציא קומת חכמה, ובביאתו לבחי"ב מוציא קומת בינה, וכו' עד שנזדכך כולו, ונפסק אור העליון מחמת חוסר או"ח להלבישו, כי אין גילוי לאור בלי כלי ולבוש.

כלומר שאור יורד מהמאציל אל הבחינות התחתונות שנעשו בכל ספירה וספירה בדרך עלית המסך והזדככותו, שבכל מקום שהמסך שבמלכות עלה לשם, נעשה המקום ההוא לבחינה תחתונה, שפירושו הוא, שמפסקת על אור המאציל ומעכבתו מלהתפשט ממנה ולמטה, ונמצא אור המאציל מסתיים במקום ההוא, ועל כן אנו מכנים את המקום שהמסך בא שם בשם בחינה תחתונה. וזה שמדייק הרב, "אל התחתונים על ידם ובאמצעיתם". להשמיענו שהאור נמשך מהמאציל רק על ידם של בחינות התחתונות ובאמצעיתם של בחינות התחתונות, דהיינו באמצעות המסך המעלה או"ח, בדרך עליתו וביאתו בדרגות זיכוכו, שבביאתו לבחי"ג שהוא ז"א, הרי בחי"ג נעשה לבחינה תחתונה המכה באור העליון ומעכבו להתפשט ממנו ולמטה. ונמצא, כל שיעורו של האור שהיה ראוי להתקבל בו, נדחה בחזרה לאחוריו בסוד או"ח, וממשיך ע"ס בקומת חכמה כנ"ל וכו' עד"ז. והנך מוצא שהמשכת האור בא תמיד, מבחי' תחתונה שנתחדשה, שהאור שלא קבלה נעשה לאור חוזר כנ"ל.

דהיינו, בסבת הזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג, שהאו"ח העולה מבחי"ג, אינו מגיע להלביש את אור הכתר, וע"כ חזר ועלה לשורשו, שאין גילוי אור בלי לבוש, כנודע. והסתלקות הזה דאור הכתר, מכונה בשם "אחורים של הכתר". כי פנים, פירושו, השפעה והתפשטות, ואחורים, פירושו הסתלקות מהשפעה.

אחורים, פירושו, הסתלקות. כנ"ל. והנה בהתפ"א יצאו כל הספירות בקומת כתר, ונמצא שכל הספירות קבלו מבחינת הפנים של הכתר, להיותן שוים עמו בקומה משא"כ בשעת הזדככות, כי בשעה שנזדכך לבחינה ג' ויצא קומת חכמה, ואור כתר נשאר נעלם בפה, הנה נמצא עתה, שחכמה מקבלת מאחורים של כתר, כלומר, שסובלת ומרגשת את החסרון הגדול מהעלמת אור הכתר, וזה אומרו "שהחכמה מקבלת מאחורי הכתר" דהיינו בחינת דין מחסרון של הארתו שמרגשת כאמור, ועד"ז שאר הספירות.

כי זה הכלל שכל הכחות שבעליון נמצאים תמיד בהתחתון ממנו, שמקבל בהכרח כל האחורים שבעליון שלו שבשעה שנזדכך לבחי"ג ויצא קומת חכמה, וקבלה בחינת הדין שמתגלה בה מחסרון הארתו של אור כתר כנ"ל, הנה אז גם הספירות שלמטה מן חכמה מקבלים ג"כ אותו האחורים, שהרי גם הם קבלו מן הפנים של הכתר בהתפ"א, כמו חכמה, כי כולם היו שם בקומה שוה עד הכתר, ועתה בקומה דבחינה ג' נמצאים חסרים מאור הכתר, ואין להם, אלא מאור הפנים של חכמה. ועד"ז, כשנזדכך מבחי"ג לבחי"ב, ויצא קומת בינה, שעתה נמצאת בינה סובלת גם מהסתלקות אור חכמה, ונמצאת מקבלת לתוכה ב' בחינת אחורים, שהן: אחורי כתר שכבר קבלה בשעת היותה בקומה דבחינה ג', ואחורי חכמה שמקבלת עתה, הרי גם הספירות שלמטה מבינה סובלים ג"כ מאותו האחורים דחכמה, בנוסף על אחורים דכתר שקבלו בעת הופעת קומה דבחי"ג. וכו' עד"ז, עד בשעה שנזדכך לבחינת הכתר, שלא יצא שם רק קומת מלכות לבד, וחסרו שמה כל הט"ר ונמצאת המלכות שמקבלת מט' אחורים, כי בשעת היותה בקומה דבחי"ג קבלה אחורים דכתר, ובשעת היותה בבחי"ב קבלה אחורים דחכמה, ובשעת היותה בבחי"א קבלה אחורים דבינה, ועתה, שאין לה אלא אור עצמה לבדה, מקבלת גם מאחורים דז"א, שהן, שש הספירות: חג"ת נה"י, הרי שמלכות קבלה ט' בחינות אחורים.

היינו התפשטות הראשונה, שיצא הזווג דהכאה על בחי"ד, שנקרא פה, שהוא בחינת מלכות של ראש, אשר אחר כך נתרחבה המלכות הזאת, לע"ס מינה ובה עד אל מלכות שלה, שע"ס אלו נקראות גוף, ומלכות דגוף נקרא טבור, (כנ"ל) ועשר ספירות של ראש וגוף זה היו בקומת כתר, (כנ"ל).

עי' בדברי הרב לעיל (פ"ב אות י') שכתב שב' אורות נשארו אחר הסתלקות דהתפ"א, שהם: א' הוא האור הנשאר מאור ישר, וב', הוא אור עב, שפירושו, אור חוזר שנתרוקן מאור ישר שהלביש בעת התפ"א ונשאר למטה, ונתגלה העביות שבו, ואור העב זה ה"ס הכלים, ואור הזך הנשאר מאו"י נקרא רשימה, ורשימה זו נשארה מלובשת בתוך אור העב. (עש"ה ובאו"פ שם).

"עולים" פירושו, הזדככות מן העביות, כדי לבא בהשואת הצורה עם העליון שלו דהיינו המאציל. "חוזרים" פירושו, הסתלקות האור אחר התפשטותו, שנבחן שחוזר לשרשו. וזה אמרו "אור הנמשך מן המאציל אל הספירה ונמשך בזמן שהיו האורות עולים וחוזרים". פי' אור העליון הנמשך על ידי זווג דהכאה בזמן הזדככות המסך וביאתו בהמדרגות שבדרך זיכוכו, שאז הקומות מתמעטות והולכות עד שמזדכך לגמרי ומשווה צורתו אל המאציל, דהיינו אל מלכות של ראש, (כנ"ל) וענין זה מכונה תמיד "עליות האורות אל המאציל". וזכור זה.

המדרגות נבחנות זו אל זו בבחינת אב אל בנים (כנ"ל בדברי הרב פ"ב אות ג'.) ולפיכך בעת עליות האורות למאציל, בעת שנזדכך המסך דבחי"ד לבחי"ג, שנעשה אז הזווג בבחי"ג, והבחינה הד' נשארה ריקנית מאורה, הנה אז משפיע בחי"ג לבחי"ד מהארת הזווג שלה. וכן אחר זה, כשמזדככת הבחינה הג' לבחינה ב', שהזווג בבחי"ב, שאז גם בחי"ג נשארה ריקנית מאור, הנה אז בחי"ב משפיעה לבחי"ג מהארת הזווג שלה. וכו' עד"ז. ואע"פ שמצד המשכת האורות נחשבת בחי"ד לכתר ובחי"ג לחכמה. אמנם בערך הכלים לעצמם הוא בהיפך, אשר בחי"ג נחשבת לז"א ובחי"ד למלכות. וכיון שהבחי"ד ריקנית מאור, ע"כ אין להבחין כאן רק בערך כלים לפי עצמם. וכן כולם עד"ז. וזה אמרו "בהיות אור הג' הנקרא או"ח נמשך ויורד למטה להאיר בספירה". אור הג' פירושו, האור של הקומות היוצאות בדרך זיכוכו כנ"ל, והנה האור ההוא נמשך ויורד גם למטה ממקום הזווג להאיר אל הספירה אשר מתחתיה, (דהיינו כנ"ל), אשר בעת שהזווג היא בבחי"ב הנה נמשך הארת הזווג להספירה שלמטה ממנה שהיא בחי"ג הריקנית מאור, ונודע, שהאורות השאירו רשימות בהספירות אחר הסתלקותם משם, וע"כ בשעה שנמשך הארת הזווג דבחי"ב לבחי"ג, פוגע שם באור הרשימה שלה. וזה אמרו "ואז פוגע באור הב' הנקרא רשימו, אשר נשאר למטה". דהיינו כמבואר, שאור הזווג שבבחינה העליונה, נמשך ויורד לבחינה התחתונה הריקנית מאור שלה, והוא פוגע שם ברשימו. ולהלן מכנה הרב לאותו האור היורד מהארת הזווג ולמטה בשם "או"ח היורד".

פירוש, כי הרשימה היא מאו"י הנשארת מן התפשטות הראשונה, אשר קומתה עד הכתר, בהיות שהזווג דהכאה נעשה שם במסך דבחי"ד, והנה משום זה נחשב אצלו העביות דבחי"ד לבחינת פנים שלו, שהרי ממנה נמשך לו כל גובה קומתו, ועביות מבחי"ג ולמעלה נחשב לו לאחורים של הכלי שלו, ואינה מאירה אצלו. והיפוכו הוא האו"ח היורד אליו מהארת הזווג דבחינה העליונה, למשל, כשיורד הארת הזווג דבחי"ב לספירה דבחי"ג שנתרוקנה מאורה, כנ"ל, הנה האו"ח היורד ההוא בא מזווג דהכאה שנעשה במסך דעביות דבחי"ב, שקומתו עד הבינה, ונחשב אצלו העביות דבחי"ב לבחינת הפנים שלו, דהיינו לתכלית גובה קומתו, והוא משאיר העביות דבחי' ג' ובחינה ד' לבחינת אחורים, דהיינו לשפלות וגרעון, כי מתוך שאינן מאירות אצלו, נמצא שמוריד ומשפיל אותן למטה, כלומר, ששינוי הצורה שבהן, נעשה למפריד על האור, דהיינו, להיפך מהרשימה שבה הבחינה הד' העבה יותר ממשכת ומתחברת עם האור הגדול יותר, כנ"ל. וזה אמרו "והנה הם חלוקים בטבעם, כי זה אור ישר ורחמים, וזה אור חוזר ודין". כי הרשימות הנשארות בכל הספירות הן באות מאו"י ורחמים, דהיינו מהתפשטות הראשונה שיצא הזווג על מסך דבחי"ד, שבו כל העב יותר הוא משובח יותר, שהוא כולו רחמים, אבל האו"ח היורד מהארת הזווגים היוצאים בשעת ההזדככות, הנה כל הקומות הללו נחשבות לאו"ח ודין, להיותן מסתלקות מן העביות, ומורידות ומשפילות את העביות לבחינת אחורים כנ"ל, וע"כ אור היורד מהן הוא בסתירה אל הרשימות, אשר בהן העב יותר חשוב יותר, כמבואר. ונמצא כי מה שנחשב לבחינת פנים כלפי הרשימה נחשב לבחינת אחורים כלפי האו"ח היורד, ומה שנחשב לבחינת פנים כלפי האו"ח היורד, נחשב לבחינת אחורים כלפי הרשימה. וע"כ הם מכים ומבטשים זה בזה.

כי להיותה חלק הנשאר מהתפ"א, שכבר נסתלקה ונעלמה למקורה, נמצא החשק והחפץ הזה טבוע גם בהרשימה, וז"א "ואע"פ שאינו בפועל כי הרשימו נשאר קיים לעולם למטה ועכ"ז חשקו ותאותו לעלות". כלומר ואע"פ שהרשימה מיוחדת להשאר בהכלי, והיא לא תעלה למקורה לעולם עכ"ז, יש בה החפץ לעלות משום שכח כללות האור נשאר טבוע בה בהכרח.

פי' שהוא בא ונמשך מהמאציל ע"י זווג מחדש, ויורד למטה להתלבשות בתוך הגוף, כי כל אלו הזווגים היוצאים במדרגות זיכוכו, הנה הם נעשים בראש ומשם נמשכים ממעלה למטה אל הגוף, אלא מטעם שיוצאים בשעת הזדככות ואינו עומד להתקיים הוא נבחן לאו"ח ודין כנ"ל. וז"א "אבל האו"ח הוא יורד למטה" כלומר, אם להתחשב רק עם זמן של הזווג, הרי הוא נמצא שמתפשט ויורד לשעתו להתלבשות בגוף, משא"כ הרשימה, שיש בה החפץ להסתלק מהגוף ולעלות למקורה, כנ"ל. ותדע, שמטעם זה נמצא האו"ח היורד מהארת הזווג נמצא מתגבר על אור הרשימה בשעת הכאתם וביטושם זה בזה, וע"כ נפרשו ניצוצים מן או"ח הזה, ומתלבשים בתוך הכלי הריקנית מאור, ונמצא אור הרשימה נדחה מתוכיותה ועלה ממעל לאותו הכלי בסוד תגין על האותיות. כמו שכתב הרב (לקמן פ"ד אות ד') כי אין שניהם יכולים להיות בכלי אחד להיותם הפכים זה לזה, (כנ"ל), ודע שהכאה וביטוש האמור, הוא נעשה ממעל להכלי הריקנית, כי הרשימה מכה באו"ח ואינו מניחו להתפשט, והאו"ח היורד מכה ברשימה כדי להתלבש ולהאיר בכלי, עד שנפרשו ניצוצין מהאו"ח ויורדין ובאין לתוך הכלי.

שבהם חזר ונתפשט האור אח"כ התפשטות שניה בקומת חכמה, אשר כתר נשאר נעלם בפה, ואור חכמה התלבש בכלי דכתר ואור בינה בכלי דחכמה וכו' עד שמלכות נשארה בלי אור, כמ"ש לקמן. ותדע שאלו הניצוצות הוכנו לכלים לאורות הללו כמ"ש לעיל באו"פ פרק ב' אות ג'.

כן כתב הרב בהדיא לעיל פ"ב אות י'. אשר אור העב הנשאר אחר הסתלקות האור דהתפ"א, הם בחינות הכלים עצמם של הפרצוף, שבהם באו ב' האורות הנ"ל, הנקראים: אור ב' רשימה ואור ד' ניצוצות הנופלים הנק' אותיות. וז"א. "שכבר מתחילה היו בהם בחינת כלים אלא שאלו הניצוצות נתערבו ונתחברו בהם". פירוש, כי ב' בחינות כלים צריכים להיות מוכנים להתפשטות השניה, כי יש שם בכל ספירה דכר ונוקבא, כמ"ש הרב בע"ח (בשער ז' פ"ג) וע"כ מאותן בחינות הכלים שהיו בהם מתחילה דהיינו מאור העב הנ"ל, הנה נעשו מהם הכלים לאורות של הזכרים של התפ"ב. ומן הניצוצות שנפלו בהם ונתערבו עמהם, נעשו הכלים לאורות של הנקבות דהתפשטות הזו. ואמרו "ונתערבו" הוא להשמיענו שהבחינות אינן שוות זו לזו, כי ניצוצין דבחי"ג באו בבחי"ד, וכן ניצוצין דבחי"ב לכלי דבחי"ג, וניצוצין דבחי"א בכלי דבחי"ב וכו'. וע"כ נבחן החיבור הזה לעירוב. והבן זה.

דבר גדול משמיענו בזה, כי נודע, שבחינת הרפ"ח ניצוצין, שנשארו בהכלים אחר שנשברו ומתו, היו הגורמים להחיות את הכלים, משום שהניצוצין האלו היו בסוד שיתוף רחמים בדין, כמ"ש במקומם. הנה כן הניצוצין שבכאן שנפלו מאו"ח היורד, גם המה הם מסוד שיתוף מדת הרחמים בדין אלא בסוד ההתחלה, כי כל בחינה עליונה, נחשבת למדת הרחמים כלפי בחינה שלמטה הימנה, וכיון שניצוצין דבחינה עליונה נפלו ונתערבו ונתחברו עם בחינה התחתונה, כנ"ל בדיבור הסמוך עש"ה, הרי זה נחשב לעירוב מדת הרחמים בדין, בשוה לרפ"ח ניצוצין הנ"ל. ותדע שזה כל שבחה של הסתלקות דהתפ"א כי בסבתה ירדו ניצוצין הנז' ונעשה השורש לשיתוף מדת הרחמים בדין, וזה שמציין הרב לקמן על הסתלקות זו, שהיא בחינת קלקול על מנת לתקן, והיינו בדומה לשבירת הכלים אשר ג"כ היה על מנת להחיות. והיינו השיתוף של מדת הרחמים בדין שממנו התחיה וממנו כל תיקון העולם. והבן זה. ויתבאר עוד במקומו.