אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא א:ב

משנה כל שבעת הימים – קודם ליום הכיפורים, הוא – הכוהן הגדול, זורק את הדם – של קורבנות התמיד בשחרית ובערבית, כדי שיהא רגיל בעבודה ביום הכיפורים, ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות – מתקן את נרות המנורה, שמנקה אותם מן האפר ומן הפסולת של השמן ונותן לתוכם שמן ופתילות, ואף ההדלקה בכלל הטבה, ומקריב את הראש ואת הרגל – של התמיד, והם הנתחים שהיו מעלים ראשונה על גבי המזבח (עיין משנה להלן ב,ג) ; ושאר כל הימים – של השנה , אם רצה – הכוהן הגדול, להקריב – כל קורבן, - מקריב – ואין כוהני המשמר יכולים לעכב על ידו , שכהן גדול מקריב חלק בראש – הכוהן הגדול קודם לכל הכוהנים שבמשמר שהיו מקריבים על פי הגורל (משנה להלן שם), ונוטל חלק בראש – נוטל ראשון את המנה שהוא בוחר לו מן הקורבנות הנאכלים, ואף על פי שלא הקריב . • • •

תלמוד כל שבעת הימים כוהן גדול מקריב במשנה שנינו: "כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל". תמהים: ואינו טמא משום הזייתו?! (בתמיהה) – הרי הכוהן הגדול מזים עליו מאפר פרה אדומה בשבעת הימים (משנה פרה ג,א, וכן אמרו לעיל הלכה א), והזאה על טהור מטמאת אותו, וכיוון שהוא טמא מחמת הזאתו, איך הוא מקריב קורבנות בשבעת הימים? ומתרצים את התמיהה: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : משהיה מקריב קרבנותיו היו מזין עליו – בשבעת הימים, לאחר שהיה הכוהן הגדול מקריב קורבנות, היו מזים עליו מאפר פרה אדומה לפנות ערב, והיה טובל מיד ומעריב שמשו וטהר בערב, ושוב היה ראוי להקריב קורבנות למחר . בבלי יומא יד,א-ב (תרגום): מאן תנא ( "כל שבעת הימים הוא זורק את הדם..." )? - אמר רב חסדא: דלא כרבי עקיבא. דאי רבי עקיבא, כיוון דאמר: טהור שנפלה עליו הזאה ( מאפר פרה אדומה ) - טימאתו, היכי עביד עבודה?... אביי אמר: אפילו תימא רבי עקיבא, שעובד עבודה כל היום, ולפנות ערב מזים עליו, וטובל, ועושה הערב השמש. לפי רב חסדא חולקים רבי עקיבא וחכמים במוזה. רבי עקיבא דורש, היזה על הטמא - טהור המוזה, היזה על הטהור - טמא המוזה. ואילו חכמים סוברים שלעולם טהור המוזה. הירושלמי יומא א,ב מקשה: 'ואינו טמא משום הזייתו?!', וכן לעיל שם בהתחלת המסכת: 'בלא כך, אינו טמא מחמת הזייתו?!', בלא להעיר שזו היא דעת רבי עקיבא ושהחכמים חולקים וסוברים מוזה טהור. נראה שהמחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים היא לא במוזה (הכול מודים שהמוזה טמא) אלא במזה. הבבלי לא פירש כן משום שהיתה לו מסורת שהמזה לעולם טהור ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים כא-כג). • • •

החלק שנוטל כוהן גדול בקודשים במשנה שנינו: "שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש". ממחישים את הדברים ששנינו במשנה: היך עבידה? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד כוהן גדול נוטל חלק בראש?) - כוהן גדול אומר: " עור זה – של קורבן עולה שקרב, שלי – ואני נוטלו", שעור העולה ניתן לכוהנים , או שאומר: "אני נוטל חלה אחת משתי הלחם " – משתי חלות שקרבות בחג השבועות ונאכלות לכוהנים , או שאומר: "אני נוטל שש חלות מלחם הפנים " – משתים עשרה חלות שמסלקים מן השולחן בשבת ונאכלות לכוהנים ('היך עבידה' כאן מציע ברייתא בתוספתא, ראה להלן. דברי הברייתא המוצעים כאן הם דעת החכמים החולקים על רבי שדעתו מוצעת בהמשך) . ותמהים: הכא הוא נסב כולה וכא הוא נסיב פלגא?! (בתמיהה) – כאן הוא נוטל הכול וכאן הוא נוטל מחצה?! (מדוע בעור הכוהן הגדול נוטל את כל העור, ואילו בשתי הלחם ובלחם הפנים הוא נוטל את מחצית החלות?) ומתרצים את התמיהה בהצעת הבחנה בין שני מקרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : כאן לקרבן יחיד – במקרה של קורבן של יחיד, כגון עור של קורבן עולה של יחיד, הוא נוטל הכול , וכאן לקרבן ציבור – במקרה של קורבן של ציבור, כגון שתי הלחם ולחם הפנים, הוא נוטל מחצה ושאר הכוהנים נוטלים מחצה . ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: אומר אני שלא יטול אלא מחצה – אף בקורבן יחיד כוהן גדול נוטל מחצה . ומציעים גרסה חלופית עלומת שֵׁם של הברייתא: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: רבי אומר: אומר אני שיטול מחצה. ומיישבים את ההבדל בין שתי הגרסאות שבדברי רבי בהמחשת הדברים: היך עבידה? – איך עשוי [הדבר]? (מהם מקרי הנפקות בין שתי הגרסאות שבדברי רבי?) היה שם עור אחד – כשיש רק בהמה אחת של קורבן יחיד, - רבנ י ן אמרי (צריך לומר: 'אמרי ן ') : – החכמים אומרים: נוטל – כוהן גדול, את כולו – עור אחד ; רבי אומר: אומר אני שלא יטול אלא מחצה – חצי עור (בלשון זה שנקט רבי בברייתא המקורית, הוא בא לגרוע ממה שהכוהן הגדול נוטל לפי דעת החכמים) . היו שם ארבעה חמשה עורות – כשיש כמה בהמות של קורבנות יחיד, - רבנ י ן אמרי (צריך לומר: 'אמרי ן ') : – החכמים אומרים: נוטל אחד – עור אחד ; רבי אומר: אומר אני, נוטל מחצה (הלשון לעיל: 'אומר אני שיטול מחצה') – שני עורות אם יש שם ארבעה עורות, ושני עורות ומחצה אם יש שם חמישה עורות (בלשון זה שנקט רבי לפי הגרסה החלופית של הברייתא, הוא בא להוסיף על מה שהכוהן הגדול נוטל לפי דעת החכמים. - כך מיושב ההבדל בין שתי הגרסאות שבדברי רבי. - מחלוקת רבי והחכמים ביחס לעור, שחכמים אומרים שכוהן גדול נוטל עור שלם בין אם יש אחד ובין אם יש הרבה, ורבי אומר שתמיד הוא נוטל מחצה, היא ביחס לקורבן יחיד בלבד, אבל ביחס לקורבן ציבור הכול מודים שכוהן גדול נוטל מחצה) . ומציעים את מקורם של דברי רבי: מה טעמא דרבי? – מה הטעם של רבי? (מה המקור בכתוב לדבריו שלעולם כוהן גדול נוטל מחצה?) נאמר בקורבן המנחה: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ויקרא ב,ג; ב,י) – מה שנשאר מן המנחה לאחר לקיחת הקומץ ממנה הוא לאהרן ולבניו שיאכלו אותו; ויש לשאול: - וכי אֵין אנו יודעין שאהרן בכלל בניו?! (בתמיהה) ומה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב "לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו"? אלא אמר – הפסוק : אהרן יסב פלגא ובניו (צריך לומר: ' ובנוי ') יסבון פלגא – אהרן ייטול מחצה (מהנותר מן המנחה) ובניו ייטלו מחצה (הפסוק הזה כתוב בקורבן יחיד, ולכן הפסוק הזה מסייע לרבי שאף בקורבן יחיד כוהן גדול נוטל מחצה) . תוספתא יומא א,ה: כיצד נוטל חלק בראש? אומר: חטאת זו שלי, אשם זה שלי, חלה אחת משתי חלות ( של עצרת ), ארבע וחמש חלות מלחם הפנים. רבי אומר: אומר אני שיהא זה נוטל מחצה, שנאמר: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (ויקרא ב,י), שיהא אהרן שקול כנגד בניו. בבלי יומא יז,ב: תנו רבנן: כיצד מקריב חלק בראש? אומר: עולה זו אני מקריב; מנחה זו אני מקריב. כיצד נוטל חלק בראש? אומר: חטאת זו אני אוכל; אשם זה אני אוכל. ונוטל חלה משתי חלות, ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים. רבי אומר: לעולם חמש, שנאמר: "והיתה לאהרן ולבניו" (ויקרא כד,ט) - מחצה לאהרן ומחצה לבניו. בבבלי פירש אביי את הברייתא, שהחכמים סוברים שנוטל פחות ממחצה, ולכן בלחם הפנים, לשיטת רבי יהודה (בסוף סוכה) שמשמר הנכנס נוטל שתי חלות בשכר הגפת דלתות ונשארו עשר חלות, נוטל כוהן גדול ארבע, חלה אחת פחות ממחצה, ולשיטת החכמים (שם) שחולקים על רבי יהודה נוטל כוהן גדול חמש, חלה אחת פחות ממחצה. ורבא פירש שכל הברייתא כרבי ( אין כאן מחלוקת בין החכמים ורבי, והברייתא תנא אחד היא, ו"רבי אומר" היינו "שרבי אומר" ), ורבי סובר כרבי יהודה, ונוטל חמש חלות שהן מחצה, ולפעמים כשיש משמר המתעכב (עיין במשנה סוף סוכה) ואין שם אלא שמונה חלות נוטל ארבע חלות שהן מחצה. לשיטת הירושלמי הפירוש בתוספתא כאן, שכוהן גדול רשאי לברור חטאת אחת או אשם אחד ולומר: אני נוטל את כל החטאת או את כל האשם, וזהו בקורבן יחיד, אבל בקורבן ציבור נוטל מחצה מן הכול, חלה אחת משתי הלחם, וארבע חלות מלחם הפנים כשאין שם אלא שמונה חלות (כשיש שם משמר המתעכב שנוטל שתי חלות, ושתי חלות נוטל משמר הנכנס בשכר הגפת דלתות), וחמש חלות ברוב השבתות (שיש שם עשר חלות). והוא כעין פירוש רבא בבבלי, אלא שלשיטת הירושלמי הכול מודים שבקורבן ציבור נוטל מחצה. ורבי חולק על הרישא וסובר שבחטאת של קורבן יחיד נוטל מחצה, כדין עור של קורבן יחיד ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמודים 726-727). נראה לי שעל פי פשוטם של דברים אין לנו רשות לפרש את המילים 'ארבע וחמש' בתוספתא על רקע ההבחנות בין משמר הנכנס למשמר היוצא, ועל רקע הדין שמשמר המתעכב נוטל שתיים, שהרי פרטים אלו לא נזכרו כאן כלל, וגם אין סיבה של ממש לגרוע חלות אלו מהחשבון לצורך חישוב המחצה. נראה לי שתנא קמא בתוספתא אינו מקבל את הדרשה שאהרן מקבל מחצה. בחטאת ואשם הכוהן הגדול יכול ליטול את כל הקורבן, ואילו בשתי הלחם ולחם הפנים הוא נוטל פחות ממחצה. אומנם בשתי הלחם הוא נוטל אחת, שאין זה ראוי שהכוהן הגדול ייטול פרוסה (כהסברו של אביי). בלחם הפנים הוא נוטל ארבע או חמש חלות, ואין אלו אלא דוגמות לנטילה של פחות ממחצה שהיא שש. רבי חולק על הכול, וסובר שלעולם נוטל מחצה על סמך הדרשה המובאת בדבריו. נראה לי שההבחנה שמבחין תנא קמא בתוספתא בין חטאת ואשם ובין שתי הלחם ולחם הפנים אינה קשורה ביסודה לכך שחטאת ואשם הם קורבן יחיד ושתי הלחם ולחם הפנים הם קורבן ציבור, אלא לכך שלחטאת ואשם אין קצבה ואילו לשתי הלחם ולחם הפנים יש קצבה. רצוני לומר שחטאת ואשם יכול הכוהן הגדול ליטול את כולו כיוון שאפשר שיוקרבו באותו יום מספר רב של חטאות ואשמות. הכוהן הגדול יכול לומר זו חטאת שלי, זה אשם שלי, אבל רק חטאת אחת ורק אשם אחד, כדברי הירושלמי ביחס לעור העולה. לירושלמי הייתה מסורת אחרת בהלכה זו. ביחס לקורבן יחיד תואמת מסורת הירושלמי את מסורת התוספתא, ולפיה חכמים סבורים שיכול ליטול את כל החטאת, האשם או עור העולה, אבל רק אחד, ולדעת רבי נוטל מחצה מהכול. אבל ביחס לקורבן ציבור, שתי הלחם ולחם הפנים, סבור הירושלמי שהן חכמים הן רבי סוברים שהכוהן הגדול נוטל מחצה, שכן הוא גורס בדברי חכמים 'שש חלות מלחם הפנים' ("בבלי סנהדרין פרק שני", עמוד 391). נראה מן הירושלמי שביחס לקורבן ציבור מסכימים רבי וחכמים שנוטל מחצה, ולא נחלקו אלא בקורבן יחיד, שלפי החכמים תמיד נוטל קורבן אחד שלם בין אם יש כמה ובין אם יש אחד, ולפי רבי תמיד נוטל מחצה מהכול, כמו בקורבן ציבור. מסורת זו מהופכת למסורת של הבבלי שלפיה נחלקו רבי וחכמים בקורבן ציבור, אבל מסכימים שבקורבן יחיד הוא נוטל הכול (שם, עמוד 389).

ומציעים מעשה המתקשר עם האמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): בולי ואסטר ט גי הוה לון קריבו – הבולי (חברי מועצת העיר) והאיסטראטגים (חברי הממשל המבצע של העיר) היה להם מריבה משפטית (בעניין חלוקת הנטל ביניהם של תשלום מס שהוטל עליהם על ידי השלטון הרומי) . אתא עובדא קומי רבי ואמר: – בא המעשה לפני רבי ואמר: אֵין בולי בכלל אס ט רטגי?! (בתמיהה) – הרי הבולי הם בכלל (כלולים בתוך) האיסטראטגים! וליי דא מילה אמר: – ולאיזה דבר אמר (השלטון הרומי): בולי ואס ט רטגי? – למה הזכיר השלטון הרומי גם את הבולי בקשר לתשלום המס? אלא אמר: אילין יתנון פלגא ואילין יתנון פלגא – אלה ייתנו מחצה ואלה ייתנו מחצה (השלטון הרומי הזכיר גם את הבולי, כי התכוון שהבולי ישלמו מחצית המס והאיסטראטגים ישלמו מחצית המס, ולא יחלקו את תשלום המס בשווה לפי מספרם של הבולי והאיסטראטגים) . ומציינים שרבי הולך לשיטתו: אמר רבי יוסה בירבי בון (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי (ראה "עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 274, הערה 634)) : רבי כדעתיה – רבי (שהכריע שהבולי ייתנו מחצה והאיסטראטגים ייתנו מחצה) כדעתו (הוא הולך לשיטתו) , דרבי אמר: נאמר בלחם הפנים: "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ויקרא כד,ט) – החלות של לחם הפנים ניתנות לכוהנים לאכילה; ויש לשאול: וכי אין אנו יודעים שאהרן בכלל בניו?! ומה תלמוד לומר "לאהרן ולבניו"? אלא אמר הפסוק: - לאהרן מחצה ולבניו מחצה – כיוון שאהרן הוזכר במפורש על אף שהוא אחד מהכוהנים, יש להסיק מכך שאהרן ייטול מחצה מהחלות של לחם הפנים ובניו ייטלו מחצה. - הרי שהכרעתו של רבי היא כדרשתו את הפסוק . בולי ואסטרטגי בבלי בבא בתרא קמג,א: תניא: רבי אומר: "והיתה לאהרן ולבניו" (ויקרא כד,ט) - מחצה לאהרן ומחצה לבניו. ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אבולי ואאיסטרטיגי ( דמי כתר שהטילו בית הקיסר על הבולי והאיסטראטגים ). אמר רבי: בולי פלגא ואיסטרטיגי פלגא. הרקע למעשה (בבלי בבא בתרא קמג,א) מצוי במקור מקביל בירושלמי (יומא א,ב), המתאר ויכוח בין חברי הבולי והאיסטראטגים על חלוקת הנטל בין שני המוסדות שמספר חבריהם אינו זהה, שהובא להכרעתו של רבי יהודה הנשיא. בשתי המקבילות מחלק רבי את הנטל של דמי הכלילה שווה בשווה בין שני המוסדות ללא התייחסות למספר החברים בכל מוסד. מס הכלילה עצמו הוא מס רומי מוכר. ראשיתו במס שהוטל לרגל עלייתו של קיסר לשלטון, אך הוא התפתח למס מיוחד נוסף על ההכנסה. בתחילה שולם מס זה באמצעות כתרי זהב, ובמשך הזמן בתשלומי כסף. במקרים הנידונים הוטלה חובת תשלום מס זה על הבולי והאיסטראטגים. האיסטראטגים הם שני בעלי התפקידים הבכירים שבעיר. במקומות אחדים בספרות התלמודית נזכרים שני איסטראטגים ("הגליל בתקופת המשנה", עמודים 71-75).

ומציעים קושיה ממקור תנאי (על דברי רבי לעיל, שכיוון שאמר הפסוק "לאהרן ולבניו", חייבים לחלק את המנחה בשווה בין אהרן ובין בניו): מתיב – משיב (מקשה) רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי) חלוקה: האומר: " הרי עלי מאה עשרונות להביאן בשני כלים " – אדם שמתנדב להביא מנחה של מאה עשרונים סולת בשני כלים (עישרון = עשירית האיפה), - מביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד – מביא שתי מנחות, אחת של חמישים עישרון בכלי אחד ואחת של חמישים עישרון בכלי שני . ואם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - יצא – ידי חובתו (עד כאן המקור התנאי) . - ויש לדון במקור זה: אִילּוּ מי שאמר: " הרי עלי מאה עשרונות " – אדם שמתנדב להביא מנחה של מאה עשרונים סולת , סתם (תואר פועל) , ולא אמר בכמה כלים הוא מביאן, (צריך לומר: 'ולא אמר בכמה כלים - לא בשני כלים הוא מביאן ?! / לא בכמה כלים הוא מביאן ?! ' (בתמיהה), והסופר השמיט מ'כלים' עד 'כלים' ("שערי תורת ארץ ישראל"; "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) וליידא מילא אמר: – ולאיזה דבר אמר: להביאן בשני כלים? – למה אמר האדם המתנדב מנחה של מאה עשרונים במפורש שיביאם בשני כלים, והרי אפילו לא אמר שיביאם בשני כלים - הוא מביא את המנחה בשני כלים? יביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד – לפי דברי רבי לעיל, כיוון שאמר שיביאם בשני כלים, הוא חייב להביא את המנחה כשהיא מחולקת בשווה בין שני כלים, חמישים בכלי אחד וחמישים בכלי אחד, אבל אם הביא שישים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - לא יצא . ותני עלה: – ושונה [התנא] עליה (בסיפא של המקור התנאי שהובא לפני כן): אם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - יצא! – הרי שאף על פי שאמר שיביאם בשני כלים, אינו חייב להביא את המנחה כשהיא מחולקת בשווה בין שני כלים, שלא כדברי רבי לעיל! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי (ראה "עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 274, הערה 634)) : מכיון שעד ששים יכולין ליבלל – עד שישים עישרון סולת נבללים יפה בשמן בכלי אחד (אבל יותר משישים עישרון בכלי אחד אין יכולים לבלול יפה את הסולת בשמן בכלי אחד (משנה מנחות יב,ד)) , כמי שקבע לו ששים משעה ראשונה – כשאמר שיביא מאה עשרונים בשני כלים, הרי זה נחשב כמו שאמר מתחילה בשעה שהתנדב שיוכל להביא בכלי אחד את הכמות המרובה ביותר שניתן להביא בו ובכלי שני את השאר, ולכן אם הביא שישים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - יצא . ומציעים קושיה חלופית שאפשר היה להקשות במקום הקושיה שלפני כן, מכיוון שזו ניתרצה: לא צורכא דלא – אין צורך [לומר] אלא (לא היה צריך רבי בא בר ממל לומר את הקושיה שלו אלא) אמר: " הרי עלי ששים עשרונות להביאן בשני כלים " - מביא שלשים בכלי אחד ושלשים בכלי אחד. ואם הביא ארבעים בכלי אחד ועשרים בכלי אחד - יצא – אילו היה מקור תנאי ששונה, שאדם שמתנדב מנחה של שישים עשרונים ואמר שיביאם בשני כלים (שבמקרה זה לא קבע לו משעה ראשונה להביא שישים בכלי אחד) - אינו חייב להביא את המנחה כשהיא מחולקת בשווה בין שני כלים, היה רבי בא בר ממל יכול להקשות ממנו על דברי רבי לעיל, שהרי אפילו לא אמר שיביאם בשני כלים - הוא מביא את המנחה בשני כלים, ולפי דברי רבי, כיוון שאמר שיביאם בשני כלים, הוא חייב להביא את המנחה כשהיא מחולקת בשווה בין שני כלים . ומאשרים את הקושיה החלופית: אשכח תני כן – נמצא [תנא ש]שונה כך (כמו שהיה צריך רבי בא בר ממל לומר את הקושיה שלו, ולכן יש לדחות את דברי רבי) . תוספתא מנחות יב,ז: "הרי עליי מאה עשרונות להביא בכלי אחד" - כופים אותו ומביא שישים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד. ואם הביא מחצה בכלי אחד ומחצה בכלי אחד - לא יצא. "בשני כלים" - מביא מחצה בכלי אחד ומחצה בכלי אחד. ואם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - יצא.

ומציעים קושיה: רבי חנניה חברון דרבנין – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה) : למידין מידת הדין מעשרון? – האם אנו (החכמים) לומדים דיני ממונות מדיני נדבת מנחה? הרי חלוקת הקודשים במקדש בין הכוהן הגדול ובין שאר הכוהנים היא עניין של דיני ממונות, ואין הכרח להשוות בין דיני ממונות ובין דיני נדבת מנחה, ולכן אין להקשות על דברי רבי בעניין חלוקת הקודשים במקדש מהמקורות התנאיים בעניין נדבת מנחה! ומציעים ברייתא כדי לתרץ את הקושיה: אשכח תני – נמצא [תנא ש]שונה, והוא לָמֵד מידת הדין ממ י דת עשרון – התנא לומד בברייתא דין בדיני ממונות מנדבת מנחה (כסגנון זה בירושלמי שביעית י,ד וסנהדרין ה,ה: 'ולמידין מידת הדין מפרוזבול?! - אשכח תני [ו]הוא למד מידת הדין מפרוזבול'. גם כאן גם בשביעית ובסנהדרין הסתפקו בציון עניינה של הברייתא, ולא ציטטו אותה בלשונה. ודבר זה מצוי בירושלמי (ראה "קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 65)) . אמר רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) : ו בלבד שלא יביאם בשלשה כלים – אדם שמתנדב מנחה, אף שלא אמר שיביא בשני כלים, רשאי להביא בשני כלים, אבל לא יביא בשלושה כלים . רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: אפילו בכמה כלים – אדם שמתנדב מנחה, ולא אמר שיביאם בשני כלים, רשאי להביא בכמה כלים שירצה . • • •

כוהן גדול מקריב בראש במשנה שנינו: "שכהן גדול מקריב חלק בראש". כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה ב,ד. מביאים מחלוקת אמוראים. רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : בכל יום – מימי השנה, כהן גדול מתלבש בכליו – בגדי כוהן גדול, ובא ומקריב תמיד של ה שחר – אם רצה להקריב אותו, שכוהן גדול קודם לכל שאר הכוהנים . אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן – אם רצה להקריב אותם . והולך (במקבילה נוסף 'ואוכל') בתוך ביתו (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'והולך ואוכל בלשכת פלהדרין ' - שהיתה בעזרה, שאוכל שם מקודשי המקדש) , ובא ומקריב תמיד של בין הערבים – אם רצה להקריב אותו , ובא ולן – בלילה, בלישכת פלהדרין (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'ובא ולן בתוך ביתו '. - רק בשבעת ימים קודם יום הכיפורים, כשמפרישים את הכוהן הגדול מביתו ללשכת פלהדרין, הוא לן שם) . רבי עוקבה (אמורא בבלי בדור השני שעלה לארץ ישראל ונסמך) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: לא היה עושה כן – כוהן גדול לא היה מתלבש בכליו בכל יום, אלא בשבתות ובימים טובים – שמפני כבוד השבת ויום טוב היה מתלבש בכליו . לדעת רבי יוסי בירבי בון, היה כוהן גדול מתלבש בכליו בכל יום אף אם לא היה מקריב. ולדעת רבי עוקבה, אם לא היה מקריב היה מתלבש בכליו רק בשבת וביום טוב, אבל אם היה מקריב היה מתלבש בכליו בכל יום.

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: הציץ מרצה – מכפר על עוון טומאת הקורבנות במקדש (דם הקורבנות והחלבים שהוקרבו בטומאה), על מצחו – בעודו על מצחו של כוהן גדול , אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: אפילו בזוית – הציץ מרצה על טומאה אפילו כשהוא מונח באיזה מקום שהוא ואינו על מצחו של כוהן גדול . ומציעים הסברים למקורות הסותרים: מאן דאמר: – מי שאומר: הציץ מרצה על מצחו - כתוב בציץ: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' " (שמות כח,לח) – הציץ חייב להיות על מצחו של הכוהן הגדול תמיד, והוא יגרום שקורבנותיהם של ישראל יתקבלו ברצון לפני ה'. מכאן שהציץ מרצה כשהוא מונח על מצח הכוהן הגדול , ומאן דאמר: – ומי שאומר: אפילו בזויות (צריך לומר כמו במקבילה: 'בזוית') - מן הדא דיום הכיפורים – מזאת של יום הכיפורים (מן המצב הזה של יום הכיפורים שבו הציץ מונח בזווית, שביום הכיפורים כוהן גדול עובד את עבודת היום כשהוא לבוש בגדי לבן ואין הציץ על מצחו, ואף על פי כן הציץ מרצה) . ומציעים סיוע מהמקורות הסותרים לבעלי מחלוקת האמוראים שלפני כן: מאן דאמר: – מי שאומר: הציץ מרצה על מצחו - מסייע לרבי יוסי בירבי בון – שכיוון שאין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו, הוא צריך ללבוש אותו במקדש בכל יום עם שאר בגדי כוהן גדול, וזה כדברי רבי יוסי בירבי בון שבכל יום כוהן גדול מתלבש בכליו אף אם לא היה מקריב , מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אפילו בזויות (צריך לומר כמו במקבילה: 'בזוית') - מסייע לרבי עוקבה – שכיוון שהציץ מרצה אף כשאינו על מצחו, אינו צריך ללבוש אותו במקדש בכל יום עם שאר בגדי כוהן גדול, וזה כדברי רבי עוקבה שכוהן גדול לא היה מתלבש בכליו בכל יום אם לא היה מקריב . עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה. בבלי יומא ז,ב: תניא: ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו - מרצה; דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו - מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כוהן גדול ביום הכיפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה! אמר לו רבי יהודה: הנח לכוהן גדול ביום הכיפורים, שטומאה הותרה לו בציבור ( ואין צורך בציץ שירצה ). בירושלמי: "אית תניי תני... אית תניי תני...". ובבבלי: רבי שמעון ורבי יהודה. • • •