אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ד:ג

משנה המשנה מפרטת את דיני מצוות ערבה. מצות ערבה, כיצד – נוהגים בה במקדש כל ימי החג ? מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא, ויורדין לשם – כל יום מימי החג, ומלקטין משם מורביות (ענפים רכים) של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצידי (בכתבי היד של המשנה: 'לצדדי') המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ותקעו והריעו ותקעו – הכוהנים בחצוצרות, בשעה שזקפו את הערבות בצידי המזבח . בכל יום מקיפין (הולכים מסביב) את המזבח פעם אחת – לאחר שזקפו את הערבות בצידי המזבח , ואומרים: "אנא י'י הושיעה נא, אנא י'י הצליחה נא" (בכתבי היד של המשנה: 'אנא הושיעה נא, אנא הושיעה נא') – כך הם אומרים וחוזרים ואומרים כל זמן שהם מקיפים את המזבח . רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: "אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא" – כך הם אומרים וחוזרים ואומרים כל זמן שהם מקיפים את המזבח. - המילה 'אני' היא כינוי לעם ישראל, והמילה "הוא" היא כינוי לה', וכוונת הלשון 'אני והוא הושיעה נא' שה' יושיע אותי ואותו - את ישראל ואת עצמו, מפני שה' נמצא בצרה עם ישראל (במקרא גופו מופיעה המילה "הוא" ככינויו של ה'. גם בכמה מקראות נתפרשה המילה בהוראה זו על ידי חכמי התלמוד והמדרש) . אותו היום – ביום שביעי של ערבה, מקיפין את המזבח שבע פעמים (בנוסחי המשנה המאוחרים נוסף:'בשעת פטירתן מה הן אומרין? "יופי לך, מזבח! יופי לך, מזבח!" - רבי אליעזר (בתוספתא סוכה ג,א: רבי אליעזר בן יעקב) אומר: "ליה ולך, מזבח! ליה ולך, מזבח!"'. - תוספת זו היא מתוך ברייתא ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 928-929 ועמוד 952)) . • • •

תלמוד במשנה שנינו: "מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא". מציעים פרשנות: מהו – מה פירוש מוצא? ממצייא – מוצאי המים, המעיינות (המקום נקרא על שם המעיין הנובע בתחום יישוב זה. - בברייתת התחומים שבתוספתא שביעית ד,יא ובירושלמי שביעית ו,א יש מקום שהקידומת של שמו הוא 'ממצייא ד-', ושם 'ממצייא' מתפרש כמעיינות. 'ממצייא' היא צורת ריבוי ביידוע. - המקום מוצא מוזכר בשם "הַמֹּצָה" ביהושע יח,כו כעיר בנחלת בנימין. מהלשון "הַמֹּצָה" בה"א היידוע מסתבר שהשם הזה הוא שם עצם ולא שם מקום בלבד, ולכן השם "הַמֹּצָה" פירושו: המעיין) . אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : קלונייא הוה שמה – קולוניא (מילה לטינית: יישוב) היה שמה (של מוצא, מפני שלאחר חורבן הבית השני היתה בצידה של מוצא מושבה של חיילים משוחררים מהצבא הרומאי) . ב בבלי סוכה מה,א אמרו: תנא: מקום קלניא הווה (מוצא היה מקום מושבת חיילים רומאים). - ותנא דידן מאי טעמא קרי ליה מוצא? - איידי דמיפק מכרגא דמלכא (כיוון שהוא מוּצא ופטור ממיסי המלך) קרי ליה מוצא. המעמד של מוצא כמקום של קולוניא כדברי הברייתא בבבלי העניק למקום את השם קולוניא כדברי רבי תנחומא בירושלמי. אחד האמצעים הקשים שנקטו השלטונות לאחר החורבן ושתוצאותיהם ניכרו בחיי העם בארץ היה הפקעת הקרקעות. לאחר החורבן פקד הקיסר לתפוס את אדמות היהודים ולמוסרם לחכירה, בעיקר את אדמתם של אלה שנלחמו ברומאים. קרקעות רבות הופקעו ממש הן ביהודה והן בגליל. חלק מן האדמות שהופקעו ובעליהם נושלו נמסרו לחיילים המשוחררים, כדוגמת מוצא, שאדמותיה ניתנו לחיילים ותיקים או למקורבים אחרים למלכות ("בימי הבית ובימי המשנה", עמודים 323-324). • • •

במשנה שנינו: "ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח". בר קפרה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: וגבהן – של המורביות, אחת עשרה אמה. ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) אומרת כך: וראשיהן כפופין לצדדי (צריך לומר כמו במשנה: 'על גבי') המזבח – חלקן העליון של המורביות היה מוטה על גבי המזבח. ומכאן שהמורביות היו גבוהות אחת עשרה אמה, כדי שיבלטו מעל המזבח שהיה גבוה עשר אמות . ב בבלי סוכה מה,א אמרו: תנא: רכות וארוכות וגבוהות אחת עשרה אמה, כדי שיהו גוחות (נשענות ונכפפות) על המזבח אמה. אמר מרימר משום מר זוטרא: שמע מינה על היסוד (של המזבח) מנח להו. דאי סלקא דעתך אארעא (של העזרה) מנח להו - מכדי (הרי שנינו לגבי מבנה המזבח:) 'עלה אמה (בגובה) וכנס אמה (ברוחב) - זה היסוד, עלה חמש וכנס אמה - זה הסובב, עלה שלוש - זה מקום הקרנות' (מכאן שגובהו תשע אמות), גוחות על גבי המזבח היכי משכחת לה? (שאין גובהן מספיק שתהיינה נכפפות מלמעלה!) אלא לאו שמע מינה: איסוד מנח להו, שמע מינה. ומציעים שאלה: רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שלח שאיל – שלח שאל לרבי דניאל בריה דרב קטינא (אמורא בבלי בדור השלישי) : שָׁמַעְתָּ מאביך, טעונה ברכה וניטלת בפני עצמה ויש לה שיעור (מספר) ? – האם ערבה שנוטלים ביום השביעי של חג הסוכות בגבולים טעונה ברכה? והאם היא ניטלת בפני עצמה ולא עם הלולב? (-האם כדי לצאת ידי חובה צריך ליטול את הערבה בפני עצמה או שאפשר ליטול אותה עם שאר המינים (אפשר לצאת ידי חובה בערבה האגודה בלולב)?) והאם יש לה שיעור? (-האם יש מספר לענפי הערבה? - כך מובנה של השאלה הזו לפי האמור להלן) ומציעים שמועה: אתא – בא רבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ואמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) ואמר (טעמא (לא צוין כאן שום טעם, ונראה שהמילים 'ואמר טעמא' יסודן בשיבוש. ואומנם תיבות אלו חסרות במובאה שבספר "העיטור". ומסתבר שהתיבה 'טעמא' היא הכפלה בשיבוש קל של המילה שלאחריה 'טעונה' (הוי"ו והנו"ן נתחברו והפכו למ"ם), ואילו התיבה 'ואמר' נוספה כאן כתיקון יתר, כמצוי אצל המונח 'אתא', שלעיתים הומר ב'אמר' או שנוסף לו 'אמר' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 100, הערה 525). - בקטע גניזה אין כאן המילה 'טעמא') ): טעונה ברכה וניטלת בפני עצמה – שמעתי שערבה טעונה ברכה וניטלת בפני עצמה , ויש לה שיעור לא שמעתי – לא שמעתי האם יש לה שיעור (לא נאמר מה היתה תשובתו של רבי דניאל בריה דרב קטינא בשם אביו על שאלת רבי זעורא. ונראה שתשובתו נמסרה על ידי רבי אייבו בר נגרי, ולא בשם אביו של רבי דניאל אלא בשם רב הונא. ולפי זה, פירוש "אתא רבי אייבו בר נגרי" - בא ממש לבית המדרש ("אוצר לשונות ירושלמיים"). - 'אתא' - מבבל ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 285)) . ומציעים מחלוקת (בעניין שיעור הערבה שנוטלים ביום השביעי של חג הסוכות): תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים: רב ששת (אמורא בבלי בדור השני והשלישי) ורב נחמן בר יעקב (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) – שני החכמים נחלקו , חד אמר: – (חכם) אחד אומר: שלשה בדי עלין – שלושה ענפים שיש בהם עלים , וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: אפילו בד אחד. ב בבלי סוכה מד,ב אמרו: אמר רבי אמי: ערבה (שנוטלים למצוות ערבה) צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה (ולא עם הלולב), ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. - ורב חסדא אמר רבי יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. וכמה שיעורה? - אמר רב נחמן: שלושה בדי עלים לחים (שלושה ענפים שיש בכל אחד עלים לחים). ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד בבד אחד. אמר אייבו (אבי האמורא רב): הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קא סבר: מנהג נביאים הוא. - אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא. בבבלי נתפרשו דעותיהם של רב נחמן ורב ששת בעניין שיעור ערבה שנסתמו בירושלמי. לפי רב בבבלי ערבה אינה טעונה ברכה, ולפי רב הונא בירושלמי היא טעונה ברכה. • • •

במשנה שנינו: "בכל יום מקיפין את המזבח". מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): ובעלי מומין – גם כוהנים בעלי מומים מקיפים את המזבח (אבל זרים שאינם כוהנים אינם רשאים להקיף את המזבח. - הברייתא המוצעת כאן קצרצרה ואינה משפט שלם מבחינה תחבירית, ואף שהברייתא אינה מוסבת על המשנה כאן, שכן תחילת המשפט השייך לעניין אינו מצוי במשנה, מכל מקום מן ההקשר בירושלמי כאן ומן ההשוואה לסוגיה בבבלי עולה שהברייתא עוסקת במצוות ערבה ובהקפת המזבח בחג הסוכות) . ומציעים קושיה: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח? – וכי כוהנים בעלי מומים רשאים להקיף את המזבח?! והרי כשהם מקיפים את המזבח מצידו המערבי הם נכנסים לשטח שבין האולם ולמזבח (חלק העזרה בבית המקדש, בין האולם ובין מזבח החיצון), ואסור להם להיכנס לשם מפני מומם (משנה כלים א,ט)! ומשיבים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): כשירים היו – כוהנים בעלי מומים היו כשירים להיכנס בין האולם ולמזבח כשהם מקיפים את המזבח, משום שאינו בשעת העבודה במזבח, ואין הם אסורים להיכנס לשם אלא בשעת העבודה במזבח. פירוש אחר: כוהנים בעלי מומים היו כשירים, שהיו נזהרים שלא להיכנס בין האולם ולמזבח כשהיו הכוהנים מקיפים את המזבח ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 531, הערה 778) . ב בבלי סוכה מד,א אמרו: אמר ריש לקיש: כוהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת (להקיף כשהם מחזיקים בידם) בערבה. - אמר ליה רבי יוחנן: ...מי אמרה בבעלי מומים (מי אמר שמצוות ערבה אף בבעלי מומים), דילמא בתמימים (בלבד)? בבבלי מסרו את דברי הברייתא בירושלמי כדעת ריש לקיש, אולי כדי שלא יימצא לפי הבבלי שרבי יוחנן חולק על הברייתא, ופירשו את דברי רבי יוחנן בירושלמי "כשירים היו" - תמימים היו ולא בעלי מומים. ואפשר שבבבלי סברו, שהברייתא לא הזכירה אלא כוהנים סתם, וריש לקיש הוא שפירש שכוונת הברייתא אפילו בעלי מומים, ורבי יוחנן פירש שכוונת הברייתא תמימים בלבד. ב תוספתא סוטה ז,ח שנו (בעניין ברכת כוהנים): הכל כשירים לעלות במעלות האולם, בין תמימים, בין בעלי מומים. בפירוש ספר יצירה לר"י הברצלוני כתב, שזה שאמרו שאין כוהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח הוא בשעת עבודה, וזה שאמר ריש לקיש בבבלי שכוהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה הוא שלא בשעת עבודה, שהוא סובר שמצוות ערבה בנטילה ולא בזקיפה בצד המזבח שהיא כמו עבודה. נשיאת כפיים אינה עבודה, שהרי גם בעלי מומים כשירים בה ("תוספתא כפשוטה"). • • •

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: 'אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא'". מציעים פירוש למשנה: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : כיני מתניתא: – כך היא המשנה: אני והו (בקטע גניזה: 'והו א ') הושיעה נא, אני והוא הושיע ה נא (ארבע המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן בקטע גניזה) – נראה לפרש, שבנוסח המשנה המקורי נאמר: "רבי יהודה אומר: 'אני והוא הושיעה נא'" - פעם אחת, ורבי יוחנן מפרש שכוונת רבי יהודה לומר: 'אני והוא הושיעה נא' - שתי פעמים, כמו בדברי תנא קמא, שלא בא רבי יהודה לחלוק על תנא קמא אלא לגבי הלשון שהם אומרים כשהם מקיפים את המזבח, ואף לרבי יהודה כך הם אומרים וחוזרים ואומרים כל זמן שהם מקיפים את המזבח. כפל הלשון מורה על אמירה חוזרת פעמים רבות. כפל הלשון בדברי רבי יהודה בנוסח המשנה שלפנינו הוא בעקבות דברי רבי יוחנן. - המילה 'אני' היא כינוי לעם ישראל, והמילה "הוא" היא כינוי לה', וכוונת הלשון 'אני והוא הושיעה נא' שה' יושיע אותי ואותו - את ישראל ואת עצמו, מפני שה' נמצא בצרה עם ישראל, ולכן הישועה שיושיע לישראל היא גם לו (נראה שהנוסח 'והו' בלי אל"ף בסוף המילה, במקום 'והוא', הוא מאוחר, ולא לכך כיוון רבי יוחנן) .

מביאים דרשות כתובים המפרשות אותם על דרך כוונת הלשון 'אני והוא הושיעה נא'. אמר רבי אבהו: "וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ" (תהילים פ,ג) – אנא לֵךְ עם צבאותינו להביא לנו ישועה ('לכה' = לֵךְ); פירוש אחר: עליך להושיע אותנו ('לכה' = לְךָ); ויש לדרוש את הכתוב: - לך וודייה (במסירה שלפנינו נגרדה וי"ו ראשונה ליו"ד) – "לְךָ" ודאי - ממש, כפשוטו. יש לדרוש "לכה" מלשון 'לְךָ' ולא מלשון הליכה - 'לֵךְ'. כוונת הכתוב לפי הדרשה היא, שה' יושיע את עצמו (-'לְךָ') ואותנו (-'לנו'), מפני שה' נמצא בצרה עִם ישראל, ולכן הישועה שיושיע לישראל היא גם לו . דרש (פירש כתוב על דרך הדרש) רבי בא סרונגייה (אמורא ארץ ישראלי, מהיישוב סרונגין, מדרום מערב לטבריה) : נאמר (בנבואה על מלחמת העמים על ירושלים באחרית הימים): "וְהוֹשִׁעַ י'י אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה" (זכריה יב,ז) – ה' יושיע את תושבי יהודה החונים באוהלים במחנה מסביב לירושלים; ויש לדרוש את הכתוב: - 'והושע' כתיב – כתוב (המילה כתובה חסר יו"ד, ויש לדרוש כאילו כתוב ''וְהִוָּשַׁע ה'' - ה' ייוושע עִם ישראל (-'אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה')) . דרש רבי זיביי (אולי צריך לומר: 'רבי זכיי' - אמורא בדור השני) : נאמר (בנבואת נחמה): "כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד בָּבֶל, שָׁם תִּנָּצֵלִי, שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ " (מיכה ד,י) – אומנם עוד מעט, כשהאויב יכבוש את הערים ויגלה את תושביהן, ייצאו תושבי הערים מהן ויילכו למקומות רחוקים ויגיעו לבבל, אבל בעתיד הם יינצלו שם מן הצרה ההיא ושם תבוא הישועה; ויש לדרוש את המילים "ושכנת בשדה": - ושכינתי בשדה (בקטע גניזה במקום שתי מילים אלו: 'ושכנתי כתיב') – אמר הקב"ה: אף על פי שאת יוצאת מהעיר ירושלים לגלות, שכינתי עימך במקום גלותך (לפי כמה מדרשים על הכתוב הזה, הכתיב 'ושכנתי' והקרי 'ושכנת', ודרשו את הכתיב 'ושכנתי' כאילו כתוב 'ושכינתי'. הכתיב הזה הוא צורה קדומה של נוכחת בעבר. צורה זו מצויה בכמה כתובים במקרא. לפי המסורה שבידינו, אין במילה זו כתיב וקרי) . חנניה בן אחי רבי יהושע (תנא בדור השלישי) אומר: נאמר (בדיבר הראשון מעשרת הדיברות): "אָנֹכִי י'י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ,ב) - 'הוצאת י ך' כת י ב – כתוב (המילה כתובה מלא וי"ו בין ה"א ל-צד"י, ויש לדרוש כאילו כתוב 'הוּצֵאתִיךָ' - הוּצֵאתי איתך ממצרים, מפני שהייתי עימך שם בצרת השעבוד) . ב ירושלמי תעניות א,א ובמקבילות אמרו: תני רבי שמעון בן יוחי: בכל מקום שגלו ישראל, גלת השכינה עמהן. גלו למצרים וגלת השכינה עמהן. גלו לבבל וגלת שכינה עמהן. גלו למדי וגלת השכינה עמהן. גלו ליון וגלת השכינה עמהן. גלו לרומי וגלת השכינה עמהן. "ולכה לישועתה לנו" ב מדרש תהילים פ,ג נאמר: "ולכה לישועתה לנו" - אמר רבי חלקיה בשם רבי אבהו: "ולכה" מלא הוא, שכל הישועה שלך היא. וב ויקרא רבה ט,ג נאמר: אמר רבי אבהו: זה אחד מן המקראות שישועתם של ישראל - ישועתו של הקב"ה: "ולכה לישועתה לנו" (תהילים פ,ג) (דורש 'ולכה' = ולך, הישועה שתושיע לנו היא גם לך). כלשון הזו שאמר רבי אבהו במדרש ויקרא רבה, הוא אמר במדרשי אגדה גם על מקראות אחרים: "כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (שמואל א ב,א), "אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהילים ט,טו), "יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהילים יג,ו), "וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי" (תהילים צא,טז). שכינתי בשדה ב מדרש תהילים יא,ג נאמר: אמר רבי סימון: ראה מה כתוב: "כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה" (מיכה ד,י) - 'ושכנתי' כתיב, 'ושכנת' קרי, אף על פי שחרב ונעשה שדה, שכינתי בשדה, ואין שדה אלא בית המקדש, שנאמר: "ראה ריח בני כריח שדה" (בראשית כז,כז). וב מדרש תנחומא (ורשא) פרשת "וישלח" סימן ט נאמר: "כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה" (מיכה ד) - 'ושכנתי' כתיב, אף על פי שגליתיך מתוכה, אין שכינתי זזה ממנה, ואין שדה האמור כאן אלא ציון, שנאמר: "ציון שדה תיחרש" (מיכה ג). הירושלמי והמדרשים חלוקים בפירוש הדרשה "שכינתי בשדה". לפי הירושלמי, "שכינתי בשדה" - השכינה בגלות. ואילו לפי המדרשים, "שכינתי בשדה" - השכינה במקדש. "הוצאתיך" ב פסיקתא רבתי פסקה כא נאמר: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - חנניא בן אחי רבי יהושע אומר: 'הוּצֵאתִיךָ' כתב, כביכול אני ואתם יצאנו ממצרים.

רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : דרש לוי בר סיסי (לוי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) בנהרדעא (עיר בבבל) : נאמר (בכריתת הברית בהר סיני): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד,י) – בני ישראל ראו את מראה כבוד ה' כאילו תחת רגלי ה' דבר שנראה כצורת לבינה של ספיר (אבן יקרה בעלת צבע כחול עז) ובהיר כמראה השמים, - זו – "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", עד שלא נגאלו – קודם שנגאלו ישראל ממצרים, היתה לבינה מונחת תחת רגליו של ה', סמל לשעבודם של ישראל במצרים בלבינים, מפני שה' משתתף בצרתם של ישראל , אבל משנגאלו – לאחר שנגאלו ישראל ממצרים, - איכן דרכה של לבֵנה להינתן שם היא (בקטע גניזה: 'היתה') נתונה – הלבינה הונחה במקום שדרכה להיות מונחת, כלומר, הוסרה וסולקה משם ולא נראתה עוד בשמים (כמו שדרשו להלן את המילים "וכעצם השמים לטוהר"). וכוונת הכתוב לפי דרשה זו, שבני ישראל ראו במראה הנבואה מה שהיה קודם שנגאלו ומה שהיה לאחר שנגאלו . אמר רבי ברכיה: 'מעשה לבנת הספיר ' אין כתוב כאן, אלא "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר " – ויש לדרוש לשון זה: כפי שעושים לבינה, - היא וכל ארגלייה (כלי מלאכה (מקור המילה ביוונית)) שלה – לבינה עם כל כלי עבודתה (הכלים המשמשים לעשיית הלבינים, כמפורש להלן) , היא והסל – להניח בו את הטיט, והמגריפה – לגרוף בה את הטיט (שעשו אותו לבינים), שלבינה וסל ומגריפה ניתנו תחת רגליו של ה', לזכור את השעבוד שנשתעבדו ישראל במצרים (מגיה במסירה שלפנינו מחק את שלוש המילים האחרונות וכתב במקומן 'היא וכל פרקמטיא שלה', וכן הוא בקטע גניזה וב"ילקוט שמעוני" בקונטרס אחרון. אבל במקבילות במדרשי האגדה הוא כמו שכתב הסופר במסירה שלפנינו) . אמר רבי מיישא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : בבבל כתיב – כתוב (בחזון מעשה המרכבה שראה יחזקאל הנביא בבבל) : "כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא " (יחזקאל א,כו) – צורת כיסא הכבוד של ה' נראתה כצבע אבן ספיר , ובמצרים כתיב – כתוב : "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד,י) – הרי שכשגלו ישראל לבבל נראתה ברקיע אבן ספיר, וכשגלו ישראל למצרים נראתה ברקיע לבינה של ספיר . ללמדך – כדי להורות לך , שכשם שהאבן קשה מן הלבינה, כך שיעבודה של בבל – ששיעבדו את ישראל, היה קשה משעבודה של מצרים (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ'אמר רבי מיישא' עד 'כמעשה', ומגיה השלים) – וכיוון שהדבר היה לזכור את השעבוד שנשתעבדו ישראל, הוא היה בהתאם לקושי השעבוד (במדרש תנחומא הובאו כתובים המלמדים ששעבודה של בבל היה קשה משעבודה של מצרים) . ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : עד שלא נגאלו ישראל ממצרים, היתה רשומה ברקיע – נראתה צורת לבינה בשמים, סימן לשעבוד שנשתעבדו ישראל במצרים (כך יש לדרוש את המילים "כמעשה לבנת הספיר") . משנגאלו – ישראל ממצרים , עוד לא נראית – לא נראתה עוד הלבינה, ברקיע. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד,י) - שמייא כד אינון נקיין מן עננין – (וכמראה) השמים כשהם נקיים מעננים (כך הוא בתרגומים הארמיים למילים אלו), שכיוון שלא נראתה עוד הלבינה ברקיע, היו השמים טהורים ונקיים . ב ויקרא רבה כג,ח וב שיר השירים רבה פרשה ד [ח] א נאמר: רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: דרש לוי בר סיסי בנהרדעא: "ויראו את אלוהי ישראל" (שמות כד,י) - זו עד שלא נגאלו, אבל משנגאלו - איכן הוא דרכה של לבינה לינתן שם היתה נתונה. - אמר רבי ברכיה: 'מעשה לבנת הספיר' אין כתוב כאן, אלא "כמעשה לבנת הספיר" (שם) - היא וכל אירגלייא שלה ניתנה, היא והסל והמגריפה שלה ניתנה. - בר קפרא אמר: עד שלא נגאלו ישראל ממצרים - כביכול היתה רשומה ברקיע. משנגאלו - עוד לא נראתה ברקיע. מאי טעמא? "וכעצם השמים לטוהר" (שם) - כד אינון נקיין מן עננין. וב מדרש תנחומא (בובר) פרשת "בשלח" סימן יא נאמר: אמר רבי ברכיה הכוהן: דרש רבי לוי בר סוסי: "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד,י) - עד שלא נגאלו, משנגאלו - במקום שדרכה של לבינה להינתן היתה נתונה. - גדול היה שעבודה של בבל מן שעבודה של מצרים, במצרים כתיב: "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", ובבבל כתיב: "כמראה אבן ספיר" (יחזקאל א,כו), במצרים כתיב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א,יד), ובבבל כתיב: "והיה ביום הניח ה' לך מעוצבך ומרוגזך ומן העבודה הקשה" (ישעיהו יד,ג). וב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יד וב ספרי במדבר פסקה פד נאמר: כל זמן שישראל משועבדים, כביכול שכינה משתעבדת עימהם, שנאמר: "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד,י), וכן הוא אומר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג,ט). בכמה מקורות (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ג,ב ו-ג,ז; שמות רבה ב,ה) נאמר, ששעבודם של ישראל במצרים היה קשה מכל שעבוד שבעולם. הסל והמגריפה ב במדבר רבה טו,כ וב מדרש תנחומא (בובר) פרשת "בהעלותך" סימן כג נאמר: בשעה שאמר פרעה: "הבה נתחכמה לו" (שמות א,י), קיבץ פרעה את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם, עשו עימי היום בטובה. היינו דכתיב: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א,יג) - בפה רך. נטל סל ומגריפה, וכל מי שהיה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים היה עושה. מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עימו כל היום לפי כוחם.

ומציעים ברייתא: תני – שונה בשם רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) : עבודה זרה עברה עם ישראל בים – שישראל עשו פסל במצרים והביאו אותו עימם כשעברו את ים סוף ביציאתם ממצרים (במקורות אחרים נאמר שזהו פסלו של מיכה (ראה שופטים פרקים יז-יח)) . מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) נאמר (בתפילת דוד): " וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ, מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו" (שמואל ב ז,כג) – אתה, ה', עשית מעשים גדולים ונוראים בארצך, [לגרש] מפני עמך שהוצאת ממצרים את גויי כנען ואלוהיהם. ויש לדרוש את הכתוב, שה' הוציא ממצרים את ישראל (-'גּוֹיִם') עם הפסל לעבודה זרה שהביאו עימם (-'וֵאלֹהָיו') . אמר לו רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – לרבי אליעזר : חס ושלום! – אל תעלה כזאת על הדעת! אם אומר את (אתה) כן, נמצאת עושה את הקודש חול – אתה הופך את השם 'וֵאלֹהָיו' שהוא קודש (כינוי לה') לחול (כינוי לעבודה זרה) . מה תלמוד לומר: – מה יש ללמוד מהכתוב: "אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו " (שמואל ב ז,כג) ? כביכול כאילו (הביטוי 'כביכול כאילו' הוא כפל גרסה. המקבילות לסוגיה בירושלמי כאן, על אף הבדלי הנוסח ביניהן לבין נוסח הירושלמי, גורסות רק 'כביכול', בלי 'כאילו' ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 201, הערה 99)) עצמך פדית – ממצרים, שיש לדרוש את הכתוב, שה' הוציא ממצרים את ישראל (-'גּוֹיִם') עִם ה' (-'וֵאלֹהָיו'), מפני שה' היה עם ישראל בצרתם, וכשהוציא אותם ממצרים הוציא כביכול גם את עצמו . ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יד וב ספרי במדבר פסקה פד נאמר: "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלוהיו" (שמואל ב ז,כג) - רבי אליעזר אומר: עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר: "ועבר בים צרה" (זכריה י,יא), ואיזה זה? זה פסלו של מיכה. - רבי עקיבא אומר: אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו. כביכול אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך. וב פסיקתא דרב כהנא י,ח נאמר: אמר רבי יודה ברבי לעיי: עבודה זרה עברה עם ישראל בים. ומה טעמא? "ועבר בים צרה" (זכריה י,יא), ואין לשון זה צרה אלא עבודה זרה, דכתיב: "והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיהו כח,כ). וב מדרש תנחומא (בובר) פרשת "ראה" סימן יד וב מדרש תנחומא (ורשא) פרשת "ראה" סימן טז נאמר: אמר רבי יהודה בר אלעאי: עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר: "ועבר בים צרה" (זכריה י,יא), ואין צרה אלא עבודה זרה, שנאמר: "והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיהו כח,כ). • • •

במשנה שנינו: "אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים". אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : זֵיכר ליריחו – לשם זכירת כיבוש יריחו בכניסת ישראל לארץ (כשצרו בני ישראל על יריחו, אנשי המלחמה הקיפו את העיר פעם אחת בכל יום בששת ימים, ושבעה כוהנים הלכו בראש התהלוכה המקיפה את העיר ותקעו בשופרות, ואחריהם הלך ארון ברית ה', וביום השביעי הקיפו את העיר שבע פעמים, והכוהנים תקעו בשופרות בכל הקפה מסביב לעיר, ובפעם השביעית נפלה חומת העיר תחתיה וכבשו את העיר (יהושע פרק ו). ההקפות סביב המזבח בשבעת ימי חג הסוכות הם זכר לכך, שכן בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת והכוהנים תוקעים בחצוצרות, וביום השביעי מקיפים אותו שבע פעמים. - על הדמיון של הקפות המזבח לכיבוש יריחו אפשר להוסיף עוד. המזבח שהיו ערבות זקופות סביבו דומה לעיר יריחו שהיתה חומה סביבה. המזבח והקורבנות שעליו שהם קודש לה' דומים לעיר יריחו וכל מה שבה שהיו חרם לה'. הכיבוש הניסי של יריחו שהיה לאחר הקפת העיר מסמל את הישועה שמבקשים עליה כשמקיפים את המזבח. ארון ה' שהלך גם הוא מסביב ליריחו מסמל שישועתם של ישראל היא גם ישועתו של ה' - 'אני והוא הושיעה נא') . • • •