אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ד:ב

משנה המשנה דנה בנטילת לולב במקדש בשבת. מצות לולב – שדוחה את השבת ביום טוב הראשון של החג, כיצד – נוהגים במקדש בשבת ? כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית – בערב שבת, כדי שלא יעברו על איסור העברה מרשות לרשות או העברה במרחק ארבע אמות ברשות הרבים בשבת , והחזנין (השמשים, המשגיחים) – במקדש, מקבלין מידן – את הלולבים, וסודרין אותן על גג האיצטבה (בכתבי היד של המשנה: 'האיסטווה') – מבנה של עמודים מפולש ומקורה בתקרה, שהיה בהר הבית , והזקינים – שאינם יכולים להידחק למחר בתוך העם כדי לקבל את לולביהם, מניחין את שלהן בלשכה – המיוחדת לכך . ומלמדין אותן לומר: – בית דין מלמדים את העם לומר: כל מי שהגיע לולבי בידו, הרי הוא לו מתנה – שאין אדם יוצא ביום טוב הראשון של החג בלולבו של חבירו (משנה לעיל ג,יג). והוצרכו לומר כך, לפי שבהר הבית היו לולבים הרבה ולא כל אחד היה מכיר את שלו . למחרת – בשבת, משכימין ובאין – להר הבית , ו החזנין מזרקין לפניהן – לפני העם את הלולבים , והן מחטפין – חוטפים את הלולבים, ומכין איש את חבירו – שכל אחד רוצה לקבל את לולבו . וכשראו בית דין שהיו (בכתבי היד של המשנה: 'שהן') באין לידי סכנה – מחמת המכות , התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל – את הלולב בשבת, בביתו – ולא יהא מוליכו בערב שבת להר הבית . • • •

תלמוד במשנה שנינו: "ומלמדין אותן לומר: כל מי שהגיע לולבי בידו, הרי הוא לו מתנה". מציעים שאלה או קביעה: רבי יעקב דרומייא – הדרומי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)) בעי – שואל (מסתפק / דורש וחוקר ומעלה) : מתניתא דלא כרבי דוסא (תנא בדור הרביעי) – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) שלא כרבי דוסא (שיטת המשנה אינה מתאימה לשיטתו של רבי דוסא) , דרבי דוסא אמר: בשחרית אדם צריך לומר: כל מה שילקטו העניים היום מבין העמרים – כל השיבולים הנושרות בשעת העימור שייטלו העניים מבין העומרים, - הבקר (הפקר) הרי הוא הבקר (שלוש המילים האחרונות הן נוסח חלופי במקום המילה 'הבקר' שלפניהן. בברייתא זו שבירושלמי מעשר שני ה,א כתב הסופר במסירה שלפנינו 'הבקר' ומגיה הוסיף 'הרי הוא הבקר') – ופטור מן המעשרות. ולפי שאין דין לקט למה שנשר בשעת העימור, והוא חייב במעשרות, צריך בעל הבית להפקיר אותו, כדי שיהא פטור מן המעשרות. ולרבי דוסא הוא מפקיר בשחרית לפני שילקטו העניים, מפני שאחרי שלקטו אינו יכול להפקיר, שכבר אינו ברשותו . רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: לעיתותי (ריבוי וסמיכות מן 'עת') ערב (בהתקרב שעת הערב) – בעל הבית מפקיר בערב אחרי שלקטו העניים, והוא מפקיר דבר מסוים, מה שלקטו כבר . וחכמים אומרים: אין הבקר אֳנָסִים הבקר – אין הפקר מחמת אונס (הכרח) הפקר גמור, שהרי בעל כורחו הוא מפקיר , ולפיכך אין לחייב את בעל הבית להפקיר אם אינו רוצה, לפי שאין אנו אחראין לרמאים – ואין אנו עוברים על שום איסור אם הם אוכלים טבל. חכמים חלוקים על רבי דוסא ועל רבי יהודה. - במשנה שנינו: "ומלמדין אותן לומר: כל מי שהגיע לולבי בידו...", ומזה שלא נאמר "שיגיע" לשון עתיד אלא "שהגיע" לשון עבר, הרי שאינו אומר כך לפני שחטף אחר את לולבו אלא לאחר שכבר חטף אחר את לולבו, ואף על פי שכבר אינו ברשותו, הוא יכול לתת אותו לו מתנה, וזה כרבי יהודה ושלא כרבי דוסא. וכוונת המשנה היא שבית דין מלמדים את העם בערב שבת לומר כך למחר בשבת . ומציעים סתירה (בין מקורות תנאיים): תמן את אמר: – שם (בברייתא בעניין לקט) אתה אומר: אין הבקר אנסים הבקר – חכמים אומרים, שאין לחייב את בעל הבית להפקיר את מה שלקטו העניים משלו , והכא את אמר: – וכאן (במשנה בעניין לולב) אתה אומר: הבקר אנסים הבקר – המשנה אומרת, שמלמדים לתת מתנה את לולבו שחטף אחר מידו ?! ומציעים תירוץ לסתירה (בהצעת הבחנה בין המקורות): אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) : תמן – שם (בברייתא בעניין לקט), - על דעתו (צריך לומר: ' על כרחו ') הוא מבקר (מפקיר) – הוא מפקיר נגד רצונו את מה שלקטו העניים משלו, ולכן אין לחייב אותו להפקיר , ברם הכא – אבל כאן (במשנה בעניין לולב), - על כרחו (צריך לומר: ' על דעתו ') הוא מבקר – הוא נותן מרצונו את לולבו לאחר, כמבואר להלן, ולכן מלמדים אותם לומר כך . ומציעים סיוע (לתירוץ הבא לפני כן): אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : ויאות – ויפה . תדע לך שהוא כן – כמו שאמר רבי אלעזר , שכבר חילופיו בידו – במשנה בעניין לולב הוא נותן מרצונו את לולבו לאחר, מכיוון שכבר הגיע לידו לולבו של אחר במקום לולבו . ב תוספתא פאה ב,ה שנו: רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית צריך שיאמר: כל מה שילקטו עניים מבין / מן העומרים - הרי זה הפקר. רבי דוסה אומר: לעיתותי ערב. וחכמים אומרים: הפקר אונסים (צריך לומר כמו שהוא בירושלמי: אין הפקר אונסים) הפקר, שאין אחריות לרמאים (אין אחריות הרמאים עלינו). בירושלמי ובבבלי בבא קמא סט,א החליפו את דברי רבי יהודה ורבי דוסה שבתוספתא. בבבלי רצו להפוך את דברי רבי יהודה ורבי דוסה, וזהו כגרסה בתוספתא.

ומספרים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) מפקד לדבית (בקטע גניזה: 'לאלין דבי') רב אתי (צריך לומר: 'רב אחי', או שצריך לומר: 'רב אחא', כמו שהוא בלשון דומה בירושלמי עבודה זרה ד,א) – רב (היה) מצַווה את (האנשים) של בית רב אחי / רב אחא (בבבל) , רב המנונא (אמורא בבלי בדור השני) מפקד לחברייא – רב המנונא (היה) מצַווה את החברים (התלמידים בבבל) : כד תהוון יהבין מתנה ביומא טבא – כשתהיו נותנים (לולב או אתרוג) מתנה ביום טוב (הראשון של חג הסוכות למי שאין בידו לולב או אתרוג, כדי שייצא ידי חובת נטילת לולב) , לא תהוון יהבין לה – לא תהיו נותנים אותה (את המתנה) אלא לדעת גמורה – מתנה בלב שלם וללא תנאי, ולא מתנה לשם נטילה הדומה לשאילה, שאם לא כן, אין המקבל יוצא ידי חובת המצווה, לפי שיום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה (תוספתא סוכה ב,יא) . ומציעים מעשה (המתקשר מצד תוכנו עם האמור לפניו): כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) יהב אתרוגא מתנה לבריה – נתן אתרוג מתנה לבנו . אמר ליה: – אמר לו (רב הונא לבנו): אין יומא טבא יומא דין – אם יום טוב היום הזה (יום טוב ראשון של גלויות), - הרי הוא לך מתנה, ואין למחר – ואם (יום טוב) למחר (יום טוב שני של גלויות, והיום הזה חול), - הרי (מילה זו היא אשגרה מלעיל, ובמקומה צריך לומר: ' לית ') הוא לך מתנה – אין הוא לך מתנה. - רב הונא היה בבבל, ושם היו עושים יום טוב שני ימים מפני הספק, ולאחר שיצא רב הונא ביום טוב ראשון של גלויות נתנו במתנה לבנו הקטן לצאת בו, ואמר לו שאינו נותן לו אתרוג זה במתנה אלא אם כן יום זה הוא יום טוב בארץ ישראל, אבל אם הוא חול ולמחר יום טוב אינו נותן לו היום אתרוג זה במתנה, מפני שהוא עצמו יזדקק לו למחר כדי לצאת בו, ואין הקטן יכול לחזור ולהקנות לו, ואין אדם יוצא ביום טוב ראשון ידי חובתו בלולבו של חבירו ("שערי תורת ארץ ישראל") . ב בבלי סוכה מו,ב אמרו: אמר רבי זירא: לא יַקנה אדם הושענא (ארבעת המינים) לתינוק ביום טוב הראשון. מאי טעמא? שהתינוק לקנות - קונה, להקנות - לא מַקנה (הקטן יכול לזכות בדבר הניתן לו, אבל אינו יכול להקנות), ונמצא שהוא יוצא בלולב שאינו שלו (אם הוא נותן את הלולב לתינוק לפני שיצא בו, גם אם התינוק מקנה לו אותו בחזרה). • • •