אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ז:י

משנה הנותן מזרעו למולך – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש – שימסור את אחד מזרעו לידי הכמרים של המולך ויעבירנו באש (מולך הוא אליל שהכנענים היו מקריבים לו את בניהם בהעבירם אותם באש) . מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. ובעל אוב – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה , זה הפיתום (מכשף מנבא. מקור המילה ביוונית) – שיש בכוחו להעלות רוחות המתים, ורוח המת שוכן בתוכו, והמדבר משיחיו – שקול דיבורו נשמע כאילו יוצא מתחת שחיו (הוי"ו של 'והמדבר' היא וי"ו הפירוש ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 1088). - אוב זו רוח המת, והמעלה את רוח המת נקרא בעל אוב) ; וידעוני – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה , זה המדבר בפיו – שקול דיבורו יוצא מפיו, - הרי אלו – בעל אוב וידעוני, העושים מעשה, בסקילה, והנשאל בהם – השואל מהם עתידות, באזהרה – עובר בלאו . מולך אין התנאים רואים בהעברת הבנים באש הריגה. פולחן העברת הבנים באש היה רק סמל של קורבן, מעין הקדשה או מעין מבחן. הסבורים כך מביאים ראיה מן הלשון 'להעביר באש', שאין פירושה שרפה אלא מעין מעשה טיהור (השווה במדבר לא,כג), ולא נאסרה העברת הבנים אלא משום שהיא דומה לכישוף, ונאסרה בדברים יח,י עם מעשי כישוף אחרים. ונראה לומר שהכתובים הנוקטים בלשונות שרפה והריגה ניכרת בהם מעין גוזמה, ואילו הכתובים המגדירים את עיקרו של האיסור נוקטים בלשון העברה בלבד. ייתכן שהעברה באש שלא היתה בה מיתת הילד היתה מעין סמל של קרבן או תמורה לשרפה ממש, ומטעם זה כמה כתובים מדברים עליה כאילו היא שרפה ממש, כלומר: כתובים אלה באים להוכיח את העם על כוונתם אף על פי שלא קיימו ממנה אלא מקצתה (העברת הבנים באש) ולא קיימו את כולה (שרפת הבנים) (עיין דברים יב,לא; ירמיהו ז,לא; יט,ה; יחזקאל טז,כא; כג,לז). ועוד: הפועל "העביר" משמש גם במשמעות "הקדיש", ואין עמו שום זכר להעברה באש או למולך (שמות יב,יב). נמצא שיש איזו שייכות, שאין אנו יכולים לעמוד על טיבה, בין העברה באש למולך ובין הקדשת הבכורות (פטר רחם) ("אנציקלופדיה מקראית" ד, עמוד 1114). אוב וידעוני מעשה הדרישה באוב מתואר בפרטות בשמואל א כח,ז-טו. אך בכל הדברים האלה, המעידים על הדרישה באוב וידעוני להעלאת רוח המת, אין רמז למעשים שעשו הקוסמים כדי ליצור את הרושם כאילו עלה באמת רוח המת ומדבר אל הדורש. במקומות שונים מתארים חז"ל את בעל האוב כרמאי (משנה סנהדרין ז,ז; תוספתא סנהדרין י,ו; בבלי סנהדרין סה,א, ועוד: 'בעל אוב זה פיתום המדבר בשחיו', וכדומה). וכן דברי התרגומים הקדומים, כגון השבעים והתרגום הארמי (בידין, בדאים), רומזים לרמאות מבלי להביע את עצם הרעיון שנתן למושג זה את שמו. המילה אוב באה גם במשמעות נאד יין או מים. נאדות כאלה יכלו לשמש אמצעים מאגיים, שבהם הושקה כאילו רוח המת והועלה לחיים חדשים. להבנה זו ולשימוש זה של המלה אוב כנאד מתאימה גם המלה זכור, משביע המתים, על פי קרבתה אל זכרה בערבית (והשווה תוספתא סנהדרין י,ז ומקומות מקבילים: 'המעלה בזכורו') שפירושה נאד, ולמילה האכדית זַקִקֻ, משביע מתים, הקרובה גם היא אל זִקֻּ במשמעות נאד. מצד אחר היתה כבר בתקופה הקדומה למילה אוב (מן השורש אוב, שבערבית פירושה שב, חזר) ההוראה של רוח המת החוזר לחיים, הקם לתחייה. למילה אוב מצורפת בלשון המקרא המילה ידעוני, כזוג של מילים. חכמי התלמוד ראו בידעוני סוג אחר של קוסם, שהשתמש בעצם (כנראה, בעיקר, מעצמות מת) ושם אותה בפיו, ליצור את הרושם שהמת מדבר כביכול מתוך עצם זו. במקרא אין סמך לתפיסה כזאת, וחכמי התלמוד למדו אותה, כנראה, מדרכי הכישוף בימיהם. יש לראות בשם ידעוני כינוי המיוחס בעיקר לרוח המת השב לתחייה ויודע צפונות העתיד, או גם לקוסם החכם, היודע להעלות את המת, מבלי שיהיה בשם כל תיאור מיוחד לדרך הכישוף המשמשת למטרה זו ("אנציקלופדיה מקראית" א, עמודים 135-137). האוב הוא, כפי שהתברר לאחרונה מתעודה חיתית, הבור שממנו עולה רוח המת, או רוח המת העולה מן הבור (השווה: והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף (ישעיהו כט,ד)). ידעוני הוא כנראה שם נרדף לבעל האוב, על שום ידיעתו להעלות את הרוח או על שום ידיעתו את העתיד, ולפיכך הוזכר לרוב עם אוב (בהוראת בעל אוב). אבל אפשר שהוא מכוון לבעל שיטה מסוימת של הגדת עתידות ונעלם ממנו מובן השם ("אנציקלופדיה מקראית" ו, עמוד 418). • • •

תלמוד הנותן מזרעו למולך במשנה שנינו: "הנותן מזרעו למולך - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש ". אזהרה (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) לנותן מזרעו למולך מניין? "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" (ויקרא יח,כא) – אסור לתת לעובדי האליל מולך את בנך כדי שיעבירו אותו באש ויקריבו לעבודה זרה . כרת – לנותן מזרעו למולך במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? - נאמר בעונשים של הנותן מזרעו למולך: " וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ, כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ" (ויקרא כ,ג) – אני ה' אעניש בעונש כרת את האדם שנותן מזרעו למולך . עונש – מיתה, לנותן מזרעו למולך במזיד והתראה, מניין? "אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת, עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן" (ויקרא כ,ב) – מי שייתן מזרעו למולך - חייב מיתה, וחייבים להרוג אותו בסקילה . ומביאים מדרש הלכה: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן" (ויקרא יח,כא) - יכול אפילו מסר ולא העביר - יהא חייב! – אולי יעלה על דעתך, שהנותן מזרעו למולך חייב סקילה אפילו מסר לכומרי המולך ולא העביר! - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר" – אסור למסור ולבוא לכלל העברה, ומכאן שאם מסר ולא העביר - פטור . יכול אפילו מסר והעביר שלא למולך - יהא חייב! – אולי יעלה על דעתך, שהנותן מזרעו למולך חייב סקילה אפילו מסר לכומרי המולך והעביר שלא למולך אלא לעבודה זרה אחרת! - תלמוד לומר: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" – אסור למסור כדי להעביר למולך, ומכאן שאם מסר והעביר שלא למולך - פטור . יכול אפילו מסר והעביר למולך שלא באש - יהא חייב! – אולי יעלה על דעתך, שהנותן מזרעו למולך חייב סקילה אפילו מסר לכומרי המולך והעביר למולך, אך לא העביר באש! - תלמוד לומר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ" (דברים יח,י) – למולך, - עברה עברה (העברה העברה) לגזירה שוה – יש ללמוד בדרך של גזירה שווה . מה העברה שנאמר להלן – בדברים יח,י, - באש – דווקא, כמפורש שם , אף העברה שנאמר כאן – בויקרא יח,כא, - באש. נמצאתה אומר: – מכאן תסיק: לעולם אינו חייב עד שימסור ויעביר באש למולך – כמו ששנינו במשנה . רבי נסה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) : לעולם אינו מתחייב – הנותן מזרעו למולך, עד שימסרנו לכומרים (כוהנים לאלילים) – לרשותם של כומרי המולך, ויטלינו – מהכומרים, ויעבירנו – באש, שהאב שמוסר לכומרים נוטל לאחר מכן את בנו מידם ומעביר אותו באש בעצמו. אבל אם העבירוהו הכומרים - אינו חייב . ב תוספתא סנהדרין י,ד שנו: הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש. ב ספרא קדושים פרשה י נאמר: "אשר ייתן מזרעו למולך" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "ומזרעך לא תיתן", יכול אפילו מסר ולא העביר - יהא חייב! - תלמוד לומר: "ומזרעך לא תיתן להעביר". יכול אפילו מסר והעביר שלא למולך - יהא חייב! - תלמוד לומר: "ומזרעך לא תיתן להעביר למולך". יכול אפילו מסר והעביר למולך שלא באש - יהא חייב! - תלמוד לומר: "לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש" - העברה העברה לגזירה שווה. מה העברה האמורה להלן - באש, אף העברה האמורה כאן - באש. מה העברה האמורה כאן - למולך, אף העברה האמורה להלן - למולך. נמצאתה אומר: עד שימסור ויעביר באש למולך. ב בבלי סנהדרין סד,ב אמרו: אמר רבי ינאי: אינו חייב עד שימסרנו לכומרים, שנאמר: "ומזרעך לא תיתן להעביר למולך" (ויקרא יח,כא). תניא נמי הכי: יכול העביר (באש) ולא מסר - יהא חייב! - תלמוד לומר: "לא תיתן" (נתינה מעכבת). מסר למולך ולא העביר, יכול יהא חייב! - תלמוד לומר: "להעביר" (אף העברה מעכבת). מסר והעביר שלא למולך, יכול יהא חייב! - תלמוד לומר: "למולך". מסר והעביר למולך ולא באש, יכול יהא חייב! - נאמר כאן: "להעביר", ונאמר להלן: "לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח,י). מה להלן - באש, אף כאן - באש. ומה כאן - למולך, אף להלן - למולך. העבירו כדרכו, מהו? - תני: היה מושכו ומעבירו. (אין מובן לקטע זה, ונראה שיש לגרוס: ' העבירו ברגלו, מהו? ' – מה הדין? אם העביר את בנו, כשבנו הולך ברגליו - האם חייב או פטור?) ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: העבירו ברגלו – העביר את בנו, כשבנו הולך ברגליו, - פטור. [נראה שצריך להשלים: ' רבי לעזר בירבי שמעון מחייב '. - במסירה שלפנינו נשמט בשל הדמיון חלקה השני של ההלכה הזו וחלקה הראשון של ההלכה הבאה] [צריך להשלים כמו בתוספתא: ' העביר את עצמו – למולך, - פטור. '] רבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) מחייב – כשהעביר את עצמו . אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה – גם המעביר למולך, וגם המעביר לעבודה זרה אחרת - חייב . רבי לעזר בירבי שמעון אומר: אינו חייב אלא למולך בלבד – רק המעביר למולך - חייב . אינו חייב אלא על יוצאי יריכו (צאצאיו, זרעו) – רק אם העביר את בנו או את בתו או את בן בנו או את בן בתו - חייב. אבל אם העביר את אביו או את אימו או את אחיו או את אחותו - פטור, מפני שאינם מזרעו . בברייתא שונה התנא: העביר את עצמו - פטור. רבי לעזר בירבי שמעון מחייב. אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : טעמא דרבי לעזר בירבי שמעון מהכא: – הטעם (המקור בכתוב) של רבי לעזר בירבי שמעון (שהוא מחייב את המעביר את עצמו) מכאן: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ " (דברים יח,י) - בגופך לא ימצא מעביר – יש לדרוש כאילו כתוב: 'לא יימצא מעביר בך', שלא תימצא מעביר את עצמך למולך . בברייתא שונה התנא: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה. ומביאים מדרש הלכה: נאמר בעונשים של הנותן מזרעו למולך: " וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ , כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ " (ויקרא כ,ג), ונאמר שם עוד: "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם " (ויקרא כ,ה) - לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת – מכאן למדים שגם המעביר מזרעו באש לכל עבודה זרה שבעולם ולא רק למולך - חייב כרת, כדעת התנא החולק על רבי לעזר בירבי שמעון (בספרא למדו כך מהכתוב השני. אפשר שלמדו כך מייתור הכתוב השני, שכן כבר נאמר עונש כרת בכתוב הראשון. ואפשר שלמדו כך מן הלשון זנות שבכתוב השני. השווה ספרא "אחרי מות" פרשה ו: "אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא יז,ז) - לרבות שאר עבודה זרה) . עונש – מיתה, למעביר מזרעו באש לעבודה זרה אחרת במזיד והתראה, מניין? " אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ,ב) (אפשר שלמדו כך מכפל הלשון "מות יומת") . ב ספרא "קדושים" פרשה י נאמר: "והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך" (ויקרא כ,ה) - לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת. והוא שהעביר עצמו. לא ברגלו הוא עובר?! (בתמיהה) (אין מובן לקטע זה) בברייתא שונה התנא: העבירו ברגלו - פטור. מפני שהעביר את עצמו – העבירו ברגלו - פטור, מפני שבנו העביר את עצמו, ולא הוא העביר את בנו , אבל אם היה מושך בו ומעבירו – אם משך האב את בנו והעביר אותו, אף שבנו הלך ברגליו, - חייב – מפני שנחשב שהאב העביר אותו, שהרי משך אותו . ושואלים: מה היא דאמר – מה היא שאומר רבי לעזר בירבי שמעון: העבירו ברגלו - פטור (נראה שצריך לומר: ' חייב ', וכפי שהיגהנו בברייתא לעיל. משאלה זו מוכח שהברייתא לעיל הביאה את דעתו של רבי לעזר בירבי שמעון בעניין העבירו ברגלו, אלא שנשמט במסירה שלפנינו) ? – מדוע העבירו ברגלו - חייב לדעת רבי לעזר בירבי שמעון, והרי בנו העביר את עצמו, ולא הוא העביר את בנו? ומשיבים: בהוא דאעבריה מזקר – באותו [אדם] שהעביר אותו (את בנו למולך) קופץ (שהאב העביר את בנו כשבנו קופץ ברגליו, ולא כשבנו הולך ברגליו, ולכן אין זה נחשב שבנו העביר את עצמו) . ב תוספתא סנהדרין י,ד-ה שנו: העבירו ברגלו - פטור. ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו. המעביר את עצמו - פטור. רבי אלעזר ברבי שמעון מחייב. אחד מולך ואחד שאר עבודה זרה - חייב. ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אינו חייב אלא משום מולך בלבד. ב בבלי סנהדרין סד,ב אמרו: תניא: העבירו ברגל - פטור. ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו. העביר עצמו - פטור, ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב. אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה - חייב. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: למולך - חייב, ושלא למולך - פטור. אמר עולא: מאי טעמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון (המחייב את המעביר את עצמו)? אמר קרא: "לא יימצא בך" - בעצמך. מאמרו של עולא בבבלי הוא מאמרו של רבי יוחנן בירושלמי.

ומציעים שאלה: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : מסר – מזרעו לכומרי המולך, ולא העביר – אותו באש, - תפלוגתא דחזקיה ודרבי יוחנן – מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן ? – האם דינו של העניין שנזכר לפני כן נתון במחלוקת אמוראים המפורטת להלן? ומפרטים את המחלוקת שנזכרה לעיל: דאיתפלגון: – שנחלקו: טבח (צריך לומר: ' גנב ' ("נועם ירושלמי", "שערי תורת ארץ ישראל")) ולא מכר – גנב נפש מישראל ולא מכרו, שאינו חייב מיתה עד שימכרנו, - חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) אמר: חייב – מלקות, כיוון שעבר על "לא תגנוב" , ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: פטור – ממלקות, כיוון ש"לא תגנוב" הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין (מצוות לא תעשה שיש עליה עונש של מיתת בית דין) ואין לוקים עליו. - וכן מסר למולך ולא העביר באש, שאינו חייב מיתה עד שיעבירנו, האם לדעת חזקיה חייב מלקות, כיוון שעבר על "ומזרעך לא תיתן", ולדעת רבי יוחנן פטור ממלקות, כיוון ש"לא תיתן" הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאם העביר אחר כך - חייב מיתה? - אין פושטים את השאלה (בבבלי סנהדרין פו,ב נחלקו חזקיה ורבי יוחנן בעדי גניבה בנפש שהוזמו, ומחלוקתם שם היא כמחלוקתם בירושלמי כאן) .

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: רְאֵה לשון – התבונן בלשון, שלימדתך התורה: 'מולך' - כל שתמליכהו עליך – כל דבר שתקרא לו מולך , אפילו קיסם, אפילו צרור – אם מסר מזרעו והעביר לו באש, כדרך עבודת המולך - חייב מיתה . ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה ו נאמר: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בוא וראה לשון שתפסה תורה למולך - כל שתמליכנו עליך, אפילו קיסם אחד או חרס. וב ספרי דברים פסקה מג נאמר: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: צא וראה לשון שתפסה תורה: 'מולך' - כל שתמליכהו עליך, אפילו שעה אחת. וב בבלי סנהדרין סד,א אמרו: תניא: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון 'מולך'? - כל שתמליכו עליך, אפילו צרור, אפילו קיסם. דברי רבי יוחנן בירושלמי הם ברייתא. - רבי יוחנן היה שונה ברייתות ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 239). בברייתא לעיל שונה התנא: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה. מביאים מדרש הלכה: נאמר בעונשים של הנותן מזרעו למולך: " וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ , כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ " (ויקרא כ,ג) - לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת – מכאן למדים שגם המעביר מזרעו באש לכל עבודה זרה שבעולם ולא רק למולך - חייב כרת, כדעת התנא החולק לעיל על רבי לעזר בירבי שמעון (מדרש הלכה זה מובא לעיל) . רבי נסה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) : לרבות שאר עבודה זרה לבנים ולבנות – מדרש ההלכה בא ללמד שגם המעביר את בנו או את בתו באש לכל עבודה זרה שבעולם ולא רק למולך - חייב . ומציעים מקור תנאי המסייע לקביעה שלפני כן: דתני: – ששונה [התנא]: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה – גם המעביר באש למולך, וגם המעביר באש לכל עבודה זרה שבעולם , בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאמהות – המעביר באש לכל עבודה זרה שבעולם, גם אם מעביר את בנו או את בתו, וגם אם מעביר את אביו או את אימו, - חייב – אבל המעביר באש למולך חייב רק אם מעביר את בנו או את בתו (יוצאי יריכו) . אמר רבי זעירה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : בשאין עבודתה לכן – המעביר באש לכל עבודה זרה שבעולם - חייב בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות, רק אם אין דרך עבודתה של העבודה הזרה בהעברה באש לפניה , אבל אם היתה עבודתה לכן – אם דרך עבודתה של העבודה הזרה בהעברה באש לפניה, ועבדה באבות ובאימהות, - פטור – משום העברה למולך, כמו מולך עצמו שאינו חייב אלא על יוצאי יריכו, אבל חייב משום עבודה לעבודה זרה, שכן עבודתה בכך . אמר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : אפילו עבודתה לכן – אם דרך עבודתה של העבודה הזרה בהעברה באש לפניה, ועבדה באבות ובאימהות, - חייב שתים – חייב משום העברה למולך, שרק מולך עצמו אינו חייב אלא על יוצאי יריכו, וחייב גם משום עבודה לעבודה זרה (רבי הילא חולק על רבי זעירה במקרה שעבודתה בכך) . ומציעים מקור תנאי המסייע לדברי אמורא המופיעים לפני כן: מתניתא מסייעא – המשנה מסייעת לרבי הילא: מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה, ויָצָא – מן הכלל, לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו – אבל כל עבודה זרה שבעולם שדרך עבודתה בהעברה באש לפניה - חייב משום העברה למולך בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות, כדברי רבי הילא . בברייתא לעיל שונה התנא: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה. רבי לעזר בירבי שמעון אומר: אינו חייב אלא למולך בלבד. אמר רבי תנחום בר ירמיה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : אתייא דרבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) – באה (הולכת) שיטתו של רבי לעזר בירבי שמעון כשיטת רבי שמעון אביו (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) . כמה דרבי שמעון אמר: – כמו שרבי שמעון אומר: מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה, יצא – מן הכלל, לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו, כן רבי לעזר בירבי שמעון אמר: – כך רבי לעזר בירבי שמעון אומר: מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה, יצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו – שכוונת דברי רבי לעזר בירבי שמעון בברייתא לעיל שאומר: אינו חייב אלא למולך בלבד, שרק מולך עצמו אינו חייב אלא על יוצאי יריכו, אבל כל עבודה זרה שבעולם שדרך עבודתה בהעברה באש לפניה - חייב משום העברה למולך בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות . כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל ז,ו.

אמר רבי תנחום בר יודן (אמורא ארץ ישראלי, שקשה לקבוע את זמנו) : אף על גב דרבי לעזר בירבי שמעון אמר: – אף על פי שרבי לעזר בירבי שמעון אומר: זיבח וקיטר ניסך – לעבודה זרה בשוגג, בהעלם אחד – שלא נודע לו בין עבודה לעבודה איסורן של עבודות אלו, - אינו חייב אלא אחת – קורבן חטאת אחד , מודה שאם עבדה בעבודתה כעבודת הגבוה בעבודת השתחויה (ארבע המילים האחרונות הן אשגרה מהירושלמי שבת ז,א ואין לגרוס אותן כאן (ריצ"ד)) שהוא חייב על כל אחת ואחת – אם עבד בשוגג בהעלם אחד לעבודה זרה בעבודות שהדרך לעבוד אותה בה - חייב קורבן חטאת על כל עבודה ועבודה (בעניין זה ראה ירושלמי שבת ז,א, ועל פי הסוגיה שם אפשר לפרש כאן. ובעניין זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד ראה ירושלמי שבת ז,ב ומקבילה בנזיר ו,א, וכן ראה בבלי סנהדרין סב,א-סג,א) . מניין שאם עבדה בעבודתה בעבודת גבוה בעבודת השתחויה שהוא חייב על כל אחת ואחת? (משפט זה אינו במקבילה, ונראה שאין לגרוס אותו. גם אין בלימוד מהכתוב שבסמוך שום ראיה שהוא חייב על כל אחת ואחת, שלא כבמקומות אחרים שבהם למדים מהכתוב שהוא חייב על כל אחת ואחת) רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : נאמר באיסור הקרבת קורבנות מחוץ למקדש: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם " (ויקרא יז,ז) – אסור להקריב קורבנות מחוץ למקדש כדי למנוע מבני ישראל מלזבוח קורבנות לאלוהים אחרים בדמות שעירים שהם רגילים לזנות אחריהם. - ויש ללמוד מכאן אזהרה לעובד עבודה זרה . אמרון (במסירה שלפנינו: 'אמ'') ליה: – אמרו לו (לרבי שמואל): מטיתנה (צריך לומר: ' מטינתה ' - הגענו אותו) לקדשים – דרשנו את הפסוק הזה בעניין אחר, בעניין הנוהג בקודשים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1007, הערה 1011), כלומר, בשוחט קודשים מחוץ למקדש. ולכן אין ללמוד מכאן אזהרה לעובד עבודה זרה .

רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : זיבח לה – לעבודה זרה בשוגג, טלה אחד בעל מום - חייב (צריך לומר: ' פטור ', וכן הגיהו ב"קורבן העדה" וב"יפה עיניים" בבלי עבודה זרה נא,א) – מקורבן חטאת . ומסבירים את טעמה של הקביעה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (מה המקור בכתוב, שאם זיבח לה טלה בעל מום - פטור? (בכמה מקומות 'מיי כדון' מסביר את טעמה של קביעה מסוימת, ובמקומות כאלה הוא מתפרש כמו 'מה טעמא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 429)) - ומציעים מימרה אמוראית המציעה מקור למה שנאמר לפני כן: כדאמר (צריך לומר כמו במקבילה: ' כיי דמר ' - כמו [המימרה] ההיא שאומר) רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַי'י אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יב,ד) – לא תעשו לשם ה' מה שהגויים נוהגים לעשות לעבודה זרה, כגון שלא תקריבו קורבנות לה' בכל מקום שתרצו; ויש ללמוד מהכתוב הזה המשווה בין עבודת ה' ובין עבודה זרה: - כלי'י (צריך לומר כמו במקבילה: ' כל לי'י ') אלהיכם לא תעשון כן – כל דבר שאתם מקריבים לה', אתם אסורים מלהקריב לעבודה זרה. ומכאן שאין אסור לזבוח לעבודה זרה אלא בהמה תמימה, אבל לא בהמה בעל מום, שאינה ראויה להקרבה לה' (משמעה הפשוט של דרשה זו מוכיח את נכונות ההגהה 'פטור' במקום 'חייב') . עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל. נראה שהמקבילה הועתקה לכאן בטעות, משום שנזכר בתחילתה רבי לעזר בירבי שמעון שנזכר גם בסוגייתנו, אך סוגייתנו והסוגיה לעיל עוסקות בעניינים שונים.

אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) קומי – לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) : היתה עבודתה בבנים ובבנות ועבדה באבות ובאמהות – אם דרך עבודתה של העבודה הזרה בהעברה באש לפניה של בנו ובתו, והעביר לפניה את אביו ואימו, - חייב שתים – משום העברה למולך, וגם משום עבודה לעבודה זרה . והוה – והיה רבי זעורה (צריך לומר: ' רבי יוסה '. והלשון כאן הוא באשגרה מיומא ה,ו ועבודה זרה ב,ג ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 206, הערה 95)) חדי בה – שמח בה (במימרה שאמר רבי פינחס) . סבר מימר: – סבר (רבי יוסה) לומר: בשיטת רבי הילא רביה איתאמרת – בשיטת רבי הילא רבו נאמרה (רב חסדא אמר את דבריו בשיטת רבי הילא לעיל, ולכן שמח רבי יוסה, כיוון שדעתו של רבי הילא הוּכחה ואוּמתה. - רבו המובהק של רבי יוסי היה רבי אילא, כפי שמעידים מפורשות כמה מקומות בירושלמי. וכן מעידות על כך מסירותיו הרבות של רבי יוסי בשמו של רבי אילא בכל הירושלמי (שם, עמוד 206)) , ועל דרבי לעזר בירבי שמעון איתאמרת – ועל [שיטתו] של רבי לעזר בירבי שמעון נאמרה (רב חסדא אמר את דבריו בשיטת רבי לעזר בירבי שמעון בברייתא לעיל, ששיטתו היא, שאף שמולך עצמו אינו חייב אלא על יוצאי יריכו, אבל כל עבודה זרה שבעולם שדרך עבודתה בהעברה באש לפניה - חייב משום העברה למולך בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות) . אמר ליה: – אמר לו (רבי פינחס לרבי יוסה): ומה בידך? – ומה העלית בידך? לא הרווחת כלום! ועל דרבנין איתאמרת – על [דעתם] של החכמים נאמרה (רב חסדא לא אמר את דבריו בשיטת רבי לעזר בירבי שמעון אלא בשיטת התנא הראשון בברייתא לעיל, ששיטתו היא, שאחד המולך ואחד שאר עבודה זרה - חייב משום העברה למולך בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות). אמר ליה: – אמר לו רבי יוסה לרבי פינחס): ולהדא צורכת?! (בתמיהה) – ולזאת נצרכתי?! (אם רב חסדא אמר את דבריו בשיטת התנא הראשון בברייתא לעיל, אין בדבריו כל חידוש, שפשוט הוא שכך הוא הדין לפי התנא הראשון. - פירשנו את הסוגיה בעניין שאר עבודה זרה, גם חלק הסוגיה שלפני המקבילה וגם חלקה שאחרי המקבילה, לפי "נועם ירושלמי") • • •

בעל אוב וידעוני במשנה שנינו: "ובעל אוב, זה הפיתום והמדבר משיחיו; וידעוני, זה המדבר בפיו - הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם באזהרה". אזהרה (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) לבעל אוב – לנשאל בבעל אוב או בידעוני, מניין? - נאמר באיסור אוב וידעוני: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים " (ויקרא יט,לא) – אל תבואו אליהם להימלך בהם . כרת – לנשאל בבעל אוב או בידעוני במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? נאמר בעונש של הפונה אל אוב וידעוני: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם, וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ " (ויקרא כ,ו) – אדם הפונה אל אוב או אל ידעוני מתוך כוונה ללכת אחרי עצתם - ה' יעניש אותו בעונש כרת . עונש – מיתה, לבעל אוב או לידעוני במזיד והתראה, מניין? "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ , בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם " (ויקרא כ,כז) – אדם שיעשה מעשה של אוב או של ידעוני - חייב מיתה בסקילה . ומציעים קושיה: ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות? – ולמה לא שנינו ידעוני ב[מסכת] כריתות? (למה לא שנה התנא של המשנה פרט נוסף זה של ידעוני במשנה בכריתות, שלכאורה ראוי היה להזכירו שם כמו שהוזכר במשנה כאן? - במשנה כריתות א,א נמנו שלושים ושש כריתות בתורה, ובהן החייבים סקילה ששנינו בסנהדרין בפרק זה, ושם נזכר בעל אוב ולא נזכר ידעוני) ומתרצים את הקושיה: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מפני שנכללו כולם בלאו אחד – בעל אוב וידעוני נאמרו בלאו אחד : "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים " (ויקרא יט,לא) – וכיוון ששניהם כלולים באיסור אחד, אין מקום לחייב אדם שהוא גם בעל אוב וגם ידעוני בשני קורבנות חטאת, והרי רשימת הכריתות במשנה שם נאמרה כדי לחייב בקורבן חטאת מי ששגג בעבירה שחייבים עליה כרת אם נעשתה במזיד. והתנא של המשנה שם תפס את הראשון שהוא בעל אוב, אבל הוא הדין גם ידעוני . ומתרצים עוד את הקושיה: רבי יסא (נראה שצריך לומר: ' רבי יוסי ' - מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם ריש לקיש: שהוא בלא תעשה שהוא בא מכח עשה (ב"קורבן העדה" וב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיהו: 'שהוא בלא תעשה שאינו בא מכח מעשה', אבל אין לשון זה בשום מקום. ונראה שצריך לומר: 'שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה ', כלשון בירושלמי שבועות ג,ז ו-ד,יג) – ידעוני לא נמנה ברשימת הכריתות במשנה שם לפי שאין בו מעשה, שאינו אלא מדבר בפיו, ועל לאו שאין בו מעשה אין מביאים קורבן חטאת (בעל אוב יש בו מעשה, שהוא מקיש זרועותיו זו בזו כדי להשמיע קול או שהוא מקטר לשד. ראה בבלי סנהדרין סה,א) . ב בבלי סנהדרין סה,א אמרו: מאי שנא הכא דקתני בעל אוב וידעוני, ומאי שנא גבי כריתות דקתני בעל אוב ושייריה לידעוני? - רבי יוחנן אמר: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. וריש לקיש אמר: ידעוני - לפי שאין בו מעשה. - ורבי יוחנן, מאי שנא בעל אוב דנקט? - משום דפתח ביה קרא. התירוץ של רבי יוחנן בבבלי מובא בירושלמי על ידי רבי חזקיה בשם ריש לקיש, והתירוץ של ריש לקיש בבבלי מובא בירושלמי על ידי רבי יוסי בשם ריש לקיש. אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) קומי – לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הכן?! – כך?! לא אתא מתני (אין לגרוס מילה זו) בר נש מתני ידעוני בכריתות אלא את?! (בתמיהה) – לא בא אדם לִשְׁנוֹת ידעוני ב[מסכת] כריתות אלא אתה?! (רבי יסא היה היחיד ששנה במשנה בכריתות אוב וידעוני, שלא כנוסח המשנה המקובל) אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא לרבי זעורה): כמה דאישתעי קרייא, אישתעיית מתניתא – כמו שדיבר הפסוק, [כך] דיברה המשנה (כמו שבפסוק נזכרו אוב וידעוני, כך גם במשנה בכריתות נזכרו שניהם) .

ומביאים מדרש הלכה: "אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי" (ויקרא כ,כז) - "או[ב]", זה פיתום – שיש בכוחו להעלות רוחות המתים, ורוח המת שוכן בתוכו, המדבר משיחיו – שקול דיבורו נשמע כאילו יוצא מתחת שחיו ; "וידעוני", זה המדבר בפיו – שקול דיבורו יוצא מפיו, - הרי אֵילּוּ – בעל אוב וידעוני, העושים מעשה, בסקילה , והנשאל בהן – השואל מהם עתידות, באזהרה – עובר בלאו . ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: נאמר באיסור כשפים: " לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דברים יח,י-יא) – אדם המעלה רוחות מתים מן השאול כדי להגיד עתידות, - אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: זה הנשאל בגולגולת – השואל ממת עתידות באמצעות גולגולת של אדם מת . אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: זה הנשאל (צריך לומר כמו להלן ובמקבילות: ' המעלה ') בזכורו – המעלה את רוח המת (בתרגומי המקרא מתורגם 'ידעוני' - זכורו / מסקי זכורו / מסקי זכורון. - הפועל 'זכר' בארמית סורית משמעו להעלות רוחות מתים לצורך הגדת עתידות) . ומביאים ברייתא: מה בין הנשאל בגולגולת למעלה בזכורו? שהנשאל בגולגולת עולה – המת, כדרכו – רגליו למטה וראשו למעלה, ועולה בשבת – אף בשבת, וההדיוט (אדם פשוט. מקור המילה ביוונית) מעלה את המלך – את רוחו של מלך מת , והמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו – אלא ראשו למטה ורגליו למעלה, ואינו עולה בשבת – אי אפשר בשבת להעלות את המת באמצעות מעלה בזכורו, ואין ההדיוט מעלה את המלך. ב תוספתא סנהדרין י,ו-ז שנו: בעל אוב, זה הפיתום המדבר מבין פרקיו ומבין אצילי ידיו; ידעוני, זה שעצם של ידעוני בפיו - הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. "דורש אל המתים" - זה המעלה בזכורו. אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת? שהמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת, והנשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת. ב ספרי דברים פסקה קעב נאמר: "ושואל אוב", זה פיתום המדבר משחיו; "ידעוני", זה המדבר בפיו - הם עצמם בסקילה והנשאל בהם באזהרה. "ודורש אל המתים", אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת? המעלה בזכורו אין עולה כדרכו ואין נשאל בשבת, והנשאל בגולגולת עולה כדרכו ונשאל בשבת. ב ספרא "קדושים" פרשה ג נאמר: "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים" - אוב, זה פיתום המדבר משיחיו; וידעוני, המדבר בפיו - הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ו שם פרשה י נאמר: אוב, זה פיתום המדבר משיחיו; וידעוני, המדבר בפיו - הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ב בבלי סנהדרין סה,ב אמרו: תנו רבנן: בעל אוב - זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ידעוני - זה המניח עצם ידוע בפיו, והוא מדבר מאליו. תנו רבנן: בעל אוב - אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת? מעלה בזכורו - אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת. נשאל בגולגולת - עולה כדרכו ועולה בשבת. תניא: "ודורש אל המתים" - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. במקבילות שבספרי ובתוספתא ובירושלמי מובאים שני הסברים למונח 'דורש אל המתים', ואילו בבבלי מובאים שני הסברים אלה למונח 'בעל אוב'. שני ההסברים שבירושלמי מובאים בצירוף המונח 'אית תניי תני'. סדר העניינים שבירושלמי ('נשאל בגולגולת', 'נשאל בזכורו') הפוך מסדר העניינים שבשאר המקבילות, וכן ההבדל אם ההדיוט מעלה את המלך או לא איננו מופיע בשאר המקבילות. נראה לאור המינוח 'אית תניי תני' וכן משינוי סדר העניינים, כי לפנינו עיבוד של הברייתא בירושלמי ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמודים 97-98).

ומציעים סיוע מפסוק לדעה הנתונה במחלוקת: אמר רבי הונא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : קרייא מסייע למאן דאמר: – הפסוק מסייע למי שאומר: אוב זה המעלה בזכורון – המעלה את רוח המת (רבי הונא היה בבלי ועלה לארץ ישראל. דבריו של רבי הונא, שיש פסוק המסייע לכך שאוב הוא המעלה בזכורו, הם לפי המסורת בבבלי המזהה את המעלה בזכורו עם בעל אוב, ולא לפי הירושלמי לעיל הקושר את המעלה בזכורו לדורש אל המתים) . מה טעמא? – מה הטעם? (מה הפסוק המסייע למי שאומר כך?) - נאמר בפרשת שאול ובעלת האוב: "קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ" (שמואל א כח,ח) – שאול המלך ביקש מאשת בעלת אוב שתעלה לו את רוחו של שמואל הנביא כדי לשאול אותו מה יקרה . ושואלים: מה את שמע מינה? – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר לסייע מהפסוק לדעה שאוב זה המעלה בזכורו?) ומביאים דרשה לפסוק זה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : מיכן דהות ידעה מילין מילין סגין – מכאן שהיתה (בעלת האוב) יודעת דברים רבים (אפשר שהכוונה לנאמר בויקרא רבה כו,ז: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל?" (שמואל א כח,יב) - מנא ידעא בההיא שעתא דהוא שאול? אלא אמרו: לא כשהוא עולה להדיוט עולה למלך, להדיוט עולה ראשו למטה ורגליו למעלה, למלך רגליו למטה וראשו למעלה) (מימרה זו אינה באה להשיב על השאלה, כמו שמוכח מן ההמשך, אלא הובאה כדרשה לפסוק זה) . ומציעים תשובה לשאלה שלא הושבה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (כיצד אפשר לסייע מהפסוק לדעה שאוב זה המעלה בזכורו?) - "וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ" (ישעיהו כט,ד) – הנביא משווה את קול העם המדוכא והיושב במצור לקול האוב: קולך יהיה כקולו של האוב העולה מן הארץ, שקולו נשמע לשואלים באוב כקול דק וחלש (האוב הוא רוח המת, והאוב הוא העולה מן הארץ, והקול יוצא מפי האוב). - מכאן שבעל אוב זה המעלה בזכורו, המעלה את רוח המת מן הארץ, ולא הנשאל בגולגולת .

ומציעים דבריהם של חכמים המסייעים לדברי אמורא המופיעים לפני כן: מיליהון דרבנין מסייען – דבריהם של החכמים מסייעים לרבי יסא (נראה שצריך לומר: ' רבי יוסי ', כמו שהיגהנו לעיל) – שאמר לעיל בשם ריש לקיש, שידעוני אין בו מעשה, שלא כבעל אוב שיש בו מעשה , דאמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבנין – בשם החכמים : מפני שהן מקטירין לשדים – בעלי אוב יש בהם מעשה מפני שהם מקטירים לשדים, ולכן אם שגגו - חייבים קורבן חטאת (בבבלי סנהדרין סה,א אמר עולא שבעל אוב יש בו מעשה במקטר לשד) . רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מפני שנכללו כולן על ידי מעשה – בעל אוב וידעוני נאמרו במעשה אחד: "וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי" (דברים יח,יא) - הפועל "ושואל" מוסב על אוב ועל ידעוני כאחד. וכן נאמר במנשה מלך יהודה: "וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי" (מלכים ב כא,ו; דברי הימים ב לג,ו) - הפועל "ועשה" מוסב על אוב ועל ידעוני כאחד. - מאמר זה בא לתרץ את הקושיה לעיל: 'ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות?', ומשמעות התירוץ הזה כמשמעות התירוץ הראשון לעיל שאמר רבי חזקיה בשם ריש לקיש. - מקומם של שני המשפטים הבאים בסוף הסוגיה היה צריך להיות בתחילת הסוגיה לאחר שני התירוצים לקושיה לעיל . • • •