אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ז:א

משנה המשנה מונה את ארבע מיתות בית דין לפי סדר חומרתן, ונחלקו בזה תנא קמא ורבי שמעון. ארבע מיתות נמסרו לבית דין – לדון בהן חייבי מיתות : סקילה, שריפה, הרג – בסייף, וחנק – תנא קמא סובר שסקילה חמורה משריפה, ושתיהן חמורות מהרג, ושלושתם חמורים מחנק . רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: שריפה, סקילה, חנק והרג – רבי שמעון סובר ששריפה חמורה מסקילה, ושתיהן חמורות מחנק, ושלושתם חמורים מהרג . זו מצות הנסקלים – מה ששנינו בפרק הקודם (להלן במשניות הבאות יבוארו שאר מיתות בית דין) . • • •

תלמוד סדר ארבע מיתות במשנה שנינו: "ארבע מיתות נמסרו לבית דין : סקילה, שריפה, הרג וחנק. רבי שמעון אומר: שריפה, סקילה, חנק והרג ". מביאים ברייתא: ולרָשות (לשלטון) לא ניתן אלא הרג בלבד – לרשות השלטת סמכות להוציא להורג רק בסייף (הכוונה היא למלכות ישראל, שהיתה בעבר או שתהיה בעתיד, המוציאה להורג פושעים ומורדים במלכות) . ב תוספתא סנהדרין ט,י שנו: ארבע מיתות נמסרו לבית דין. הרשות לא ניתן לה אלא סייף בלבד. סקילה מניין? – מאיפה למדים שמיתת סקילה נמסרה לבית דין? - שנאמר (בעונש עבודה זרה): "וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" (דברים יז,ה) – חייבים להרוג את העובדים עבודה זרה בסקילה (הכתוב המובא כאן הוא דוגמה למיתת סקילה. מיתת סקילה נאמרה במפורש בתורה גם במסית ומדיח, בארוסה שזינתה, ובזנות עם נערה מאורסה. בעבירות אחרות נאמרה רגימה באבנים שהיא סקילה) . שריפה – מאיפה למדים שמיתת שריפה נמסרה לבית דין? - שנאמר – בעונשים של בועלי בעילות אסורות : "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ,יד) – איש שיישא אישה ובתה או אישה ואימה, חייבים להרוג אותו ואותן בשריפה (הכתוב המובא כאן הוא דוגמה למיתת שריפה. מיתת שריפה נאמרה במפורש בתורה גם בבת כוהן שזינתה) . הרג – מאיפה למדים שמיתת הרג בסייף נמסרה לבית דין? - נאמר כאן – בדיני עונשים על גרימת מוות, נקימה – "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ, נָקֹם יִנָּקֵם" (שמות כא,כ) – ההורג את עבדו (הכנעני) במקל ייענש , ונאמר להלן – בקללות לעם אם לא ישמרו את המצוות : "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (ויקרא כו,כה) – אביא עליכם מלחמה שתיפרע מכם על שהפרתם את הברית שביני לביניכם . מה נקימה האמורה להלן - חרב – מיתה בחרב , אף נקימה האמורה כאן - חרב – יש לפרש בדרך של גזירה שווה את הנקמה שנאמרה בהכאת עבד למוות כעונש מיתה בחרב (בסייף) על ידי בית דין. הרי שדין הורג עבד שווה לדין רוצח בן חורין, ולכן דרשה זו היא מקור למיתת הסייף ברצח בן חורין (מיתה בחרב נאמרה במפורש בתורה גם בעיר הנידחת) . חנק – מאיפה למדים שמיתת חנק נמסרה לבית דין? - לית משכח ליה – אין אתה מוצא אותו (אין אתה מוצא את החנק (מיתת החנק) מפורש בתורה) . ומביאים ברייתא: אמרת: כל מיתה האמורה בתורה סתם אין אתה רשאי להחמיר עליה אלא להקל עליה – כשהתורה לא ציינה במפורש את אופן ההמתה בעבירה שדינה מוות (כגון שאמרה: "מות יומת"), יש להמית את הנידון למיתה באופן המקל על סבלו, ומיתת חנק היא הקלה שבמיתות; [ דברי רבי יאשיה (תנא בדור הרביעי) . אמר לו רבי יונתן (תנא בדור הרביעי) : לא מפני שהיא – מיתת חנק, קלה – שבמיתות, כדברי רבי יאשיה, אלא שנאמרה סתם, וכל מיתה שנאמרה סתם ] (המילים המוסגרות הושלמו על פי הבריייתא המקבילה בירושלמי להלן ז,ג. בברייתא להלן יש בדברי רבי יונתן אשגרה בטעות מדברי רבי יאשיה, ונראה שאף בברייתא כאן היתה אשגרה זו, ובאחת מההעתקות הבאות של הירושלמי חלה כאן השמטה מחמת הדומות) ותלו (צריך לומר: ' תלו ' - ייחסו, קשרו) אותה בחנק – חכמים קבעו שכל מיתה שנאמרה סתם היא חנק (המונח 'אמרת' בא ממקור תנאי. - רבי יאשיה סובר כחכמים (תנא קמא במשנה), שחנק היא המיתה הקלה שבמיתות. ורבי יונתן סובר כרבי שמעון, שחנק אינה המיתה הקלה שבמיתות) .

רבי שמעון אומר: שריפה חמורה מסקילה, ורבנין מרין: – והחכמים אומרים: סקילה חמורה משריפה – כך דעת תנא קמא במשנה שחלוק על רבי שמעון . רבי שמעון אומר: חנק חמור מהרג, ורבנין מרין: – והחכמים אומרים: הרג חמור מחנק – כך דעת תנא קמא במשנה שחלוק על רבי שמעון . רבי שמעון דרש (צריך לומר: ' אומר ') : כל שֵׁם בת כהן בשריפה – לדעת רבי שמעון, נערה ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בשריפה כדין בת כוהן נשואה שזינתה, ואינה נידונה בסקילה כדין נערה ארוסה בת ישראל שזינתה , ורבנין מרין: – והחכמים אומרים: כל שֵׁם ארוסה בסקילה – לדעת החכמים, נערה ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בסקילה כדין נערה ארוסה בת ישראל שזינתה, ואינה נידונה בשריפה כדין בת כוהן נשואה שזינתה (רבי שמעון והחכמים נחלקו בנערה ארוסה בת כוהן שזינתה. בת ישראל ארוסה שאינה נערה שזינתה ובת ישראל נשואה שזינתה נידונות בחנק) . מנמקים את שיטות רבי שמעון והחכמים בעניין נערה ארוסה בת כוהן שזינתה. רבי שמעון דרש – דורש (קול וחומר) : מה אם בת כהן שהחמירה תורה בארוסה שתהא בשריפה - היקילה בנשואה שתהא בסקילה, בת ישראל שהיקילה תורה בארוסה שתהא בסקילה - אינו דין שנקל עליה בנשואה שתהא בהריגה?! (נראה שצריך לומר: ' מה אם בת ישראל שהיקילה התורה בנשואה שתהא בחניקה – בחנק, - החמירה בארוסה שתהא בסקילה, בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשריפה, אינו דין (כלום אין הסברה ההגיונית מחייבת) שנחמיר עליה בארוסה שתהא בשריפה – לשיטת רבי שמעון ששריפה חמורה מכולן ?! ' (בתמיהה) – לכן רבי שמעון אומר שכל שם בת כוהן בשריפה. ורבנין דרשין: – והחכמים דורשים (קול וחומר): מה אם בת ישראל שהחמירה התורה בארוסה שתהא בסקילה - היקילה בנשואה שתהא בשריפה, בת כהן שהיקילה התורה באירוסיה שתהא בשריפה, אינו דין שנקל עליה בנישואיה שתהא בחניקה?! (נראה שצריך לומר: ' מה אם בת ישראל שהיקילה התורה בנשואה שתהא בחניקה – בחנק, - החמירה בארוסה שתהא בסקילה, בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשריפה, אינו דין (כלום אין הסברה ההגיונית מחייבת) שנחמיר עליה בארוסה שתהא בסקילה – לשיטת החכמים שסקילה חמורה משריפה ?! ' (בתמיהה) – לכן החכמים אומרים שכל שם ארוסה בסקילה. ב תוספתא סנהדרין יב,ב שנו: נערה ארוסה ובת כוהן שזינתה - בסקילה. ורבי שמעון אומר: בשריפה. ב בבלי סנהדרין נ,ב אמרו: מרגלא בפומיה (רגיל היה בפיו) דרבי יוחנן: נערה המאורסה בת כוהן שזינתה - בסקילה. רבי שמעון אומר: בשריפה... מאי קא משמע לן? - לרבנן: נשואה יצאת לשריפה, ולא ארוסה. לרבי שמעון: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאו לשריפה. - וטעמא מאי? - משום דלרבנן סקילה חמורה (לכן נערה ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בסקילה כדין נערה ארוסה בת ישראל שזינתה, ואין מקילים עליה לדונה בשריפה), ולרבי שמעון שריפה חמורה (לכן נערה ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בשריפה כדין בת כוהן נשואה שזינתה, ואין מקילים עליה לדונה בסקילה). הסדר של שלושה הקטעים הבאים הפוך מסדרם בנוסח הירושלמי. מביאים ברייתא: נאמר בבת כוהן שזינתה: " וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת , בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא,ט) – בת כוהן שתחלל את קדושתה על ידי מעשה זנות - היא מחללת את קדושת אביה במעשה זה, ודינה שריפה, - רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: יש לדרוש את הכתוב "לזנות את אביה... באש תישרף": עם אביה - בשריפה, אבל עם חמיה - בסקילה – דברי רבי אליעזר מפורשים בסמוך . ומפרשים את דברי רבי אליעזר בברייתא: כשהיא אצל אביה, עם אביה - בשריפה, ועם חמיה - בסקילה (נראה שנוסח זה הוא אשגרה בטעות מדברי רבי אליעזר בברייתא, וצריך לומר: ' כשהיא אצל אביה - בשריפה, כשהיא אצל חמיה - בסקילה ') – בת כוהן, כשהיא עדיין ברשות אביה, שהיא ארוסה, וזינתה - נידונה בשריפה, אבל כשהיא כבר ברשות חמיה, שהיא נשואה, וזינתה - נידונה בסקילה. רבי אליעזר דורש "לזנות את אביה" שזינתה כשהיא עם אביה (בבית אביה), וזה מפני שהיא זו שמחללת את אביה, אבל כשהיא בבית חמיה אינה מחללת את אביה (לפי פירוש זה, שיטת רבי אליעזר אינה לא כרבי שמעון ולא כחכמים) .

ומפרשים עוד את דברי רבי אליעזר בברייתא: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה – כל מיתה הקלה ממיתת שריפה שבה נידונה בת כוהן שזינתה עם אביה, והיא מיתת חנק שבה נידונה נשואה בת ישראל שזינתה, - בשריפה – נשואה בת כוהן שזינתה נידונה בשריפה, כדינה של מי שזינתה עם אביה. וזהו שרבי אליעזר אומר: "עם אביה - בשריפה" . [כל מיתה שהיא למעלה ממיתת אביה – כל מיתה החמורה ממיתת שריפה שבה נידונה בת כוהן שזינתה עם אביה, והיא מיתת סקילה שבה נידונה ארוסה בת ישראל שזינתה, - בסקילה – ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בסקילה, כדינה של מי שזינתה עם חמיה. וזהו שרבי אליעזר אומר: "עם חמיה - בסקילה" (כך גרסו ב"קורבן העדה" וב"נועם ירושלמי", והוא על פי הסוגיה המקבילה שבבבלי. נראה שהמשפט השני בדברי רבי יוסי בן חנינה נשמט בירושלמי בשל הדמיון למשפט הראשון) .] וממשיכים את הברייתא: היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה – יש ללמוד מהכתוב "היא... באש תישרף", שרק בת כוהן נשואה שזינתה נידונה בשריפה, אבל הבועל אותה אינו נידון בשריפה, כשאר הבועלים שנידונים במיתת האישה, אלא נידון בחנק, כדין הבא על בת ישראל נשואה, וכן העדים שהעידו עליה ונמצאו זוממים אינם נידונים בשריפה שבה רצו לחייב אותה, אלא נידונים בחנק שבו רצו לחייב את הבועל . כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין יא,ו. ומביאים ברייתא: כיוצא בהם בשריפה, היא והן בשריפה (נראה שצריך לומר: ' כיוצא בה בשריפה, הן בשריפה ') – כשהבועל בעילה אסורה נידון בשריפה כמו הנבעלת (כגון הבא על בתו או חמותו), גם העדים הזוממים נידונים בשריפה . כיוצא בהן בסקילה, היא והן בסקילה (נראה שצריך לומר: ' כיוצא בה בסקילה, הן בסקילה ') – כשהבועל בעילה אסורה נידון בסקילה כמו הנבעלת (כגון הבא על נערה המאורסה), גם העדים הזוממים נידונים בסקילה . כיוצא בהן בחנק, הן בשריפה והוא בחנק (במקבילה: 'כיוצא בהן בחנק, היא והן בחנק'. - נראה שצריך לומר: ' כיוצא בה בחנק, הן בחנק ') – כשהבועל בעילה אסורה נידון בחנק כמו הנבעלת (כגון הבא על אשת איש), גם העדים הזוממים נידונים בחנק (זו סופה של ברייתא שמובאת בתוספתא, שמוסבת על המשנה להלן יא,ו: "כל הזוממין מקדמין לאותה המיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה") . עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין להלן, וגם שם יש לגרוס כהגהתנו כאן. ב ספרא "אמור" פרשה א נאמר: "את אביה היא מחללת" - רבי אליעזר אומר: עם אביה - בשריפה, עם חמיה - בסקילה. "היא... באש תישרף" - היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה. ב תוספתא סנהדרין יד,יז שנו: כל הזוממים והבועלים מקדימים לאותה מיתה, אם לסקילה - סקילה, אם לשריפה - שריפה. במה דברים אמורים? בזמן שהוא כיוצא בהם באותה מיתה, כיוצא בהם בסקילה - הוא והם בסקילה, כיוצא בהם בשריפה - הוא והם בשריפה, כיוצא בהם בחנק - היא בשריפה והם בחנק. נראה שצריך לגרוס בתוספתא כהגהתנו בירושלמי: כל הזוממים מקדימים לאותה מיתה (נהרגים באותה מיתה שבה נידונים הבועל והאישה הנבעלת), אם לסקילה - סקילה, אם לשריפה - שריפה, [אם לחנק - לחנק]. במה דברים אמורים? בזמן שהוא (הבועל) כיוצא בה (האישה הנבעלת) באותה מיתה, כיוצא בה בסקילה - הם בסקילה, כיוצא בה בשריפה - הם בשריפה, כיוצא בה בחנק - הם בחנק. הלשון בברייתא שבתוספתא "במה דברים אמורים? בזמן שהוא כיוצא בה באותה מיתה" מחייב את הגהתנו בהמשכה בתוספתא ובירושלמי. ב בבלי סנהדרין נא,א אמרו: תנו רבנן: ...היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. רבי אליעזר אומר: את אביה - בשריפה, ואת חמיה - בסקילה. מאי "את אביה" "ואת חמיה"? - אילימא: "את אביה" - מאביה (שזינתה עם אביה), "ואת חמיה" - מחמיה (שזינתה עם חמיה), מאי איריא בת כוהן? אפילו בת ישראל נמי, בתו (הבא על בתו) - בשריפה, וכלתו (הבא על כלתו) - בסקילה! אלא: "את אביה" - ברשות אביה (כשהיא עדיין ארוסה), "ואת חמיה" - ברשות חמיה (כשהיא כבר נשואה). כמאן? אי כרבנן - הא אמרי: בת כוהן נשואה יוצאת לשריפה, ולא ארוסה! ואי כרבי שמעון - הא אמר: בת כוהן אחת נשואה ואחת ארוסה יוצאת לשריפה! (ושיטת רבי אליעזר שלא כאחד מהם)... שלח רבין משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא: כך הוא הצעה של המשנה (הסברה של הברייתא לרבים): לעולם כרבנן, והכי קאמר: כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה (שהיא קלה מהמיתה שהיא נענשת אם זנתה עם אביה, שהיא שריפה), ומאי ניהי? נשואה בת ישראל, דאילו נשואה בת ישראל בחנק - הכא (בבת כוהן היא נידונה) במיתת אביה, בשריפה. וכל שהיא למעלה ממיתת אביה (שהיא חמורה מהמיתה שהיא נענשת אם זנתה עם אביה), ומאי ניהי? ארוסה בת ישראל, דאילו ארוסה בת ישראל בסקילה - הכא (בבת כוהן היא נידונה) במיתת חמיה (במיתה שהיא נענשת אם זנתה עם חמיה), בסקילה. הפירוש הראשון של דברי רבי אליעזר בברייתא לפי פירושנו בירושלמי, הוא הפירוש שנדחה בבבלי: 'אלא: "את אביה" - ברשות אביה, "ואת חמיה" - ברשות חמיה. כמאן? אי כרבנן - הא אמרי: נשואה יוצאת לשריפה, ולא ארוסה! ואי כרבי שמעון - הא אמר: אחת נשואה ואחת ארוסה יוצאת לשריפה!'. הפירוש השני של דברי רבי אליעזר בברייתא שאמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה לפי פירושנו בירושלמי, הוא הפירוש ששלח רבין משמו של רבי יוסי ברבי חנינא בבבלי.

מנמקים את שיטות רבי שמעון והחכמים בעניין מיתות הרג וחנק. רבי אבהו אמר בשם רבי יוסי בן חנינה: רבנין דרשין: – החכמים דורשים (בתמיהה על שיטת רבי שמעון שחנק חמור מהרג): אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עבודה זרה היו - בסקילה. יָצאו – מן הכלל, לידון בקלה שבמיתות - בשריפה (צריך לומר: ' יצאו לידון בקלה ') – במיתה קלה יותר מסקילה, שהם נידונים בהריגה בסייף . לא דייך (לא זו בלבד) שאת (שאתה) מוציאה לידון בקלה שבמיתות - בשריפה (צריך לומר: ' לא דייך שאי את מוציאן לידון בחניקה ') , אלא שאת (שאתה) מוציאן (צריך לומר: ' שאת רוצה להוציאן ') ל י דון בקלה שבמיתות - בחניקה (צריך לומר: ' בהריגה ') ?! (בתמיהה) – שכן לשיטת רבי שמעון הרג היא הקלה שבמיתות. אלא מכאן שהרג חמור מחנק. [ו] רבי שמעון דרש – דורש (בתמיהה על שיטת החכמים שהרג חמור מחנק) : נביא השקר – שהסית והדיח לעבוד עבודה זרה, בכלל עובדי עבודה זרה היו - בשריפה (צריך לומר: ' היה - בסקילה ') . יצאו לידון בקלה שבמיתות - בסקילה (צריך לומר: ' יָצא לידון בקלה ') – במיתה קלה יותר מסקילה, שהוא נידון בחנק . לא דייך שאת (שאתה) מוציאן לידון בסקילה (צריך לומר: ' לא דייך שאי את מוציאו לידון בהריגה ') , אלא שאת (שאתה) רוצה להוציאן (צריך לומר: ' להוציאו לידון ') בקלה שבמיתות - בהריגה (צריך לומר: ' בחניקה ') ?! (בתמיהה) – שכן לשיטת החכמים חנק היא הקלה שבמיתות. אלא מכאן שחנק חמור מהרג (נביא שקר שהסית והדיח לעבוד עבודה זרה, לדעת חכמים דינו בסקילה, ולדעת רבי שמעון דינו בחנק. הסוגיה כאן ולהלן היא שדינו בחנק כרבי שמעון, וראה "נועם ירושלמי").

ומביאים גרסה מוחלפת: רבי שמואל בר סוסרטאי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי אבהו מחלף – מחליף (את הדרשות שבין רבי שמעון והחכמים) : רבנין דרשין: – החכמים דורשים (בסיוע לשיטתם שחנק קל מהרג): נביא השקר – שהסית והדיח לעבוד עבודה זרה, בכלל עובדי עבודה זרה היה - בסקילה. יָצא – מן הכלל, לידון בקלה שבמיתות - בשריפה (צריך לומר: ' יָצא לידון בקלה ') – במיתה קלה יותר מסקילה, שהוא נידון בחנק . לא דייך שאת מוציאו בשריפה אלא (צריך לומר רק: ' לא דייך אלא ', כמו שהוא להלן בדרשת רבי שמעון. ונכון יותר לומר רק: ' דייך ') שאת (שאתה) מוציאו – מן הכלל, לידון בקלה שבמיתות - בחניקה (בניחותא) – שכיוון שיצא לידון בקלה, מן הסתם יצא לידון בקלה שבמיתות. מכאן שחנק קל מהרג .

[ו] רבי שמעון דרש – דורש (בסיוע לשיטתו שהרג קל מחנק) : אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עבודה זרה היו - בשריפה (צריך לומר: ' בסקילה ') . יָצאו לידון בקלה שבמיתות - בסקילה (צריך לומר: ' יצאו לידון בקלה ') – במיתה קלה יותר מסקילה, שהם נידונים בהריגה בסייף . לא דייך אלא (נכון יותר לומר רק: ' דייך ') שאת (שאתה) מוציאן לידון בקלה שבמיתות - בהריגה (בניחותא) – שכיוון שיצאו לידון בקלה, מן הסתם יצאו לידון בקלה שבמיתות. מכאן שהרג קל מחנק . • • •