אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ו:י
Ohr LaYesharim on Yerushalmi Sanhedrin 6:10 (Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 6:10) · אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין · free full Hebrew text
Open in the reader →משנה נתאכל (נשחת, כלה) הבשר – בשרו של המומת על ידי בית דין, שנקבר בקבר שהיה מותקן לבית דין, - היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקום – בקברות אבותיו . והקרובין – של המומת, באין – מיד לאחר שהומת, ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין, כלומר – כאילו באו לומר , שאין בלבינו עליכם, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלין – עליו הקרובים כדיני אבלים , אלא אוננין – מצטערים בסתר , שאין אנינה אלא בלב. • • •
הסוגיה כאן מקוטעת, ונסתרס בה סדר הברייתות והמאמרים. ( "נתאכל הבשר" כול'. ) כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי מועד קטן א,ה. מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: בראשונה היו ( מלקטין את העצמות ו ) קוברין אותן במהמורות (המוסגר אינו במקבילה ואין לגרוס אותו) – בפעם הראשונה שהיו קוברים את המתים, כשהגוף עדיין שלם, לפני שנתאכל (כלה) הבשר, היו קוברים את המתים בבורות החפורים בקרקע או בכוכים החצובים במערת קבורה . נתאכל הבשר – בפעם השנייה שהיו קוברים את המתים, כשנתאכל הבשר ונשארו העצמות, - היו מלקטין אותן (צריך לומר כמו במקבילה: ' את העצמות ') – של המתים, וקוברין אותן בארזים – היו קוברים את העצמות בארונות מעצי ארזים (קראו את הארונות על שם העץ), שהיו נותנים את העצמות בארונות ומכניסים את הארונות במערת קבורה . אותו היום – שבו היה מלקט עצמות אביו ואימו, היה מתאבל – היה נוהג אבלות כל היום עד הערב , ולמחר היה שמח – לא היה נוהג אבלות , לומר, שיניחוהו (צריך לומר כמו במקבילה: ' שנינוחו ') אב ו תיו מן הדין – אדם כשהוא מת רוחו אין לה מנוחה, מפני שמעמידים אותו בדין לפני הקב"ה על כל המעשים שהיו בידו, וכשנתאכל הבשר של המת רוחו יש לה מנוחה, מפני שמפסיקים לדון אותו. משום כך, כשנתאכל הבשר והיה מלקט עצמות אבותיו, היה שמח, שנחה רוחם של אבותיו, מפני שאין דנים אותם עוד . עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן. ב תוספתא סנהדרין ט,ח שנו: נתעכל / נתאכל הבשר - שלוחי בית דין מלקטים את העצמות וקוברים אותן בארון / בארזים. • • • קבורת המומתים על ידי בית דין במשנה (הלכה ה) שנינו: "ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן, אלא שני קברות היו מותקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין".
מציעים ברייתא: ולא עוד (נראה שמילים אלו הן שיבוש וצריך לומר: 'ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן') אלא היו קוברין אותן – את המומתים על ידי בית דין, בפני עצמן – בשני קברות שהיו מותקנים לבית דין בשביל המומתים על ידיהם , הנסקלין בנשרפין והנהרגין בנחנקין – באחד היו קוברים את הנסקלים עם הנשרפים, שנתחייבו מיתות חמורות, ובאחד היו קוברים את הנהרגים עם הנחנקים, שנתחייבו מיתות קלות, שאין קוברים מי שנתחייבו מיתות חמורות עם מי שנתחייבו מיתות קלות . הוא – דבר זה הוא שדוד אומר: "אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי" (תהילים כו,ט) – אל תמית אותי עם (כמו) רשעים; ויש ללמוד מהכתוב: - הנסקלין והנשרפין – אין קוברים את הרשעים שנתחייבו סקילה ושריפה עם אבותיהם הצדיקים , "וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי" (תהילים כו,ט) – אל תמית אותי עם רשעים שופכי דמים; ויש ללמוד מהכתוב: - הנהרגין והנחנקין – אין קוברים את הרשעים שנתחייבו הרג (כגון שופכי דמים) וחנק עם אבותיהם הצדיקים. וכן יש ללמוד מהכתוב המחלק בין שני מיני רשעים, שאין קוברים מי שנתחייבו מיתות חמורות עם מי שנתחייבו מיתות קלות (בבבלי סנהדרין מז,א למדו את הדין במשנה מכתוב אחר) . ב תוספתא סנהדרין ט,ט שנו: שני קברות היו מותקנים לבית דין, אחד לנסקלים ולנשרפים ואחד לנהרגים ולנחנקים. וכן דוד הוא אומר: "אל תאסוף עם חטאים נפשי" (תהילים כו,ט). • • • צידוק הדין של הקרובים במשנה (הלכה ו) שנינו: "והקרובין באין ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין, כלומר, שאין בלבינו עליכם, שדין אמת דנתם".
מספרים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מטתיה אונס – הגיעו אונס (קרה לו אסון) , אזל ליה חד מינוק – הלך (מת) לו תינוק (ילד) אחד . עלון – נכנסו רבי יונה ורבי יוסי (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) מי חמי (צריך לומר: ' מיחמי ') ליה אפין – להראות לו פנים (לנחם את האבל ולהשתתף בצערו. - רבי יונה ורבי יוסי בצעירותם באו לביקור תנחומים אצל רבי אבהו) . מאימתיה עליה (צריך לומר: ' עליהון ') לא אמרון ליה מילה דאורייא – מאימתו (של רבי אבהו) עליהם (על רבי יונה ורבי יוסי) לא אמרו לו דבר תורה . אמר לון: – אמר (רבי אבהו) להם (בלשון נימוס): משגחין רבנ י ן מימר מילה דאורייא? – האם משגיחים (מואילים) החכמים (האם אכפת לכם) לומר דבר תורה? אמרו ליה: – אמרו (רבי יונה ורבי יוסי) לו: אשגח (צריך לומר: ' משגח ') מרן (צריך להוסיף: ' מימר לן ' (ב-DJPA ערך 'שגח' עמוד 537 הגיה באופן דומה)) ? – האם משגיח רבנו (האם אכפת לך) לומר לנו (דבר תורה)? אמר לון: – אמר (רבי אבהו) להם: מה אם רָשות (שלטון, שררה) של מטן – כינוי לבית דין של בשר ודם שבארץ , שיש בה כזב ושקר וגניבות דעת (אונאה, רמאות) ומשוא פנים (העדפת אדם על אחרים בשל חשיבותו, קרבתו, וכדומה) ומקח שוחד, והיום עודנו ומחר איננו – בשר ודם, - נאמר בה – במשנתנו : " הקרובין באין ושואלין שלום הדיינין והעדים, לומר, שאין בליבינו עליכם כלום, שדין אמת דנתם " ; רָשות של מעלן – כינוי לבית דינו של אלוהים שבשמים , שאין בה לא כזב ולא שקר ולא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, והוא – הקב"ה, חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה (בוודאי ובוודאי) שחייבים אנו לקבל עלינו מידת הדין (הנהגת העולם לפי חומר הדין) – ולא להרהר אחרי משפטי ה'. - כך הצדיק רבי אבהו את דינו של הקב"ה על מות בנו . ואומר – הפסוק (בעניין עיר הנידחת) : "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים יג,יח) – (אם תבצע את הדין של עיר הנידחת ותהרוג את תושבי העיר ותשמיד את כל הרכוש בעיר) ה' ירחם עליך וישוב ויטה לך חסד וירבה אותך. - רבי אבהו סיים בפסוק זה מתוך תקווה, שלאחר שקיבל עליו את הדין על מות בנו, יזכה שה' ירחם עליו וירבה אותו . ב תוספתא סנהדרין יד,ג שנו: רבי אליעזר אומר: ...ומה אני מקיים "ונתן לך רחמים" (דברים יג,יח)? שמא יאמרו הדיינים: הרי אנו עושים עיר הנידחת ולמחר יהיו אחיהם וקרוביהם קושרים שנאה בליבם עלינו. אלא כך אמר המקום: הריני נותן אותם (את הדיינים שדנו את עיר הנידחת) לרחמים ומטיל אהבתי בליבם (של קרובי הנהרגים), כלומר, שאין בליבנו עליכם, שדין אמת דנתם. אפשר שהפסוק שמובא בסיום דברי רבי אבהו מוסב על משנתנו בעניין היחס לדיינים שצוטטה בדבריו, כדרשתו של רבי אליעזר לפסוק זה בתוספתא. • • •