אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ה:ה

משנה המשנה מתארת את גמר הדין בדיני נפשות. אם מצאו לו זכות – אם מצאו הדיינים שהנידון זכאי, - פטרוהו – הודיעו לו בו ביום שהוא זכאי , ואם לאו - מעבירין דינו למחר – שאין גומרים את דינו בו ביום לחובה (משנה לעיל ד,א), שמא ימצאו לו בלילה זכות . ומזדווגין זוגות זוגות – כיוון שהעבירו את הדין למחר, מיד היו הדיינים מתכנסים שניים שניים או יותר ונושאים ונותנים בדבר , וממעטין במאכל – כל אותו היום שנושאים ונותנים בדבר , ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין (מידיינים, מתווכחים) בדבר כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין. המזכה אומר: " אני הוא המזכה, ומזכה אני, במקומי אני " – אתמול אמרתי שאני מזכה את הנידון, ועדיין אני מזכה ואיני חוזר בי מדעתי, ובמקומי אני יושב , והמחייב אומר: " אני הוא המחייב, ומחייב אני, במקומי אני " – אתמול אמרתי שאני מחייב את הנידון, ועדיין אני מחייב ואיני חוזר בי מדעתי, ובמקומי אני יושב (תיקון לשון המשנה 'במקומי אני ' ופירושו הם על פי הברייתא בירושלמי, ראה להלן. אפשר שמילת 'אני' זו נשמטה מנוסח המשנה בשל ריבוי 'אני' במשפט זה ואי הבנת הדברים) . המלמד חובה מלמד זכות – הדיין שאתמול לימד חובה על הנידון רשאי לחזור בו מדעתו וללמד עליו זכות , אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה – הדיין שאתמול לימד זכות על הנידון אינו רשאי לחזור בו מדעתו וללמד עליו חובה, כמו ששנינו במשנה לעיל ד,א . ואם טעו בדבר – אם שכחו הדיינים מה שאמרו אתמול, - סופרי דיינין – שהיו כותבים דברי המזכים ודברי המחייבים, מזכירין אותן. אם מצאו לו זכות – שהמחייבים חזרו בהם מדעתם, - פטרוהו, ואם לאו - עומדין על המיניין – מונים את הדעות . שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין - זכיי; שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין – שבדיני נפשות אין הולכים אחרי רבים לחובה אלא אם כן המחייבים יתרים על המזכים בשני דיינים (משנה לעיל ד,א) , אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר: " איני יודע " – והרי הוא כאילו אינו יושב בדין, ונמצא שאין כאן בית דין של עשרים ושלושה, - יוסיפו הדיינין – במקרים הללו מוסיפים דיינים . עד כמה מוסיפין? שנים שנים, עד שבעים ואחד – מוסיפים שני דיינים, ואם גם הם נחלקו בדעותיהם ואין הכרעה לא לזכות ברוב של אחד ולא לחובה ברוב של שניים - מוסיפים עוד שניים, וכן עד שבעים ואחד . שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין - זכיי; שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין - דנין אלו כנגד אלו – בראיות שהדיינים מביאים לדעותיהם , עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין – שיחזור בו מדעתו, ויוכרע הדין לזכות הנידון ברוב של אחד ויזכוהו בדין (אבל אחד מן המזכים אינו יכול לחזור בו מדעתו, כמו ששנינו לעיל שהמלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה) . • • •

העלאת המלמד זכות למושב הדיינים ("אם מצאו לו זכות - פטרוהו" כול'.) מציעים מקור תנאי: תני: – שונה [התנא]: (במקומות מסוימים נראה שהמונח 'תני' מציע פסקאות מן המשנה, ובמקרים ספורים - בעיות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 590). - נראה שכאן המונח 'תני' אינו מציע את הבעיה שבהמשך אלא מציע פסקה מן המשנה. הפסקה שהוצעה נשמטה, וכך צריך להשלים: " אמר אחד מן העדים: יש לי ללמד עליו זכות, או אחד מן התלמידים: יש לי ללמד עליו חובה - משתקין אותו. אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד עליו זכות - מעלין ומושיבין אותו עמהן, ולא היה יורד משם כל היום. אם יש ממש בדבריו - שומעין לו. אפילו אמר: יש לי ללמד על עצמי זכות - שומעין לו, ובלבד שיהא ממש בדבריו " (הלכה ד)) בדיני נפשות - עֵד אינו מלמד לא זכות ולא חובה, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה (תוספתא ט,ד) עד מלמד זכות; תלמיד מלמד זכות ומעלים ומושיבים אותו עם הדיינים, ואינו מלמד חובה; העומד בדין מלמד זכות, ואינו מלמד חובה (משנה ה,ד וירושלמי לעיל ד,א). בדיני ממונות - הכל מלמדים זכות וחובה (משנה לעיל ד,א), ואפילו עֵד ואפילו העומד בדין. ומציעים בעיה: אחד מן העדים (נראה שצריך לומר כהגהת ריצ"ד: 'אחד מן התלמידים ') שאמר: יש לי ללמד עליו – על העומד בדין, זכות (ייתכן שהמילים 'אחד מן העדים שאמר: יש לי ללמד עליו זכות' הן תחילת הפסקה מן המשנה שהוצעה במונח 'תני', והסופר דילג בהעתקתו מתחילת הפסקה עד לכאן מחמת הדומות) , ובא חבירו – תלמיד שני, (בכתב יד ליידן הוסיף המגיה: 'וסייעו ובא חבירו'. ואנו אין לנו אלא כגרסת גוף כתב יד ליידן וקטע עסיס) וסייעו – לתלמיד הראשון, שלימד גם הוא זכות על העומד בדין, - את מי ממנין? – את מי משני התלמידים מעלים ומושיבים עם הדיינים כדי להימנות עימהם בדין כשיעמדו למניין? לראשון? לשיני? לשניהן? – אין פושטים את הבעיה (אין מינוי זה לעולם, אלא לשעה, לצורך אותו דין. ואין חוששים כאן לבית דין שקול, אילו היו ממנים רק את הראשון (או את השני), שזה דומה למה שאמר רבי אבהו בבבלי סנהדרין יז,א: 'במוסיפין עושין בית דין שקול לכתחילה', וכן אמרו להלן: 'מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה' ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 62)) ומציעים בעיה: [הוא? העד?] (נראה שיש להשלים שתי מילים אלו בדומה להגהת ריצ"ד) – העומד בדין שלימד זכות על עצמו או העד שלימד זכות על העומד בדין, האם מעלים ומושיבים אותם עם הדיינים כדי להימנות עימהם בדין כשיעמדו למניין, כמו תלמיד שלימד זכות על העומד בדין? (הבעיה קטועה במסירה שלפנינו ובקטע עסיס) ומציעים פשיטת הבעיה ממימרה אמוראית: נישמעינה מהדא – נשמע (נלמד) אותה מזאת , דרבי יוחנן (צריך לומר כמו בקטע עסיס: ' דאמר רבי יוחנן' - גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : ( ו ) הוא שנזדכה מפי עצמו – אם העומד בדין זיכה את עצמו, שלימד זכות על עצמו ויש ממש בדבריו, - אין מושיבין אותו דיין – שהעומד בדין אינו יכול להיות דיין באותו הדין . הרי שנזדכה מפי עצמו (צריך לומר כמו שהגיה רמב"ן: 'מפי עדו ') – אם העד שהעיד על העומד בדין זיכה אותו, שלימד עליו זכות ויש ממש בדבריו, ( ו ) נמצא עד ודיין – אם יושיבו אותו דיין, נמצא שהעד הוא גם דיין , ו לא מצינו עד נעשה דיין – הדין הוא שעד המעיד בדבר - אינו יכול להיות דיין באותו הדבר . אם סוגיה זו דנה בדיני נפשות, שהוא העניין הנדון בפרק זה, הרי היא שנויה בשיטת רבי יוסי ברבי יהודה (שלדעתו בדיני נפשות העד מלמד זכות ואין מלמד חובה). נראה לי לשער שמקורה של הסוגיה היה בפרק ד הלכה א על הפסקה: 'דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה', ובדיני ממונות נשנתה, ועל דעת הכול (שלדעת הכול בדיני ממונות העד מלמד זכות וחובה), והועברה משם לכאן, והשמיטוה הסופרים ממקומה העיקרי ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 62). נראה לנו שמקורה של הסוגיה כאן על הלכה ד, שכן הלכה זו מלמדת שתלמיד המלמד זכות מעלים ומושיבים אותו עם הדיינים, והשאלה העולה מכאן היא האם גם המסייע לתלמיד או העומד בדין או העד המלמדים זכות מעלים ומושיבים אותם עם הדיינים. והסוגיה היא בין בדיני נפשות ובין בדיני ממונות, אלא שלגבי העד הדבר תלוי במחלוקת חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה. לפי מפרשי הירושלמי שאינם מגיהים את הסוגיה כפי שהיגהנו ופירשנו אותה, הסוגיה מציעה בעיה אחת ופשיטתה. אלא שלפי זה מהלך הסוגיה תמוה. הבעיה שהוצעה אינה האם ממנים עד המלמד זכות, אלא היא את מי ממנים כשעד מלמד זכות וחבירו מסייעו, ומכאן שההנחה היא שממנים עד המלמד זכות. ואילו פשיטת הבעיה היא שאין ממנים עד המלמד זכות. נמצא שאין הבעיה ופשיטתה מתאימות. • • •

הכרזה על סיום הדיון במשנה שנינו: "אם מצאו לו זכות - פטרוהו, ואם לאו - עומדין על המיניין". מביאים ברייתא (על הבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות): אומרים בדיני ממונות: " נזדקן הדין " , [ואין אומרים בדיני נפשות: " נזדקן הדין " ,] (מילים אלו נשמטו במסירה שלפנינו בשל דמיון סופות והושלמו על פי קטע עסיס) והגדול שבדיינין אומר: " נזדקן הדין " – בכל זמן שהדיינים באים לגמור את הדין, הן לזכות הן לחובה, בדיני ממונות אומר הגדול שבהם לפני שהם עומדים למניין: "נזדקן הדין", והפירוש: נשאנו ונתנו בדין עד שנתברר היטב. אבל בדיני נפשות אין זה הגון לומר כך, שמן הראוי לנהוג בהם בענווה ובכניעות הלב ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 63) . ב תוספתא סנהדרין ז,ז שנו: בדיני ממונות אומרים: "נזקן הדין", בדיני נפשות אין אומרים: "נזקן הדין". הגדול שבדיינין אומר: "נזקן הדין". ב בבלי סנהדרין מב,א אמרו: תנו רבנן: אומרים בדיני ממונות: "נזדקן הדין", ואין אומרים בדיני נפשות: "נזדקן הדין". - מאי נזדקן הדין?... רב אשי אמר: ...חכם דינא (החכים הדין, כזקן שקנה חוכמה, שהגיע הדין לסוף בירורו ושוב אין לדון בכך אלא רק לעמוד למניין). שני התלמודים הביאו הלכה זו בקשר למשנת סנהדרין ה,ה העוסקת במשא ומתן בדיני נפשות. • • •

הוספת דיינים בדיני ממונות במשנה שנינו (בעניין דיני נפשות): "עד כמה מוסיפין? שנים שנים, עד שבעים ואחד ". ב משנה סנהדרין ג,ו שנינו (בעניין דיני ממונות): אחד אומר: "זכאי", ואחד אומר: "חייב", ואפילו שנים מזכין או מחייבין, ואחד אומר: "איני יודע" - יוסיפו הדיינים. וב תוספתא סנהדרין ו,ג שנו: דיני ממונות - בשלשה. שנים מזכין או מחייבין ואחד אומר: "איני יודע" - יוסיפו הדיינים. יפה כח האומר: "חייב" מכח האומר: "איני יודע" (אם שניים מזכים ואחד אומר: "חייב" - בית הדין מכריע לפי רוב, אבל אם אחד אומר: איני יודע" - אין מכריעים על פי שני דיינים שהם רוב בית הדין, שהאומר "איני יודע" אינו נחשב במניין הדיינים ויש להוסיף דיינים). עד (נראה שמילה זו יתירה) כמה מוסיפין? אין פחות משנים. "(אחד אומר: "זכאי" ואחד אומר: "חייב" ואחד אומר: "איני יודע" -) יוסיפו הדיינים" (ציטוט מן המשנה). - אם אמרו (שני הדיינים שנוספו): "זכאי" - זכאי, אם אמרו: "חייב" - חייב. אחד (משני הדיינים שנוספו) אומר: "זכאי" ואחד אומר: "איני יודע" (צריך לומר: "חייב") - יוסיפו הדיינים, שעד עכשיו בית דין שקול (עדיין בית הדין שקול). אחד (משני הדיינים שנוספו) אומר: "חייב" ואחד (=או אחד) אומר: "זכאי" ואחד אומר: "איני יודע" - יוסיפו הדיינים, שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד (שכן הדיין הנוסף שאמר "איני יודע" אינו נחשב במניין הדיינים. - הלכה זו נכונה גם למקרה ששניים מזכים או מחייבים ואחד אומר: "איני יודע"). מציעים מקור תנאי: תני: – שונה [התנא]: (הברייתא שהוצעה כאן היא זו שבתוספתא סנהדרין ו,ג אבל נשמטה באחד משלבי ההעתקה) ושואלים: למה (צריך להוסיף: ' אמרו: ', כמו בקטע עסיס ובהבאת הירושלמי בר"מ המאירי ובר"ן) מוסיפין דיינין? – מדוע ממשיכים ומוסיפים דיינים במקרה שאחד משני דיינים שנוספו מזכה ואחד מהם אומר שאינו יודע? - וממשיכים את השאלה: שאם היו שנים מן הראשונים מזכין ואחד מן האחרונים (בהבאת הירושלמי ברשב"א נוסף 'עמהם') - ליגמר (צריך לומר: ' שיגמר ', כמו בקטע עסיס ובהבאת הירושלמי בר"מ המאירי ובר"ן) הדין בשלשה! – מדוע, במקרה ששניים מהראשונים מזכים, לא נצרף את האחד משני הדיינים שנוספו שמזכה עם השניים מהראשונים שמזכים ונגמור את הדין בשלושה ככל דיני ממונות? (השאלה שייגמר הדין בשלושה מתייחסת גם למקרה שהאחד שנוסף מחייב) ומשיבים: אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מכיון שנראה דינו (בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי: 'הדין') ליגמר בארבעה – מכיוון שנוספו שני דיינים והיה ראוי הדין להיגמר בארבעה, השניים מן הראשונים והשניים שנוספו , אין גומרין אותו בשלשה – שהרי הדיין הנוסף שאומר שאינו יודע נחשב כמי שאיננו, ולכן ממשיכים ומוסיפים עוד שני דיינים (כך פירשו את הסוגיה "מרכבת המשנה" (חעלמא) לרמב"ם הלכות סנהדרין ח,ב ו"אור שמח" לרמב"ם הלכות סנהדרין ט,ב, וכן פירשו ריצ"ד ו"זהב הארץ") . סוגיה זו דנה בדיני ממונות, שהרי היא עוסקת בבית דין של שלושה, והיא חוזרת על המשנה לעיל ג,ו. ואם כך, שאלה היא: מדוע נערכה כאן ולא שם? ונראה שהסוגיה נערכה תחילה שם, והועתקה לכאן אגב הלשון "יוסיפו הדיינים" שבמשנה ה כאן, והשמיטוה הסופרים לאחר מכן ממקורה. והפסקה 'עד כמה מוסיפין? כול'' שבכתב יד ליידן אינה אלא מעשה סופרים מאוחרים, ודבר ידוע הוא שאין לסמוך תמיד על הפסקאות שבירושלמי ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 64). כל המפרשים הסכימו שסוגיה זו, אף שהיא נזכרת בהקשר של דיני נפשות, עוסקת בדיני ממונות, כעולה מתוכנה. עסיס ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 64) אימץ את פירוש רשב"א. את שאלת התלמוד הוא פירש כך: מדוע יש צורך להוסיף דיינים כל עיקר, והלא יש כאן שניים שזיכו או שחייבו ובכל מקרה הם רוב בית דין. על כך משיב הירושלמי שצריך לגמור את הדין בשלושה. פירושו לתשובת התלמוד דחוק, שכן לפי זה די היה לתלמוד לומר שהדין צריך להיגמר בשלושה. לא מצאתי בפרשנים הסבר למונח 'תני:' שנזכר בתחילת הסוגיה. ייתכן שהם סוברים שדברי הירושלמי הם ציטוט מקור תנאי, אלא שלפי זה חולק רבי לא על מקור תנאי והדברים דחוקים. ומכל מקום לפי זה דעתו של רבי לא היא כשיטת התוספתא, וסתם הירושלמי חולק. נראה שיש לאמץ את פירושם של "מרכבת המשנה" ו"אור שמח" (ראה בגוף הפירוש). נראה שפסקה מן התוספתא ו,ג היתה כתובה מלכתחילה בירושלמי, וכך היתה לשון הפסקה: 'תני: עד כמה מוסיפין?'. אלא שכיוון שסוגיית הירושלמי התחילה בציטוט מן המשנה: 'עד כמה מוסיפין?', נדמה היה למעתיקים שהציטוט בהמשך 'תני: עד כמה מוסיפין?' הוא חזרה על לשון המשנה, ולכן עמדו והשמיטו ציטוט זה (בבלי סנהדרין פרק שלישי, עמודים 746-748). במשנה: "עד כמה מוסיפין? שנים שנים, עד שבעים ואחד". ובתוספתא: "עד כמה מוסיפין? אין פחות משנים". נראה שהלשון "עד כמה מוסיפין?" בתוספתא הוא אשגרה מהלשון במשנה, וצריך לומר בתוספתא: "כמה מוסיפין?", בלי "עד". בכל מקום ששואלים "עד כמה...?" משיבים "עד...", וכיוון שבמשנה משיבים "...עד שבעים ואחד" שואלים "עד כמה...?", אבל בתוספתא אין משיבים "עד..." ולכן אין לשאול "עד כמה...?" אלא "כמה...?". הנוסח בכתב יד אחד של התוספתא הוא "עד פחות משנים", במקום "אין פחות משנים" בכתב יד אחר של התוספתא, ואין לנוסח זה מובן, ו"עד" הוא אשגרה מלשון השאלה השגוי "עד כמה...?". נראה שבירושלמי במקורו הובאה כל הברייתא שבתוספתא: 'תני: כמה מוסיפין?... אחד אומר: "חייב" ואחד (=או אחד) אומר: "זכאי" ואחד אומר: "איני יודע" - יוסיפו הדיינים, שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד', והירושלמי שאל על הברייתא: 'למה מוסיפין דיינים?...'; ואפשר שבירושלמי במקורו הובאה רק תחילתה של הברייתא שבתוספתא, כדרכו של הירושלמי לקצר בהבאת ברייתות; ובאחד משלבי ההעתקה של הירושלמי נשמט מן 'כמה מוסיפין' עד 'למה מוסיפין' בשל הדמיון.

ומציעים היסק מהאמור לפני כן: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : ותשמע (=ואת שמע) מינה – ואתה שומע (לומד) ממנה (ממאמרו של רבי לא: 'מכיון שנראה הדין ליגמר בארבעה, אין גומרים אותו בשלושה') , ( כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית י,ד ) שלשה שדנו – וגמרו את הדין, ומת אחד מהן – לפני שכתבו את פסק הדין, - חותמין בשנים – שני הדיינים חותמים בשמם בפסק הדין, וכותבין – בפסק הדין (בקטע עסיס: 'ואומרין', וכן הוא במקבילה. והיא היא, שפירוש 'ואומרין' כאן: וכותבין) : אף על פי שחתמנו בשנים, בשלשה דננו – כי הם צריכים לגמור את הדין בשלושה, מכיוון שהיה ראוי הדין להיגמר בשלושה. אבל אילו לא היו צריכים לגמור את הדין בשלושה, לא היו צריכים לכתוב שדנו בשלושה (במקבילה הוא מימרה של רבי בא בשם רבנין דתמן) . ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה (שביעית י,ד) אומרת כך (יש להביא ראיה מן המשנה שדי בחתימת שני דיינים): הדיינין חותמין ( בו ) מלמטה או העדים – כשמוסרים פרוזבול לפני בית דין ועדים, הדיינים או העדים שמאשרים את הפרוזבול חותמים מתחת לנוסח הפרוזבול (המונח פרוזבול לקוח מן היוונית, והוא הצהרה של המַלווה לפני בית דין והקניית זכות למַלווה על ידי בית דין לגבות את חובו מנכסי הלווה). - וכשם שעדים שניים, כך גם דיינים שניים, שדי שיחתמו על שטר הפרוזבול שניים משלושה הדיינים (דברי רבי חגיי נאמרו במקורם בשביעית על דברי רבי בא בשם רבנין דתמן (ולא כאן על דברי רבי יוסי), והועברו הדברים לכאן על ידי חכמים מאוחרים, שכן כל מאמרי רבי יוסי הפותחים ב'ותשמע מינה' הם מאמרים חיתומיים, שאין עליהם שום הערה ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 65)) . ומקשים: ולמידין מידת הדין מפרוזבול?! (בתמיהה) – וכי למדים דיני ממונות מפרוזבול?! האם ניתן להסיק מן המשנה שעניינה פרוזבול לשאר דיני ממונות? הרי פרוזבול הוא הצהרה בלבד! ומציעים ברייתא כדי לתרץ את הקושיה: אשכח תני – נמצא [תנא ש]שונה, הוא (צריך לומר: ' ו הוא' בוי"ו) למד מידת הדין מפרוזבול – התנא לומד בברייתא דין בדיני ממונות מפרוזבול. ולכן ניתן להסיק מפרוזבול לדיני ממונות (כסגנון זה בירושלמי יומא א,ב: 'למידין מידת הדין מעשרון?! - אשכח תני והוא למד מידת הדין מעשרון'. גם כאן גם ביומא הסתפקו בציון עניינה של הברייתא, ולא ציטטו אותה בלשונה. ודבר זה מצוי בירושלמי ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 65)) . עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית. מקור סוגיה זו בשביעית. בשביעית נמצא המשכה של הסוגיה, והמשך זה חסר כאן. נמצא שהמקבילה כאן קטועה ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמודים 65-66). ב בבלי כתובות כב,א אמרו: אמר רבי זירא: הא מילתא מרבי אבא שמיע לי, ואי לאו רבי אבא דמן עכו שכחיתה (שהוא הזכירני הלכה זו): שלושה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם (לפני שחתם), צריכין למיכתב (בשטר הקיום שחותמים בו שניים): "במותב תלתא הווינא וחד ליתוהי" ("במושב שלושה היינו ואחד איננו"). לפי הבבלי שמע רבי זירא הלכה זו מרבי אבא, ולפי הירושלמי בשביעית שמע רבי אבא הלכה זו מחכמי בבל. ולפי רבינא בבבלי בבא בתרא קסה,ב שלח רבי ירמיה הלכה זו לחברים. לפי הבבלי בכתובות כב,א ובסנהדרין ל,א, כששני דיינים חותמים הם כותבים שהיו שלושה, כדי שלא יחשבו שהיו בית דין של שניים. ולפי הירושלמי, כששני דיינים חותמים הם כותבים שהיו שלושה, כי הם צריכים לגמור את הדין בשלושה. חכמי ארץ ישראל לשיטתם, וחכמי בבל לשיטתם, ששמואל אמר: "שניים שדנו - דינם דין, אלא שהוא נקרא בית דין חצוף", ולכן בשלושה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם יחשבו שהיו בית דין של שניים, אבל רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אמרו: אפילו שניים שדנו - אין דינם דין", ולכן לא יחשבו שהיו בית דין של שניים (ריצ"ד). • • •

דנים אלו כנגד אלו במשנה שנינו: "שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין - דנין אלו כנגד אלו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין". מביאים מחלוקת אמוראים: לא ראה – אם לא ראה אחד מן המחייבים את דברי המזכים, ועדיין שלושים ושישה מחייבים ושלושים וחמישה מזכים, מה הדין? - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: זכאי – הנידון יוצא זכאי בדין, כיוון שבדיני נפשות אין מכריעים לחובה על פי רוב של אחד . ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: חייב – הנידון יוצא חייב בדין, כיוון שלא אמרו שבדיני נפשות אין מכריעים לחובה על פי רוב של אחד אלא בבית דין של עשרים ושלושה עד שבעים ואחד (ולא עד בכלל), אבל בבית דין של שבעים ואחד, שאי אפשר להם להוסיף עוד דיינים, למצווה אמרו ולא לעכב (על פי "קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 66) . אמר (ליה) (מילה זו אינה בקטע עסיס, ואין לגרוס אותה, כי רבי יוחנן מתייחס למשנה ולא לריש לקיש. וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") רבי יוחנן: יש לשאול על המשנה שאמרה: "שלושים ושישה מחייבים ושלושים וחמישה מזכים - דנים אלו כנגד אלו": והלא זכאי הוא – כיוון שאין כאן שניים שמכריעים לחובה ! ולמה דנין אֵילּוּ כנגד אֵילּוּ? – שהרי המזכה אינו יכול לחייב בשעת גמר דין (כשיטת הירושלמי לעיל ד,א)! - ויש להשיב: שלא ייראה דין זה (בקטע עסיס: 'דינו של זה') יוצא מע ו מעם – כדי שלא ייראה פסק דינו של הנידון שהוא יוצא בלתי מחוור ומבורר (ויבואו לרנן אחרי הנידון, שיאמרו שהוא חייב אלא שבית דין פטרו אותו מהטעם שבדיני נפשות אין מכריעים לחובה על פי רוב של אחד (על פי "קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 66). - 'דין' / 'דינו' מכוון כאן לפסיקה) . ב בבלי סנהדרין מב,א אמרו: "דנים אלו כנגד אלו, עד שיראה אחד מן המחייבים את דברי המזכים". - לא ראה - מאי? - אמר רבי חייא: פוטרים אותו. וכן אמר רבי יוחנן: פוטרים אותו. אמר ליה רב פפא לאביי: וליפטריה מעיקרא (אחרי שלא הכריעו את הדין)! (ולמה דנים אלו כנגד אלו?) - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: כדי שלא ייצא מבית דין מעורבב. בבבלי מובאת דעת רבי יוחנן ולא דעת ריש לקיש. שאלת רב פפא לאביי היא דברי רבי יוחנן "והלא זכאי הוא!...". גרסת הדפוסים של הבבלי בדברי רבי יוחנן: "כדי שלא יצאו מבית דין מעורבבין ", והכוונה לדיינים, שלא יאמרו עליהם שאינם יודעים לפסוק את הדין, כפירוש רש"י. גרסת כתב יד תימני וקטע גניזה של הבבלי: "כדי שלא יצא מבית דין מעורבב ", והכוונה לנידון, שלא יאמרו עליו שלא יצא זכאי בוודאות, כפירוש ר"ן, וכן פירש ר"ח. גרסת שני כתבי יד של הבבלי: "כדי שלא יצא מבית דין מעורבבין ", וגרסת כתב יד נוסף של הבבלי: "כדי שלא יצאו בית דין מעורבבין ". נראה שהגרסה המקורית בדברי רבי יוחנן בבבלי: "כדי שלא יצא בית דין מעורבב ", והכוונה בלשון "בית דין" כאן לפסיקה של בית דין, ואין הכוונה לבית דין עצמו, וזהו כדברי רבי יוחנן בירושלמי וכפירושנו. סמך לגרסה זו יש בתוספתא סנהדרין ז,ו: 'כדי שלא יעשה בית דין מעורבב'. גרסה זו בבבלי לא הובנה ולכן שובשה באופנים שונים בכתבי היד ובדפוסים. בירושלמי יש השורש עמעם בהקשר להלכה ולדין. בבבלי אין השורש עמעם. • • •