אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ה:א

משנה המשנה מתארת את בדיקת העדים בדיני נפשות. היו בודקין אותן – לאחר שאיימו על העדים בדקו אותם (נוסח אחר: 'אותו' - את אחד מן העדים, את הגדול שבהם), בשבע חקירות – ואלו הן : באי זה שבוע? – באיזו שמיטה של היובל היה הדבר שאתם מעידים עליו? באי זו שנה – של השמיטה ? באי זה חודש? בכמה בחדש? באי זה יום – בשבוע ? באי זו שעה? ובאי זה מקום? רבי יוסי ( בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אין בודקים אותם אלא בשלוש חקירות, ואלו הן: באי זה יום? באי זו שעה? ובאי זה מקום? וכן שואלים את העדים: מכירין אתם אותו – את העומד בדין שאתם מעידים עליו, שזה הוא שעבר את העבירה ? והתריתם בו – במי שאתם מעידים עליו ? העובד עבודה זרה – אם העדים מעידים באחד שעבד עבודה זרה, שואלים אותם עוד : את מה עבד? – איזה אליל עבד? ובמה עבד? – באיזו עבודה עבד אותו? - שאלות אלו אינן מכלל החקירות. • • •

תלמוד בדיקת העדים בשבע חקירות במשנה שנינו: "היו בודקין אותו בשבע חקירות" כול'. ולא תנינן: – ולא שנינו (במשנה): באי זה יובל – המשנה לא אמרה שבודקים את העדים: באיזה יובל היה הדבר שאתם מעידים עליו? , מפני שאין הדבר מצוי – אינו שכיח שהמעשה שהעדים מעידים עליו אינו באותו יובל שבו הם מעידים בבית דין, ולכן אין צורך לשאול את העדים באיזה יובל היה המעשה שהם מעידים עליו . ומציעים ברייתא חולקת: אשכח תני: – נמצא [תנא ש]שונה: רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי) אומר: אף באי זה יובל – בודקים את העדים אף בדבר הזה. לדעה זו בודקים את העדים בשמונה חקירות . ומציעים פרשנות לברייתא: וקיימונה – וקיימו אותה (יישבו את הברייתא), בהוא דעאל ובהוא (וי'ו של 'ובהוא' = או) דנפק – בההוא (באותו יובל) שנכנס או בההוא (באותו יובל) שיצא (שואלים את העדים באיזה יובל היה המעשה שהם מעידים עליו, האם ביובל שעבר (שיצא) או ביובל הזה (שנכנס)?. - חקירת 'באיזה יובל' אינה כשאר חקירות הזמן, שעל העד לציין בהן את מספר העונָה שנשאל עליה, אלא כוונת החקירה היא רק לברר האם המקרה אירע ביובל זה או ביובל שעבר ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 39)) .

ושואלים: מניין לשבע חקירות? – מאיפה למדים שבודקים את העדים בשבע חקירות? ומשיבים בהצעת ברייתא: תנא – שנה שמואל הזקן קומי – לפני רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : נאמר בעניין עיר הנידחת: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ " (דברים יג,טו) – שבע המילים הראשונות של הפסוק הן המקור לשבע החקירות . אמר ליה: – אמר לו (רבי אחא לשמואל הזקן): לא תהא קרא ואזיל – אל תהיה קורא והולך (אין ללמוד שבודקים את העדים בשבע חקירות מקריאת פסוק וספירת המילים שבו לפי סדרן, שכן המילים 'וְהִנֵּה', 'אֱמֶת' ו'נָכוֹן' אין הן לשונות של חקירה, או לפי שלא למדנו חקירות מהמילים האלו אלא בדיקות, ראה ספרי דברים), אלא – יש ללמוד שבודקים את העדים בשבע חקירות בגזירה שווה: נאמר בעניין עיר הנידחת: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ " (דברים יג,טו) , ונאמר בעניין עובד עבודה זרה: "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל " (דברים יז,ד) - "הֵיטֵב" "הֵיטֵב" לגזירה שוה – למדים עניין אחד מעניין שני על פי המילים הדומות הכתובות בשני העניינים , ליתן [ל]כל (תוקן כמו בקטע עסיס) אחת ואחת שמועה (בקטע עסיס: 'שמ י עה') שאלה דרישה וחקירה – יש לרבות לכל פסוק את מה שאין בו. לפסוק הראשון (דברים יג,טו) יש לרבות שמיעה, ולפסוק השני (דברים יז,ד) יש לרבות חקירה ושאלה. נמצא עכשיו שיש בכל פסוק ארבע לשונות של חקירה. וכשנותנים את האמור של זה בזה, נמצא בסך הכול שמונה חקירות. וזה כולל חקירת באיזה יובל, אלא שלתנא של המשנה אין נזקקים לחקירה זו לפי שאין הדבר מצוי. לפי זה אין 'היטב' נמנית בכלל החקירות. והלשון 'ליתן לכל אחת ואחת' קשה, שהיה צריך לומר: לכל אחד ואחד, כלומר, לכל פסוק ופסוק. ושמא רוצה לומר: לכל עבירה ועבירה ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמודים 40-41) . ומציעים קושיה: רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) מקשי לה (בקטע עסיס אין המילה 'לה', ונוספה בטעות במסירה שלפנינו ואין לגרוס אותה) – מקשה : הוון תפיסין בחד ליסטיס (צריך לומר כמו בקטע עסיס: 'בחד בהדא אלסים ') דטיבריא אמרין: – היו (העדים) תופסים באחד (שהרג את חברו) באֵלִיסִים (בגן ציבורי נרחב (מקור המילה בלטינית)) הזאת של טיבריה ואומרים: כדון קטול (צריך לומר כמו בקטע עסיס: ' קטל ') , כדון קטל – עכשיו הרג! עכשיו הרג! (הכפל מחמת ההתרגשות) , ומניין לזה שבע חקירות? – מניין לנו שצריכים עדים אלה להשיב על שבע חקירות (ואם הוכחשו בהן או אפילו אמרו שאינם יודעים - עדותם בטלה), אף על פי שכבר צווחו עליו בפומבי שהרג עכשיו, והודיעונו בכך את זמן ומקום הרצח? והרי זה תמוה מאוד! (אין מתרצים את הקושיה. ומאמר איסי שלהלן מאמר בפני עצמו הוא, שהרי איסי קדם לרבי יצחק) במסירה שלפנינו: 'תפיסין בחד ליסטיס דטיבריא'. וכנראה שהיה כתוב בתחילה 'בחד בחד אליסים', והמילה 'בחד' השנייה נשתבשה מן 'בהדה', והשיבוש הזה רגיל מאוד בירושלמי ("הערות לקטע ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 92, הערה 3), ואחר כך נמחקה 'בחד' אחת בשל כפילותה. על "אלסים דטיבריא" ראה "לשוננו" פ, עמודים 269-272. נקטו בירושלמי סנהדרין לדוגמה "אלסים דטיבריא", לפי שבאתר זה היו מצויים מטיילים רבים ועדים רבים על מעשה הרצח הנידון שם (שם, עמוד 271). איסי (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון) אמר: כל זמן שאילו העדים (צריך לומר: 'כל זמן שאין העדים', וכן הגיהו "קורבן העדה", "נועם ירושלמי" ו"גליוני הש"ס") יכולין להזדמם (להיתפס כעדים זוממים) על אותה עדות, אין ההורג נהרג – כשאין יכולת להזים את עדות העדים (כגון שאחד העדים אמר בחקירות שאינו יודע), אין אפשרות להרוג על פי עדותם את הרוצח (מאמר איסי בא כנראה לתת טעם למה ששנינו להלן במשנה ב, שבחקירות אם אמר אחד מהעדים שאינו יודע - עדותם בטלה. אלא שלפי זה מן הראוי היה שייערך להלן על משנה ב ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמודים 41-42). - אפשר שבירושלמי סמכו על מה שנאמר בספרי דברים, ראה להלן, שלאחר הלימוד בגזירה שווה "היטב" "היטב" למדו שבחקירות אם אמר עד אחד שאינו יודע - עדותם בטלה, ומשום כך מובא כאן מאמרו של איסי) . ב ספרי דברים פסקה צג ופסקה קמט נאמר: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג,טו), "והוגד לך ושמעת ודרשת היטב" (דברים יז,ד) - "היטב" "היטב" לגזירה שווה. מלמד שבודקים אותו בשבע חקירות. אין לי אלא חקירות, בדיקות מניין? תלמוד לומר: "והנה אמת נכון הדבר" (דברים יג,טו). אם סופנו לרבות בדיקות, מה תלמוד לומר חקירות? חקירות - אמר אחד: "איני יודע" - עדותם בטלה, בדיקות - אמר אחד: "איני יודע" ואפילו שניים אומרים: "אין אנו יודעים" - עדותם קיימת. לפי הספרי יש ליתן בזה את האמור בזה. לפסוק הראשון יש ליתן שלושה לשונות של חקירה (כולל 'היטב') האמורים בפסוק השני, ולפסוק השני יש ליתן ארבעה לשונות של חקירה (כולל 'היטב') האמורים בפסוק הראשון. נמצאו בכל פסוק שבעה לשונות של חקירה. ב בבלי סנהדרין מ,א-ב אמרו: מנא הני מילי (שבודקים בשבע חקירות)? - אמר רב יהודה: דאמר קרא: " ודרשת וחקרת ושאלת היטב " (דברים יג,טו), "והוגד לך ושמעת ודרשת היטב " (דברים יז,ד), " ודרשו השופטים היטב " (דברים יט,יח). "רבי יוסי אומר: באיזה יום? באיזו שעה? ובאיזה מקום?". - תניא: אמר להם רבי יוסי לחכמים: לדבריכם, מי שבא ואמר: "אמש הרגו", אומרים לו: "באיזה שבוע? באיזו שנה? באיזה חודש? בכמה בחודש?"?! אמרו לו: לדבריך, מי שבא ואמר: "עכשיו הרגו", אומרים לו: באיזה יום? באיזו שעה?"?! אלא (לשיטתך) אף על גב דלא צריך, רמינן עליה (מטילים עליו את החובה לענות על שאלות רבות), כדרבי שמעון בן אלעזר (שמטריחים את העדים בשאלות שמא מתוך כך יתבלבלו ויודו שהם משקרים), הכא נמי (לשיטתנו) אף על גב דלא צריך, רמינן עליה, כדרבי שמעון בן אלעזר. קושיית רבי יצחק בירושלמי היא מה שאמרו בברייתא שבבבלי חכמים לרבי יוסי לדבריו. • • •

בדיקת העדים ברוצח במשנה שנינו: "מכירין אתם אותו?". מוסיפים על המשנה: מה היה? גוי היה או ישראל היה? – אם העדים מעידים באחד שהרג, שואלים אותם עוד: מי היה ההרוג? האם היה גוי שאין חייבים על הריגתו מיתת בית דין, או היה יהודי שחייבים על הריגתו מיתת בית דין? [ יש להגיה בדומה להגהת "קורבן העדה": אמרו: אין אנו יודעים - מהו? – אם העדים אמרו שאינם יודעים האם ההרוג היה גוי או יהודי, האם ניתן לקבל את עדותם ולהרוג את ההורג? ] (הבעיה קטועה במסירה שלפנינו ובקטע עסיס) ומציעים פשיטת הבעיה ממימרה אמוראית: נישמעינה מהדא – נשמע (נלמד) אותה מזאת , דמר – שאומר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : נהרג מטיבריא לציפורי (היא הצורה הבבלית. ובקטע עסיס: 'לציפורין', והיא הצורה הארץ ישראלית) - חזקה שישראל היה – שרוב תושבי טיבריא וציפורי היו יהודים, וגם רוב העוברים והשבים מטיבריא לציפורי היו יהודים. הרי שבמקום שרובו ישראל הדברים מוכיחים שההרוג היה ישראל, ואף אם העדים אינם יודעים את זהות ההרוג - ניתן לקבל את עדותם ולהרוג את ההורג, מפני שהורגים על החזקות . יש להניח שפשיטת הבעיה לגבי אי ידיעת זהות ההרוג נכונה גם לגבי אי ידיעת זהות ההורג. השאלות של בדיקת העדים ברוצח המובאות במשנה ובתלמודים אינן בכלל החקירות שנזכרות בראש הלכה א או הבדיקות שנזכרות בהלכה ב, שכן שנינו בהלכה ב: "ומה בין חקירות לבדיקות? אלא שבחקירות, אמר אחד: איני יודע - עדותן בטלה; בדיקות, אמר אחד: איני יודע, ואפילו שנים אומרים: אין אנו יודעין - עדותן קיימת", ואילו היו השאלות האלו בכלל החקירות או הבדיקות לא היה מקום לשאול לגביהן: "אמרו: אין אנו יודעים - מהו?". ב בבלי סנהדרין מ,ב אמרו: "מכירים אתם אותו?". - תנו רבנן: מכירים אתם אותו? גוי הרג או ישראל הרג? השאלה "מה היה? גוי היה או ישראל היה?", הנוספת בירושלמי לשאלה "מכירים אתם אותו?", היא על פי ברייתא שמובאת בבבלי. • • •

התראה - הודעת העונש וקבלת ההתראה במשנה שנינו: "התריתם בו?". שואלים: מניין להתרייה? – מאיפה למדים שכל העוברים עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין צריכים התראה? (אין ממיתים אותם אלא אם העדים שראו אותם שהם עומדים לעבור עבירה התרו בהם שלא יעברו את העבירה) ומשיבים: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : נאמר בעונשי העריות: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם " (ויקרא כ,יז) – אח ששוכב עם אחותו לרצונה - שניהם ימותו (הדרשה קטועה, ונתבארה בבבלי, ראה להלן. ומכאן למדו שכל העוברים עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין צריכים התראה) . ב בבלי סנהדרין מ,ב אמרו: אמר עולא: מניין להתראה מן התורה? דכתיב: "ואיש אשר ייקח את אחותו בת אביו או בת אימו וראה את ערוותה" - אטו בראייה תליא מילתא? (הרי נענש על הביאה ולא על הראייה!) אלא עד שיראוהו טעמו של דבר (שיתרו בו שהיא ערווה עליו כדי שיידע שהוא עובר עבירה)... "חֶסֶד הוּא" (ויקרא כ,יז) – הדבר (אח הנושא את אחותו) הוא חרפה ותועבה; אך כאן יש לדרוש את המילה "חסד" במשמעה הרגיל: טובה מרובה, צדקה, נדיבות: - אמר רבי בון (רבי אבון, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : (בקטע עסיס נוסף 'שלא תאמר:' כמו במקבילה למאמר זה) קין נשא את אחותו, הבל נשא את אחותו – אף על פי שהתורה אסרה לאח לשאת את אחותו (לפי בראשית רבה כב,ב נולדו לאדם וחוה קין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו) . אמר הקב"ה: חסד עשיתי עם הראשונים שייבנה ה עולם מהן – הקב"ה התיר לקין ולהבל לשאת את אחיותיהם כדי שיוכלו לפרות ולרבות ולקיים את העולם, כיוון שלא היו נשים אחרות שיישאו, וזהו מעשה של חסד שעשה הקב"ה עם בני האדם הראשונים שהיו בעולם, ויש לכך מקור בכתוב: - "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט,ג) – אכן הייתי סבור שחסד ה' יהיה בנוי וקיים לעולם. ויש לדרוש "עולם חסד ייבנה": העולם נבנה ונברא בחסדו של ה' (המילה 'עולם' באה במקרא במשמע 'נצח', ובלשון חכמים היא באה במשמע 'תבל'. הדרשה היא לפי משמע המילה בלשון חכמים) . מקבילה למאמר זה בירושלמי יבמות יא,א וסנהדרין ט,א. ונראה שמאמר זה צוטט שם על ידי סתם התלמוד כדי לתרץ את קושייתו שם, שהרי רבי אבון לא דרש אלא "חסד הוא", ובא סתם התלמוד לומר שרמז לך הכתוב ב"ייקח" לאותם נישואים שבהיתר היו. והועבר מאמר זה לכאן על סוף הפסוק אגב תחילתו. ודרשה זו היא דרשה תנאית קדומה, וישנה בספרא, אבל לעניין קין בלבד ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 43). ב ספרא "קדושים" פרשה י נאמר: "חסד הוא" - ושמא תאמר: קין נשא את אחותו (שאסורה לו)! תלמוד לומר: "חסד הוא" - העולם מתחילתו לא נברא אלא בחסד, שנאמר: "כי אמרתי עולם חסד ייבנה" (תהילים פט,ג) (כדי שהעולם יתקיים הותר האיסור של חסד, היינו האיסור על נשיאת אחותו, שהתורה מכנה אותו "חסד הוא"). לפי הספרא, המילה "חסד" שבכתוב "עולם חסד ייבנה" משמעה חרפה ותועבה, כמו בכתוב "חסד הוא". הרי שדרשת הספרא שונה מדרשת הירושלמי. ב בבלי סנהדרין נח,ב אמרו: מפני מה לא נשא אדם (הראשון) את בתו? כדי שיישא קין את אחותו - "כי אמרתי עולם חסד ייבנה" (תהילים פט,ג).

ומציעים ברייתא (בעניין הודעת העונש למותְרֶה): תני: – שונה [התנא]: רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי) אומר: נאמר בעניין עונש מוות לעובד עבודה זרה: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת" (דברים יז,ו) – רק על פי עדות של שני עדים לפחות יעניש בית הדין בעונש מיתה את האדם העתיד למות אם יימצא אשם. - ויש לתמוה: [וכי] (הושלם על פי קטע עסיס) המת מת?! – וכי מי שכבר מת יכול למות?! הרי רק מי שעדיין חי יכול למות! ומדוע קורא לו הכתוב "המת" כשעדיין לא הומת? ויש להשיב: אלא להודיעו (צריך לומר: ' שיודיעוהו ') באי זו מיתה הוא מת – צריך שיודיעו העדים למותרה באיזו מיתה הוא ימות אם יעבור את העבירה שהוא עומד לעבור. וכיוון שהודיעו לו שהוא ימות ואף על פי כן עבר את העבירה, הרי הוא כבר כמת קודם שבא לבית דין, ולכן הכתוב קורא לו "המת" . ומציעים ברייתא נוספת (בעניין הודעת העונש למותרה): תני: – שונה [התנא]: רבי יודה בירבי אלעאי (רבי יהודה, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: נאמר בדיני רוצח: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה" (שמות כא,יד) – אם אדם יפעל בזדון כדי להרוג את חברו בתחבולה. ויש לדרוש את הכתוב: - שיערימוהו (יחכימו אותו, יַקנו לו דעת) באי זו מיתה הוא מת (לפי הנוסח שלפנינו לא נחלקו רבי שמעון בן יוחי ורבי יהודה בתוכן ההתראה, ברם לפי האמור להלן נחלקו שני התנאים בדבר, ולכן נראה שהנוסח בדברי רבי יהודה הוא אשגרה מדברי רבי שמעון בן יוחי, וצריך לומר: ' שיערימוהו שהוא מת '. ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה באופן דומה) – צריך שיודיעו העדים למותרה שהוא ימות אם יעבור את העבירה שהוא עומד לעבור, אך אין צריך שיודיעו לו באיזו מיתה הוא ימות. - רבי יהודה דורש את המילה "בעורמה", שהאיש הרג את רעהו בידיעה שהוא ימות בשל כך .

ומפרטים את הדינים החלים בשני מקרים לפי רבי שמעון בן יוחי ורבי יהודה. היתה מיתתו בחמורה והתרו בו בקלה – אדם שעבר עבירה שהוא מתחייב עליה במיתה חמורה, אך כשעבר את העבירה התרו בו שיתחייב במיתה קלה, - יכיל מימר: – יכול (המותרה) לומר (לדיינים): (בקטע עסיס: 'יכ(ו)[י]ל הוא מימור לון:') אִילּוּ הוה ידע – אילו היה (המותרה) יודע שמיתתו בחמורה, לא הוה עבד הדא מילתא – לא היה עושה את הדבר הזה (ורק משום שהתרו בו במיתה קלה לא נמנע מלעבור את העבירה. - במקרה זה אין מחלוקת בין רבי שמעון בן יוחי ורבי יהודה, ולדעת הכול אין זו התראה, ואין המותרה נידון אפילו במיתה הקלה שהתרו בו) . היתה מיתתו בקלה והתרוהו (בקטע עסיס: 'והתרו בו') בחמורה – אדם שעבר עבירה שהוא מתחייב עליה במיתה קלה, אך כשעבר את העבירה התרו בו שיתחייב במיתה חמורה, - על דעתיה ד- – על דעתו של רבי יודן בירבי אילעאי (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: ' דאמר ') שיערימוהו באי זו מיתה הוא מת (צריך לומר כמו שהוגה לעיל) [- חייב – במיתה הקלה, שמאחר שהתרו בו במיתה חמורה וקיבל עליו, כל שכן שקיבל עליו את המיתה הקלה , על דעתיה דרבי שמעון בן יוחי דאמר שיודיעוהו באי זו מיתה הוא מת - פטור – ממיתה, שמכיוון שלא התרו בו שיתחייב במיתה הראויה לעבירה שעבר, אינה התראה ] (המוסגר קטוע גם בקטע עסיס, והושלם ב"קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 44. ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה באופן דומה) . ב תוספתא סנהדרין יא,א שנו: ושאר חייבי מיתות בית דין (חוץ ממסית שאינו צריך התראה) אין מחייבים / ממיתים אותם אלא על פי עדים והתראה, ועד שיודיעוהו שחייב מיתה בבית דין (ואף על פי שלא הודיעוהו באיזו מיתה הוא מת). רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא מת. ב בבלי סנהדרין ח,ב ו-פ,ב אמרו: תניא: ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתים אותם אלא בעדה (בבית דין של עשרים ושלושה) ועדים והתראה, ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין. רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג. תנא קמא יליף ממקושש (שהיה בימי משה, שהתרו בו שחייב מיתה ולא התרו בו באיזו מיתה הוא מת, שהרי לא ידעו מה מיתתו, ומכל מקום נידון למיתה. וכן הדבר בכל התראה לדורות), ורבי יהודה - מקושש הוראת שעה היתה (על פי דבר ה', ואין למדים ממנה לדורות; או: מכיוון שלא היה אפשר להודיעו בשעת התראה באיזו מיתה הוא מת, אין דנים אפשר משאי אפשר). דעת רבי שמעון בן יוחי בירושלמי היא דעת רבי יוסי ברבי יהודה בתוספתא. ובבבלי היא דעת רבי יהודה. דעת רבי יהודה בירושלמי היא דעת תנא קמא בתוספתא ובבבלי. אולי יש להגיה בירושלמי את דברי רבי שמעון בן יוחי במקום דברי רבי יהודה, וכך צריך לומר: תני: רבי שמעון בן יוחי אומר: ...שיודיעוהו שהוא מת . תני: רבי יודה בירבי אלעאי אומר: ...שיערימוהו באי זו מיתה הוא מת . ...היתה מיתתו בקלה והתרוהו בחמורה - על דעתיה דרבי יודן בירבי אילעאי דאמר שיערימוהו באי זו מיתה הוא מת [- פטור, על דעתיה דרבי שמעון בן יוחי דאמר שיודיעוהו שהוא מת - חייב ]. יודיעוהו היא ידיעה סתמית שהוא מת, ו"יערימוהו" (יחכימוהו) היא ידיעה מפורשת באיזו מיתה הוא מת. לפי הגהה זו, דעת רבי יהודה בירושלמי היא דעתו בבבלי. וכן הגיה ריצ"ד. ואולי יש להחליף בירושלמי את דברי רבי שמעון בן יוחי ודברי רבי יהודה, וכך צריך לומר: תני: רבי יודה בירבי אלעאי אומר: ...שיודיעוהו באי זו מיתה הוא מת. תני: רבי שמעון בן יוחי אומר: ...שיערימוהו שהוא מת. ...היתה מיתתו בקלה והתרוהו בחמורה - על דעתיה דרבי יודן בירבי אילעאי דאמר שיודיעוהו באי זו מיתה הוא מת [- פטור, על דעתיה דרבי שמעון בן יוחי דאמר שיערימוהו שהוא מת - חייב ]. גם לפי הגהה זו, דעת רבי יהודה בירושלמי היא דעתו בבבלי.

ומביאים ברייתא בעניין קבלת ההתראה: היו – העדים מתרין בו – באדם העובר עבירה, ושותק – שמראה את עצמו בשתיקתו כמקבל את ההתראה , או שהיו מתרין בו ומרכין (כופף, מוריד כלפי מטה) בראשו – שרומז בהרכנתו שהוא מקבל את ההתראה , אף על פי שאומר: " יודע אני – שאני עובר עבירה שיש בה מיתת בית דין" - פטור – ממיתה , עד שיאמר: "(צריך להוסיף כאן ולהלן כמו בקטע עסיס: ' יודע אני ו- ') על מנת כן (אף על פי כן) אני עושה " – רק אם יאמר כך - הוא יתחייב במיתה . ראוהו שופך את ה דם – ראו העדים אדם העומד להרוג את חברו , אמרו לו: " הוי יודע שבן ברית (כינוי ליהודי) הוא – הנרצח , והתורה אמרה – בהוראות ה' לנח ולבניו לאחר היציאה מן התיבה : "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט,ו)" – מי ששופך את דם האדם (מי שהורג אדם במזיד), יישפך דמו (הוא חייב מיתה) בידי אדם (אזהרה זו שנאמרה לבני נח חלה גם על ישראל) , אף על פי שאמר: " יודע אני " - פטור, עד שיאמר: " על מנת כן אני עושה " . ראוהו מחלל את ה שבת – ראו העדים אדם העומד לעשות מלאכה בשבת , אמרו לו: " הוי יודע שהוא שבת, והתורה אמרה – בעניין שמירת השבת : "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא,יד)" – מי שמחלל את השבת ועושה בה מלאכה במזיד חייב מיתה , אף על פי שאמר: " יודע אני " - פטור, עד שיאמר: " על מנת כן אני עושה " . ב תוספתא סנהדרין יא,ב-ד שנו: מתרים בו ושותק, מתרים בו ומרכין את ראשו, אף על פי שאמר: "יודע אני" - פטור, עד שיאמר: "יודע אני ועל מנת כן אני עושה". כיזה צד? ראוהו שמחלל את השבת, אמרו לו: "הווי יודע שהוא שבת, ונאמר: 'מחלליה מות יומת' (שמות לא,יד)", אף על פי שאמר: "יודע אני" - פטור, עד שיאמר: "יודע אני ועל מנת כן אני עושה". כיזה צד? ראוהו שהרג את הנפש, אמרו לו: "הווי יודע שהוא בן ברית, ונאמר: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך' (בראשית ט,ו)", אף על פי שאמר: "יודע אני" - פטור, עד שיאמר: "יודע אני ועל מנת כן אני עושה". הסדר בתוספתא הפוך מבירושלמי: תחילה "ראוהו שמחלל את השבת" ואחר כך "ראוהו שהרג את הנפש". בפרשת מקושש העצים בשבת נאמר: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר, כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ, רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר טו,לב-לו).

ומציעים שאלה (בעניין מקושש העצים בשבת): רבי חייה בר גמדא (אמורא בדור השני) שאל – שאל (הסתפק) : מקושש – שמסופר עליו בתורה שדנו אותו למיתה על חילול שבת, - משום מאי (צריך לומר כמו בקטע עסיס: ' משם מה '. - 'משום מאי' לשון בבלי, כי 'משם' הוא חילוף רגיל בקטעי הגניזה ל'משום' שבכתב יד ליידן) מיחייב (צורה ארמית. ובקטע עסיס צורה עברית: 'מתחייב') ? – טעם השאלה: מה היתה מלאכתו של המקושש? משום שייתכנו בה שני פירושים, כאמור בהמשך, ומשנדע מה היתה, נדע ממילא משום איזה אב מלאכה נתחייב ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 46). משום תולש או משום קוצר? – מה עשה המקושש? תלש או כרת? האם קשש ביבש ותלש עצים יבשים (מפני שעצים יבשים שיבשו שורשיהם נוחים לתלישה) וחייבו אותו משום תולש (מייפה את הקרקע), או שכרת עצים לחים (משום שעצים לחים המשורשים בארץ קשה לתולשם ולעוקרם) כדי להאכיל לגמליו וכדומה, וחייבו אותו משום קוצר? (שם, עמוד 46. - המייפה את הקרקע חייב משום חורש, ראה ירושלמי ביצה א,ב ושבת ז,ב. - קביעת מהות העבירה חשובה משום שיש הבדלים בין שני האיסורים, וכמו כן יש לכך משמעות בלשון ההתראה בעובר העבירה, שאם מתרים בו משום תולש חייב בכל שהוא כדין מייפה את הקרקע. - לפי הפירוש 'קושש' = קוצר, השורש דומה אל 'קוסס' (ראה יחזקאל יז,ט), בחילוף אותיות זסשר"ץ) ופושטים את השאלה ממקור תנאי: נישמעינה מהדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר , וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת " (במדבר טו,לב) – בהיותם במדבר מצאו איש ישראלי אחד מלקט עצים דקים ביום השבת, ובכך עבר על האיסור לעשות מלאכה ביום השבת, והיה חייב מיתה, - מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע – הרי שהמקושש היה חייב משום תולש (פשטו מן הברייתא שמצאו אותו תולש עצים (ולא כורת עצים), הרי לך שתלש עצים יבשים מן המחובר, וחייבו אותו משום תולש (מייפה את הקרקע) ולא משום קוצר ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמודים 46-47)) .

ומציעים שאלה נוספת (בעניין מקושש העצים בשבת): רבי חייה בר גמדא שאל – שאל (הסתפק) : מקושש - במה היא (צריך לומר כמו בקטע עסיס: ' היתה ') מיתתו (צריך לומר: ' התראתו ', כמו שהגיהו "נועם ירושלמי" ורידב"ז, שהרי מיתתו מפורשת בכתוב שהיתה בסקילה) ? – שהרי יש להניח שהמוצאים אותו התרו בו, שאם לא כן, אין עליו כל עונש בידי אדם, אך בשעה שהמוצאים אותו התרו בו לא היו יודעים האם הוא חייב מיתה, שנאמר בעניין המקושש: "וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר, כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ", ואם כן, במה התרו בו? בסקילה (מילה זו אינה בקטע עסיס, והיא באשגרה מלהלן, ואין לגרוס אותה) . ופושטים את השאלה ממקור תנאי: נישמעינה מהדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת: יודעין היו (בקטע עסיס נוסף 'ישראל') שמקושש חייב מיתה – שהרי כתוב בעניין שמירת השבת: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" , ולא היו יודעין במה היתה מיתתו (בקטע עסיס: 'אבל לא היו יודעין באי זו מיתה הוא מת') – והתרו בו שחייב מיתה, אך לא התרו בו באיזו מיתה הוא מת (לפי הדעה שאין צריך אלא שיודיעוהו שהוא חייב מיתה בבית דין, היתה זו התראה. ולפי הדעה שצריך שיודיעוהו באיזו מיתה הוא מת, היתה מיתתו של המקושש הוראת שעה. וראה בבלי סנהדרין פ,ב לעיל) . ב ספרא "אמור" פרשה יד נאמר: יודעים היו במקושש שהוא חייב מיתה, שנאמר: "מחלליה מות יומת" (שמות לא,יד), אבל לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, שנאמר: "כי לא פורש מה ייעשה לו" (במדבר טו,לד). וכן הוא אומר (במקלל את שם ה'): "לפרוש להם על פי ה'" (ויקרא כד,יב) - מלמד שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו. ב ספרי במדבר פסקה קיג נאמר: "וימצאו איש מקושש עצים" (במדבר טו,לב) - תולש מן הקרקע (מלקט מן המחובר). ב ספרי במדבר פסקה קיד נאמר: "כי לא פורש מה ייעשה לו" (במדבר טו,לד) - והלא כתוב: "מחלליה מות יומת" (שמות לא,יד), ומה תלמוד לומר: "כי לא פורש"? אלא לא היה יודע באיזו מיתה ימות עד שנאמר לו מפי הקודש (הקב"ה). ב ספרי זוטא טו,לד נאמר: "כי לא פורש מה ייעשה לו" (במדבר טו,לד) - מלמד שהיה משה יודע שהוא חייב מיתה, אבל לא היה יודע במה היא מיתתו. ב בבלי שבת צו,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש - מעביר (את העצים שליקט) ארבע אמות ברשות הרבים היה. - במתניתא תנא: תולש היה. - רב אחא בר יעקב אמר: מעמר היה (כי אסף את העצים המפוזרים לערימה). ב בבלי בבא בתרא קיט,א אמרו: יודע היה משה רבנו שהמקושש במיתה, שנאמר: "מחלליה מות יומת" (שמות לא,יד), אבל לא היה יודע באי זו מיתה ימות. ב בבלי סנהדרין עח,ב אמרו: תניא: יודע היה משה רבנו שהמקושש במיתה, שנאמר: "מחלליה מות יומת" (שמות לא,יד), אלא לא היה יודע באיזו מיתה הוא נהרג, שנאמר: "כי לא פורש מה ייעשה לו" (במדבר טו,לד). אבל מגדף לא נאמר בו אלא "לפרוש להם על פי ה'" (ויקרא כד,יב), שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו. בפרשת המקלל את שם ה' נאמר: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית... בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה... וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ויקרא כד,י-יד; כג). [ נראה שנשמטה כאן שאלה דומה בעניין המקלל את שם ה': מקלל - במה היתה התראתו? – שהרי לא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו, שנאמר בעניין המקלל: "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'" (ויקרא כד,יב. וראה ספרא "אמור" פרשה יד ובבלי סנהדרין עח,ב לעיל)? ] ומציעים את פשיטת השאלה ממקור תנאי: אשכח תני רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : – נמצא [ש]רבי חייא שונה: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה ... וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה " (ויקרא כד,יד) - במה היתה מיתתו? בסקילה – ה' ציווה את משה לסקול את המקלל בלא שהתרו בו כלל, משום שהיתה זו הוראת שעה (רמב"ן בבא בתרא קיט,א); או משום שמגדף (המקלל את שם ה') אינו צריך התראה לפי שאין בו מעשה; או משום שהיה גלוי וידוע לפני ה' שאילו היו מתרים במקלל שהיה בימי משה היה מקבל את ההתראה (היה אומר: יודע אני ועל מנת כן אני עושה) ולפיכך ציווה ה' לסקול אותו (שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים ריא) (כך נראה לנו לפרש משפט זה. 'אשכח תני' אינו תוספת לפשיטת הבעיה לעיל 'נישמעינה מהדא' אלא מציע פשיטת בעיה אחרת שנשמטה בשל הדמיון לבעיה לעיל) . • • •

בדיקת העדים בעובד עבודה זרה במשנה שנינו: "את מה עבד?". מפרשים את המשנה: לפעור או למרקוליס? – שואלים את העדים: האם מי שאתם מעידים עליו עבד את פעור (שֵׁם אליל) או עבד את מרקילוס (שֵׁם אליל)? במשנה שנינו: "במה עבדה?". מפרשים את המשנה: בעבודתה עבדה או בעבודת גבוה (כינוי כבוד לאלוהים) (בקטע עסיס נוסף 'עבדה') ? – שואלים את העדים: האם מי שאתם מעידים עליו עבד את העבודה הזרה בעבודה שהדרך לעבוד אותה בה או שעבד אותה בעבודה שהדרך לעבוד בה את ה' (זיבוח, קיטור קטורת, ניסוך יין או השתחוואה, שבעבודות אלו העובד עבודה זרה חייב מיתה אפילו אין דרך עבודתה בכך, אבל בעבודות אחרות אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה)? [ יש להגיה כמו ב"שערי תורת ארץ ישראל" (ובדומה להגהת "קורבן העדה" לעיל בסוגיה "בדיקת העדים ברוצח"): אמרו: אין אנו יודעים - מהו? – אם העדים אינם יודעים האם עבד לפעור או למרקוליס, האם ניתן לקבל את עדותם ולהרוג את העובד עבודה זרה? (הבעיה קטועה במסירה שלפנינו ובקטע עסיס) ] ומציעים פשיטת הבעיה ממקור תנאי: נישמעינה מהדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת: מעשה שבאו שנים (הלשון קשה, שאם המדובר במעשה שהיה, היה צריך לומר בהמשך: דנו... שנזדכה פטרו אותו. לכן נראה שצריך לומר: ' באו שנים ...' (ללא 'מעשה ש'), והיא הלכה מופשטת ("קטע של ירושלמי סנהדרין", עמוד 48) ואמרו: ראינו את זה עובד עבודה זרה ואין אנו יודעין פעור היה או מרקוליס היה (בקטע עסיס: 'אבל אין אנו יודעין את מי עבד, אם את פעור עבד, אם את מרקילוס עבד') - דנין אותו בשתיהן – שאין בית דין צריכים לדעת את מה עבד, ודנים אותו באיזה מהם, בפעור או במרקילוס , ובאי זו מזדכה (בקטע עסיס: '[ו]באי זה מהן שיזדכה') – אם יזדכה באיזה מהם שדנו אותו, פוטרין אותו. השאלות של בדיקת העדים בעובד עבודה זרה המובאות במשנה אינן בכלל החקירות שנזכרות בראש הלכה א או הבדיקות שנזכרות בהלכה ב, שכן שנינו בהלכה ב: "ומה בין חקירות לבדיקות? אלא שבחקירות, אמר אחד: איני יודע - עדותן בטלה; בדיקות, אמר אחד: איני יודע, ואפילו שנים אומרים: אין אנו יודעין - עדותן קיימת", ואילו היו השאלות האלו בכלל החקירות או הבדיקות לא היה מקום לשאול לגביהן: "אמרו: אין אנו יודעים - מהו?". ב בבלי סנהדרין מ,ב אמרו: תנו רבנן: העובד עבודה זרה - את מה עבד? לפעור עבד? למרקוליס עבד? - ובמה עבד? בזיבוח? בקיטור (קטורת)? בניסוך (יין)? בהשתחוואה? הפירושים בירושלמי לשאלות "את מה עבד? ובמה עבד?" הוא על פי ברייתא שהיתה לפני הירושלמי ומובאת בבבלי. הברייתא פירטה עבודות גבוה ולא הזכירה "בעבודתה עבדה?". • • •