אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ג:י

משנה גמרו את הדבר – פסקו הדיינים את הדין בינם לבין עצמם , היו מכניסין אותן – את בעלי הדין שהוציאום תחילה, כדי שלא ישמעו את הדיינים נושאים ונותנים ביניהם . הגדול שבדיינים אומר – מודיע לבעלי הדין את פסק הדין : איש פלוני, אתה זכיי; ואיש פלוני, אתה חייב. ומנין, כשיצא – אחד מן הדיינים , לא יאמר: אני הוא המזכה וחביריי מחייבין, ומה אעשה ורבו עליי? – מה הייתי יכול לעשות? אני דנתי שאתה זכאי, אבל חבריי המחייבים היו הרוב. על זה נאמר: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד" (משלי יא,יג) – מי שדרכו ללכת מאיש לאיש ולדבר דברי רכילות, אומר גם דברים שנמסרו לו בסוד . אין תלמוד ממשי למשנה ז (למעט האזכור לעיל בתוך סוגיית "כיצד מנסחים פסק דין שניתן ברוב דעות?"). • • •

כיצד מנסחים פסק דין שניתן ברוב דעות? ("גמרו את הדבר" כול'.) (זו פסקה ממשנה ז להלן ואין לגרוס אותה. על מיקומה המוטעה של פסקה זו ראו ב"שערי תורת ארץ ישראל"; וכן ב"תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", עמוד 589, הערה 118; ובקונטרס תיקונים של האקדמיה. מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש האם כופים את המחייב לכתוב זכאי שייכת למשנה ו ל-"שניים אומרים: זכאי, ואחד אומר: חייב - זכאי") במשנה שנינו: "שנים אומרים: זכאי, ואחד אומר: חייב - זכאי. שנים אומרים: חייב, ואחד אומר: זכאי - חייב". אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : כופין את המחייב שיכתוב זכאי – במקרה ששניים אומרים: "זכאי", ואחד אומר: "חייב", שני הדיינים המזכים כופים את הדיין המחייב לכתוב בפסק הדין שהנתבע זכאי (כל אחד מהדיינים חותם את שמו בפסק הדין שבו כתובה הכרעת הרוב בבית הדין שהנתבע זכאי. - והוא הדין בהיפך, במקרה ששניים אומרים: "חייב" ואחד אומר: "זכאי", כופים את המזכה שיכתוב חייב) . רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: המחייב כותב חייב והמזכה כותב זכאי – כל אחד מהדיינים כותב בפסק הדין את שמו ואת הכרעתו ביחס לנתבע, המחייב כותב שהוא הכריע לחובה והמזכה כותב שהוא הכריע לזכות . לפי הירושלמי המחלוקת היא מחלוקת עקרונית בהגדרתו של בית הדין ובהבנת היחס שבין המיעוט לרוב. לדעת רבי יוחנן בית הדין הוא גוף אחד, וכל הדיינים מחויבים לו גם אם הוכרע רק על ידי הרוב. גם הדיין החולק צריך לבטל בסופו של דבר את דעתו ולייצג את עמדת הרוב שהיא עמדת בית הדין. משום כך גם הדיין שהיה בדעת מיעוט צריך לחתום על פסק הדין. לדעת ריש לקיש אף שההכרעה היא על פי הרוב, מכל מקום דעת היחיד אינה בטלה וצריך כל דיין להביא את דעתו לידי ביטוי בפסק הדין ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 756). ומציעים משנה החולקת על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא על ריש לקיש: – המשנה (להלן ג,ז) חלוקה על רבי שמעון בן לקיש: מניין, כשיצא – אחד מן הדיינים , לא יאמר: אני מזכה וחביריי מחייבין – אני דנתי שאתה זכאי, אבל חבריי המחייבים היו הרוב ? על זה נאמר: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד" (משלי יא,יג) ! – הרי שהידיעה מי הוא המזכה ומי הוא המחייב היא בגדר סוד שאין לגלותו. משנה זו אינה מתיישבת עם דעתו של רבי שמעון בן לקיש הסבור שבפסק הדין כותבים במפורש מי המזכה ומי המחייב. ושואלים: מה עבד לה רבי יוחנן (צריך לומר: ' רבי שמעון בן לקיש ' (רידב"ז, "שערי תורת ארץ ישראל", "יפה עיניים")) ? – מה עושה אותה רבי שמעון בן לקיש? (כיצד רבי שמעון בן לקיש מתמודד עם המשנה שלכאורה סותרת את דעתו?) ומשיבים: דלא יהא מאן דהוא מימר: – שלא יהיה מי שהוא (מהדיינים) לומר: " כמה בעית מזכה (צריך לומר: 'מזכ י ה') לפלוני בדינא ולא שבקון לי " – כמה רציתי לזכות את פלוני בדין ולא הניחו לי (לא אמרו במשנה להלן אלא שלא יילך הדיין המזכה חוץ לבית הדין ויספר לאחרים שהוא רצה והשתדל שייצא הנתבע זכאי בדין אך שני הדיינים האחרים סירבו לקבל את דעתו ובשל כך יצא הנתבע חייב בדין, שזו ודאי רכילות, אבל בעצם המעשה של כתיבת פסק הדין על ידי הדיינים אין כלל משום רכילות) . לפי הנוסח שלפנינו עובר הירושלמי ב"מה עבד לה רבי יוחנן?" לדון בבירור דעתו של רבי יוחנן, והשאלה על ריש לקיש נשארת ללא מענה. אלא שהלשון "מה עבד לה רבי יוחנן?" אינה תואמת כלל את מהלך הסוגיה. מונח זה בא כשהתלמוד מבקש לברר כיצד יפרש חכם מסוים מקור שהובא לפני כן הנראה כסותר לשיטתו. משום כך הגיהו רבים ממפרשי הירושלמי וגרסו "מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש?". הערה: אפשר שיש להביא סיוע להגהה זו מדברי ר"ן. נראה שהמעתיק ראה שלהלן נאמר "מאי טעמא דריש לקיש?", ולכן סבר שכאן דן הירושלמי בדעתו של רבי יוחנן, וניסח בהתאם להבנתו. על שאלה זו משיב הירושלמי "דלא יהא מאן דהוא מימר:...". לפי רוב המפרשים תשובת ריש לקיש היא שאף שמן הפסק ניתן לדעת מי הוא המזכה, מכל מקום אסור למזכה להוסיף על כך ולומר שהוא התאמץ הרבה לזכות את הנידון אבל חבריו לא הניחו לו ופסקו נגדו. תשובה זו דחוקה בלשון המשנה, שכן אפשר ללמוד מלשון המשנה שהשאלה מי זיכה ומי חייב נשארת בגדר סוד. "קורבן העדה" ביקש להגיה ולגרוס "מה טעמא דרבי יוחנן?" במקום "מה עבד לה רבי יוחנן?", אלא שהגהה זו היא הגהה קיצונית ואין לה על מה שתסמוך ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 757). ושואלים: מאי (צריך לומר: ' מה ') טעמא דריש לקיש? – מה הטעם של רבי שמעון בן לקיש? ומשיבים בהצעת סברה: דלא ייתי חורן ויסבור דכוותיה ויימר: – שלא יבוא אחֵר ויסבור כמוהו (כמו הדיין המחייב) ויאמר (אם יהיו כופים את המחייב שיכתוב זכאי): " אוף פלן הוה תמן, אוף הוא טעה " – גם פלוני (הדיין המחייב) היה שם (בבית הדין שזיכה את הנתבע), גם הוא טעה (שכן בפסק הדין כתוב שגם הדיין ההוא זיכה. ולכן ריש לקיש אומר שהמחייב כותב חייב, כדי שלא ילעיזו עליו שגם הוא טעה) . לפי פשט המשנה (להלן) אין כותבים את הפסק אלא רק מודיעים אותו על פה לבעלי הדין. סוגיית הירושלמי, כמו גם סוגיית הבבלי, מניחה שבמקביל להודעת הפסק על פה גם כותבים את הפסק ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 760). ייתכן שגם לפי התלמודים, המניחים שכותבים את הפסק, אין כוונתם שהפסק ניתן לבעלי הדין. בעלי הדין מסתפקים בשמיעת הפסק על פה, ואילו הפסק הכתוב נשאר בארכיון בית הדין, והוא ישמש רק במקרה שיתעורר בעתיד ספק ביחס לפסק. אפשר גם שהוא מיועד לעיונם של דיינים שירצו לדעת בעתיד כיצד נפסק הדין במקרים מסוימים. נחלקו האמוראים כיצד יש לנסח את הפסק, ואם דין המשנה תקף גם במקרה זה. רבי יוחנן סבור שגם בכתיבת הפסק יש חשש רכילות, שהרי פסק זה מונצח לדורות וחשוף לעיונם של החכמים. ריש לקיש סבור שבמקרה זה גובר החשש של "מיחזי כשיקרא" על חשש הרכילות, או כלשון הירושלמי: "מאי טעמא דריש לקיש? - דלא ייתי חורן ויסבור דכוותיה ויימר: אוף פלן הוה תמן, אוף הוא טעה", ולכן יש לכתוב את דעתו של כל דיין (שם, עמוד 762). ב בבלי סנהדרין ל,א אמרו: מיכתב היכי כתבינן? (כיצד מנסחים את פסק הדין במקרה ששניים מזכים ואחד מחייב?) - רבי יוחנן אמר: "איש פלוני זכאי" (הנתבע זכאי). ריש לקיש אמר: "פלוני ופלוני מזכים ופלוני מחייב" (כך הן עמדות הדיינים). ורבי אלעזר אמר: "מדבריהם נזדכה פלוני" (מתוך דברי הדיינים יצא שפלוני זכאי). מדברי רבי יוחנן בירושלמי משמע שכל אחד מהדיינים, כולל המחייב, צריך לצרף את חתימתו לפסק. לעומת זאת בבבלי נאמר שלדעת רבי יוחנן בית הדין כותבים "זכאי" בלא לפרט את השמות. דעתו של רבי אלעזר, שמודיעים שהדיינים נחלקו לרוב ולמיעוט אך לא מודיעים מי אמר דעה מסוימת, שבאה בבבלי לא נזכרת בירושלמי. מלשון הירושלמי נראה שכל דיין צריך לציין באופן אישי את יחסו לפסק, לפי רבי יוחנן גם המחייב כותב זכאי, ולפי ריש לקיש המחייב כותב חייב והמזכה כותב זכאי. אבל מלשון הבבלי נראה שכתיבת הפסק כלל לא נעשית על ידי הדיינים עצמם אלא על ידי סופרים המדווחים על פסק הדין בגוף שלישי ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 755-756). • • •