אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין יא:ד

משנה חומר בדברי סופרים מדברי תורה – דברי סופרים, שהם הפירושים שפירשו החכמים הראשונים את המצוות שבתורה, יש בהם חומרה, שאינה בדברים המפורשים בתורה . האומר: " אין תפילין " , לעבור על דברי תורה – זקן המורה שלא להניח תפילין, כדי לעקור מצוות תפילין המפורשת בתורה, - פטור – שאין זו הוראה ; אבל האומר: " חמש טוטפות " , להוסיף על דברי סופרים – זקן המורה לעשות בתפילין שבראש חמישה בתים, כדי להוסיף על דברי סופרים שאמרו שאין עושים אלא ארבעה בתים, - חייב – חנק, כדין זקן ממרא . אין ממיתין אותו – את הזקן הממרא, לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה – בבית הדין שהיה שם בזמן הבית, ובסנהדרין שישבה שם אחר חורבן הבית , אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם, ומשמרין אותו עד הרגל – שאין ממיתים אותו מיד, אלא חובשים אותו עד הרגל , וממיתין אותו ברגל – כדי שיתפרסם הדבר לכל עולי הרגל , שנאמר – בפרשת זקן ממרא : " וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד " (דברים יז,יב-יג) – מכאן שהדבר צריך פרסום ; דברי רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – שסובר, שלא די בהכרזה בלבד לשם פרסום הדבר, אלא צריך להמיתו בזמן שכל העם מכונס בירושלים . רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אין מענין – אין משהים ומעכבים, דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד – לאחר שהעלוהו לבית הדין שבירושלים , וכותבין ושולחין בכל המקומות: איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין – שנידון בדין זקן ממרא, וזהו שנאמר: "וכל העם ישמעו" את ההכרזה "וייראו" . בית דין שבעירו של עשרים ושלושה רשאים לדון זקן ממרא למיתה, כמו שאר דיני נפשות, שזקן ממרא לא נמנה במשנה לעיל א,ה עם אותם שנידונים בשבעים ואחד. אומנם אינו נעשה זקן ממרא אלא אם המרה את פי בית דין הגדול של שבעים ואחד ואינו נהרג אלא בבית דין זה. • • •

תלמוד דברי סופרים ודברי תורה במשנה שנינו: "חומר בדברי סופרים מדברי תורה. האומר: אין תפילין, לעבור על דברי תורה - פטור; חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים - חייב ". "אין ממיתין אותו" כול'. כאן התחלת מקבילות בירושלמי ברכות א,ג ועבודה זרה ב,ה. מביאים שני מאמרים בשבחם של דברי סופרים. חברייא – החברים (החכמים או התלמידים) אמרו בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : דודים – קרובים ודומים דברי סופרים (דברי התורה שבעל פה) לדברי תורה (דברי התורה שבכתב) וחביבים דברי סופרים כדברי תורה - שכתוב: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב" (שיר השירים ז,י) – דברייך היוצאים מפיך הם כמו היין הטוב. ויש לדרוש "חיכך" על התורה שבעל פה, שכן היא נאמרת מתוך החיך, והיין הוא משל לתורה שבכתב, ומכאן שדברי סופרים חביבים כדברי תורה . שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: דודים – קרובים ודומים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה - שכתוב: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיר השירים א,ב) – אַהֲבֶיךָ עריבים יותר מיין. ויש לדרוש "דודיך" על התורה שבעל פה, והיין הוא משל לתורה שבכתב, ומכאן שדברי סופרים חביבים יותר מדברי תורה (נראה שדרשו "דודיך" על דברי סופרים משום הדימיון למילה היוונית didaché - לימוד, דהיינו תורה שבעל פה) . ב בבלי עבודה זרה לה,א אמרו: מאי "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א,ב)? - כי אתא רב דימי אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של העולם, חביבים עליי דברי דודים (החכמים) יותר מיינה של התורה. לפי שתי המסורות בירושלמי כאן, רבי יוחנן דרש לשון "דודיך" על דברי סופרים, לפי ש"דודים" הם לדברי תורה. אלא שהמסורת הראשונה אינה מפרשת מ"ם של "מיין" בהוראת מ"ם היתרון אלא בהוראת השוואה - "מעֵין": דברי סופרים דודים ליין (=דברי תורה. יין כמשל לדברי תורה רוֹוח במדרש), היינו קרובים לו ודומים לו. ואילו המסורת השנייה רואה במ"ם של "מיין" מ"ם היתרון. אלא שעצם יסודה של הדרשה אינו ברור כלל, שכן הואיל ומדובר ב"דוֹדֶיךָ" - דודיו של הקב"ה דווקא ולא של כנסת ישראל, הרי אין כל סיבה להעמיד את הדברים בדברי סופרים. מתוך התפיסה המשווה תורה ליין הייתה מתבקשת דרשה לא על דברי סופרים שאינם עניין לכאן אלא על דברי תורה, מעשה האהבים של הקב"ה, ביחסם ליין. נראה שהדרשה המנגידה כאן דברי סופרים ("דודיך") לדברי תורה ("יין") אין יסודה אלא בניקוד "דֹדַיִךְ". ואכן, בדרך זו נוצרת ההנגדה האמורה בפשטות: מול היין המייצג את דברי תורתו של ה' עומדים דודיה של הרעיה, הלא הם דברי תורתם של חכמי ישראל. והרי זה כדרשתו השנייה של רבי יוחנן אליבא דחברייא: "וחכֵּךְ כיין הטוב" - כשם ש"חכֵּךְ" נדרש על דברי סופרים לפי שמדובר בחיכה של הרעיה, כך "דודיך" נדרש על דברי סופרים דווקא מפני שמדובר בדודיה של הרעיה - "דודַיִךְ", ולא "דודֶיךָ". נראה שדרשת רב דימי בבבלי אינה אלא עיבודה של דרשה קודמת שהיתה בנויה על הניקוד "דֹדַיִךְ", וממילא עלה לה שמדובר בדודיה של הרעיה, היינו דברי סופרים, העומדים מול יינה של תורה; ואילו הדרשה המאוחרת מעבדת דרשה זו לפי הניקוד "דֹדֶיךָ". ההעמדה בדברי סופרים כבר אינה עולה מן הכתוב, ואין היא ידועה אלא מן הדרשה הקדומה. לא נותר אלא להעניק ל"דֹדֶיךָ" מובן שיתאים להעמדה זו: קרובֶיךָ או אוהבֶיךָ. ואמנם, דרשת "דודיך" במובן קרובים ודומים באה אף היא בלא כל זיקה לדברי סופרים, כפי שלמדנו בשיר השירים רבה על אתר: "'כי טובים דודיך מיין' - דברי תורה דומים זה לזה, דודים זה לזה, קרובים זה לזה". הדרשה המיוחסת לרבי יוחנן היא עיבוד דרשת "דודַיִךְ" בהוראת דברי סופרים על פי דרשת "דודֶיךָ" בהוראת קִרבה ("'דֹדיך מיין': משהו למסורות המקרא שלתנאים", JSIJ 10, עמודים 15-17). בשיר השירים יש שני כתובים דומים: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (א,ב) ו-"מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן" (ד,י). "דודֶיךָ" שבכתוב הראשון נדרש על דברי תורה, ו"דודַיִךְ" שבכתוב השני נדרש על דברי סופרים. נראה שדרשת רבי יוחנן "דודים דברי סופרים לדברי תורה" נלמדת מכך שגם דברי תורה וגם דברי סופרים נקראים "דודים", והדרשה "חביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה" נלמדה במקורה מהכתוב השני "מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן", אלא שהכתוב הזה הוחלף בטעות בכתוב הראשון הדומה לו בשל היותו מקור ידוע לכמה דרשות על דברי תורה. נראה שגם דרשת רב דימי בבבלי נלמדה במקורה מהכתוב השני "מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן". ב ירושלמי פאה ב,ו; מגילה ד,א ו חגיגה א,ח אמרו: רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן: נאמרו דברים בפה (תורה שבעל פה) ונאמרו דברים בכתב (תורה שבכתב) ואין אנו יודעין אילו מהן חביבין (יותר). אלא מן מה דכתיב: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז), הדא אמרה: אותן שבפה ("על פי") חביבין (התורה שבעל פה חביבה יותר מהתורה שבכתב). רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : תדע לך שדברי סופרים חביבין (ברבנו חננאל (בבלי ברכות יא,א) וב"אור זרוע" ובראבי"ה: 'תדע לך שדברי סופרים חמורים ', ולפי העניין נראה כגרסה זו, וכך הגרסה במקבילה בשיר השירים רבה) מדברי תורה, שהרי רבי טרפון – שהיה בא בדרך והיטה לקרוא את "שמע" כדברי בית שמיי (המבארים את הפסוק "ובשוכבך" כפשוטו, שקריאת "שמע" צריכה להיות בשכיבה) וסיכן בעצמו, כמסופר במשנה ברכות א,ג , אִילּוּ לא קרא – קריאת "שמע" , לא היה עובר אלא בעשה (לא קיים ציווי בתורה לעשות דבר) – שקריאת "שמע" היא דבר תורה, שכתוב: "וְדִבַּרְתָּ בָּם... וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו,ז) , ועל ידי שעבר על דברי בית הלל – שאומרים שכל אדם קורא כדרכו, נתחייב מיתה – שכך אמרו לו: כדיי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל , על שם (על שום, על פי) "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קוהלת י,ח) – העושה פרצה בגדר אבנים כדי לחדור אל תחום רעהו, עלול לנשוך אותו נחש הנמצא בין אבני הגדר; זהו פשוטו של הכתוב, והכתוב שאול לדיבור של איום כלפי מי שעובר על איסור. מכאן שעונשם של דברי סופרים חמור יותר משל דברי תורה . נראה ש'תדע לך' כאן אינו מתפרש כמו 'תדע לך שהוא כן' (מונח סיוע, ראה להלן), אלא כלשון דיבור רגיל ולא כמונח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 569, הערה 2). ב בבלי עירובין כא,ב אמרו: דרש רבא: מאי דכתיב: "ויותר מהמה, בני, היזהר עשות ספרים הרבה" וגו' (קוהלת יב,יב)? - בני, הווי זהיר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שהללו (דברי תורה) - 'עשה' ו'לא תעשה', והללו (דברי סופרים) - חייבים עליהם מיתה. שמא תאמר: אם יש בהם (בדברי סופרים) ממש, מפני מה לא נכתבו? - "עשות ספרים הרבה אין קץ" (שאי אפשר לתורה שבעל פה שתיכתב). הביטוי "חייב מיתה" משמש פעמים רבות בהקשר של עונש מוות שיש לו אחיזה במקראות אבל אינו איסור גמור מן התורה. נראה ש"העובר על דברי חכמים חייב מיתה" מן הפסוק: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן... אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא" (דברים יז,יב). לפי פשוטו הכתוב מדבר בבעל דין שאינו מציית לפסק בית הדין הגדול, ולאו דווקא בזקן ממרא כפי שפירשו חכמינו. ואף חכמינו פירשו את ה'לאו' שבפסוק הקודם: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל", כמחייב ציות להלכות שהן מדרבנן ("ברכות פרק ראשון", עמוד 139).

ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) : דברי תורה יש בהן איסור (דברים שאסור לעשותם) ויש בהן היתר (דברים שמותר לעשותם) , יש בהן קולים (דברים שהקלו בהם) ויש בהן חומרין (דברים שהחמירו בהם) , אבל דברי סופרים כולן חומר – שדברי סופרים חמורים יותר מדברי תורה . ומציעים סיוע: תדע לך – מכאן תוכל להסיק ולדעת, שהוא כן – שדברי סופרים חמורים יותר מדברי תורה , דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה סנהדרין יא,ג): האומר: " אין תפילין " – זקן שהורה שלא להניח תפילין , לעבור על דברי תורה – שבא להורות בזה לעבור על דבר המפורש בתורה, - פטור – ממיתה ; " חמש טוטפות " – זקן שהורה לעשות חמישה בתים בתפילין של ראש , להוסיף על דברי סופרים – שבא להורות בזה להוסיף טוטפת חמישית על ארבע טוטפות בתפילין של ראש שדרשו הסופרים מהכתוב, - חייב – מיתה כדין זקן ממרא . המונח 'תדע לך שהוא כן' ברגיל מציע סיוע לדברי אמוראים או לדברי הסתם. בסוגיה כאן, בסנהדרין ובמקבילה בברכות, נראה שהמונח מציע סיוע לדברי תנאים. ברם המקבילה בעבודה זרה אינה גורסת 'תדע לך שהוא כן', אלא רק 'דתנינן תמן', ולפי זה אפשר ש'תדע לך שהוא כן' נוסף בסנהדרין ובברכות באשגרה מהקטע הקודם ('תדע לך'), ואחר כך ביטוי זה הפך לצורה הנפוצה יותר 'תדע לך שהוא כן'. עם זאת, גרסה זו (בעבודה זרה) אינה נקייה מקשיים, שכן לא מצאנו 'תני רבי פלוני' המסתייע בהמשך בלשון 'דתנינן תמן' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 571, הערה 17). מביאים מאמר שדברי סופרים חמורים מדברי נביאים. אמר רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי אדא (רבי אידי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם רבי תנחום בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : חמורים (קשים) דברי זקינים (דברי סופרים) מדברי נביאים, דכתיב: – שכתוב (בדברי תוכחה על התובעים מהנביאים לבל יינבאו): "אַל תַּטִּפוּ יַטִּיפוּן , לֹא יַטִּפוּ לָאֵלֶּה, לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת " (מיכה ב,ו) – העם אומר אל הנביאים: אם תימנעו מלהינבא נבואת פורענות, תמנעו מעצמכם חרפה וכלימה , וכתיב: – וכתוב (על נביא השקר): " לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר , וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה " (מיכה ב,יא) – נביא השקר המטיף תמורת יין ושיכר הוא המטיף הרצוי לעם הזה (אבל את נביאי האמת הם דוחים מעליהם). ויש לדרוש את שני הכתובים שהם דברי ה' לנביאי האמת. בכתוב הראשון ה' אומר לנביאי האמת שלא ינבאו עוד לעם, ובסופו של הכתוב השני ה' אומר לנביא האמת שינבא לעם. הרי שהנביא פעמים מצווה לשתוק ופעמים מצווה לדבר, אבל החכם מצווה תמיד ללמד . מביאים משל על ההבדל בין נביאים לזקנים. נביא וזקן למה הן דומין? (פתיחה להבאת סיפור משל להסברת דבר) למלך ששלח שני פלמנטרין (שליחים) שלו למדינה (עיר, כרך) , על (בנוגע ל-, על אודות) אחד מהן כתוב (צריך לומר כמו במקבילות: ' כתב ') : אם אינו מראה לכם חותם (צורה על גבי תעודה) שלי וסמנטירין (חותם, סימן (מקור המילה ביוונית)) שלי - אל תאמינו לו, ועל אחד מהן כתוב (צריך לומר כמו במקבילות: ' כתב ') : אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין שלי - תאמינו לו (המילים 'חותם וסמנטירין' הן כפל גרסה של מילה ביוונית ופירושה בעברית) . כך (דיבור הצעה לנמשל) בנביא כתוב: " כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא... וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" (דברים יג,ב) – כדי להוכיח שנבואתו אמת, ייתן לכם הנביא סימן לדבר שיהיה או שיעשה לעיניכם דבר נפלא. מכאן שנביא צריך לתת אות או מופת כדי שיקבלו את דבריו (האות והמופת הם חותמו של הנביא שנמשל לשליח הראשון) , ברם הכא: – אבל כאן (בזקן כתוב): "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה " (דברים יז,יא) – תעשה על פי הוראתם ופסיקתם של הזקנים שבבית הדין הגדול. מכאן שזקן יש רשות בידו להורות בלי שום אות ומופת (הזקן נמשל לשליח השני). הרי שהנביא זקוק לאות או למופת להוכחת דבריו, מה שאין כן הזקן, וזה יתרונם של הזקנים על הנביאים . עד כאן המקבילות בירושלמי ברכות ועבודה זרה. נראה שמקורה של הסוגיה בברכות. משנת סנהדרין הובאה אף בסנהדרין כ"תנינן תמן", ומשנת עבודה זרה (מחלוקת רבי ישמעאל ורבי יהושע על הכתוב "כי טובים דודיך מיין") לא נזכרה כלל בגוף הסוגיה, ואילו משנת ברכות נזכרת בלא כל מונח הבאה, ומשמע שעליה נאמרו הדברים ("'דֹדיך מיין': משהו למסורות המקרא שלתנאים", JSIJ 10, עמוד 14, הערה 71). ב שיר השירים רבה פרשה א [ב] נאמר: שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: חביבים דברי סופרים כדברי תורה; מה טעם? "וחיכך כיין הטוב" (שיר השירים ז,י). חברייא בשם רבי יוחנן: חביבים דברי סופרים מדברי תורה, שנאמר: "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א,ב). האומר: "אין תפילין", לעבור על דברי תורה - פטור, "חמש טוטפות", להוסיף על דברי סופרים - חייב. רבי אבא בר כהנא בשם רבי יהודה בן פזי שמע לה מן הדא: אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים. את חמי (אתה רואה): אילו לא קרא (רבי טרפון קריאת "שמע" כלל), היה עובר על מצוות 'עשה' בלבד. עכשיו שקרא (בהטייה, ועבר על דברי בית הלל), נתחייב בנפשו. הווי: חמורים דברי סופרים מדברי תורה. רבי חנינא בריה דרבי אדא בשם רבי תנחום בר אחא: וחמורים דברי סופרים מדברי נבואה, דכתיב: "אל תטיפו יטיפון" (מיכה ב,ו). - משל למלך ששלח פלמנטרין (סוכנים) שלו למדינה. על אחד מהם כתב: אם מראה לכם חותם שלי וסימנטרין שלי - האמינו לו, ואם לאו - אל תאמינו לו; ועל אחד מהם כתב: אפילו אינו מראה לכם חותם שלי וסימנטרין שלי - האמינו לו. כך, בדברי נבואה כתוב: "כי יקום בקרבך נביא... ונתן אליך אות או מופת" (דברים יג,ב); בדברי סופרים כתוב: "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא), 'אשר תורך התורה' אין כתוב כאן, אלא "אשר יורוך"; 'ועל המשפט אשר תאמר' אין כתוב כאן, אלא "אשר יאמרו לך". • • •

על איזה דבר זקן ממרא חייב? במשנה שנינו: "חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים - חייב". מבארים את המשנה: התורה אמרה: ארבע טוטפות של ארבע פרשיות – הסופרים דרשו מדברי התורה שאין בתפילין של ראש אלא ארבע טוטפות (בתים) לארבע פרשיות . עשאן חמש טוטפות של ארבע פרשיות – זקן שהורה ועשה בתפילין של ראש חמש טוטפות לארבע פרשיות (כגון לחלק פרשה אחת לשתי טוטפות או להניח טוטפת אחת ריקה), שמוסיף טוטפת חמישית על דברי הסופרים, - חייב – מיתה כדין זקן ממרא . מביאים מחלוקת אמוראים. רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : זקן ממרא אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו – עיקר מצוותו, מדברי תורה ופירושו – ביאור דרך עשייתו, מדברי סופרים, כגון הנבילה, ו כגון השרץ, שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרין – טומאתם של הנבילה ושל השרץ נאמרה בתורה, ושיעור טומאתם התפרש על ידי הסופרים (כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ), ואם זקן הורה לגרוע או להוסיף בשיעור טומאתם של הנבילה ושל השרץ - חייב כדין זקן ממרא. אבל אם הורה בדבר שאין עיקרו מדברי תורה או בדבר שעיקרו ופירושו מדברי תורה - אינו חייב . אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : לעולם אינו חייב עד שיכפור ויורה (אין לגרוס 'שיכפור', והוא אשגרה מלשון דומה במקומות אחרים 'אינו חייב עד שיכפור', וצריך לומר: 'אינו חייב עד שיורה', כמו במימרה הקודמת) בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרין, כגון נבילה, וכגון שרץ (ארבע מילים אלו הן העתקה בטעות מהמימרה הקודמת, וכאן צריך לומר: ' כגון תפילין ', וכך עולה מהקושיות המוצעות על רבי זעירא בהמשך הסוגיה) , שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרין – מצוות תפילין של ראש נאמרה בתורה, ומספר הטוטפות התפרש על ידי הסופרים . והוא שיגרע ויוסיף בדבר שהוא מגרע והוא מוסיף (אין מובן למשפט זה, ונראה שצריך לגרוע ו' ממילה אחת ולהוסיף אותה למילה אחרת: 'והוא שיגרע ויוסיף, ו בדבר שהוא מגרע הוא מוסיף') – זקן ממרא חייב רק אם בהוראתו גרע והוסיף בעת ובעונה אחת, ורק אם בהוראתו גרע והוסיף באותו הדבר, כגון שמורה בתפילין של ראש ומוסיף טוטפת חמישית, שבאותה העת שהוא מוסיף הוא גם גורע, שמחלק פרשה אחת מארבע הפרשות שבתפילין לשתי טוטפות, או כגון שמורה בתפילין של ראש וגורע טוטפת רביעית, שבאותה העת שהוא גורע הוא גם מוסיף, שמצרף שתי פרשות מארבע הפרשות שבתפילין לטוטפת אחת . ב בבלי סנהדרין פז,א אמרו: תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: לעולם אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים. רבי שמעון אומר: אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים. ו שם פח,ב אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: לעולם אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף (במספר), ואם הוסיף גורע. ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דרבי יהודה (תפילין של ראש שעשאם בארבע טוטפות ואחר כך הוסיף עליהן טוטפת חמישית). רבי זעירא בירושלמי חוזר על המימרה הקודמת בשם רבי אושעיא בשינוי דוגמה (תפילין במקום נבילה ושרץ) ומצמצם את תחולת הקביעה ('והוא ש...'). דברי רבי זעירא הם דברי רבי אלעזר בשם רבי אושעיא בבבלי. ומספרים: זחלין אפוי דרב (צריך לומר: 'דרב י ') הושעיה – זרחו (צהלו) פניו של רבי הושעיה (מפני שרבי יוחנן תלמידו הבין את דבריו נכונה, שרבי הושעיה לא אמר אלא 'אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים', ורבי יוחנן ציטט את דברי רבי הושעיה והוסיף עליהם 'כגון הנבילה וכגון השרץ...') . אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): צריך לך - שׂחק לך – צריך לך - שׂוחק לך (כל זמן שיש לחברך צורך בך, הוא יראה לך פנים שׂוחקות) . לא צריך לך - הפליג עלך – לא צריך לך - הפליג עליך (כשלא יהיה לחברך צורך בך, יפליג עליך (יתעלם ממך מתוך זלזול). - על פתגם זה ראה להלן מה שנכתב ב"הירושלמי כפשוטו") . תלת עשרי שנין עבד עליל קומי רביה – שלוש עשרה שנים עשה (שהה) ונכנס (רבי יוחנן) לפני רבו (רבי הושעיה) , דלא צריך ליה – (אף על פי) שלא צריך לו (רבי יוחנן לא היה צריך לרבי הושעיה) . רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי זעורא: אילו לא (צריך לומר: 'אילולא') דייו אלא שהיה מקביל פני רבו – אילו לא היה אלא מקביל פני רבו - דיו (מספיק לו שבא לראות את פני רבו, גם כשרבו אינו מלמדו עוד) , שכל המקביל פני רבו כאִילּוּ מקבל פני שכינה (הקטע מ'אמר ליה' עד כאן ישנו בירושלמי עירובין ה,א) . ב ירושלמי עירובין ה,א אמרו: רב אמר: מאברין. ושמואל אמר: מעברין. - מאן דמר: מאברין - מוסיפין לה אבר. מאן דמר: מעברין - כאשה עוברה... רבי יוחנן בשם רבי הושעיה: מוסיפין לה אבר (רבי יוחנן שמע מרבי הושעיה שאמר 'מאברין' באל"ף (בבלי עירובין נג,א), ורבי יוחנן הסביר את דברי רבו). - תלה עינויי (הרים רבי הושעיה את עיניו) ואיסתכל ביה (והסתכל על רבי יוחנן). אמר ליה (רבי יוחנן): למה את מסתכל בי? צרך לך - צחק לך, לא צרך לך - הפליג עליך. תלת עשר שנין עבד עליל קומי רביה, דלא צריך. רבי שמואל בשם רבי זעירא: אילולא דייו אלא שהיה מקבל פני רבו, שכל המקביל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה. צרך לך - שחק לך, לא צרך לך - הפליג עלך יש לפנינו פתגם מבן סירא יג,ו. פעם אחת (ירושלמי סנהדרין יא,ג) אמר רבי יוחנן דבר לפני רבי הושעיה וצהלו פניו של רבי הושעיה, ובפעם אחרת (ירושלמי עירובין ה,א) הסתכל בו רבי הושעיה בתימהון או בכעס, וחרה לרבי יוחנן על זה ואמר את הפתגם של בן סירא, והזכיר בזה שפעם שחק לו רבי הושעיה. והירושלמי הביא את הדברים גם בסנהדרין רק דרך אגב, והם שייכים בעיקרם רק לעירובין. ואחר כך הירושלמי מוסיף בשבחו של רבי יוחנן שהיה נכנס לרבי הושעיה אף על פי שלא היה צריך לו ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 289). ב ספר בן סירא פרק יג נאמר: (ו) צֹרֶךְ לוֹ עִמְּךָ וְהֵשִׁיעַ לָךְ, וְשׂוֹחֵק לְךָ וְהִבְטִיחֶךָ (אם יש לו צורך בך ישתעשע עימך, ויראה לך פנים שוחקות ויבטיח לך שכר בעד עזרתך הנצרכת לו). (ז) עַד אֲשֶׁר תּוֹעִיל יְהָתֵל בָּךְ, פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ יַעֲרִיצֶךָ (כל זמן שהוא מוציא ממך תועלת לעצמו ירמה אותך, פעמים רבות יכבד אותך). וּבְכֵן יִרְאֲךָ וְהִתְעַבֵּר בָּךְ, וּבְרֹאשׁוֹ יָנִיעַ אֵלֶיךָ (אחרי כן כשיראה אותך יתעלם ממך מתוך זלזול). ומציעים קושיה ממשנה כדי לפרוך את דעת רבי זעירא בעניין זקן ממרא: התיב – השיב (הקשה) רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : והא תנינן: – והרי שנינו (משנה נגעים ו,א): גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע – שיעור גודלה של בהרת, כדי להיות נידונה כנגע צרעת המטמא בעור, הוא לפחות כגודל גריס הקילקי המרובע (עדשה גדולה, שיובאה מקיליקיה שבאסיה הקטנה) ! – הרי בהרת היא דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ששיעור טומאתה התפרש על ידי הסופרים, ואם כן, אם זקן הורה בבהרת שאף אם יש בה כגריס שאינו מרובע טמא, שבאותה העת שהוא מוסיף על שיעור האורך של גריס מרובע הוא גם גורע משיעור הרוחב של גריס מרובע - יהיה חייב כמו בתפילין, ומדוע רבי זעירא אומר שזקן ממרא חייב רק בתפילין? ("פני משה") (בירושלמי מעשרות ה,ח ונדרים ג,ב רבי ברכיה מציע קושיה ממשנה זו על מי שאומר שאין מרובע מששת ימי בראשית (אין בטבעו של העולם דברים ריבועיים)) אמר רבי אבמרי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : מאן (ד)אמר דכן (צריך לומר: 'די כן' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 907 והערה 148)) ? – מי אומר שהיא (שהדבר) כך? (מי אומר שהדין הוא שאם יש בה כגריס שאינו מרובע - טהור? אפשר שהדין הוא שאף אם יש בה כגריס שאינו מרובע - טמא, ולכן זקן שהורה כך אינו זקן ממרא) (רבי אבמרי אמר לשון זה גם בעניין אחר בירושלמי כתובות ד,ג, ומשמעות לשון זה שווה כאן ושם) ומציעים קושיה ממקור תנאי כדי לפרוך את דעת רבי זעירא בעניין זקן ממרא: התיב – השיב (הקשה) רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – לפני רבי זעירא ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 218, הערה 206) : והא תאני (צורה זו היא בהשפעת הבבלי. וצריך לומר: 'תני') : – והרי [התנא] שונה: שתי פרשות שבמזוזה – במזוזה יש פרשת "שמע" ופרשת "והיה אם שמוע" ! – הרי מזוזה היא דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, שהסופרים דרשו מדברי התורה שיש שתי פרשות במזוזה, ואם כן, אם זקן הורה לעשות שלוש פרשות במזוזה, שהוסיף על מספר הפרשות, ובאותה העת שהוא מוסיף הוא גם גורע, שמשנה את אופן כתיבת פרשת "שמע" ופרשת "והיה אם שמוע" - יהיה חייב כמו בתפילין, ומדוע רבי זעירא אומר שזקן ממרא חייב רק בתפילין? (על פי "מראה הפנים") אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לרבי בא בר ממל): היא תפילין, היא מזוזה – מצוות מזוזה ומצוות תפילין שוות לעניין זקן ממרא, שבשתיהן הוא חייב אם הורה להוסיף על דברי סופרים (ולא נקט רבי זעירא תפילין אלא לדוגמה בלבד) . ומציעים קושיה מברייתא כדי לפרוך את דעת רבי זעירא בעניין זקן ממרא: התיב – השיב (הקשה) רב המנונא (אמורא בבלי בדור השלישי) – לפני רבי זעירא (בבבל לפני עלייתו של רבי זעורא לארץ ישראל) : והא תני: – והרי [התנא] שונה: בציצית ארבע אצבעות של ארבעה חוטין (צריך לומר: 'ארבעה חוטין של ארבע אצבעות') – מספר חוטי הציצית בכל כנף של הבגד הוא ארבעה, ואורך הגדיל (החוטים הקלועים היוצאים מכנף הבגד) הוא ארבע אצבעות . - ויש להקשות: עשאן שלש אצבעות של ארבעה חוטין (צריך לומר: 'ארבעה חוטין של שלש אצבעות') ! – הרי ציצית היא דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, שמספר חוטי הציצית ואורכם התפרש על ידי הסופרים, ואם כן, אם זקן הורה לעשות גדיל באורך של שלוש אצבעות, שגרע מאורך הגדיל, ובאותה העת שהוא גורע הוא גם מוסיף, שהוסיף על אורך הפתיל (החוטים הנפרדים היוצאים מתוך הגדיל) - יהיה חייב כמו בתפילין (שמורה בתפילין של ראש וגורע טוטפת רביעית), ומדוע רבי זעירא אומר שזקן ממרא חייב רק בתפילין? ("פני משה") אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לרב המנונא): גרע ולא הוסיף – כיוון שהזקן בהוראתו גרע מהגדיל ולא הוסיף על הפתיל, שההוספה על הפתיל נעשתה מעצמה בשל הגריעה מהגדיל, אין זה דומה לתפילין, שבתפילין הזקן חייב כיוון שבהוראתו גרע מן הדבר וגם הוסיף עליו ("פני משה") . ב מסכת ציצית א,ג שנו: מצוות ציצית - בית שמאי אומרים: ארבעה חוטים של ארבע אצבעות, ובית הלל אומרים: שלושה חוטים של שלוש אצבעות. ב בבלי מנחות מא,ב אמרו: תנו רבנן: כמה חוטים הוא נותן (בציצית)? בית שמאי אומרים: ארבעה, ובית הלל אומרים: שלושה. וכמה תהא משולשלת (תלויה)? בית שמאי אומרים: ארבע (אצבעות), ובית הלל אומרים: שלוש. ומציעים קושיה ממקור תנאי כדי לפרוך את דעת רבי זעירא בעניין זקן ממרא: התיב – השיב (הקשה) רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : והא תני: – והרי [התנא] שונה: שליש לרביכה, שליש לחלות, שליש לרקיקים (משפט זה הוא העתקה בטעות מלהלן, וכאן צריך לומר כמו בברייתא שבבבלי מנחות: ' חציו לרביכה וחציו לחלות ולרקיקים ', וכך הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – קורבן תודה היה בא עם ארבעה מיני לחם: מין חמץ ושלושה מיני מצה: רביכה (חלות מורבכות - חלוטות במים רותחים), חלות מצות ורקיקי מצות. לשלושת מיני המצה היו נותנים חצי לוג שמן: חציו האחד לרביכה וחציו האחר לחלות ולרקיקים . - ויש להקשות: שילשן, שליש לרביכה, שליש לחלות, שליש לרקיקים! – הרי לחמי תודה הם דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, שמידת השמן שהיו נותנים לשלושת מיני המצה של לחמי התודה התפרשה על ידי הסופרים, ואם כן, אם זקן הורה לחלק את חצי לוג השמן לשלושה חלקים שווים, שליש לרביכה ושליש לחלות ושליש לרקיקים, שגרע מן השמן שניתן לרביכה והוסיף על השמן שניתן לחלות ולרקיקים - יהיה חייב כמו בתפילין, ומדוע רבי זעירא אומר שזקן ממרא חייב רק בתפילין? ("פני משה") אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי חגיי): מיגרע (צריך לומר: 'מגרע') מן הרביכה ומוסיף על החלות ועל הרקיקין – כיוון שהזקן בהוראתו גרע מן השמן שניתן לרביכה והוסיף על השמן שניתן לחלות ולרקיקים, שהם שלושה מינים נפרדים, אין זה דומה לתפילין, שבתפילין הזקן חייב כיוון שבהוראתו גרע מן הדבר וגם הוסיף על אותו הדבר, ולא גרע מדבר אחד והוסיף על דבר אחר ("פני משה" בפירוש שני) . ב ספרא "צו" פרשה ה נאמר: יכול ישתלש / ישליש חצי לוג זה לשלושת המינים הללו, לחלות ולרקיקים ולרבוכה! תלמוד לומר: "סולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז,יב) - ריבה, שאין ריבוי אחר מיעוט אלא לרבות. כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה, ורביעית לשני מינים, ורביעית שהוא נותן לשני מינים נותן מחצה לחלות ומחצה לרקיקים. ב בבלי מנחות פט,א אמרו: תניא: היה רבי עקיבא אומר: ...מיעטו הכתוב (את השמן הניתן ללחמי התודה) לחצי לוג. יכול יהא חצי לוג זה מתחלק (בשווה) לשלושת מינים, לחלות ולרקיקים ולרבוכה! כשהוא אומר "בשמן" ברבוכה, שאין תלמוד לומר (אין הנאמר מלמדנו דבר), ריבה שמן לרבוכה (מהשמן הניתן לחלות ולרקיקים), הא כיצד? מביא חצי לוג שמן וחוצהו, חציו לחלות ולרקיקים וחציו לרבוכה. • • •