אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין יא:ג

משנה זקן ממרא על פי בית דין – שנשנה בהלכה א שדינו בחנק , שנאמר: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ, וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר י'י, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא " (דברים יז,ח-יב) . ושלשה בתי דינין היו שם – במקדש שבירושלים, שהיו באים אליהם לשאול בספקות בדברי תורה : אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית – והוא בית הדין הגדול של שבעים ואחד דיינים . באין – הזקן וחבריו בבית הדין שבעירם שנחלקו דעותיהם בדבר תורה, לזה – לבית הדין, שעל פתח הר הבית, ואומר – הזקן שלימד הלכה בניגוד לדברי חבריו : כך דרשתי – את הכתוב, וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי. אם שמעו – בית הדין שעל פתח הר הבית מפי רבותיהם את ההלכה בדבר זה, - אמרו להן – את ההלכה ששמעו , ואם לאו - באין לזה – לבית הדין, שעל פתח העזרה, ואומר – הזקן : כך דרשתי וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי. אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - אלו ואלו – הזקן וחבריו וחברי בית הדין שלא שמעו את ההלכה, באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוֹצָא (יוצאת) לכל ישראל – והם מכריעים בספקות בדברי תורה, והכול חייבים לעשות כהוראתם , שנאמר: " וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר י'י , וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ " (דברים יז,י) (בעניין משנה זו ראה ירושלמי לעיל א,ו בסוגיה "תהליך פסיקת ההלכה בבתי הדין ובסנהדרין הגדולה") . חזר לעירו – הזקן, לאחר שבית הדין הגדול הכריע שלא כדעתו, ושנה ולימד כדרך שהוא למוד – לא חזר בו מדעתו אלא למד ולימד כדעתו בתחילה, אבל לא הורה לעשות כך, - פטור – ממיתה , הורה לעשות – כדעתו, - חייב – חנק, כדין זקן ממרא , שנאמר: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא " (דברים יז,יב) - אינו חייב עד שיורה לעשות. התלמיד – שלא הגיע להוראה, שהורה לעשות – שלא כמו שהכריע בית הדין הגדול, - פטור – ממיתה, שכן אין לסמוך על הוראתו, כיוון שלא הגיע להוראה , נמצא חומרו – חומר חטאו של התלמיד, שלא הגיע להוראה והורה, קולו – נעשה לו קולה לפוטרו מן המיתה . • • •

תלמוד זקן ממרא במשנה שנינו: "זקן ממרא" כול'. "חזר לעירו ושנה ולימד" כול'. מביאים מדרש הלכה: כתוב – בעניין בית הדין הגדול : "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט , בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ " (דברים יז,ח) – אם יתעלם דבר מהשופט היושב בדין ולא יידע להכריע בו; ויש לדרוש את הכתוב "כי ייפלא": - מגיד שבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר – בכל ספק שיש למופלא שבבית דין הוא צריך לעלות לירושלים ולשאול על הספק (המופלא של בית דין הוא החכם שהיה בקי בהלכות ומרצה אותן לפני חברי בית הדין ("ששה סדרי משנה", נזיקין, עמודים 503-504); או שהוא כל דיין שבבית הדין ולמעט תלמיד (הראשונים) ("הוריות: מחקרים במשנה ובתלמודים", עמודים 195-212)) . "מִמְּךָ" - זה עצה – שיש למופלא ספק בשיקול הדעת במקרה שבא לפניו והוא זקוק לעצה . "דָבָר" - זו אגדה – שיש למופלא ספק באגדה (במקבילות בספרי ובבבלי - הלכה במקום אגדה. הלכה - משנה. אגדה - דרשת הכתוב. דורשים את המילה "דבר" - דיבור) . "בֵּין דָּם לְדָם" - בין דם נידה לדם בתולים – שיש למופלא ספק בין בעניין דם נידה ובין בעניין דם בתולים (במקבילות בספרי ובבבלי אין הדרשה הזו על "בין דם לדם" אלא רק הדרשה הבאה. יש קושי בשתי דרשות הירושלמי לכתוב הזה, והוא שבשתיהן נזכר דם נידה, ולא היה צריך להזכירו אלא באחת מהן. הדרשה הזו בירושלמי יש לה מקבילה בתרגומים ארץ ישראלים שתרגמו "בין דם לדם" - בין דם דקטולין לדם דבתולין. ולפי זה יש לגרוס בירושלמי: 'בין דם הריגה לדם בתולים'. ספרי זוטא דברים דורש "בין דם לדם" על שפיכות דמים וגם על דם נידה ושאר כל דמי אישה) , "בֵּין דָּם לְדָם" - בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת – שיש למופלא ספק בין בעניין דם נידה ובין בעניין דם זיבה ובין בעניין דם צרעת (דם טהרה של מצורעת - דם שמצורעת רואה לאחר לידתה בימי טהרתה. ראה משנה עדיות ה,א ונידה ד,ג. - במקבילות בספרי ובבבלי - דם לידה במקום דם צרעת. לפי פירושנו, דם צרעת קשור לדם לידה) . "בֵּין דִּין לְדִין" - בין דיני ממונות לדיני נפשות – שיש למופלא ספק בין בעניין דיני ממונות ובין בעניין דיני נפשות (במקבילות בספרי ובבבלי נוסף דיני מכות) . "בֵּין דִּין לְדִין" - בין הנסקלין לנשרפין לנהרגין ולנחנקין – שיש למופלא ספק בעניין אחת מארבע מיתות בית דין (במקבילות בספרי ובבבלי אין הדרשה הזו על "בין דין לדין" אלא רק הדרשה הקודמת) . " וּ בֵין נֶגַע לָנֶגַע" - בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט – שיש למופלא ספק בין בעניין מצורע מוסגר ובין בעניין מצורע מוחלט (במקבילות בספרי ובבבלי אין הדרשה הזו על "בין נגע לנגע" אלא רק הדרשה הבאה. דרשה דומה לדרשה הזו בירושלמי נמצאת בספרי זוטא דברים. הדרשה הזו בירושלמי יש לה מקבילה בתרגום ארץ ישראלי שתרגם "בין נגע לנגע" - בין מכתש סגיר למכתש חליט - בין נגע מוסגר לנגע מוחלט) . " וּ בֵין נֶגַע לָנֶגַע" - בין ניגעי אדם לניגעי בגדים ולנגעי בתים – שיש למופלא ספק בין בעניין נגעי אדם ובין בעניין נגעי בגדים ובין בעניין נגעי בתים . "דִּבְרֵי" - זו השקיית סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע – שיש למופלא ספק באחד מהעניינים האלה . "רִיבֹת" - אֵילּוּ הערכים והחרמים והתמורות וההקדישות – שיש למופלא ספק באחד מהעניינים האלה (במקבילות בספרי ובבבלי: "דברי" - אלו ערכים וחרמים והקדשות, "ריבות" - זו השקיית סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. בירושלמי הוחלפו הדרשות בטעות ויש לגרוס כמו במקבילות. אבל בספרי זוטא דברים: "דברי" - זו שריפת הפרה ועריפת העגלה, "ריבות" - ריבה נזקים וחבלות. - נראה שבספרי ובבבלי דורשים את המילה "דברי" - דיבור. ערכים וחרמים והקדשות חלים על ידי דיבור. השקיית סוטה באה על ידי ריב בינה ובין בעלה. עריפת עגלה באה על ידי ריב בין החלל ובין הורגו. טהרת מצורע באה על ידי ריב בשל לשון הרע שמביא לצרעת. - דרשת המילה "ריבות" והמילים "ובין נגע לנגע" כאן בהקשר להוראה דומה לדרשה אחרת בספרי דברים פסקה שנא: "יורו משפטיך ליעקב" - מלמד שכל הוריות אינן יוצאות אלא מפיהם (של הכוהנים), שנאמר: "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" (דברים כא,ה) - "ריב" אלו ריבי פרה וריבי עגלה וריבי סוטה, "נגע" אלו נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים) . בכל הדרשות הללו, הלשון 'בין... ל...' אין משמעותו חילוק והבדל בין דבר אחד לדבר שני, אלא משמעותו השוואת דבר אחד לדבר שני, כמו הלשון: בין... בין... = הן... הן... (כך כתב ב"הכתב והקבלה" לדברים יז,ח). ב ספרי דברים פסקה קנב נאמר: "כי ייפלא" - מלמד שבמופלא הכתוב מדבר. "ממך" - זו עצה. "דבר" - זו הלכה. "למשפט" - זה הדין (המידות שהתורה נדרשת בהן). "בין דם לדם" - בין דם נידה לדם יולדת לדם זיבה. "בין דין לדין" - בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות. "בין נגע לנגע" - בין נגעי אדם לנגעי בגדים לנגעי בתים. "דברי" - אלו ערכים וחרמים והקדשות. "ריבות" - זו השקיית סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. "בשעריך" - זה לקט שכחה ופאה (הניתנים לעניים והם אוכלים אותם בשערי הערים). ב בבלי סנהדרין פו,ב-פז,א אמרו: תנו רבנן: "כי ייפלא ממך דבר" - במופלא שבבית דין הכתוב מדבר. "ממך" - זה יועץ, וכן הוא אומר: "ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל" (נחום א,יא). "דבר" - זו הלכה. "למשפט" - זה הדין. "בין דם לדם" - בין דם נידה לדם לידה לדם זיבה. "בין דין לדין" - בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות. "בין נגע לנגע" - בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים. "דברי" - אלו הערכים והחרמים וההקדשות. "ריבות" - זו השקיית סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. "בשעריך" - זה לקט שכחה ופאה. בירושלמי נשמט "'למשפט' - זה הדין" ו-"'בשעריך' - זה לקט שכחה ופאה". וממשיכים את מדרש ההלכה: "וְקַמְתָּ" (דברים יז,ח) (נראה שנשמטה כאן הדרשה, וצריך להשלים כמו בספרי: ' מיד ' - יילך מיד לירושלים, ולא ישהה את הדבר עד שיעלה לרגל ("עמק הנצי"ב" על ספרי)) . "וְקַמְתָּ" - מבית דין (בספרי: 'בבית דין') – בספרי נוסף כאן: "מיכן אמרו (משנה כאן): שלושה בתי דינים היו שם: אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית...". ונראה שהדרשה הזו מהמילה היתירה "וקמת" מלמדת, שהוא צריך ללכת תחילה לבית דין שעל פתח הר הבית ולבית דין שעל פתח העזרה, ואחר כך לקום מהם ולעלות לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, ואינו עולה מתחילה לבית דין הגדול שבלשכת הגזית (על פי "עמק הנצי"ב" על ספרי ו"עלי תמר") . "וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ " (שם) - זו העלייה – לבית דין הגדול שבלשכת הגזית (בספרי אין דרשה זו) .

דבר אחר: – דרשה אחרת: "וְעָלִיתָ" - מיכן (מכאן) לבית הבחירה – שבו בית הדין הגדול שבירושלים, שלא י י בנה אלא בגובהו של ה עולם – ולכן נופלת לשון עלייה על הליכה לבית המקדש מכל מקום אחר בעולם . מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל " (יחזקאל כ,מ), "בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ, וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי" וגו' (יחזקאל יז,כג) – הר בית ה' מתואר בנבואת יחזקאל כהר גבוה . "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם " (דברים יז,ט) - לרבות (יש להוסיף את) בית דין שביבנה – בית הדין שהיה שם בזמן הבית, והסנהדרין שישבה שם אחר חורבן הבית, שמעמד בית הדין שביבנה דומה לזה של בית הדין הגדול שבירושלים (עד כאן מדרש ההלכה) . רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אומר: לשאילה – הדרשה המרבה את בית הדין שביבנה נאמרה רק לעניין שאלה, שבכל ספק שיש למופלא שבבית דין הוא צריך ללכת לשם ולשאול על הספק, והוא צריך לעשות כהוראתם, אבל אינו חייב מיתה אם הורה לעשות שלא כהוראתם (משנה להלן הלכה ד) . ב ספרי דברים פסקה קנב נאמר: "וקמת" - מיד. "וקמת" - בבית דין. מיכן אמרו (משנה סנהדרין יא,ב): שלושה בתי דינים היו שם: אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית... "וקמת ועלית" - מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, ובית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל. ו שם פסקה קנג נאמר: "ובאת" - לרבות בית דין שביבנה. ו שם פסקה קנד נאמר: "ועשית על פי הדבר" - על הוריית בית דין הגדול שבירושלם חייבים מיתה, ואין חייבים מיתה על הוריית בית דין שביבנה. ב בבלי סנהדרין פז,א אמרו: "וקמת" - מיד. "וקמת" - מבית דין. "ועלית" - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.

ומביאים ברייתא: זקן ממרא שהורה – לאחרים כדעתו, בניגוד להוראתם של בית הדין הגדול, לעשות (בתוספתא אין מילה זו ואין לגרוס אותה, כי כאן מדובר שהורה סתם, לא על מנת שלא לעשות ולא על מנת לעשות, ובסוף הברייתא מדובר שהורה לעשות) ועשה – בעצמו כדעתו, - חייב – חנק, כדין זקן ממרא , הורה – לאחרים, ולא עשה – בעצמו, - פטור – ממיתה . הורה – לאחרים, על מנת שלא לעשות – אלא רק להלכה, אף על פי שעשה בעצמו, - פטור – ממיתה , הורה – לאחרים, על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה – בעצמו, - חייב – חנק . אמר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : תני רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) כן: – שונה רבי ישמעאל כך (כדברי הברייתא): " וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא " (דברים יז,יב) – השופט, שהסתפק בדין ובא אל הסנהדרין שבבית המקדש, שיפסוק את הדין ובמזיד לא יקיים את הוראת הסנהדרין, ייענש במיתה בבית דין; ויש לדרוש את הכתוב: - לא הוא שיעשה – "יעשה" אין פירושו רק שהזקן עצמו יעשה (בניין קל), אלא פירושו גם שהזקן יגרום לאחרים לעשות (בניין הפעיל), ולכן זקן ממרא, בין שהורה סתם ועשה, ובין שהורה לעשות אף שלא עשה - חייב מיתה (על פי "הכתב והקבלה" לפסוק זה) . ב תוספתא סנהדרין יד,יב שנו: זקן ממרא שהורה ועשה - חייב, הורה ולא עשה - פטור. הורה על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה - חייב. ב בבלי סנהדרין פח,ב אמרו: תנו רבנן: אינו חייב עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו. רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: היה – חכם, מלמד הלכה ובא – נוטל יוזמה ומלמד הלכה בעניין מסוים, ואחר כך אירע לו – לחכם, בו (מילה זו יתירה) מעשה – באותו עניין של ההלכה שלימד, - עושין לו – לחכם, מעשה – כמו ההלכה שהוא עצמו לימד, וכל שכן שעושים לאחרים כמו ההלכה שלימד . אם עד שלא עשה לימד (נראה שלשון זה, שבמקורו היה: 'אם עד שלא אירע מעשה לימד', הוא לשון חלופי לאמור לעיל: 'ואחר כך אירע לו מעשה'. וכאן צריך לומר: ' אם משאירע לו מעשה לימד ', וכן הגיה ב"קורבן העדה") – אם לימד החכם את ההלכה אחרי שאירע המעשה באותו עניין, - עושין לאחרים – כמו ההלכה שלימד, ואין עושין לעצמו – כמו ההלכה שלימד, שאין סומכים על דבריו לגבי עצמו כיוון שהוא נוגע בדבר בשעת מעשה . ב בבלי יבמות עז,א אמרו: אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: תלמיד חכמים שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה (הנוגע לעצמו) אמרה - שומעים לו, ואם לאו (שאמר את ההלכה רק בשעת המעשה הנוגע לעצמו) - אין שומעים לו. • • •

מידות שמנו חכמים בצדיקים מביאים ברייתא: רבי שמעון בן מנסיא (תנא בדור החמישי) אומר: הנואי (הנוי) והכח והעושר והחכמה והשיבה והכבוד והבנים לצדיקים - נאה להם – לצדיקים, ונאה לעולם. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא" (משלי טז,לא) – מכאן שהצדיקים זוכים לנוי , "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם" (משלי יז,ו) – מכאן שהצדיקים זוכים לבנים , "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (משלי כ,כט) – מכאן שהצדיקים זוכים לשיבה , ואומר: "וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד" (ישעיהו כד,כג) – מכאן שהצדיקים זוכים לכבוד . מן המקבילות עולה שהראיה מהפסוקים היא חלק מהברייתא, ולא הסברו של סתם תלמוד. ואף על פי שהפסוקים מוצעים כראיה על ידי מונח אמוראי, 'מה טעמא', אין להסיק מכך שלפנינו דברי סתם תלמוד, שכן חילופים בין 'מה טעמא' ו'שנאמר' שכיחים מאוד בעדי הנוסח של הירושלמי ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 247, הערה 57). ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבן שמעון בן גמליאל (צריך לומר כמו במקבילות: 'רבי שמעון בן מנסיא ') אומר: אֵילּוּ שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים – שנמנו בברייתא לעיל, כולן נתקיימו ברבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) ובניו. על אף השימוש במונח 'תני', אין הכרח להסיק שכאן מתחילה ברייתא חדשה, שלא היתה המשכו של הקטע הקודם. שהרי גם במקומות אחרים בירושלמי, יש ש'תני' בא באמצע ברייתא, כנראה משום אשגרה. במקרה שלפנינו, אפשר שהסופר סבר בטעות שהפסוקים שהוצעו על ידי המונח 'מה טעמא' בקטע הקודם לא היו חלק מהברייתא, ולכן הוסיף את המונח 'תני' כדי לציין שההמשך הוא ברייתא, ולא דברי סתם תלמוד. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שתחילה היו אלו שתי ברייתות נפרדות, שנצטרפו לאחר מכן לברייתא אחת, כמסורת המקבילות (שם, עמוד 248, הערה 58). רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אומר: כל שבע מידות שאמרו חכמים בצדיקים היו ברבי. ושואלים: מאן רבי? – מי רבי (שהזכיר רבי יוחנן)? ומשיבים תשובה אחת: הוא רבי, הוא רבי יהודה הנשיא (רבי יהודה השני, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים. - רבי יהודה מסדר המשנה לא נקרא בשום מקום בירושלמי בשם רבי יהודה הנשיא, ורק נכדו רבי יודן נשיאה מכונה בשם זה בכמה מקומות בירושלמי) – רבי יוחנן התכוון לרבי יודן נשיאה, נכדו של רבי יהודה מסדר המשנה, שהיה בדורו של רבי יוחנן . ומשיבים תשובה אחרת: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הוא רבי, הוא רבי יודן הנשיא, הוא רבינו – רבי יוחנן התכוון לרבי יהודה מסדר המשנה, כמו בברייתא לעיל, אלא שרבי יוחנן לא הזכיר את בניו של רבי (גם רבי יהודה מסדר המשנה וגם נכדו רבי יודן נשיאה נקראו בתואר 'רבי' סתם. רבי יהודה מסדר המשנה נקרא גם בתואר 'רבינו') . הקטעים 'רבי שמעון בן מנסיא אומר... תני... רבי יוחנן אומר...' אינם מתקשרים עם הקטעים הקודמים המוסבים על המשנה המקומית. על יישוב הקושי הזה, ראה ההשערה שהועלתה ב"לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמודים 247-249. וראה מה שכתבנו להלן ביישוב הקושי זה באופן אחר. בתוספת ל משנה אבות ו,ח ובמסכת כלה רבתי ה,ח שנו: רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחוכמה והשיבה והבנים - נאה לצדיקים ונאה לעולם, שנאמר: "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תימצא" (משלי טז,לא), ואומר: "עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם" (משלי יז,ו), ואומר: "תפארת בחורים כוחם, והדר זקנים שיבה" (משלי כ,כט), ואומר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים, ונגד זקניו כבוד" (ישעיהו כד,כג). רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו שבע מידות, שמנו חכמים לצדיקים, כולם נתקיימו ברבי ובניו. ב תוספתא סנהדרין יא,ח שנו: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: הנוי והכוח והעושר והחוכמה והשיבה והכבוד והתפארת ובנים לצדיקים - נאה להם ונאה לעולם, שנאמר: "עטרת תפארת שיבה" וגו' (משלי טז,לא), ואומר: "עטרת זקנים בני בנים" וגו' (משלי יז,ו), ואומר: "תפארת בחורים כוחם" וגו' (משלי כ,כט), ואומר: "ונגד זקניו כבוד" (ישעיהו כד,כג). רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו שבע מידות, שמנו חכמים בצדיקים, כולן נתקיימו ברבי ובניו. מהשוואת סדר הברייתות בתוספתא עם סדר הדיון במשנה (סדר הדיון זהה בשני המקורות) עולה, כי הקטע הזה בתוספתא מתייחס למשנה סנהדרין ח,ה: 'מיתתן של רשעים - הנייה להם והנייה לעולם... יין ושינה לרשעים - הנייה להם והנייה לעולם... כינוס... לצדיקים - הנייה להם והנייה לעולם'. מסתבר שהברייתא שלפנינו הובאה בתוספתא כאן משום הדמיון החיצוני-הסגנוני בינה לבין המשנה ('נאה/הנייה להם ונאה/והנייה לעולם') ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 248, הערה 62). הברייתות בירושלמי 'רבי שמעון בן מנסיא אומר... תני: רבי שמעון בן מנסיא אומר...' ודברי התלמוד שעליהן אין מקומן על המשנה כאן אלא על המשנה הבאה. שהרי הברייתות בתוספתא סנהדרין יא,ח המקבילות לברייתות הללו בירושלמי באות אחרי הברייתא בתוספתא שם יא,ז המקבילה למשנה הבאה: 'אין ממיתין אותו... אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל... דברי רבי עקיבה. רבי יהודה אומר: אין מענין דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין בכל המקומות...'. המשנה הבאה מדברת על זקן ממרא, והברייתא המקבילה בתוספתא מדברת על בן סורר ומורה וזקן ממרא והמסית והמדיח ונביא השקר ועדים זוממים, שדין ביצוע עונשם של כולם שווה לדין ביצוע עונשו של זקן ממרא. עורך הירושלמי סידר את הברייתות כאן שמקורן בתוספתא בהתאם למקומן בתוספתא. ברם, כשהוכנסו פסקאות מן המשנה לתוך גוף התלמוד, הוכנסו בטעות פסקאות מן המשנה הבאה לאחר הברייתות הללו במקום לפניהן. בסוגיה להלן מובאת מקבילה שמקורה בירושלמי ברכות. מקבילה זו באה על המשנה הבאה הלכה ג ("חומר בדברי סופרים מדברי תורה"). כאמור, הברייתות כאן באות על המשנה הבאה הלכה ד ("'אין ממיתין אותו..."). לכן היה ראוי להביא את המקבילה בירושלמי ברכות לפני הברייתות כאן, אלא שהמקבילה הובאה שלא במקומה הראוי, וכפי שהדבר מצוי בכמה מקבילות שהובאו בירושלמי. • • •