אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ז:ז

משנה המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות – קודם שהוכרו העוללות, שעדיין הענבים קטנים, - אין העוללות לעניים – שהקדש פטור ממתנות עניים (משנה לעיל ד,ז) , ומשנודעו העוללות – המקדיש את כרמו לאחר שנודעו העוללות, - העוללות לעניים – שאין בעל הכרם יכול להקדיש את העוללות שאינן שלו . רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: יתנו שכר גידולים להקדש – העניים צריכים לתת לגזבר ההקדש דמי השבח שהשביחו העוללות בקרקע של הקדש לאחר שהקדיש את כרמו . ואי זו היא שכחה בעריס – מתי חל דין שכחה בשורה של גפנים המודלות על גבי קנים וכיוצא בהם ? כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה – אם בשעת הבצירה עבר מן הגפן ששכח ונזכר במקום שאינו יכול לפשוט את ידו וליטול משם את השכחה, הרי היא שכחה. אבל אם יכול לפשוט את ידו וליטלה משם, אף על פי שכבר עבר מן הגפן ששכח, אין זו שכחה, לפי שדרכו לחזור ולבדוק את כל העריס האם לא שכח בו דבר ; וברוגליות – מתי חל דין שכחה בגפנים נמוכות השטוחות על גבי הקרקע לרגלי בני אדם ? משיעבור ממנה – לאחר שעבר מן הגפן ששכח, שכל גפן נחשבת שורה בפני עצמה, ומשעבר ממנה אסור לו לשוב לקחת את השכחה, אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלה . • • •

תלמוד דין העוללות במקדיש את כרמו מציעים משנה ממקום אחר (מכיוון שהדיון במשנה זו מצטט את המשנה המקומית): תמן תנינן: – שם (משנה פסחים ד,ח) שנינו (בעניין שישה דברים שהיו נוהגים לעשות אנשי יריחו שלא ברצון חכמים): מתירין בגמזיות של הקדש – התירו לאכול מן הפירות שגדלו בעצי שקמה של הקדש . כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ד,ח. ומביאים ברייתא הקשורה למשנת פסחים: אמרו להן חכמים – לאנשי יריחו : אין אתם מודין לנו בגידולי הקדש שהן אסורין? – כך מיחו חכמים בידם של אנשי יריחו שהתירו את הגמזיות של הקדש. אמרו להן – אנשי יריחו לחכמים : אב ו תינו כשהקדישו – את עצי השקמה, לא הקדישו אלא קורות – הענפים העבים (ששימשו לבנייה) , מפני בעלי אגרוף (אנשים קשים ותקיפים) שהיו באין ונוטלין אותן – את הקורות, בזרוע (בכוח) – אבל פירותיהם שגדלים על הענפים העבים לא הקדישו . ומציעים שאלה: מה?! (בתמיהה) רבנין סברין מימר – החכמים סוברים לומר , קורות ופירות לא (מילה זו יתירה ואינה במקבילה) הקדישו? – האם אפשר שהחכמים שמיחו בידם של אנשי יריחו טעו וסברו שאבותיהם של אנשי יריחו הקדישו גם את הפירות ולא רק את הקורות? ומשיבים בהצעת אפשרות המנוגדת לאפשרות המופיעה לפני כן: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: קורות ופירות (שתי מילים אלו יתירות ואינן בנוסח רש"ס ובמקבילה) , קורות הקדישו, פירות לא הקדישו – החכמים ידעו שאבותיהם של אנשי יריחו הקדישו רק את הקורות ולא את הפירות, ואף על פי כן מיחו בידם של אנשי יריחו, - ומסבירים את היסוד לדברי החכמים במשנת פסחים: צריכה לרבנין – [הדבר] נצרך לחכמים (הם מסופקים בו) , המקדיש שדה אילן (שדה שגדלים בו עצי פרי ואילני סרק) , מהו ששייר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ש י שייר') לו בגידוליהן (בנוסח רש"ס: 'בגידולין', ובמקבילה: 'מן הגידולין') ? – האם אדם שהקדיש שדה אילן לבדק הבית יכול לשייר לעצמו את זכות היניקה בקרקע ואת הפירות הגדלים לאחר מכן, או שמא אינו יכול לשייר לעצמו וההקדש חל גם על הפירות? - ומכיוון שהחכמים היו מסופקים בדבר, לכן מיחו בידם של אנשי יריחו שהתירו את הפירות. ופושטים את השאלה שהסתפקו בה החכמים בהצעת משנה: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה כאן): המקדיש את כרמו משנודעו העוללות - העוללות לעניים – הרי שהמקדיש שדה אילן - אין ההקדש חל על הגידולים של השדה והם מותרים. ולכן יש לפשוט את הספק שהיו החכמים מסופקים בו . ודוחים את פשיטת השאלה: שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר; יש הבדל בין המקרה הנידון לבין המקרה שהושווה לו) , שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו – במקרה של המקדיש את כרמו לאחר שנודעו העוללות - העוללות לעניים, מפני שאין בעל הכרם יכול להקדיש את העוללות שאינן שלו אלא של העניים, ולא מפני שאין ההקדש חל על הגידולים. הרי שאין לפשוט את הספק שהיו החכמים מסופקים בו . ומציעים קושיה כדי לפרוך את דחיית פשיטת השאלה: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שאין בעל הכרם יכול להקדיש את העוללות שאינן שלו, מתעורר קושי כמוצע בהמשך) , אפילו לא נודעו העוללות - יהו העוללות של עניים (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'העוללות לעניים') ! – גם במקרה של המקדיש את כרמו קודם שנודעו העוללות - יהיו העוללות לעניים, מפני שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו! ומדוע במקרה זה אין העוללות לעניים? ומתרצים את הקושיה: שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר; יש הבדל בין שני המקרים) , שהיא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שהוא') כרם הקדש – במקרה של המקדיש את כרמו קודם שנודעו העוללות - אין העוללות לעניים, מפני שהכרם הוא של ההקדש, וכשהקדיש אותו עדיין לא היו בו עוללות, והקדש פטור ממתנות עניים . ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: הנוטע כרם להקדש – של הקדש, - פטור (במקבילה בהגהת מגיה במסירה שלפנינו נוסף 'מן הפרט') מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות – הרי שהקדש פטור ממתנות עניים , וחייב בשביעית – קדושת שביעית (שנת השמיטה) נוהגת בפירות של הקדש . ב תוספתא פסחים ג,כב שנו: כיצד מתירים גמזיות של הקדש? אמרו להם חכמים: אי אתם מודים לנו שגידולי הקדש אסורים? אמרו להם: אבותינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות עצמן, מפני שבעלי אגרוף באים ונוטלים אותן בזרוע. וב תוספתא זבחים יא,יז ו מנחות יג,כ שנו: אבא שאול אומר: קורות שקמה היו ביריחו והיו בעלי אגרוף באים ונוטלים אותן. עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו: לא הקדישו בעלים לשמים אלא קורות שקמה בלבד. ב תוספתא פאה ג,יג שנו: המקדיש את כרמו - לא הקדיש את העוללות, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וב תוספתא פאה ג,טו שנו: הנוטע כרם להקדש - פטור מן העורלה ומן הרבעי, וחייב בשביעית.

מניין למדים שקדושת שביעית נוהגת גם בהקדש? - רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : נאמר בעניין שנת השמיטה: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי'י" (ויקרא כה,ב) – אדמת הארץ תשבות ממלאכה לכבוד ה'; ויש לדרוש מן הכתוב: - (צריך להוסיף כמו במקבילה: ' אפילו ') דבר שהוא לי'י קדושת שביעית חלה עליו – אין קדושת שביעית מפקיעה את קדושת הקדש, אלא קדושת שביעית נוהגת גם בהקדש . רבי חייא בר אבא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בקטע גניזה: 'בר א ד א' - השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : מה יעשה אדם בפירות של הקדש בשביעית? - לאוכלו בלא פדיון – לאכול פירות של הקדש בשביעית בלי לפדות את הפירות, איפשר (=אי אפשר) , שאיפשר (=שאי אפשר) להקדש לצאת – לחולין, בלא פדיון! לפדותו ולאוכלו – לפדות פירות של הקדש בשביעית ולתת דמי פדיונם לגזבר, ואחר כך לאכול אותם , נמצא (גרסה חלופית במקבילה בהגהת מגיה במסירה שלפנינו ובקטע גניזה: 'לפדותו ולאוכלו אין את יכול, שלא יהא') כלוקח לו קורדום (כלי המורכב מידית עץ וראש ממתכת, הצד האחד של הראש מחודד ומשמש לעידור, לניכוש ולחפירה, והצד השני להב רחב ומשמש לביקוע עצים, לעידור, לסיתות אבנים ולחיתוך) מדמי שביעית! – כשפודה את הפירות של הקדש בשביעית, חלה על דמי פדיונם קדושת שביעית מלבד קדושת הקדש, וכשנותן דמי פדיונם של הפירות לגזבר, יש לחשוש שמא יקנה הגזבר להקדש בדמים אלה כלי, כגון קורדום, והרי אין דמי שביעית מותרים אלא לצורך קניית דבר לאכילה ולא לסחורה. ולכן יש לדחות גם את האפשרות לפדותו ולאוכלו! ואם כן, מה יעשה אדם בפירות של הקדש בשביעית? אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חייא בר אדא): הגיזבר מחליפו ביד אחר – כשנותן דמי פדיונם של הפירות לגזבר, הגזבר מחליף דמים אלה בדמים שביד אדם אחר, ובכך הוא מחלל את קדושת ההקדש שבדמים אלה אך לא את קדושת השביעית, ונמצא שלדמים אלה שנתן הגזבר לאחר יש רק קדושת שביעית, ולדמים שנתן האחר לגזבר יש רק קדושת הקדש, והפירות וכן הדמים שביד האחר נאכלים בקדושת שביעית, והדמים שביד הגזבר מותרים לקנות בהם להקדש כל דבר (כשפודה פירות שביעית, הדמים נתפסים בקדושת שביעית, והפירות אינם יוצאים מידי קדושת שביעית) . ב תוספתא פאה ג,יג שנו: המקדיש את כרמו - לא הקדיש את העוללות, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ומציעים קושיה: אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : ולמה לו נן (צריך לומר: 'ל י (=לית) נן', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) [אמרין] (הושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס ובמקבילה בקטע גניזה. ובמקבילה במסירה שלפנינו: 'פתרין לה') כיי דאמר – ולמה אין אנחנו אומרים כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יוחנן: דברי רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – טעמו של רבי יוסי, שאמר במשנה נדרים ד,ח, שהמודר הנאה מחברו אסור ליהנות מנכסי חברו שהפקירם, מפני שקדם נדרו להבקירו (להפקרו) – הנדר שאסר את נכסיו על חברו מליהנות מהם קדם להפקר שהפקיר את נכסיו , וכא – וכאן (הטעם הבא לפני כן אמור לחול גם כאן בעניין המקדיש את כרמו), מפני שקדם הבקר נדרו להקדישו (צריך לומר כמו במקבילה בקטע גניזה: 'שקדם הבקירו לנדרו ', או שצריך לומר: ''שקדם הבקירו להקדישו ') ? – מדוע התוספתא אמרה שהמקדיש את כרמו לא הקדיש את העוללות מפני שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ולא אמרה שלא הקדיש את העוללות מפני שקדם הפקרו להקדשו, שכן זכיית העניים בעוללות, שהיא כזכייה מן ההפקר, קדמה להקדש שהקדיש בעל הכרם את כרמו, ולכן אין ההקדש חל על העוללות? (אין מתרצים קושיה זו) ב משנה נדרים ד,ח שנינו: היו (המדיר הנאה את חברו והמודר הנאה מחברו) מהלכים בדרך ואין לו (למודר) מה יאכל, נותן (המדיר מזונות) לאחר לשום (לשם) מתנה, והלה מותר בה (המודר מותר במתנה שנותן לו האחר). אם אין עימהם אחר - מניח על הסלע או על הגדר ואומר: הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל; ורבי יוסי אוסר (כיוון שאין שם אחר שיכול ליטלה, דינו כנותן מתנה למודר עצמו). ב תוספתא נדרים ב,ט שנו: רבי יוסה אוסר (פסקה מהמשנה) - מפני שקדם נדרו להפקירו (ונאסרו על המודר כל נכסיו, והרי גם מה שהפקיר עדיין נכסיו הם ועומדים באיסורם). במקבילה חלקית לסוגיה זו, שבה מובא עיקר הדיון בשיטת רבי יוסי, נאמר (בלי לייחס את הדברים לרבי יוחנן כבסוגיית פאה): "מאי טעמא דרבי יוסי? מפני שקדם נדרו להבקירו" (נדרים ד,ח). במקבילה חלקית לסוגיה הנ"ל, נדרים ד,ה, הסבר זה לפסיקת רבי יוסי כבר מיוחס לו במפורש בלשון "דו רבי יוסי אומר: מפני שקדם נדרו להפקירו" ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 127, הערה 37).

במשנה שנינו: "רבי יוסה אומר: יתנו שכר גידולים להקדש". אמר רבי יוחנן: מעשה – מעשה הלכתי היה – אירע מקרה שגרר פסיקה, והורו – הלכה למעשה כרבי יוסי – שאמר שאף משנודעו העוללות ייתנו העניים שכר גידולים להקדש . • • •

דין שכחה בעריס וברוגליות במשנה שנינו: "ואי זו היא שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה; וברוגליות? משיעבור ממנה". כאן המשך המקבילה בירושלמי פסחים ד,ח. מציעים קושיה ממקור תנאי על דברי אמורא: לית הדא פליגא על – אין זאת (המשנה) חלוקה על רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) , דרבי יוחנן אמר: מכיון שעבר עליו – על עץ זית בשעת הקטיף, ושכחו – ולא קטפו , הרי הוא שכחה – אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלו ?! (בתמיהה) – יש להקשות על דברי רבי יוחנן מן המשנה שאמרה בעניין עריס, שאם בשעת הבצירה עבר מן הגפן ששכח, אבל יכול לפשוט את ידו מהמקום שהוא עומד בו ונזכר וליטול משם את השכחה, אינו שכחה! ומתרצים את הקושיה: שנייה היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר) בעריס, שדרכו לבַחֵן (בכתב יד רומי: 'לבחון') – דרכו של בעל הכרם לאחר שעבר מן העריס לחזור ולבדוק את כולו האם יש שם גפנים ששכח, ולכן אם יכול לפשוט את ידו מהמקום שהוא עומד בו ונזכר וליטול משם את השכחה - אינו שכחה . ומציעים קושיה נוספת ממקור תנאי על דברי אמורא: ואפילו על רבי (במקבילה: 'דרבי') הושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) לית היא פליגא – ואפילו על [שיטתו] של רבי הושעיא אין היא (המשנה) חלוקה , דרבי הושעיא אמר: רומס – דורס (ביד או ברגל. - ואולי צריך לומר: 'מורס' - מועך, סוחט), הייתי ז י תים – כדי להוציא מהם שמן, עם רבי חייא הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) , ו אמר לי: כל זית – עץ זית, שאת (שאתה) יכול לפשוט (להושיט) את ידך – בשעת הקטיף מהמקום שאתה עומד בו, ו ליטלו – אפילו עברת עליו ושכחת ולא קטפת אותו, - אינו שכחה?! (בתמיהה) – יש להקשות על דברי רבי הושעיא מן המשנה שאמרה בעניין רוגליות, שאם בשעת הבצירה עבר מן הגפן ששכח, אפילו יכול לפשוט את ידו מהמקום שהוא עומד בו ונזכר וליטול משם את השכחה, הרי הוא שכחה! ומתרצים את הקושיה: שנייה היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר; יש הבדל בין המקרה הנידון לבין המקרה שהושווה לו) , שכל רוגליות ורוגליות (צריך לומר כמו במקבילה בקטע גניזה ובנוסח רש"ס: 'רוגלית ורוגלית', וכן הוא בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ) אומן (שורה ישרה) בפני עצמו – במקרה של רוגליות, כל גפן רוגלית נחשבת שורה בפני עצמה, ולכן משעבר ממנה אסור לו לשוב לקחת את השכחה, אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלה, שכן אסור לשוב משורה לשורה . מימרת רבי הושעיא ומימרת רבי יוחנן מובאות בירושלמי לעיל ה,ב ולעיל ו,ה. בהצעת מחלוקת רבי הושעיא ורבי יוחנן לעיל קדמו דברי רבי הושעיא לדברי רבי יוחנן, וכאן הקדימו דברי רבי יוחנן, מכיוון שהקשו לו מהראש של המשנה. עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים. בהעברות סוגיה רגיל שעם הדברים השייכים למקום השני הועברו גם דברים שאינם שייכים כלל וכלל למקום השני, אלא שכל הסוגיה הועברה בצורתה ולפעמים אפילו עם דברים מעניין אחר הסמוכים ותכופים לה. כך למשל בפסחים ד,ח: "כיצד היו מתירין בגמזיות של הקדש. אמרו להן חכמים:" וכו׳ "והורו כרבי יוסה" (עד כאן מאותו עניין, ואחר כך:) "לית הדא פליגא על רבי יוחנן?!" וכו׳ שכל הקטע הזה כמו שהוא לקוח עם הסוגיה שלפניו מפאה ז,ח, ושם: "תמן תנינן: מתירין בגמזיות של הקדש. אמרו להן" וכו', ששייך למשנה רישא "המקדיש את כרמו" וכו', אבל ״לית הדא פליגא״ וכו׳ שייך לסיפא שם ״איזו היא שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידו״ וכו', שהוא עניין אחר לגמרי, שאינו שייך כלל לפסחים ("מבואות לספרות האמוראים", עמודים 323-324). "אמר רבי יוחנן: מעשה היה והורו כרבי יוסה" וכו' לא שייך לפסחים כלל אלא לפאה. והסופר שהעתיק את הסוגיה הזאת מפאה היה צריך להפסיק קודם המאמר "אמר רבי יוחנן: מעשה" וכו' וטעה והמשיך הלאה ("על הירושלמי", עמודים 15-16). • • •