אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות ד:ב

משנה רבי נחוניא בן הקנה (תנא בדור השני) היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה. אמרו לו: מה טיבה (מה עניינה) של תפילה זו (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'מה מקום לתפילה זו' - איזה צורך בתפילה זו? לשם מה תפילה זו?) ? אמר להן: בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה – מכשול וטעות בפסק הלכה, על ידי – בבית המדרש , וביציאתי אני נותן הודיה (מודה, מביע דברי תודה) על חלקי (גורלי) – שאני עוסק בתורה . משנה זו מפסיקה את רצף הדיון בתפילת החובה, היא תפילת שמונה עשרה. מקומה הטבעי הוא דווקא בפרק ט העוסק בתפילות מזדמנות, ובמיוחד במשנה ד שם העוסקת בנכנס לכרך. נראה שהיא הובאה כאן משום דמיונה לתפילה הקצרה של רבי יהושע הנזכרת במשנה ד בפרקנו. קשה להכריע האם המשנה ראתה בתפילה זו חובה, או שמא מתואר כאן מנהג פרטי בעל אופי חסידי ("משנת ארץ ישראל", ברכות, עמוד 159). במשנה זו נאמרה הלשון "תפילה קצרה", במשנה הבאה נאמרה הלשון "מעין שמונה עשרה", ובמשנה שלאחריה נאמרה הלשון "תפילה קצרה מעין שמונה עשרה". הבאת משנה זו כאן יצרה את המבנה הלשוני הזה. • • •

תלמוד בכניסתו – כשנכנס אדם לבית המדרש, מהו אומר? – מה הוא חייב לומר? - יהי רצון מלפניך – רְצה נא (פתיחה מקובלת בתפילות) , י'י אלהיי ואלהי אבותיי, שלא אקפיד (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'שלא נקפיד') כנגד חביריי – שלא אנהג בקוצר רוח ובחוסר סבלנות כלפי חביריי, ולא חביריי יקפידו (בכתב יד רומי: 'ושלא יקפידו חביריי') כנגדי, שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא, שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור, ונמצאתי מתבייש (מרגיש בושה) לעולם הזה (חיי ההווה) ולעולם הבא (חיי הנצח העתידים לבני האדם לאחר מותם. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'מתבייש לעולם הבא' ומחק 'הבא' ותיקן 'הזה' והמשיך 'ולעולם הבא'. ובכתב יד רומי: 'מתבייש בעולם [הזה] ולעולם הבא', ובקטע בולוניה 2: 'מתבייש בעולם הזה ובעולם הבא'. אפשר שמה שכתב הסופר במסירה שלפנינו בתחילה 'מתבייש לעולם הבא' הוא לפי נוסח שנזכר בו עולם הבא בלבד כמו שנמצא בספרי שלהלן) . וביציאתו – כשיוצא אדם מבית המדרש, מהו אומר? – מה הוא חייב לומר? - מודה אני לפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי, שנתת חלקי (גורלי) מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'שנתת חלקי בבתי כניסיות ובבתי מדרשות') ולא נתת חלקי בבתי תרטיות (בקטע בולוניה 2: 'בבתי תיטראות'. - מקומות מיועדים להצגת מחזות לפני קהל צופים) ובבתי קרקסיות (מגרשים עגולים למרוצי מרכבות ולהתגוששויות) , שאני עמל (יגע, טורח) – בלימוד תורה, והן עמילין – בצפייה ובהשתתפות בהצגות בתיאטרון ובמופעים בקרקס , אני שוקד (עושה בחריצות) והן שוקדין, אני עמל לירש (לזכות) גן עדן (מקום האושר והעדנה הנצחיים לנשמות הצדיקים בעולם הבא) והן עמילין לבאר (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'לירש באר') שחת (כינוי לשְׁאוֹל - עולם המתים שמתחת לאדמה) – בגלל העמל שאני עמל, אכנס לגן עדן, ובגלל העמל שהם עמלים, ירדו לשאול , שנאמר: "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל , לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת" (תהילים טז,י) – אני בטוח שלא תניח לשאול (כינוי למוות) שתיקח אותי (לא תניחני למות), ולא תניח אותי שאני חסידך שאראה את השחת (בור, כינוי למוות). ונאמר אחר כך: "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" (תהילים טז,יא) - תזכה אותי לתענוגות רבים בראיית פני ה' לעולם. במדרשים פירשו דברים אלה על חיי העולם הבא וגן עדן . בארמית הגלילית, צורן המדבר (גוף ראשון, יחיד) בזמן עתיד הוא נ-, כצורן המדברים (גוף ראשון, רבים). בהשפעת הארמית הגלילית חדר צורן זה גם לעברית של חכמינו בתקופת האמוראים. דוגמאות: נקפיד (אקפיד), נטמא (אטמא), נטהר (אטהר), נאסור (אאסור), נתיר (אתיר). בספרי במדבר פסקה קיט נאמר, שדויד המלך ביקש מה', "שלא אהא לומד תורה ושוכח, שלא אהא לומד ויצר הרע אינו מניח לי לשנות, או שמא אטמא את הטהור ואטהר את הטמא ונמצאתי בוש לעולם הבא...". חלקה האחרון של התפילה בכניסה לבית המדרש לפי הירושלמי היא כמו בקשתו של דויד לפי הספרי. ב בבלי ברכות כח,ב אמרו: תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך, י'י אלוהיי / י'י אלהינו, שלא תארע תקלה על ידי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא על אסור מותר ולא על מותר אסור, ושלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חביריי (בתקלתי), ולא ייכשלו חביריי בדבר הלכה ואשמח בהם (בתקלתם). וביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך, י'י אלוהיי / י'י אלוהינו, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות (אנשים בטלים היושבים בפינות הרחובות ומשוחחים), שאני משכים והם משכימים - אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים - אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת. אין לפנינו כאן תפילות של רבי נחוניא אלא תפילות שתיקנו חכמים בדורות שלאחריו על פי מנהגו של תנא זה. בבבלי שינו "יושבי תרטיות וקרקסיות" ל"יושבי קרנות", משום שהבבליים לא היו אצלם לא בתי תרטיות ולא בתי קרקסאות, שלא נמצאו אלא בין בני תרבות יוונית. נוסח התפילה השנייה לפי הירושלמי "שאני עמל והן עמילין, אני שוקד והן שוקדין, אני עמל לירש גן עדן והן עמילין לבאר שחת" בוודאי אינו הנוסח המקורי, שאחרי שאמר "אני שוקד..." הוא חוזר ומפרש "אני עמל לירש...". והדבר תלוי בספק האם "אני שוקד..." הוא הוספה, ובנוסח המקורי המאמר הזה היה רק בעל איבר אחד: "אני עמל והן עמילין, אני עמל לירש...", או: "אני שוקד והן שוקדין, אני שוקד לירש...", ובספרים שלנו הורכבו שתי הנוסחאות. ובבבלי נתרחב יותר המאמר הזה ונעשה בעל שלושה איברים: "אני משכים (=שוקד בירושלמי)... אני עמל... אני רץ...". והדעת נוטה שהנוסח המקורי נתרחב בבבלי, ש"רצים לבאר שחת" אינו מתאים ל"אינם מקבלים שכר", אלא משום ששינו בבבלי "יושבי תרטיות וקרקסיות" ל"יושבי קרנות" (עמי הארץ העוסקים בדברים בטלים), הוכרחו להשתמש בלשון "והם משכימים לדברים בטלים" ו-"והם עמלים ואינם מקבלים שכר", שאין יושבי קרנות נענשים על מעשיהם. נראה שהפסוק המובא רק בירושלמי "כי לא תעזוב נפשי..." אינו מגוף התפילה אלא דברי מסדר הירושלמי, שהעיר שכן הוא כמו שנאמר בתפילה זו, שהעוסק בתורה נוחל גן עדן וההולך לתרטיות ולקרקסיות נוחל גיהינום, שכן הוא אומר: "כי לא תעזוב נפשי לשאול...", ואחר כך הוא אומר: "תודיעני אורח חיים..." ("פירושים וחידושים בירושלמי"). בירושלמי תעניות ג,יא סיפרו, שרב אדא בר אחווה (רב אדא בר אהבה, אמורא בבלי בדור הראשון והשני) אמר, שאחד מהמעשים הטובים שיש בידו הוא ש"לא שמחתי בתקלת חבירי". מכאן שאחרים שמחים בתקלת חבריהם, ולכן אדם צריך להתפלל שלא תארע לו תקלה ויגרום שישמחו חביריו בתקלתו. לכן יש לפרש את נוסח התפילה הראשונה שבבבלי "שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חביריי" - [ולא] ישמחו חביריי בתקלתי, "ולא ייכשלו חביריי בדבר הלכה ואשמח בהם" - [ולא] אשמח בתקלת חביריי. הביטוי "יושבי קרנות" מופיע בבבלי בלבד. השימוש בביטוי זה במסכת אבות דרבי נתן (נוסח א פרק כא, ושם שמו בפי רבי עקיבא תפילה כנוסח התפילה ביציאה מבית המדרש שבבבלי, ובמקבילה הוספה ב לנוסח א פרק ט) הוא משום שמן הסתם המעתיקים כבר הושפעו מהתלמוד הבבלי. בתי תרטיות ובתי קרקסיות ב תוספתא עבודה זרה ב,ה שנו: העולה לתרטיאות של גויים - אסור משום עבודה זרה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמן שמזבחים - אסור משום עבודה זרה, אם אינם מזבחים - אסור משום מושב לצים. וב ירושלמי עבודה זרה א,ז אמרו: העולה לתיאטרון - אסור משום עבודה זרה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשעה שהן מזבלין - אסור משום עבודה זרה, ואם לאו - אסור משום מושב לצים בלבד. וב בבלי עבודה זרה יח,ב אמרו: תנו רבנן: אין הולכים לטרטיאות ולקרקסיאות, מפני שמזבלים שם זיבול (זובחים שם זבח) לעבודה זרה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מקום שמזבלים שם - אסור מפני חשד עבודה זרה, מקום שאין מזבלים שם - אסור מפני מושב לצים. דרש רבי שמעון בן פזי: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" - אשריו מי שלא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות של גויים... וב ספרא 'אחרי מות' פרשה ט נאמר: ...מה תלמוד לומר: "ובחוקותיהם לא תלכו"? - שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון בתי תרטיאות וקרקסיאות. ובמסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק כא שנו: רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר: "ובמושב לצים לא ישב"? אלו תרטיאות וקרקיסאות של גויים, שבהם דנים את הנפשות להמית (התיאטרון הנזכר כאן הוא אמפיתיאטרון שנערכו בו משחקי מלחמה הכרוכים בשפיכות דמים). התיאטראות והקרקסאות ציינו בלשון חכמינו את חיי התרבות היוונים-רומיים להבדיל מבית המדרש. חכמינו קבעו, שאסור ללכת לתיאטרון של גויים משום שיש בו פולחן לעבודה זרה, ואף אם אין בו פולחן לעבודה זרה, אסור משום שיש בו מושב לצים. כיוצא בזה הקרקס, שיש בו הן משום מושב לצים הן משום שפיכות דמים. התיאטראות והקרקסאות כרוכים היו בעבירות חמורות ביותר, כעבודה זרה ושפיכות דמים, וכן בליצנות גרועה ביותר - זימה וגסות, שהיו אופייניות ביותר לתיאטרון בתקופה היוונית-הרומית. באר שחת ב משנה אבות ה,יט שנינו: תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהינום ויורדים לבאר שחת, שנאמר: "ואתה אלוהים תורידם לבאר שחת" (תהילים נה). וב בבלי עירובין יט,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לגיהינום, ואלו הם: שאול, ואבדון, ובאר שחת, ובור שאון, וטיט היוון, וצלמוות, וארץ תחתית. ...באר שחת - דכתיב: "כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת" (תהילים טז)... • • •

כיוון שדיברו על תפילת בקשה בכניסה לבית המדרש, מדברים על תפילת בקשה לאחר תפילת שמונה עשרה: מספרים: רבי פדת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי, בנו של רבי אלעזר) אמר בשם רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) היה מתפלל שלש תפילות לאחר תפילתו – לאחר שהיה מסיים את תפילתו (תפילת שמונה עשרה) היה מוסיף עוד שלוש בקשות פרטיות (ולא אמרו כאן מה הבקשות שהיה רבי אלעזר אומר לאחר תפילתו) . שלוש תפילות (בקשות) לאחר התפילה הן דגם תפילה מעין שלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה ושלוש הברכות האחרונות. דגם של קובץ של שלוש ברכות שכיח ביותר בין קובצי הברכות הקדומים: שלוש ברכות של ברכת המזון, שלוש ברכות הנישואין (לפי מנהגם הקדום של בני ארץ ישראל), שלוש ברכות האבילים, שלוש ברכות של קריאת "שמע", ושלוש הברכות המיוחדות של ראש השנה - מלכיות, זכרונות ושופרות. ב בבלי ברכות טז,ב אמרו: רבי אלעזר בתר דהוה מסיים צלותיה / בתר דמצלי אמר הכי: יהי רצון מלפניך, י'י אלוהינו / י'י אלוהיי, שתציץ בבושתנו ותביט ברעתנו ותתלבש בצדקתך ותתעטף בחסידותך ותתכסה ברחמיך ותתאזר בחנינותך ותבוא לפניך מידת טובך ורחמנותך. בכמה כתבי יד של הבבלי זו תפילתו של רבי אלעזר, ובכתב יד אחד זו תפילתו של רבי יוחנן. בירושלמי שלפנינו אין תפילתו של רבי אלעזר ויש להשלים אותה על פי הבבלי, שכן תפילותיהם של אמוראים אחרים להלן שוות בשני התלמודים. ב תוספתא ברכות ג,ו שנו: אומרים דברים (קילוסים ותחנונים) אחר תפילה, אפילו כסדר וידוי של יום הכיפורים. בווידוי של יום הכיפורים היו כלולים גם שבחים והודאות וגם תחנונים, ומותר לו לאדם להוסיף אחר התפילה שבח והודייה ותחנונים, ואין הוא כמוסיף על המטבע של תפילה ("תוספתא כפשוטה"). לפי הירושלמי להלן, התפילה שלאחר התפילה כוללת וידוי כמו ביום הכיפורים: "רבוני, חטאתי לך". מהו אומר? – מה אדם חייב לומר לאחר תפילתו? - יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי (בכתב יד רומי: 'י'י אלהינו ואלהי אבותינו') , שלא תעלה שנאתינו על לב אדם – שלא תבוא מחשבה בלב אדם לשנוא אותנו, ולא שנאת אדם תעלה על לבינו, ולא תעלה קנאתינו על לב אדם – שלא תבוא מחשבה בלב אדם לקנא בנו (להיות עינו צרה בהצלחתנו), ולא קנאת אדם תעלה על לבינו, ותהא תורתך מלאכתינו (בקטע מן הגניזה המובא להלן נאמר בתפילה אחרת: 'תורתך תהי מלאכתי'. אבל בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה נאמר בתפילה כאן: 'ותהי תורתך בלבינו ', והוא על פי ישעיהו נא,ז. מכיוון שתפילה זו עניינה הלב, נראה שהנוסח בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה הוא הנכון, והנוסח 'מלאכתינו' הוא שיבוש של 'בליבנו' או שהוא אשגרה מתפילה אחרת. הנוסח בבבלי המובא להלן 'שתהא תורתך אומנותנו' תואם לנוסח בירושלמי כאן) כל ימי חיינו (בכתב יד רומי: 'כל הימים') , ויהיו דברינו תחנונים (בקשות רחמים) לפניך – ייחשבו דברינו לפניך כדברי תחנונים . רבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - בכתב יד רומי: 'חייא בר אויא' - אמורא בבלי בדור השישי. ובקטע בולוניה 2: 'ר' חייא בר אדא') מוסיף – בתפילה הקודמת שלאחר התפילה : ותייחד (תכוון) לבבינו ליראה את שמך, ותרחקינו מכל מה ששנאת ותקרבינו לכל מה שאהבת, ותעשה עמנו צדקה (גמילות חסדים. - מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. ואינה בקטע בולוניה 2 ובהלכות ארץ ישראל מן הגניזה) למען שמך (בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה נוסף 'הגדול') . לקמן בסוגיה ייחסו לרבי חייא בר ווא (=אבא) תפילה אחרת, ואף שאפשר שהיה מתפלל שתי תפילות נוספות, נראה יותר שנשתבשו השמות, ואולי במקום אחד צריך לומר: חייא בר בון (אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי, עלה לארץ ישראל ולמד בישיבת רבי אלעזר), ולא: חייא בר אבא ("פירושים וחידושים בירושלמי"). ב בבלי ברכות טז,ב אמרו: רבי חייא בתר דמצלי / בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך, י'י אלוהינו / י'י אלוהיי, שתהא תורתך אומנותנו, ולא תהא קנאתנו על אחרים ולא קנאת אחרים עלינו, ואל ידווה ליבנו ואל יחשכו עינינו. בכמה כתבי יד של הבבלי זו תפילתו של רבי חייא, בכתב יד אחד זו תפילתו של רבי חייא בר אבא (כמו שאמרו בירושלמי כאן), ובכמה כתבי יד זו תפילתו של רבי זירא. בכמה כתבי יד של הבבלי הגרסה היא: "...שתהא תורתך אומנותנו, ואל ידווה ליבנו ואל יחשכו עינינו". תפילה זו שבבבלי דומה לזו שבירושלמי, אלא שיש בתפילה זו בבבלי מה שאין בה בירושלמי ויש בה בירושלמי מה שאין בה בבבלי. "תהא תורתך אומנותנו" בבבלי הוא "תהא תורתך מלאכתנו" בירושלמי. ב הלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמוד קמג) נאמר: יהי רצון מלפניך, י'י אלהי ואלהי אבותיי, שלא תעלה שנאתינו על לב אדם ולא שנאת אדם על לבינו, ולא תעלה קנאתינו על לב אדם ולא קנאת אדם לא תעלה על לבינו, ותהי תורתך בלבינו כל ימינו, ויהיו אמרינו תחנונים לפניך. ותיחד לבבינו ליראה את שמך, ותרחקינו ממה ששנאתה ותקרבינו לכל מה שאהבתה, ותעשה עמנו למען שמך הגדול.

דבית רבי ינאי אמרין: – (החכמים) של בית (מדרשו של) רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אומרים: הנוער (בכתב יד רומי: 'הניעור' - המתעורר) משנתו צריך לומר: ברוך אתה י"י מחיה המתים – כשאדם ישן, הנשמה נפרדת מן הגוף והריהו דומה למת, וכשהוא ניעור משנתו, ה' מחזיר לו את נשמתו וכאילו הוא מחיה את המת, ולכן הניעור משנתו צריך לומר ברכת הודיה זו . ברכת "מחיה המתים" שהובאה כאן היא מברכות השחר. ברכה זו היא הודיה על ההתעוררות מן השינה בבוקר. לכן נראה שהמאמר של דבית רבי ינאי אינו שייך לכאן, שהרי אנו עוסקים כאן בתפילות הנאמרות לאחר התפילה ולא בתפילות הנאמרות בברכות השחר. התפילה שלהלן "רבוני חטאתי לך. יהי רצון מלפניך..." היא תפילה שאדם חייב לומר לאחר תפילתו, בדומה לתפילה המובאת לפני כן ולתפילות המובאות אחרי כן. אין לייחס את התפילה שלהלן לדבית רבי ינאי, כיוון שלא אמרו "דבית רבי ינאי מצלין", כמו שאמרו להלן כמה פעמים 'רבי פלוני מצלי'. נראה שמעיקרה היתה התפילה שלהלן נאמרת לאחר התפילה, וכך היה בימי האמוראים, אך בזמן מאוחר הועברה תפילה זו לברכות השחר (כמו שנמצא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה, ראה להלן) והיתה נאמרת לאחר ברכת "מחיה המתים" (כמו שנמצא בקטע מן הגניזה, ראה להלן בדברי "פירושים וחידושים בירושלמי"), ועל פי המנהג המאוחר נוסף בירושלמי שלפנינו לפני תפילה זו המאמר של דבית רבי ינאי על ברכת "מחיה המתים". ב פסיקתא רבתי פסקה מ נאמר: אדם מתפלל בשעה שהוא נעור מן שנתו: ברוך מחיה המתים. וב מדרש תהילים יז,ו נאמר: כשאדם קם משנתו מתפלל ואומר: ברוך מחיה המתים. ב בראשית רבה עח,א וב איכה רבה ג,כג נאמר: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג,כג) - על שאתה מחדשנו בכל בוקר ובוקר, אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות את המתים. וב מדרש תהילים כה,ב נאמר: "בידך אפקיד רוחי" (תהילים לא,ו) - ...הפועל הזה עושה מלאכה כל היום, ונפשו יגיעה עליו ושחוקה, וכשהוא ישן הוא יגע ומשלים נפשו ונפקדת ביד הקב"ה, ולשחרית היא חוזרת לגופו בריאה חדשה, שנאמר: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג,כג) - ממה שאתה מחדשנו לבקרים, אנו מאמינים ומכירים שאתה מחזיר לנו נשמותינו לתחיית המתים. לפי מדרשים אלה, אפשר לפרש שהברכה "ברוך מחיה המתים" שאדם אומר כשהוא ניעור משנתו מכוונת לתחיית המתים שלעתיד לבוא, כמו חתימת הברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה. מביאים תפילה אחרת שאדם חייב לומר לאחר תפילתו: רבוני (אדוני (קריאת פנייה אל ה')) , חטאתי לך (בכתב יד רומי: 'לפניך') – זהו וידוי על חטא (לפי הירושלמי יומא ג,ז, הווידוי שאדם צריך להתוודות ביום הכיפורים מתחיל במילים "רבוני, חטאתי..."). - לאחר וידוי זה באה תפילת בקשה, שפותחת במטבע הפתיחה של כל תפילות הבקשה האמורות כאן . יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 נוסף ' ואלהי אבותיי ', וכן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה) , שתתן לי לב טוב (יחס נוח ואהבה לבריות) , ו חלק (אופי, תכונה, מידה, הנהגה) טוב, ו יצר טוב (נטייה לעשות מעשים טובים) , סבר (מראה, הבעה. - יש מגיהים: 'חבר', כמו בתפילה של רבי יוחנן להלן. ובהלכות ארץ ישראל מן הגניזה: ' שכר ') טוב, שם טוב (פרסום לשבח) , עין טובה (נדיבות. - שש המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) ונפש טוב ה (בכתב יד רומי אין שתי מילים אלו. ובהלכות ארץ ישראל מן הגניזה אין ארבע המילים האחרונות) ונפש שפלה (ענווה) ורוח נמוכה (ענווה, צניעות. - הסופר במסירה שלפנינו כתב כאן 'וסבר טוב', ונמחק על ידי מגיה כיוון שנוסף לעיל) . אל יתחלל (יתבזה) שמך (בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה נוסף 'הגדול') בנו, ואל תעשינו שיחה בפי כל הבריות (בני האדם) , [ואל תעשנו קללה בפי כל הבריות (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2, וכן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה. בכתב יד רומי: 'חללה', וצריך לומר: 'קללה') ,] ואל תהי אחריתינו (סופנו) להכרית (להאביד) – לא נהיה נתונים להשמדה (על פי תהילים קט,יג), ולא תקוותינו (ציפייתנו לטוב) למפח נפש (לאכזבה קשה) – התקווה שאנו מצפים לה תבוא, ולא ניאנח מאכזבה (על פי איוב יא,כ) . ואל תצריכינו (אל תגרום שנהיה צריכים) לידי מתנות (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'ואל תצריכנו למתנת', וכן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה) בשר ודם (כינוי לאדם, לעומת אלוהים) , ואל תמסור מזונותיו (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 2: 'מזונותי נ ו'. בכתב יד רומי: 'ואל יהו מזונותינו', וכן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה) בידי בשר ודם שמתנתם מעוטה (מועטה, מצומצמת) וחרפתם (בזיונם) מרובה, ותן חלקינו בתורתך עם (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: ' ו עם', וכן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה) עושי רצונך. בנה (בכתב יד רומי: 'ותבנה') ביתך ו היכלך ו עירך ומקדשך במהרה בימינו – בקשה על בניין ירושלים וכינון בית המקדש נמצאת בכמה סדרי ברכות: תפילת שמונה עשרה, ברכות ההפטרה, ברכת חתנים וברכת המזון . לתפילה זו שבירושלמי כאן אין מקבילה בבבלי. תפילת היחיד בדרך כלל נאמרה תפילת היחיד בתחילת היום, לפני התכנסות הציבור לתפילת שחרית, והיא כונתה 'ברכות השחר'. ניתן היה לשאת תפילות פרטיות גם לאחר תפילת העמידה, אולם תפילות הפרט המלאות והמקובלות ביותר היו ברכות השחר שלפני תפילות הציבור. הללו כללו בדרך כלל: הודיה על החזרת הנשמה לאחר השינה, הודיה על מתן לב להבנת התורה; בקשה להגנה מרע; בקשה להגנה מפני יצר הרע; בקשה לסליחת עוון; בקשה לסיפוק צרכיו של המתפלל ומשאלה לגאולה הכרוכה בהופעת מלכות אלוהים. הבקשות שבברכות השחר בקטעי גניזה: ברוך אתה י'י אלהינו מלך העולם, המתיר כבלי שנה, המשמרני כאישון בת עין, המעביר שנה מעיני ותנומה מעל עפעפי. הצילני מכל דבר רע, ואל תרגל בלשוני רמייה, ואל תצריכני, אלהי, לידי מתנת בשר ודם שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. הט לבי לתורתך ותורתך תהא מלאכתי / שיחתי. רבון כל העולמים, לא תצא עלי גזירת מות לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, ואם יגרמו עונותי ויצאה עלי גזירת מות ביום הזה או בשנה הזאת, תהא מיתתי עם יציאת נפשי כפרה על כל עונותי לעתיד לבוא, שאתה, אלהי, מחיה המתים ומלפניך חיים ומרפא, ככתוב: 'חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי'. ברוך אתה י"י, מחיה המתים. רוממני, חכמני, חזקני, ברכני, אמצני, טהרני, רפאני, י'י אלהי, שמע קולי וזקוף קרני על אויבי. אב הרחמן, הבינני דעה, חכמני תושיה. הלעיטני לקח טוב, הטריפני לחם חוקי, ותן תורתך בלבי. אקראך, אל, ותעניני, ותשמע ותקשיב, ותסלח ותמחול ותכפר לעונותינו ולעונות אבותינו ולעונות עמך ישראל ברחמים. יהי רצון ורחמים מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילנו ותשמרנו ותושיענו ותמלטנו מן השעות הרעות ומן השמועות הקשות ומפגע רע ומעין רעה ומיצר הרע ומשנאת הבריות ומשטן המשחית ומכל מעשים הרעים ומבני אדם הרעים ומחלומות ומגזירות הקשות... ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם, אשר ברא את האדם הראשון בדמותו כצלמו. יהי רצון ורחמים מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שתבנה עירך בימינו ותכונן היכלך בשנינו ותנחמנו בתוכו ותשמחנו בבנינו בקרוב כאשר אמרת והבטחתנו. ברוך אתה י"י, הבונה ברחמיו את ירושלים. אמן. ("מקורה המקראי של תפילת העמידה בשבת ומועד", "תרביץ" סה, עמודים 558-560) ב הלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמודים קכט-קל) נאמר: וחייב אדם לומר בכל יום מאה ברכות. ויאמר: רבוני, חטאתי לך. יהי רצון מלפניך, י'י אלהי ואלהי אבותי, שתתן לי לב טוב וחלק טוב ופרק טוב ויצר טוב ושכר טוב ושם טוב ונפש שפלה ורוח נמוכה. ואל יתחלל שמך הגדול בנו, ואל תעשה אותנו שיחה בפי כל הבריות, ואל תעשינו קללה בפי הבריות, ואל תהי אחריתינו להכרית ולא תקותינו למפח. ואל תצריכינו למתנת בשר ודם, ואל יהו מזונותי מסורים בידי בשר ודם אכזרי שמתנתם מעוטה וחר... ...תן חלקינו בתורתך ועם... ...ירך והיכלך... בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה באה תפילה זו במסגרת מניין מאה ברכות שבו נכללות ברכות השחר או כתוספת להן. מהאמור בהלכות אלו בהמשך עולה, שתפילה זו נאמרה בבית לפני שאדם הולך לבית הכנסת. בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה נזכרים "חלק טוב" ו"פרק טוב", ובירושלמי נזכר רק "חלק טוב". לפי הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, "חלק טוב" ו"פרק טוב" אינם דבר אחד, שלא כדברי "תוספתא כפשוטה" חגיגה ב,ט. ב תוספתא חגיגה ב,ט ו סנהדרין ז,א שנו: ...כל מי שהוא חכם ועניו ושפוי (נעים, נוח) וירא חטא ופרק טוב ורוח הבריות נוחה הימנו - עושים אותו דיין בעירו... וב ירושלמי סנהדרין א,ד אמרו: ...כל מי שהיו מוצאים אותו חכם עניו שפוי עין טובה נפש שפלה רוח נמוכה לב טוב יצר טוב חלק טוב - היו מושיבים אותו בבית דין... כמה מהמעלות השונות שמנו בתוספתא ובירושלמי באדם הראוי להתמנות דיין נזכרו בתפילה שבירושלמי כאן. ב משנה אבות ה,יט שנינו: כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. שלוש המידות הטובות שמנו במשנה באברהם אבינו נזכרו בתפילה שבירושלמי כאן.

רבי חייא בר ווא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מצלי – (היה) מתפלל (לאחר תפילתו) : יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אב ו תינו (בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה: 'י'י אלהי ואלהי אבותי') , שתתן בליבינו – רצון ומחשבה לעשות תשובה שלימה לפניך, כדי שלא נבוש מאבותינו – שלא יתאכזבו אבותינו ממנו, לעולם הבא (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'לעתיד לבא', וכן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה) . ומספרים: רבי יודן בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - בכתב יד רומי: 'רבי יודן בר שלום' - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) קבע לה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'ליה') לאמוריה דיימר בתר פרשתיה כן – מינה את האמורא (האומר) שלו (מתורגמנו בעת הדרשה. המתורגמן היה משמיע בקול רם ומתרגם מעברית לארמית את דרשת הרב לציבור) שיאמר אחר פרשתו (דרשתו במקרא) כך (כמו שרבי חייא בר ווא היה מתפלל) . ב בבלי ברכות טז,ב אמרו: רבי חייא בתר צלותיה / בתר דמצלי אמר הכי: יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו, שלא נחטא ולא ניבוש / נתבייש ולא ניכלם מאבותינו (שלא נתבייש מאבותינו בשל חטאינו). בכמה כתבי יד של הבבלי זו תפילתו של רבי חייא, ובכתב יד אחד זו תפילתו של רבי זירא. ב הלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמוד קמג) נאמר: יהי רצון מלפניך, י'י אלהי ואלהי אבותי, שתתן בלבינו לעשות רצונך ולעשות תשובה שלימה לפניך, כדי שלא ניבוש מאבותינו לעתיד לבוא.

רבי תנחום בר איסכולסטיקא (מילה שמקורה ביוונית, ופירושה: חכם או סניגור. - אמורא זה נזכר רק כאן. איסכולסטיקא אינו מוזכר כשם פרטי לא במקורות תלמודיים ולא במקורות יווניים. ונראה למחוק את המילה 'בר') מצלי – (היה) מתפלל (לאחר תפילתו תפילה בעניין שבירת היצר) : יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'י'י אלהינו ואלהי אבותינו') , שתשבור ותשבית (תבטל) עולו (שעבודו) של יצר הרע (הנטייה לעשות מעשים רעים) מלבינו (בכתב יד רומי: 'מעלינו ומלבינו') , שכך בראתנו לעשות רצונך (לנהוג כחפצך, למלא את הוראותיך) – לקיים את מצוותיך, ואנו (בכתב יד רומי: 'שאנו') חייבים לעשות רצונך (ארבע המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. ובהלכות ארץ ישראל מן הגניזה אין ארבע המילים האחרונות) , את (אתה) חפץ (רוצה) – רצונך לעשות את רצונך, ואנו חפיצים – רצוננו לעשות את רצונך (על פי תהילים מ,ט: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי". - בקטע בולוניה 2: 'שכך בראתנו לעשות רצונך, ואנו חפצים לעשות רצונך', והשאר אינו) , ומי מעכב (משהה, דוחה) – אותנו מלעשות את רצונך ? ה שאור שבעיסה (בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו. ובהשאלה: כינוי ליצר הרע שמחמיץ ומקלקל את מחשבות הלב) . גלוי וידוע – הדבר ידוע ומפורסם לפניך שאין בנו כח לעמוד בו – להתחזק ולהתגבר על יצר הרע , אלא יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'י'י אלהינו ואלהי אבותינו') , שתשביתהו מעלינו ותכניעהו (תטיל מרותך עליו) , ונעשה רצונך כרצונינו (בכתב יד רומי אין מילה זו) – נעשה את רצונך (נקיים את מצוותיך) כמו שאנו רוצים (כאמור בתפילה זו לפני כן: 'אנו חפיצים'. ובהלכות ארץ ישראל מן הגניזה: 'ונעשה רצונך כרצונך ' - נעשה את רצונך כמו שאתה רוצה (כאמור בתפילה זו לפני כן: 'את חפץ')), בלבב שלם (באמת, ביושר) . ב בבלי ברכות יז,א אמרו: רבי אלכסנדרי בתר צלותיה / בתר דמצלי אמר הכי: ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוני / שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך, י'י אלוהינו, שתכניעם מלפנינו ומאחרינו, ותשבית יצר הרע ממנו ותכניעהו מליבנו, ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם. בספרים שלנו וכן בכתבי היד של הבבלי נמצא "שעבוד מלכיות" אחרי "שאור שבעיסה", אולם מי שהוסיף כך לא עמד על עיקרה של תפילה זו, שאין עניינה אלא הרעיון, שהאדם נברא לעשות רצון אביו שבשמים, אלא שהיצר הרע מעכב, ולולי שהקב"ה מסייע אי אפשר לעמוד בו ("פירושים וחידושים בירושלמי"). יש מכתבי היד של הבבלי שגורסים בתפילה זו: "שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ותשבית יצר הרע ממנו ותכניעהו מליבנו", ויש מהם שגורסים רק: "שתכניעם מלפנינו ומאחרינו". הנוסח המקורי של תפילה זו הוא: "ומי מעכב? שאור שבעיסה; יהי רצון... שתשבית יצר הרע ממנו ותכניעהו מליבנו, ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם", והוא דומה לנוסח שבירושלמי. ואילו הנוסח המאוחר של תפילה זו הוא: "ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון... שתכניעם מלפנינו ומאחרינו, ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם". בכתב יד אחד של הבבלי הנוסח הוא: "...שרצוננו לעשות רצונך כשם שרצונך לעשות רצונך... ...ונשוב לעשות רצונך כרצונך...". ב הלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמוד קמג) נאמר: יהי רצון מלפניך, י'י אלהי ואלהי אבותי, שתשבור ותשבית עולו של יצר הרע מלבינו, שכך בראתנו לעשות רצונך, אתה חפץ ואנו חפיצים, ומי מעכב? הסאור שבעיסה. וגלוי וידוע לפניך שאין בנו כוח לעמוד בו, אלא יהי רצון מלפניך, י'י אלהי ואלהי אבותיי, שתשביתיהו ותכניעיהו, ונעשה רצונך כרצונך בלבב שלם.

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) הוה מצלי – (היה) מתפלל (לאחר תפילתו) : יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'י'י אלהינו ואלהי אבותינו') , שתשכן (תשים, תשרה) בפוריינו (במיטתנו (מקור המילה ביוונית)) – כלומר, בינינו ובין נשותינו (פוריא היא המיטה שאיש ואשתו שוכבים בה), אהבה ואחוה (ידידות) שלום וריעות (חבירות) , ותצליח סופינו (בכתב יד רומי: 'בסופינו') שתהא לנו אחרית ותקוה – עתיד טוב כפי ציפייתנו (שתי המילים הללו הצמודות זו לזו הן מושג אחד. ראה ירמיהו כט,יא) , ותרבה גבולינו – תרחיב את תחומנו, בתלמידים (בדברי הימים א ד,י נאמר, שיעבץ ביקש מה' בקשות של ברכה, ובהן: "והרבית את גבולי", ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק פרשה ב ובבבלי תמורה טז,א נאמר על דרך הדרש: "והרבית את גבולי" - בתלמידים) , ונשיש (נשמח) בחלקינו בגן עדן, ותקנינו (תַּקְנֶה לנו, תן לנו) לב טוב (יחס נוח ואהבה לבריות) וחבר טוב, ונשכים (נמהר) ונמצא ייחול (תקווה, ציפייה) לבבינו – נמצא שיימלאו משאלות ליבנו לטובה , ותבוא לפניך קורת נפשינו (הביטוי 'קורת נפש' אינו נמצא במקרא ובספרות חכמינו מלבד תפילה זו בשני התלמודים. אולם הביטוי המקביל 'קורת רוח' (נחת רוח, הנאה, שביעת רצון) נמצא בספרות חכמינו. ואולי יש להגיה: ' תאות נפשינו', על פי ישעיהו כו,ח ותהילים י,ג) לטובה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'בטובה') – תשים לב לתאוות (תשוקה, משאלה) נפשנו לטובה . ב בבלי ברכות טז,ב אמרו: רבי יוחנן בתר דהוה מסיים צלותיה / בתר דמצלי אמר הכי: יהי רצון מלפניך, י'י אלוהינו / י'י אלוהיי, שתשכן בפוריינו אהבה ואחווה ושלום וריעות, ותרבה גבולנו בתלמידים, ותצליח בסופנו אחרית ותקוה, ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו חבר טוב ויצר טוב בעולמך, ונשכים ונמצא ייחול לבבנו, ותבוא לפניך קורת נפשנו. בכמה כתבי יד של הבבלי זו תפילתו של רבי יוחנן, ובכמה כתבי יד זו תפילתו של רבי אלעזר. • • •

במשנה שנינו: "וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי". אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : לאל (בכתב יד רומי אין מילה זו) שחלק (נתן) לי דיעה (חוכמה) ומעשה טוב – ביציאתו מבית המדרש הודה רבי נחוניא בן הקנה לה' על שחנן אותו בדיעה להבין את התורה ולעשות טוב. כך פירש רבי אבון את משמעו של "חלקי" בדברי רבי נחוניא במשנה . בברייתא שבשני התלמודים (ראה לעיל) אמרו בפירוש: "ביציאתו מהו אומר? - מודה אני לפניך... שנתת חלקי מיושבי בית המדרש". משמעו של "חלקי" בדברי רבי נחוניא במשנה לפי הברייתא שונה ממה שפירש רבי אבון, שלפי רבי אבון "על חלקי" פירושו: "על שחלק לי". • • •