אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות ד:א

משנה פרק זה בא ללמדנו דיני תפילת "שמונה עשרה". משנה זו דנה בזמני התפילות. המשנה מדברת על שעות זמניות, לפי סידור הזמן שהיה מקובל בעולם הקדום. היום התחלק לשתים עשרה יחידות, שכל אחת מכונה שעה. אורך השעה היה תלוי בגודל היום. תפילת השחר – תפילת "שמונה עשרה" של השחרית, עד חצות – זמנה עד חצות היום ; רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: עד ארבע שעות – של היום, שהן שליש היום . תפילת המנחה – תפילת "שמונה עשרה" של המנחה, עד הערב – זמנה עד שקיעת החמה ; רבי יהודה א ו מר: עד פלג המנחה – זמנה עד חצי זמן המנחה, כלומר, עד מחצית הזמן שמתשע שעות ומחצה של היום (שהוא תחילת זמן המנחה) ועד שקיעת החמה. נמצא שלדברי רבי יהודה, תפילת המנחה היא עד שעה ורבע קודם סוף היום . תפילת הערב – תפילת "שמונה עשרה" של הערבית, אין לה קבע – אין לה זמן קבוע, אלא אפשר להתפלל אותה כל הלילה . ושל ה מוספין – תפילת המוסף בשבתות ובימים טובים, כל היום – זמנה כל היום (בעדי הנוסח הבבליים של המשנה נוסף 'רבי יהודה אומר: עד שבע שעות') . • • •

תלמוד במשנה שנינו: "תפילת השחר עד חצות" כול'. מה המקור בכתוב לחובת תפילה? - מביאים ברייתא (המציעה מדרש): כתיב: – כתוב: "לְאַהֲבָה אֶת י'י אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא,יג) - ויש לדרוש את הכתוב "ולעובדו בכל לבבכם": וכי יש עבודה (קיצור הצירוף: עבודת אלוהים) בלב? – והרי עבודת ה' האמורה סתם משמעה הקרבת קורבנות! ואי זו היא עבודת ה' שהיא בלב ? זו תפילה – תפילה היא עבודת ה' בלב, כיוון שהתפילה היא המחשבה שהאדם חושב בליבו . וכן הוא – הכתוב, אומר (בפרשת מסירות הנפש של דניאל על התפילה והצלתו משיני האריות בגוב) : "אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ" (דניאל ו,יז) – אלוהיך אשר אתה עובד אותו תמיד, הוא יושיעך (יצילך. כך אמר המלך דריווש המדי לדניאל). - וכי יש פולחן (עבודת אלוהים) בבבל? – והרי אין הקרבת קורבנות בבבל! ואי זו היא עבודת ה' שעבד דניאל תמיד בבבל ? זו תפילה – שדניאל התפלל לה', כמו שכתוב בפסוק המובא להלן. מכאן שתפילה נקראת עבודה (דניאל הובא בפקודת נבוכדנצר מירושלים לבבל בהיותו עדיין ילד, ולימים נתמנה להיות אחד משלושת שרי העל במלכות בבל, והחזיק במשרה זו גם במלכות מדי) . ב ספרי דברים פסקה מא נאמר: "ולעובדו" - זו תפילה. - אתה אומר: זו תפילה, או אינו אלא עבודה (עבודת מזבח)? - תלמוד לומר: "בכל לבבכם ובכל נפשכם" - וכי יש עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר: "ולעובדו" - זו תפילה. וכן דויד אומר: "תיכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפיי מנחת ערב" (תהילים קמא,ב) (הרי שמשווה תפילה לקורבנות), ואומר: "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה" וגו' (דניאל ו,יא), ואומר: "וכמקרביה לגבא לדניאל בקל עציב זעק ענא מלכא ואמר לדניאל דניאל עבד אלהא חייא אלהך די אנת פלח ליה בתדירא היכל לשיזבותך מן אריותא" (דניאל ו,כא) - וכי יש פולחן בבבל? הא מה תלמוד לומר: "ולעובדו" - זו תפילה. וב מדרש שמואל ב,י נאמר: "וחנה היא מדברת על ליבה" (שמואל א א,יג) - כתיב: "לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם" (דברים יא,יג) - וכי יש עבודה בלב? אי זו? זו תפילה. ודכוותה: "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא" (דניאל ו,יז) - וכי יש פולחן בבבל? אי זו? זו תפילה. ב בבלי תענית ב,א אמרו: ...תניא: "לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם" (דברים יא) - איזו היא עבודה שהיא בלב? - הווי אומר: זו תפילה... בכמה כתבי יד של הבבלי אין הפסקה שבה ברייתא זו. אף ראשונים הביאו ברייתא זו מן הירושלמי כאן, ומשמע שלא גרסו את הפסקה בבבלי. לכן יש לקבוע שהפסקה אינה מקורית בבבלי, וברייתא זו מן הירושלמי חדרה לחלק מכתבי היד של הבבלי (על פי "על קטע ירושלמי שחדר לבבלי", "ספר היובל לרב מרדכי ברויאר", עמודים 593-599). ומביאים ברייתא נוספת: יכול (קיצור של הצירוף: "יכול אתה לומר") יהא מתפלל שלשתן כאחת! – אולי יעלה על דעתך שיתפלל שלוש התפילות של כל יום בבת אחת (זו אחר זו)! - פירש (כתב בפירוש) בדניאל: – הכתוב פירש את הדבר (התשובה על שאלתך) בתפילתו של דניאל (בפרשה הנזכרת לעיל): "וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ " (דניאל ו,יא) – ופעמים שלוש (ושלוש פעמים) ביום הוא בורך (כורע) על ברכיו, ומתפלל ומודה לפני אלוהיו. הרי שדניאל התפלל שלוש תפילות בשלושה זמנים נפרדים ביום. מכאן למדים שאין מתפללים שלוש התפילות בבת אחת . יכול יהא מתפלל לכל רוח (כינוי לכל צד מארבעת הצדדים העיקריים: מזרח, מערב, צפון, דרום) שירצה! – אולי יעלה על דעתך שיתפלל לכל כיוון שיבחר לו! - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (בדניאל בפסוק שלעיל): "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם" (דניאל ו,יא) – וחלונות פתוחים לו בעלייתו (בעליית ביתו) נגד (מול, כלפי) ירושלים. ודניאל התפלל כנגד החלונות שכנגד ירושלים. מכאן למדים שיש להתפלל לכיוון ירושלים והמקדש (ואפילו לאחר חורבן המקדש), מפני שהשכינה שורה במקדש . יכול משבאו לגולה כן (בכתב יד רומי אין מילה זו) ! – אולי יעלה על דעתך שאחרי שגלו ישראל לבבל ובטלו הקורבנות התקינו את שלוש התפילות במקום הקורבנות, אבל לפני כן לא התפללו אלא תפילה אחת! - תלמוד לומר: – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (בדניאל בפסוק שלעיל): " וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה" (דניאל ו,יא) – ופעמים שלוש ביום הוא בורך (כורע) על ברכיו, ומתפלל ומודה לפני אלוהיו, כל עומת אשר (כשם ש-) היה עושה מלפני זה. הרי שדניאל התפלל שלוש תפילות לפני גלותו לבבל. מכאן למדים שהתקינו את שלוש התפילות בזמן שבית המקדש הראשון היה קיים .

יכול יהא מתפלל שלשתן בכל שעה שירצה! – אולי יעלה על דעתך שיתפלל שלוש התפילות של כל יום בזמנים שיקבע לו! (שכן הכתוב בדניאל סתם ולא פירש מה היו זמני התפילות שהתפלל) - כבר (בכתב יד רומי אין מילה זו) פירש דוד (בכתב יד רומי: 'בדוד') : – הכתוב פירש את הדבר (התשובה על שאלתך) בתפילתו של דויד: "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה " (תהילים נה,יח) – שלוש פעמים ביום אני זועק בתפילתי. הרי שדויד (שחיבר את המזמור הזה לפי הכתובת שבראש המזמור) התפלל שלוש תפילות בזמנים קבועים ביום, בערב ובבוקר ובצהריים. מכאן למדים שאין מתפללים שלוש התפילות אלא בזמנים קבועים ("ערב" רומז לתפילת ערבית, ו"בוקר" לתפילת שחרית, ו"צהריים" לתפילת מנחה) . לפי "פירושים וחידושים בירושלמי" יש לגרוס בתחילת הברייתא: " יכול יהא מתפלל בכל שעה שירצה! " - אולי יעלה על דעתך שיתפלל ויחזור ויתפלל כל היום כולו כמה תפילות שירצה! ולמדו מדניאל שלא יתפלל אלא שלוש תפילות ביום, וכאן יש לגרוס: " יכול יהא מתפלל שלושתן כאחת! " - אולי יעלה על דעתך שיתפלל שלוש התפילות של כל יום בבת אחת! ולמדו מדויד שזמני התפילות הם ערב ובוקר וצהריים. יכול יהא מגביה (מרים) קולו ומתפלל! – אולי יעלה על דעתך שהמתפלל מותר להגביה את קולו בתפילתו! - פירש בחנה: – הכתוב פירש את הדבר (התשובה על שאלתך) בתפילתה של חנה: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ" (שמואל א א,יג) – כשהתפללה, דיברה בליבה, חשבה בליבה, הרהרה. מכאן למדים שהמתפלל אסור להגביה את קולו בתפילתו . יכול יהא מהרהר (חושב) בלב! – אולי יעלה על דעתך שהמתפלל מותר להרהר בליבו את התפילה! - תלמוד לומר: – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (בחנה בפסוק שלעיל): "רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת" (שמואל א א,יג) – כשהתפללה, שפתיה נעו כאילו הוציאה דברים מפיה. מכאן למדים שהמתפלל אסור להרהר בליבו את התפילה . הא כיצד? – איך ייתכן שלא יגביה קולו וגם לא יהרהר בלב? מרחיש (לוחש, מביע) בשפתותיו (בכתב יד רומי: 'בשפתיו') – המתפלל מבטא בשפתיו את התפילה . ב תוספתא ברכות ג,ו שנו: יכול יהא מתפלל והולך כל היום כולו (יכול יאריך אדם בתפילה אחת כל היום כולו)! - פירש בדניאל: "וזמנין תלתה ביומא" וגו'. יכול כשבא לגולה (כשבטלו הקורבנות התקינו שלוש תפילות)! - תלמוד לומר: "כל קבל די הווא עבד מן קדמת דנא". יכול יהא משמיע קולו (בתפילתו)! - פירש בחנה, שנאמר: "וחנה היא מדברת על ליבה". יכול יהא כוללן כולן בבת אחת (שיתפלל שלוש התפילות בבת אחת)! - פירש בדויד, שנאמר: "ערב ובוקר וצהריים אשיחה ואהמה", "ערב" - זו תפילת ערבית, "בוקר" - זו תפילת שחרית, "וצהריים" - זו תפילת מנחה... ברייתא זו דבוקה לשלפניה ("כשהיה רבי עקיבא מתפלל עם הציבור היה מקצר בפני כולם, וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזווית זו ומוצאו בזווית אחרת, מפני הכרעות והשתחוואות"), ופירוש הדברים הוא: מכיוון ששיבחו את רבי עקיבא שהאריך כל כך בתפילתו, יכול יאריך אדם בתפילה אחת כל היום כולו, כבר פירש בדניאל וכו', כלומר, חייב אדם להתפלל שלוש תפילות. ולפי זה אין כאן עניין לדברי רבי יוחנן שיכול אדם להתפלל כל היום כולו, כלומר, כמה תפילות שירצה ("תוספתא כפשוטה"). יש הבדלים בין הברייתא שבתוספתא ובין הברייתא שבירושלמי. בתוספתא שאלו בתחילתה: "יכול יהא מתפלל והולך כל היום כולו!", מה שלא שאלו בירושלמי. בתוספתא למדו שלוש תפילות ביום מדניאל, ואילו בירושלמי למדו מדניאל שלא יתפללו את שלוש התפילות ביום בפעם אחת אלא בזמנים נפרדים, אבל לא היו צריכים ללמוד שלוש תפילות ביום. השאלה ששאלו בירושלמי בתחילת הברייתא "יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת!" היא השאלה ששאלו בתוספתא בהמשך הברייתא "יכול יהא כוללן כולן בבת אחת!". בירושלמי השיבו על השאלה הזו מהכתוב בדניאל, ואילו בתוספתא השיבו עליה מהכתוב בדויד. נראה שבתוספתא למדו מדויד שיתפללו את שלוש התפילות ביום בזמנים נפרדים וגם בזמנים קבועים. שתיים מהשאלות בברייתא שבירושלמי אינן בברייתא שבתוספתא, ואילו שאלה בסופה של הברייתא שבתוספתא (שלא הובא כאן) אינה בברייתא שבירושלמי. ב בבלי ברכות לא,א אמרו: יכול יתפלל אדם כל היום כולו! - כבר מפורש על ידי דניאל, שנאמר: "וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה" (דניאל ו). יכול משבא דניאל לגולה הוחלה (נעשה חולה ונחלש, ולא היה יכול להתפלל כל היום כולו)! - תלמוד לומר: "כל קבל די הווא עבד מן קדמת דנא" (שם). יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה! - כבר מפורש על ידי דניאל: "וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם" (שם). יכול יהא כוללן בבת אחת (שיתפלל שלוש התפילות בבת אחת)! - כבר מפורש על ידי דויד, שנאמר: "ערב ובוקר וצהריים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהילים נה). יכול ישמיע אדם קולו בתפילתו! - כבר מפורש על ידי חנה, שנאמר: "וקולה לא יישמע" (שמואל א א). סדר השאלות והתשובות בברייתא שבירושלמי ובברייתא שבבבלי דומה. אבל השאלה הראשונה בברייתא שבבבלי היא השאלה הראשונה בברייתא שבתוספתא. בשאלה השנייה יש בבבלי תוספת מילה ("הוחלה") שאינה בתוספתא (בכתבי היד) ובירושלמי. השאלה ששאלו בבבלי "יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה!" ישנה בירושלמי ואינה בתוספתא. ואילו השאלה "יכול יהא כוללן בבת אחת!" והתשובה עליה בבבלי הן כמו בתוספתא. השאלה בסופה של הברייתא שבירושלמי אינה בברייתא שבבבלי. אבל שאלה בסופה של הברייתא שבתוספתא (שלא הובא כאן) ישנה גם בסופה של הברייתא שבבבלי (שגם כן לא הובא כאן). בבבלי שם למדו עוד מהכתוב בדניאל, שיתפלל אדם בבית שיש בו חלונות. הברייתא בתוספתא ובבבלי אוסרת השמעת קול בתפילה, לעומת הברייתא בירושלמי האוסרת הגבהת קול, אך ייתכן שהשמעת קול בלבד ללא הגבהתו מותרת על פי הירושלמי (ראה להלן על חילוף מנהג בין ארץ ישראל לבבל). ב מדרש שמואל ב,י נאמר: יכול יהא אדם מתפלל לכל רוח שירצה! - פירש בדניאל: "וכווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם" (דניאל ו,יא). - יכול יהא אדם מתפלל [יש להוסיף כמו בירושלמי: שלושתן] בכל שעה שירצה! - פירש בדניאל: "וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי" (שם). - יכול מכיוון שבא לבבל! - תלמוד לומר: "כל קבל די הווה עבד מן קדמת דנא" (שם). - יכול יהא אדם מתפלל שלושתן כאחת! - פירש בדויד: "ערב ובוקר וצהריים אשיחה ואהמה" (תהילים נה,יח). - יכול יהא אדם מגביה קולו בתפילתו! - פירש בחנה: "וחנה היא מדברת על ליבה". - יכול יהא מהרהר בלב! - תלמוד לומר: "רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע". במדרש שמואל יש להחליף את השאלות "יכול יהא אדם מתפלל שלושתן בכל שעה שירצה!" ו"יכול יהא אדם מתפלל שלושתן כאחת!" זו בזו, כמו שהוא בירושלמי. במדרש שמואל סדר שלוש השאלות הראשונות הוא כסדר התשובות על פי הכתוב בדניאל, שלא כמו בירושלמי ובבבלי. ב דברים רבה (וילנא) ב,א נאמר: "ואתחנן אל ה'" - הלכה: אדם מישראל שהיה עומד ומתפלל, מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול? - כך שנו חכמים: היה עומד ומתפלל, יכול ישמיע קולו! - כבר פירשה חנה: "וחנה היא מדברת על ליבה" (שמואל א). - יכול יהא מתפלל שלושתן כאחת! - כבר פירש בדניאל: "וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה" (דניאל ו). - יכול יהא מתפלל בכל שעה שירצה! - כבר פירש דויד: "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהילים נה). במדרש שמואל הדרשות על הפסוק שבדניאל הן לפי סדר הדברים שבו, אולם הירושלמי מתחיל לדרוש אמצע הפסוק ואחר כך הוא דורש ראשו וסופו, והוא סדר מוזר, אלא שגם בנוסח ברייתא זו שבבבלי אין הדרשות לפי סדר הדברים שבדניאל. ודע שבין במדרש שמואל ובין במדרש דברים רבה הגרסה היא: "יכול יהא מתפלל בכל שעה שירצה! - פירש בדניאל... יכול יהא מתפלל שלושתן כאחת! - פירש בדויד...", והיא הגרסה העיקרית. ופירושה, שמתחילה למדו מדניאל שאין לאדם להתפלל בכל שעה שירצה, ובלשון הבבלי והתוספתא: "יכול יתפלל אדם כל היום כולו!...", אלא יהא מתפלל שלוש פעמים, ועוד למדו מהפסוק שבתהילים, שלא רק שמניין התפילות מוגבל, אלא גם זמנן: ערב ובוקר וצהריים, ואין יכול להתפלל שלושתן כאחת, ובלשון הבבלי והתוספתא: "יכול יהא כוללן בבת אחת!...". ויש בידינו לעמוד על תולדתה של הגרסה המשובשת שבירושלמי. בראשונה נתווספה המילה "שלושתן" ב"יכול" הראשון על ידי אשגרה של "שלושתן" ב"יכול" השני, ואחר כך הוכרחו להפוך סדר הדברים, שכן הדעת נותנת שמתחילה עלתה בידם להוכיח מדניאל שלא יהא מתפלל שלושתן כאחת, כלומר, שלוש תפילות תכופות זו אחר זו, ואחר כך הוציאו מהפסוק שבתהילים שגם לא יהא מתפלל שלושתן בכל שעה שירצה, בשלוש שעות חלוקות, אלא דווקא ערב ובוקר וצהריים. ומעניין הדבר, שאף שבהוצאה ראשונה של דברים רבה הגרסה היא כמו במדרש שמואל, בכל ההוצאות האחרות כבר הוגה על פי הירושלמי. ובמדרש שמואל (בובר) הוגה ונוסף "שלושתן" ב"יכול" הראשון ויצא שכרו בהפסדו ("פירושים וחידושים בירושלמי"). ב מדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'מקץ' סימן ט וב מדרש תנחומא (בובר) פרשת 'מקץ' סימן יא נאמר: ילמדנו, רבנו, עד כמה תפילות חייב אדם להתפלל ביום? - כך שנו רבותינו: אין מתפללים יותר משלוש תפילות שתיקנו אבות העולם. אברהם תיקן תפילת שחרית... יצחק תיקן תפילת מנחה... יעקב תיקן תפילת ערבית... ואף דניאל כתיב ביה: "וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי" וגו' (דניאל ו,יא). ולא פירש באיזה שעה (="יכול יהא מתפלל שלושתן כאחת!" שבמדרש שמואל ובמדרש דברים רבה לפי "פירושים וחידושים בירושלמי"). בא דוד ופירש: "ערב ובוקר וצהריים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהילים נה,יח). לפיכך אין אדם רשאי להתפלל יותר משלוש תפילות ביום. ורבי יוחנן אמר: ולוואי מתפלל אדם והולך כל היום כולו. שאל אנטונינוס את רבנו הקדוש: מהו להתפלל בכל שעה? אמר ליה: אסור... ומה אתה בשר ודם השואל בשלומך בכל שעה אתה אומר: מבזה במלכות, מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה שלא יהא אדם מטריחו בכל שעה. לפי מדרש תנחומא, הדרשה בברייתא "יכול יהא מתפלל והולך כל היום כולו! - פירש בדניאל..." היא על דעת האומר שאסור להתפלל בכל שעה, ולכן לא התפלל דניאל אלא שלוש פעמים ביום. ונחלק על דיעה זו רבי יוחנן ואמר: ולוואי מתפלל אדם והולך כל היום כולו ("פירושים וחידושים בירושלמי").

אמר רבי יוסי בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : מן הפסוק הזה – האמור בתפילתה של חנה, שהובא לעיל, את (אתה) לָמֵד (לומד) ארבעה דברים – בעניין תפילה : "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ" (שמואל א א,יג) – כשהתפללה, דיברה בליבה, חשבה בליבה, הרהרה, - מיכן (מכאן) שהתפילה צריכה כוונה – המתפלל צריך לכוון את ליבו לתפילה, ולא יהרהר בתפילה בדברים אחרים ; "רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת" (שם) – כשהתפללה, שפתיה נעו כאילו הוציאה דברים מפיה, - מיכן שהוא – המתפלל, צריך להרחיש (לוחש, מביע) בשפתותיו (בכתב יד רומי: 'בשפתיו') – צריך לבטא בשפתיו את התפילה ; "וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (שם) – לא השמיעה שום קול, - מיכן שלא יהא אדם מגביה את קולו ויתפלל – המתפלל אסור להגביה את קולו בתפילתו ; "וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה" (שם) – עלי הכוהן חשב שהיא שיכורה, - מיכן שהשכור אסור להתפלל – שכן כתוב לאחריו: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ!", שגער בה עלי משום שחשד בה שהיא מתפללת כשהיא שיכורה, והשיכור אסור להתפלל, כי השכרות מבלבלת את דעתו (אבל לפי פשוטו של מקרא, עלי טעה בחנה ולא הבחין בה שהיא מתפללת, וחשב אותה לשיכורה, בראותו שהיא מניעה את שפתיה אבל אינה מדברת, כי כן דרך השיכור) . ב בבלי ברכות לא,א אמרו: אמר רב הונא / רב המנונא: כמה הלכתא גברתא איכא למשמע מהני קראי דחנה: "וחנה היא מדברת על ליבה" (שמואל א א) - מכאן למתפלל שצריך שיכוין את ליבו; "רק שפתיה נעות" (שם) - מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו (יבטא בשפתיו את דברי התפילה); "וקולה לא יישמע" (שם) - מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפילתו / מכאן למתפלל שצריך שתהא תפילתו בלחש; "ויחשבה עלי לשיכורה" (שם) - מכאן ששיכור אסור להתפלל. התפילה צריכה כוונה ב תוספתא ברכות ג,ד שנו: המתפלל צריך שיכוין את ליבו (שיפנה את ליבו מטרדות ומחשבות ויכוון אותו לתפילה). וב בבלי ברכות לא,א אמרו: תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את ליבו. וב ירושלמי ברכות א,ב ו שבת א,ב אמרו: אמר רבי יוסי: קרית "שמע" אינה צריכה כוונה, תפילה צריכה כוונה. השכור אסור להתפלל ב ירושלמי תרומות א,ד אמרו: אבא בר רב הונא אמר: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו תחנונים. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו גידופים. - אי זהו שתוי? כל ששתה רביעית. שיכור? אפילו שתה פחות [מ]רביעית (כתב יד רומי: אפילו פחות מרביעית. מגיה במסירה שלפנינו: ששתה יותר). - תמן אמרין: כל שאינו יכול לדבר עם המלך. וב מדרש שמואל ב,י נאמר: אבא בר רב הונא אמר: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו תחנונים. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו גידופים. - אי זהו שתוי ואי זהו שיכור? שתוי - פחות מרביעית, שיכור - רביעית. - תמן אמרין: כל שאינו יכול לדבר עם המלך. וב בבלי עירובין סד,א אמרו: אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו תפילה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו תועבה. היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? - שתוי - כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור - כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. • • •

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות א,ה. ב תוספתא ברכות ג,ה שנו: כשהיה רבי עקיבא מתפלל עם הציבור היה מקצר בפני כולם (קיצר וגמר לפני שגמרו כולם), וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזווית (במקום) זו ומוצאו בזווית אחרת, מפני הכרעות והשתחוואות. יש ראשונים שפירשו, שהכריעות שכרע רבי עקיבא היו בשעת התחנונים שהיה אומר אחרי תפילת שמונה עשרה ולא בתפילה עצמה, כדי שלא יסתור הדבר הלכות בעניין התפילה. ויש ראשונים שפירשו כמשמעות הדברים, שהיה זה בתפילה עצמה. הברייתא שהובאה לעיל ("יכול יהא מתפלל...") דבוקה לברייתא זו המספרת על רבי עקיבא שהאריך בתפילתו וכרע והשתחווה בה. כך הוא בתוספתא וכן בבבלי ברכות לא,א (בבבלי נכנס מאמר של רבי חייא בר אבא בין שתי הברייתות, כיוון שאף הוא למד הלכה אחת בעניין תפילה מהפסוק בדניאל שהובא בברייתא). נראה שבירושלמי הובאה הברייתא על רבי עקיבא לפני הברייתא שהובאה לעיל, כמו שהוא בתוספתא ובבבלי, אלא שבירושלמי שלפנינו נשמטה הברייתא על רבי עקיבא. הקטע המובא בירושלמי כאן מוסב על ברייתא זו שנשמטה. מציעים מקור אמוראי חולק: מילתיה דחנן בר אבא (רב חנן בר רבא, אמורא בבלי בדור השני) פליגא – דבריו של חנן בר אבא חלוקים (מדבריו להלן יש ללמוד שהוא חולק על רבי עקיבא) , דחנן בר ווא (=בא=אבא) אמר לחבריא: – אמר לחברים (חכמים או תלמידים): נימר לכון מילתא טבתא (לכאורה צריך לומר: 'מילא טבא', ואפשר ששמרו על לשונו הבבלית של חנן בר אבא ("אוצר לשונות ירושלמיים")) דחמית לרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) עביד – נֹאמַר (אומַר) לכם דבר טוב שראיתי את רב עושה , ואמרתה קומי שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) וקם ונשקי על פומי(ה) (צריך לומר: 'פ י מי') – ואמרתי אותה (את הדבר) לפני שמואל ועמד ונשק אותי על פי (כלומר, מה משובח הוא מה שדיבר פי (על פי הלכות ארץ ישראל מן הגניזה עמוד קלו בעניין אחר)) : "ברוך אתה" – כשרב אומר בתפילה "ברוך אתה", - שוחח (בכתב יד רומי: 'שוחה'. - כופף קומתו, מרכין ראשו) , בא (הגיע) להזכיר את השם (כינוי לאלוהים) - זוקף (מעמיד ישר ולא כפוף) – לפי חנן בר רבא, רב היה שוחה בתפילתו, אבל לא היה כורע ומשתחווה, ואילו רבי עקיבא היה כורע ומשתחווה (יורד על ברכיו ומשתטח במלוא קומתו) בתפילתו, ומכאן שהמעשה ברב שאמר חנן בר אבא חולק על רבי עקיבא . שמואל אמר: ונא אמרית טעמא: – ואני אמרתי את הטעם (המקור בכתוב לדבר זה שעשה רב): "י'י זֹקֵף כְּפוּפִים" (תהילים קמו,ח) – ויש למצוא רמז בכתוב הזה, שבהזכרת שם ה' יש לאדם להיות זקוף מכפיפתו . ומציעים קושיה (על המעשה ברב): אמר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : לא מסתברא דלא אמר אלא (בכתב יד רומי ובמקבילה אין שתי המילים האחרונות. ואולי נצטרפו במסירה שלפנינו שני לשונות: 'לא מסתברא דלא' ו-'לא אמר אלא', ואם כן, הלשון הראשון עיקר ("אוצר לשונות ירושלמיים")) – לא מסתבר אלא " וּ מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא" (מלאכי ב,ה) ! – מסתבר יותר לומר היפוכו של האמור לפני כן, שהמתפלל אינו זקוף כשהוא מזכיר את השם, כיוון שכך יש לדרוש מן הכתוב "מפני שמי ניחת הוא" - בעת הזכרת שם ה', על האדם להטות גופו כלפי מטה! (פירוש הכתוב הזה הוא, שהכוהנים שהם משבט לוי חרדו מפני שמו של ה'). ומתרצים (בדחיית ההוכחה לטענה שהועלתה לפני כן): אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אילו הוה כתיב: – אילו היה כתוב: 'בשמי ניחת הוא' - הוה (בכתב יד רומי ובמקבילה אין מילה זו) יאות – היה יפה (הכתוב הזה יכול היה להוכיח שהמתפלל אינו זקוף כשהוא מזכיר את השם, אילו נאמר בו 'בשמי ניחת הוא') . לית כתיב אלא: – אין כתוב אלא: "מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא" - קודם עד שלא הזכיר (בכתב יד רומי: 'יזכיר') את השם כבר נ י חת הוא – יש לדרוש מן הכתוב שהמתפלל שוחה לפני שהוא מזכיר את ה', כשאומר "ברוך אתה" ("מפני" נדרש כמו 'לפני'), אבל לא כשהוא מזכיר את השם, כמו שעשה רב . עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל. יש שפירשו, שחנן בר אבא חולק על מה שנאמר למעלה שאסור להגביה קולו בתפילה, שהרי הוא מספר על רב היכן היה שוחה והיכן היה זוקף, ומכאן שרב התפלל בקול רם, שלולא כן איך ידע את מנהגו של רב. ופירוש זה מתמיה, שהרואה אדם שוחה כשמתחיל להתפלל ומיד זוקף, יודע ששחה ב"ברוך" וזקף בשם. ומלבד זה, לפי הירושלמי אסור רק להגביה קולו, כלומר, להתפלל בקול רם, ואולם מותר להשמיע קולו, וחנן בר רבא כשעמד סמוך לרב היה יכול לשמוע כל מילה ומילה שהתפלל רב מבלי שהגביה רב את קולו. ואין ספק שחסר כאן מאמר כעין זה: "כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי" (שמואל א א,טז) - מיכן שכל המרבה בהשתחוויות הרי זה נענה. מילתיה דחנן וכו'. ובראשונה הביאו את הדרשה ש"שׂיחי" היא כמו "שׁיחי", אולם העירו שאין כן דעתו של חנן בשם רב שהוא אומר שצריך לזקוף בשם ולכן אל ירבה בהשתחוויות יותר מדי ("פירושים וחידושים בירושלמי"). פירושנו לקטע הזה דומה למה שכתב ב"פירושים וחידושים בירושלמי", אלא שלפי דבריו הקטע הזה מוסב על מאמר שלא נמצא כמותו בשום מקור, ואילו לפי פירושנו הקטע הזה מוסב על הברייתא המספרת על רבי עקיבא. "מילתיה דחנן בר אבא פליגא ד-" לא שייך לכאן, והסופר היה צריך להתחיל: "חנן בר ווא אמר לחבריא..." וטעה, מפני שהעתיק זה מברכות א,ה ("על הירושלמי", עמוד 14). וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל". אף אם המילים "מילתיה דחנן בר אבא פליגא ד-" יתירות כמו שכתבו ב"על הירושלמי" וב"שערי תורת ארץ ישראל", צריך לפרש שהקטע הזה מובא כאן בהקשר לברייתא המספרת על רבי עקיבא. • • •

לפי הברייתא לעיל, וכן אמר רבי יוסי בר חנינא לעיל, לא יהא אדם מגביה את קולו ומתפלל. מביאים כאן סיפורים על אמוראים שהיו מתפללים בקול. מספרים: רבי אבא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) מצלי בקלא – היה מתפלל בקול . ומספרים עוד: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) , כד הוה מצלי בכנישתא – כשהיה מתפלל ב(בית) הכנסת , הוה מצלי בלחישה (בכתב יד רומי: 'בלחשה') – היה מתפלל בלחש (בקול נמוך, ולא היה מתפלל בקול גבוה, כדי שלא להפריע ולבלבל את האחרים המתפללים שם) ; כד הוה מצלי בביתא – כשהיה מתפלל בבית , הוה מצלי בקלא – היה מתפלל בקול, עד דיילפון בני בייתיה צלותיה מיניה – עד שלמדו בני ביתו את תפילתו ממנו (שהתפלל הרבה בביתו בנוסח קבוע ושמעו בני ביתו את קולו) . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי, בנו של רבי יונה) : ובני ביתא דאבא ילפא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' ילפון ') צלותא מיניה (המאמר הזה הושלם במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי) – ובני הבית של אבא (רבי יונה) למדו את התפילה ממנו (שרבי יונה התפלל הרבה בביתו ושמעו בני ביתו את קולו. - רבי מנא בא לאשר את מה שסיפרו על רבי יונה אביו) . לאחר שסיפרו על רבי יונה שהתפלל בקול "עד דיילפון בני בייתיה צלותיה מיניה", נראים דברי רבי מנא החוזר על כך כמיותרים. ואולי מקומן של המילים "עד דילפון..." בסיפור על רבי אבא בר זבדא ולא בסיפור על רבי יונה, אלא שבגרסה שלפנינו הועברו המילים האלו בטעות מהסיפור הראשון לסיפור השני בשל המילים הדומות שלפניהן "מצלי בקלא", ואם כן, יש צורך בדברי רבי מנא שבא להוסיף על הסיפור על רבי יונה מעין מה שסיפרו על רבי אבא בר זבדא. ב בבלי ברכות כד,ב אמרו: המשמיע קולו בתפילתו - הרי זה מקטני אמנה. המגביה קולו בתפילתו - הרי זה מנביאי השקר. אמר מר: המשמיע קולו בתפילתו - הרי זה מקטני אמנה. - אמר רב הונא: לא שנו אלא שיכול לכוין את ליבו / דעתו בלחש, אבל אין יכול לכוין את ליבו / דעתו בלחש - מותר (להשמיע קולו); והני מילי - ביחיד (המתפלל לבדו) / בינו לבין עצמו, אבל בציבור - לא. - מאי טעמא? - דילמא אתי למיטרד ציבורא. בבבלי אסרו אף להשמיע קול בתפילה. ואילו בירושלמי לא אסרו אלא להגביה קול בתפילה, ומשמע שמותר להשמיע קול בתפילה. בבבלי התירו למתפלל ביחיד להשמיע קול בתפילה, ובירושלמי סיפרו שאמוראים כשהתפללו ביחיד הגביהו קול בתפילה. ב ספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן מג נאמר: אנשי מזרח מתפלל אדם שמונה עשרה ברכות בלחש, ובני ארץ ישראל בקול רם, להרגיל העם (ללמד את העם שאינם יודעים להתפלל). מנהג בבל היה להתפלל בלחש, ומנהג ארץ ישראל היה להתפלל בקול. הטעם השנוי בחילוק זה "להרגיל העם" הוא מה שסיפרו בירושלמי כאן על רבי יונה שהתפלל בקול עד שלמדו בני ביתו תפילתו. יש שטען שחילוף המנהג קדום, ובני ארץ ישראל נהגו להתפלל בקול מתקופת המשנה והתלמוד. יש חולק וסובר שראשית המנהג הארץ ישראלי להתפלל בקול הוא מאמצע תקופת האמוראים, אולם בתקופת התנאים התפללו ללא השמעת קול הן בבבל והן בארץ ישראל ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 86). • • •

שואלים: מאיכן (מהיכן) למדו שלש תפילות? – מה המקור שממנו למדו חכמים שזמנן של שלוש התפילות ביום הוא בבוקר ובצהריים ובערב? ומשיבים (תשובה אחת): רבי שמואל בר נחמני (בכתב יד רומי: ' נחמן '. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: כנגד (לעומת, בהקבלה ל-) שלש ( ה ) פעמים שהיום משתנה (מתחלף) על הבריות (בני האדם) – זמנן של שלוש התפילות ביום הוא כנגד הזמנים שבהם היום משתנה ביחס לבני האדם. תפילת שחרית היא כנגד השתנות היום בבוקר בשעת זריחת השמש, תפילת מנחה היא כנגד השתנות היום בצהריים בשעת מעבר השמש מצד המזרח של השמים לצד המערב, ותפילת ערבית היא כנגד השתנות היום בערב בשעת שקיעת השמש . ומוסיפים: בשחר (בשעת בוקר מוקדמת) צריך אדם (בכתב יד רומי אין מילה זו) לומר: מודה אני לפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי, שהוצאתני מאפילה – מהחושך שהיה בלילה, לאורה – לאור בבוקר . במנחה – בצהריים, כשהשמש באמצע השמים, צריך אדם (בכתב יד רומי אין מילה זו) לומר: מודה אני לפניך (צריך לומר: 'יהי רצון מלפניך', כמו שהוא בבראשית רבה) , י'י אלהיי ואלהי אבותיי, כשם שזכיתני לראות החמה (בכתב יד רומי: 'שכשם שראיתי את החמה') במזרח – בבוקר , כך זכיתי (צריך לומר: ' תזכני ' או: ' זכיני ') לראות (בכתב יד רומי: 'ל[ר]אותה') במערב – בערב . בערב צריך (בכתב יד רומי נוסף 'אדם') לומר: יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי, כשם (בכתב יד רומי: 'שכשם') שהייתי באפילה – בלילה שעבר, והוצאתני לאורה – בבוקר , כך תוציאיני מאפילה – בלילה הבא, לאורה – בבוקר מחר. האמירה בשחר ("מודה אני...") היא הודאה על העבר, והאמירות במנחה ובערב ("יהי רצון...") הן תפילה על העתיד. - שלוש האמירות הללו הן עניין בפני עצמו, ואינן עניין לשלוש התפילות שחרית מנחה וערבית שאנו עוסקים בהן כאן. קטע זה הוא תוספת שהוסיפו בירושלמי (ובבראשית רבה) על דברי רבי שמואל בר נחמן .

ומשיבים עוד (תשובה שנייה): רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: תפילות מאבות למדום (בכתב יד רומי: 'למדו', וכן הוא במקבילה בירושלמי פסחים ה,א שקוצרה על ידי הסופרים והזכירו את תחילתה (מימרה זו) ואת סופה (סוף הלכה זו), והיא הועתקה לפסחים מפני שנזכרה בה המשנה שם) – חכמים למדו את זמנן של שלוש התפילות ביום מהזמנים שבהם התפללו שלושת האבות, כמבואר להלן . תפילת השחר מאברהם אבינו (בכתב יד רומי: 'מאבינו אברהם') – שנאמר (במהפכת סדום) : "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי י'י" (בראשית יט,כז) – אברהם הזדרז לקום בבוקר ללכת אל המקום שהתייצב שם לפני ה' , ואין עמידה אלא תפילה – אין משמעה של לשון עמידה שנאמרה כאן אלא עמידה בתפילה , כמה דתימר (כמה דאת אמר) : – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בעניין המגפה בגלל החטא בבעל פעור): "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה " (תהילים קו,ל) – פינחס עמד והתחנן (התפלל) או שפט (עשה דין והרג את איש ישראל שחטא עם המדיינית), והמגפה נעצרה (פלל משמעו במקרא: א. שפט; ב. התחנן (בניין פיעל); ג. התפלל (בניין התפעל)). הרי שנאמרה לשון עמידה בקשר לתפילה (בקשר ל'פלל' במשמע השני, שהוא קרוב למשמע השלישי), ומכאן שאברהם עמד בתפילה בבוקר. זמנה של תפילת שחרית הוא הזמן שבו התפלל אברהם . תפילת המנחה מיצחק אבינו (בכתב יד רומי: 'מאבינו יצחק') – שנאמר (בנישואי יצחק ורבקה) : "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב " (בראשית כד,סג) – יצחק יצא אל השדה סמוך לשקיעת החמה כדי לטייל או לדבר , ואין שיחה אלא תפילה – אין משמעה של לשון שיחה שנאמרה כאן אלא תפילה (שׂח מהשורש שׂוח משמעו במקרא: טייל. שׂח מהשורש שׂיח משמעו במקרא: דיבר, הגה, סיפר. שיחה היא תפילה לפי המשמע של שׂח מהשורש שׂיח) , כמה דתימר (בכתב יד רומי: 'כמה דתמר '. - 'דתמר' היא הצורה המתוקנת תחת 'דתימר' המשובשת) : – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי י'י יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהילים קב,א) – תפילה שיפה לאיש מדוכא בייסורים בשעה שהוא מתעלף מרוב חולשה ומרבה תפילה לפני ה'. הרי שנאמרה לשון שיחה בקשר לתפילה, ומכאן שיצחק התפלל לפנות ערב בזמן המנחה. זמנה של תפילת המנחה הוא הזמן שבו התפלל יצחק . תפילת הערב מיעקב אבינו (בכתב יד רומי: 'מאבינו יעקב') – שנאמר (בהליכת יעקב אל לבן) : "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ " (בראשית כח,יא) – יעקב הגיע לאחד המקומות ולן שם, מכיוון ששקעה השמש ולא יכל להמשיך בדרכו , ואין פגיעה אלא תפילה – אין משמעה של לשון פגיעה שנאמרה כאן אלא תפילה (פגע משמעו במקרא: א. נגע, פגש; ב. נגע לרעה, תקף; ג. הפציר, ביקש. פגיעה היא תפילה לפי המשמע השלישי של פגע) , כמה דתימר (בכתב יד רומי: 'כמה דאת אמר') : – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "יִפְגְּעוּ נָא בַּי'י צְבָאוֹת לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בְּבֵית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה " (ירמיהו כז,יח) – (אם נביאי השקר הם נביאי אמת) יפצירו בה' ויתפללו אליו שהכלים שנותרו בבית המקדש ולא נלקחו לא יובאו לבבל , ואומר – הפסוק : " וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי" (ירמיהו ז,טז) (בכתב יד רומי אין 'ואומר...') – ה' אמר לירמיהו, שלא יתפלל אליו ולא יפציר בו בעד העם. הרי שנאמרה לשון פגיעה בקשר לתפילה, ומכאן שיעקב התפלל כששקעה השמש בזמן הערב. זמנה של תפילת ערבית הוא הזמן שבו התפלל יעקב .

ומשיבים עוד (תשובה שלישית): ורבנן אמרו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'ורבנ י ן אמרין '. - לביטוי זה שימוש מיוחד באגדה, שהוא חותם מחלוקת קודמת בין חכמים יחידים בהבאת דעת רוב החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים")) : – והחכמים אומרים: תפילות מתמידין (כינוי לעולת הבוקר ולעולת הערב שמקריבים בבית המקדש בקביעות בכל יום) גמרו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' למדו '. - 'גמרו' במובן 'למדו' הוא שיבוש בהשפעת ארמית בבלית) – תיקנו את התפילות כנגד קורבנות התמיד . תפילת השחר מתמיד של ה שחר – שנאמר (בקורבן התמיד) : "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (במדבר כח,ד) – את הכבש האחד משני הכבשים שאתם חייבים להקריב בכל יום אתם חייבים להקריב בזמן שמזריחת השמש ואילך. זמנה של תפילת שחרית הוא הזמן שבו מקריבים את התמיד של השחר . תפילת המנחה מתמיד של בין הערבים – שנאמר : "וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שם) – את הכבש השני אתם חייבים להקריב בזמן שלפני שקיעת השמש. זמנה של תפילת המנחה הוא הזמן שבו מקריבים את התמיד של בין הערביים . תפילת הערב לא מצאו – חכמים, במה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'חכמ'' (=חכמים), ונמחק ונכתב על ידי מגיה 'במה' כמו בכתב יד רומי) לתלותה (לְמה לייחס אותה) – כנגד איזו עבודת ערב בבית המקדש לקבוע את תפילת ערבית, ושנו – חכמים, אותה סתם (דבר שלא פורש) – לא פירשו במשנה את זמנה של תפילת ערבית . ומציעים מקור תנאי המסייע לאמור לפני כן: הדא היא דתנינן: – זאת היא (המשנה) ששנינו (משנה ברכות ד,א): תפילת הערב אין לה קבע, ושל ה מוספין כל היום – ויש לדייק מסגנון זה של המשנה שפירושו של הלשון "אין לה קבע" שאין לה דבר שכנגדו קבעו אותה: אילו היה פירושו של הלשון "אין לה קבע" שאין לה זמן קבוע וזמנה כל הלילה, לא היה סגנון המשנה עולה יפה, שכן היה למשנה לומר: 'תפילת הערב ושל המוספין אין להן קבע', שהרי אף תפילת המוספין אין לה זמן קבוע וזמנה כל היום, או שהיה למשנה לומר: 'תפילת הערב כל הלילה ושל המוספין כל היום'. אבל אם פירושו של הלשון "אין לה קבע" שאין לה דבר שכנגדו קבעו אותה, סגנון המשנה עולה יפה, שהרי לפי פירוש זה תפילת המוספין יש לה קבע (דיוק זה מסגנון המשנה מוכרח ממה שהירושלמי הביא מהמשנה לא רק את עניינה של תפילת ערבית אלא גם את עניינה של תפילת המוספין). הרי שמשנה זו מסייעת למה שחכמים אומרים (התשובה השלישית), שתפילת הערב לא מצאו במה לתלותה (בניגוד לתפילת שחרית שקבעו אותה כנגד תמיד של השחר ולתפילת המנחה שקבעו אותה כנגד תמיד של בין הערביים) . ומביאים דיעה חולקת: אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : עוד (גם) היא קבעו אותה כנגד איכול (שריפה) איברים ופדרים שהיו מתאכלין (נשרפים) על גבי המזבח כל הלילה – גם תפילת ערבית קבעו אותה כנגד איברים של קורבנות עולה וחלבים של קורבנות חטאת ואשם ושלמים, ששחטום במשך היום ולא נתאכלו באש שעל המזבח במשך היום, שדינם שהם הולכים ומתאכלים במשך כל הלילה, ולפיכך תפילת ערבית זמנה כל הלילה. ומה ששנינו במשנה: "תפילת הערב אין לה קבע", פירושו לדעת רבי תנחומא שאין לה זמן קבוע של שעות בלילה אלא זמנה כל הלילה . ב בבלי ברכות כו,ב אמרו: איתמר: רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידים תיקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תיקן תפלת שחרית... יצחק תיקן תפלת מנחה... יעקב תיקן תפלת ערבית... ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: מפני מה אמרו: תפילת השחר עד חצות? - שהרי תמיד של השחר קרב והולך עד חצות; רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי תמיד של השחר קרב והולך עד ארבע שעות. ומפני מה אמרו: תפילת המנחה עד הערב? - שהרי תמיד של בין הערביים קרב והולך עד הערב; רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערביים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו: תפילת הערב אין לה קבע? - שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה. ומפני מה אמרו: של המוספים כל היום? - שהרי קורבן של המוספים קרב והולך כל היום; רבי יהודה אומר: עד שבע שעות, שהרי קורבן של המוספים קרב והולך עד שבע שעות. לפי הבבלי, רבי יוסי ברבי חנינא אמר שתפילות אבות תיקנום, ורבי יהושע בן לוי אמר שתפילות כנגד תמידים תיקנום. ואילו לפי הירושלמי, רבי יהושע בן לוי אמר שתפילות מאבות למדו, ורבנין אמרו שתפילות מתמידים למדו. לפי הבבלי, "אין לה קבע" פירושו שאין לה זמן קבוע וזמנה כל הלילה, כדעת רבי תנחומא בירושלמי. ב בראשית רבה סח,ט נאמר: "ויפגע במקום" - אמר רבי יהושע בן לוי: האבות הראשונים תיקנו שלש תפילות: אברהם תיקן תפילה של השחרית... יצחק תיקן תפילת המנחה... יעקב תיקן תפילת הערב... - אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שלוש פעמים שהיום משתנה. - בערבית צריך לומר: יהי רצון מלפניך, י"י אלוהיי, שתוציאני מאפילה לאורה. בשחרית צריך לומר: מודה אני לפניך, י"י אלוהיי, שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה צריך לומר: יהי רצון מלפניך, י"י אלוהיי, כשם שזיכיתני לראות חמה בזריחתה, כך תזכיני לראותה בשקיעתה. - רבנין אמרין: כנגד תמידים: תפילת שחרית כנגד תמיד של השחר, תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, תפילת ערבית אין לה קבע (לא מצאו לה קבע). - אמר רבי תנחומה: אף תפילת הערב יש לה קבע (מצאו לה קבע), כנגד איברים ופדרים שהיו מתאכלים באור על המזבח כל הלילה. וב מדרש תהילים נה,ב נאמר: "ערב ובוקר וצהריים אשיחה" - אמר רבי שמואל: מיכן שאדם צריך להתפלל שלוש תפילות ביום. ומי תיקן אותם? אבות העולם תיקנום, אברהם תיקן תפילת שחרית... יצחק תיקן תפילת מנחה... יעקב תיקן תפילת ערבית... אמר דויד: הואיל ואבות תיקנום, אף אני "ערב ובוקר וצהריים אשיחה". וב מדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'חיי שרה' סימן ה נאמר: ילמדנו, רבנו, כמה תפילות אדם מתפלל ביום? - רבי שמואל בר נחמן אמר: לפי שהיום משתנה שלוש פעמים בכל יום, לפיכך צריך האדם להתפלל שלוש פעמים בכל יום, בשחרית השמש במזרח ובצהריים באמצע הרקיע ובמנחה (צריך לומר: ובערבית) במערב. - רבי יהושע בן לוי אמר: אברהם תיקן תפילת הבוקר... יצחק תיקן תפילת מנחה... יעקב תיקן תפילת הערב... וב מדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'מקץ' סימן ט וב מדרש תנחומא (בובר) פרשת 'מקץ' סימן יא נאמר: ילמדנו, רבנו, עד כמה תפילות חייב אדם להתפלל ביום? - כך שנו רבותינו: אין מתפללים יותר משלוש תפילות שתיקנו אבות העולם. אברהם תיקן תפילת שחרית... יצחק תיקן תפילת מנחה... יעקב תיקן תפילת ערבית... לפיכך אין אדם רשאי להתפלל יותר משלוש תפילות ביום. ראה כמה דקדקו בלשונם בתלמוד ארץ ישראל, שלא אמרו: תפילות אבות תיקנום או קבעום, כמו שאמרו בבבלי או בבראשית רבה ובמקבילות במדרשים. ואין זה חילוף לשון בלבד, שלפי הירושלמי לא בא רבי יהושע בן לוי אלא ללמדנו, שהחכמים הראשונים שהתקינו תפילות מצאו בתורה שאברהם התפלל בבוקר ויצחק לפנות ערב ויעקב בערב, ולכן תיקנו שלוש תפילות לכל יום ובשעות האלה שהתפללו האבות בהן. אולם בבבלי ובמדרשים שינתה הגדה זו את פניה, ולפי נוסחה במקורות אלה האבות עצמם התקינו את התפילות ("פירושים וחידושים בירושלמי"). אפשר שהשינוי הזה בבבלי נולד כך: תחילה שינו את לשון הירושלמי "תפילות מאבות למדו" ל"תפילות כנגד אבות תיקנום", כמו ששינו את הלשון "תפילות מתמידים למדו" ל"תפילות כנגד תמידים תיקנום", ואחר כך השמיטו את המילה "כנגד" וגרסו "תפילות אבות תיקנום". ובמדרשים שינו את סדר המילים בלשון הבבלי ואמרו שהאבות תיקנו את התפילות. רבי שמואל בר נחמני אמר: כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה על הבריות ב ירושלמי נידה א,ז אמרו: "פעמיים היא צריכה להיות בודקת" (צריכה לבדוק את עצמה שתי פעמים בכל יום, בשחרית ובין השמשות, כדי לברר שהטהרות שעסקה בהן לא נטמאו). - אמר רבי יוסי בירבי בון: כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות. רבי יוסי בירבי בון חלוק על רבי שמואל בר נחמני. אין עמידה אלא תפילה בכמה מקומות מצויה הוראה נדירה של "קום" בארמית ושל "עמד" בעברית - לקלס (ראה מה שכתבנו בירושלמי לעיל א,א על הכתוב "קרבת על חד מן קאמיא"). אפשר שאף "עמידה" בירושלמי כאן משמעה: קילוס. הרי שלשון עמידה שנאמרה באברהם ובפינחס יש לה משמעות כפולה: הם עמדו ממש לפני ה', והם היללו וקילסו את ה'. לפי זה, הלשון "אין עמידה (קילוס) אלא תפילה" תואמת יפה ללשונות "אין שיחה אלא תפילה" ו"אין פגיעה אלא תפילה". תפילת הערב אין לה קבע ב תוספתא ברכות ג,א-ב שנו: כשם שנתנה תורה קבע (זמן קבוע) לקרית "שמע" ("בשוכבך ובקומך"), כך נתנו חכמים קבע לתפילה (ולא יתפלל אדם בכל שעה שירצה). - מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות? שכן תמיד של השחר קרב עד חצות. רבי יודה אומר: עד ארבע שעות. - מפני מה אמרו תפילת המנחה עד הערב? שכן תמיד של בין הערביים קרב עד הערב. רבי יודה אומר: עד פלג המנחה. - תפילת הערב אין לה קבע. לפי פירושי הראשונים, עיקר המחלוקת בין החכמים ורבי יהודה הוא בזמן הקרבת התמיד, וזמני התפילה אינם אלא תולדה של מחלוקת זו ("תוספתא כפשוטה"). יש לשאול על סגנון המשנה: "תפילת הערב אין לה קבע (שכל הלילה זמנה), ושל המוספין כל היום" - למה לא שנתה משנתנו 'תפילת הערב ותפילת המוספין אין להן קבע' או 'תפילת הערב כל הלילה ושל המוספין כל היום'? - ויש להשיב, שהמשנה השתמשה בהלכה עתיקה שנשנתה בתוספתא ברכות ג,א, ששחרית ומנחה יש להן קבע אבל ערבית אין לה קבע, והמקור העתיק הזה לא הזכיר את תפילת המוספין. ובמשנתנו הוסיף רבי ממגילה ב,ה את ההלכה על זמנה של תפילת המוספין, ובלשון שנשנתה במגילה: "כל היום כשר... לתפילת המוספין", כך נאמר בברכות: "ושל המוספין כל היום". ולפי זה אין קושיה על הסדר המוזר שבמשנתנו: מוסף אחרי מעריב, שבראשונה שנה רבי את המשנה העתיקה על שלוש התפילות שבכל יום ואחר כך הוסיף ממגילה מה שהוסיף ("פירושים וחידושים בירושלמי"). לדעת חכמים ("רבנין") בירושלמי, שמה ששנינו במשנה: "תפילת הערב אין לה קבע", פירושו שאין לה דבר שכנגדו קבעו אותה, אין פירושה של המילה "קבע" במשנה כפירושה בתוספתא. לפי הבבלי ברכות כו,ב (ראה לעיל), "אין לה קבע" פירושו שאין לה זמן קבוע וזמנה כל הלילה, כדעת רבי תנחומא בירושלמי. ראוי לציין שגם בבבלי וגם בירושלמי לא הביאו את ההלכה שבתוספתא כדי ללמוד ממנה ש"אין לה קבע" פירושו שאין לה זמן קבוע. ב בבלי ברכות כז,ב אמרו: "תפילת הערב אין לה קבע". - מאי "אין לה קבע"? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא - ליתני 'תפילת הערב כל הלילה'! אלא מאי "אין לה קבע"? כמאן דאמר: תפילת ערבית רשות. הראשונים העירו, שלא כיוונו בבבלי ברכות כז,ב להוציא את דברי המשנה מידי פשוטם, אלא שאמרו שלכן שנה רבי לשון שאינה רגילה כדי לרמז לדעתו שתפילת ערבית רשות ("פירושים וחידושים בירושלמי"). בבבלי ברכות כז,ב דייקו מלשון המשנה ש"אין לה קבע" אין פירושו שאין לה זמן קבוע, וזהו מה שדייקו מלשון המשנה לדעת חכמים ("רבנין") בירושלמי לפי פירושנו. • • •

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: (תפילת השחר) עד ארבע שעות". מניין למד רבי יהודה שתפילת שחרית עד ארבע שעות? - מציעים שתי אפשרויות. אפשרות אחת בעניין המקור שממנו למד רבי יהודה: מדברי תורה (מדברי התורה שבכתב) לָמַד (הסופר במסירה שלפנינו כתב במקום מילה זו 'ולא מדברי', ונמחק ונכתב על ידי מגיה 'למד' כמו בכתב יד רומי. אין שחר למילים 'ולא מדברי', ובוודאי היה כתוב 'למד', או בטעות 'ולמד', וטעה מי שהוא והעתיק 'ולמ"ד', ושגה המעתיק וכתב 'ולא מדברי') רבי יהודה – שתפילת שחרית עד ארבע שעות , ויש להציע ברייתא המשמשת כמקור: דתני – ששונה רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) : נאמר (בעניין המן במדבר): " וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז,כא) – בני ישראל לקטו את המן בכל בוקר ובוקר, כל איש כפי צורך אכילתו, וכשגבר חום השמש, נמס המן שנותר על פני קרקע המדבר; ומתי הוא הזמן המכונה "חם השמש"? - בארבע שעות – בסוף השעה הרביעית מתחילת היום . - ויש לשאול: אתה אומר: בארבע שעות – אתה מפרש שהזמן המכונה "חם השמש" הוא בארבע שעות ; או אינו אלא – אולי אין הדבר כך, כי אם בשש שעות – בסוף השעה השישית מתחילת היום, שהוא בחצות היום ! - ויש להשיב: כשהוא – כשהכתוב, אומר: " וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח,א. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'וחם השמש ונמס', ונמחק ונכתב על ידי מגיה 'כחום היום' כמו בכתב יד רומי) – (ה' התגלה אל אברהם) כשהוא יושב בפתח האוהל בשעה החמה של היום , הרי שש (בכתב יד רומי נוסף ' שעות ') אמור – הלא כבר נאמר שבשש שעות הוא הזמן המכונה "חום היום" . הא (הרי, ובכן) מה אני מקיים: – איך אפרש את מה שנאמר: "וחם השמש ונמס"? בארבע שעות – הזמן המכונה "חם השמש" הוא בארבע שעות (עד כאן מה ששונה רבי ישמעאל) . - ויש לומר: ואת דריש – ואתה דורש (מפרש את הכתובים על דרך הדרש), "בַּבֹּקֶר" (שמות טז,כא) "בַבֹּקֶר" (במדבר כח,ד) – רבי יהודה למד בגזירה שווה (לימוד דין בעניין אחד מעניין שני, על פי מילים דומות הכתובות בתורה בשני העניינים) . מה "בַּבֹּקֶר" שנאמר להלן (שם) – בעניין המן במדבר, - בארבע שעות – שהיו מלקטים את המן בבוקר, וכיוון שהיו מלקטים עד סוף השעה הרביעית, שהרי בסוף השעה הרביעית "וחם השמש ונמס" כמו ששונה רבי ישמעאל, הרי שהזמן שעד ארבע שעות נקרא בוקר , אף "בַבֹּקֶר" שנאמר כאן – בעניין קורבן התמיד, - בארבע שעות – מכאן שקורבן תמיד של השחר קרב עד ארבע שעות, וכיוון שזמנה של תפילת שחרית הוא הזמן שבו מקריבים את התמיד של השחר, לכן תפילת שחרית עד ארבע שעות. כך למד רבי יהודה מדברי תורה . - ויש להסביר (מה הטעם שהזמן המכונה "חם השמש" הוא בארבע שעות והזמן המכונה "חום היום" הוא בשש שעות?): בארבע שעין שמשא חמין (בכתב יד רומי: 'חמים') וטולא קריר – בארבע שעות, השמש (מקום שיש בו אור וחום מהשמש) חם, והצל (מקום שאין בו אור וחום מהשמש) קר (ולכן הזמן של ארבע שעות מכונה "חם השמש", שבאותה שעה חם במקום שיש שמש בלבד, אבל לפני ארבע שעות אינו חם אפילו במקום שיש שמש) , בשית שעין שמשא חמין וטולא חמין – בשש שעות, השמש חם, והצל חם (ולכן הזמן של שש שעות מכונה "חום היום", שבאותה שעה היום חם בכל המקומות, בין בשמש ובין בצל) . אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : מהו "כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח,א) ? – מה פירושו של הביטוי הזה? - בשעה שאין צל לכל ברייה (יצור) – באחד בתקופת תמוז (היום הארוך ביותר) בחצות היום, כשהשמש באמצע השמים, ובכל המקומות יש שמש, ואין צל כלל, שבאותו יום החום גדול ביותר, ולכן הוא מכונה "חום היום". - דברי רבי תנחומא אינם המשך דברי הירושלמי לפני כן בעניין המקור שממנו למד רבי יהודה, אלא הם פירוש אחר לביטוי "כחום היום" שנזכר בעניין הזה (השווה לירושלמי לעיל ג,ה, שהביאו דברי רבי יודן לכתוב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ודבריו אינם מוסבים על העניין לפני כן אלא על הכתוב הזה שנזכר בעניין ההוא) . ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"ויסע" פרשה ד נאמר: "וחם השמש ונמס" - בארבע שעות. אתה אומר: בארבע שעות; או אינו אלא בשש שעות! כשהוא אומר: "וחם השמש", משמע בשעה שהשמש חם והצל צונן, זו היא שעה רביעית ביום. וב מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טז,כא נאמר: "וחם השמש" - בארבע שעות. אתה אומר: בארבע שעות; או אינו אלא בשש שעות! כשהוא אומר: "כחום היום", הרי שש שעות אמור. הא מה אני מקיים: "וחם השמש"? בארבע שעות. וב בראשית רבה מח,ח נאמר: "כחום היום" - תני רבי ישמעאל: "וחם השמש ונמס" (שמות טז,כא) - בארבע שעות. אתה אומר: בארבע; או אינו אלא בשש! כשהוא אומר: "כחום היום", הרי שש שעות אמור. - או חילוף ("וחם השמש" בשש שעות ו"כחום היום" בארבע שעות)! - בארבע שעות - טולה קריר ושמשה שריב (חם), בשש שעות - טולה ושמשה שריבין (ולכן מדבר הכתוב "וחם השמש" בארבע שעות, והכתוב "כחום היום" בשש שעות, שאז היום חם בכל המקומות בין בשמש בין בצל). - אמר רבי תנחומא: בשעה שאין לביריה צל תחתיו. ב בבלי ברכות כז,א אמרו: "רבי יהודה בן בבא העיד... ועל תמיד של השחר שקרב בארבע שעות". - מאן תנא להא דתנו רבנן: "וחם השמש ונמס" (שמות טז) - בארבע שעות. אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות! כשהוא אומר: "כחום היום" (בראשית יח) - הרי שש שעות אמור. הא מה אני מקיים: "וחם השמש ונמס"? בארבע שעות (בתחילת שעה רביעית, ולא לקטו אלא בשלוש שעות ראשונות של היום, ומכאן שעד סוף שעה שלישית נקרא בוקר). - מני? לא רבי יהודה ולא רבנן! אי רבי יהודה - עד ארבע שעות נמי צפרא הוא! (שכן תמיד של השחר קרב לדעת רבי יהודה עד ארבע שעות) אי רבנן - עד חצות נמי צפרא הוא! (שכן תמיד של השחר קרב לדעת חכמים עד חצות) - אי בעית אימא: רבי יהודה, אי בעית אימא: רבנן. אי בעית אימא: רבנן - אמר קרא: "בבוקר בבוקר" - חלקהו לשני בקרים (והלקיטה היתה בחציו הראשון של הבוקר, עד שלוש שעות); ואי בעית אימא: רבי יהודה, האי "בוקר" יתירא - להקדים לו שעה אחת. - דכולא עלמא מיהא "וחם השמש ונמס" - בארבע שעות, מאי משמע? - אמר רבי אחא בר יעקב: אמר קרא: "וחם השמש ונמס", איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן? הוי אומר: בארבע שעות. לפי הירושלמי, לקטו את המן בבוקר עד סוף השעה הרביעית, ובסוף השעה הרביעית ("בארבע שעות") השמש חם והצל צונן. ואילו לפי הבבלי, לקטו את המן עד סוף השעה השלישית, ובתחילת השעה הרביעית ("בארבע שעות") השמש חם והצל צונן. ועל ידי זה נדחקו בבבלי לומר שרבנן דרשו: "בבוקר בבוקר" - חלקהו לשני בקרים, ורבי יהודה דורש: "בוקר" יתירא - להקדים לו שעה אחת. ובמכילתא דרבי ישמעאל נאמר: "בשעה שהשמש חם והצל צונן, זו היא שעה רביעית ביום", ואולי הסופרים הגיהו דברי המכילתא על פי דברי הבבלי ("פירושים וחידושים בירושלמי"). בשעה שאין צל לכל ברייה ב בראשית רבה ו,ו וב מדרש תהילים יט,יג נאמר: תני: באחד בתקופת תמוז אין צל לכל בריה. רבי תנחומא, שדבריו הובאו בירושלמי כאן כפירוש לביטוי "כחום היום", השתמש באותה לשון שבה השתמשו המדרשים האלה בעניין אחד בתקופת תמוז, ומכאן שכוונתו לאותו היום כפי שפירשנו.

ומספרים: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מצלי בתלת שעין (בכתב יד רומי נוסף 'ביממא') – היה מתפלל (תפילת שחרית) בשלוש שעות (בסוף השעה השלישית מתחילת היום, ואף על פי שלדעת הכל אפשר להתפלל אחרי שלוש שעות, מכל מקום היה מתפלל בשלוש שעות, כי היה סומך קריאת "שמע" לתפילה, וקריאת "שמע" זמנה עד שלוש שעות) . ומספרים עוד: רבי חייא בר ווא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מצלי בתלת שעין – היה מתפלל בשלוש שעות . ומספרים עוד: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) חמוניה קרי קרית "שמע" ומצלי בתר תלת שעין – ראו אותו קורא קריאת "שמע" ומתפלל (תפילת שחרית) אחרי שלוש שעות (אחרי סוף השעה השלישית) . ומציעים קושיה ממשנה (על התנהגותו של רבי ברכיה): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה ברכות א,ב): הקורא מיכן ואילך – לאחר שלוש שעות, לא הפסיד – את הכל , כאדם שהוא קורא בתורה – הקורא את "שמע" לאחר הזמן הריהו כאדם הקורא בתורה. - הרי שרבי ברכיה שקרא אחרי שלוש שעות לא יצא ידי חובת קריאת "שמע" ! ומתרצים את הקושיה: נימר (בכתב יד רומי: 'נאמר') : – נֹאמַר: כבר קיבל מלכות שמים בעונתה (בזמנה) – רבי ברכיה כבר קרא בתוך שלוש שעות את הפסוק הראשון של פרשת "שמע", שיש בו קבלת מלכות שמים, ויצא ידי חובה, וכשהתפלל אחרי שלוש שעות קרא את "שמע" שוב כדי להתפלל מתוך (במצב של) לימוד תורה, שקריאת "שמע" שלא בזמנה נחשבת לימוד תורה, ואין להתפלל אלא אחרי לימוד תורה (כמו שסיפרו בירושלמי לעיל א,ד על רבי יוסי ורבי אחא שיצאו לתענית, והציבור קרא את "שמע" אחרי שלוש שעות, ואמר רבי יוסי שכבר קראו אותה בעונתה, ואין הציבור קוראים אותה כשיוצאים לתענית אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של התורה) .

אפשרות אחרת בעניין המקור שממנו למד רבי יהודה: אי (צריך לומר: 'או') מעדות – מהלכה שהעיד עליה חכם, לָמַד רבי יודה – שתפילת שחרית עד ארבע שעות , דמר – שאומר (כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,ח) רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : בימי מלכות יוון – כשצרו היוונים על ירושלים, וכלו הכבשים מן העיר, היו משלשלין להן שתי קופות של זהב – אלה שהיו נצורים בתוך החומות היו כל יום מורידים בחבל או בשלשלת לאלה שהיו צרים מחוץ לחומות שני סלים של דינרי זהב מתרומת הלשכה לקנות מהם כבשים לצורך קורבן התמיד, והיו מעלין להן שני טליים (כבשים צעירים) – אלה שהיו מחוץ לחומות היו כל יום מעלים לאלה שהיו בתוך החומות, בתמורה לזהב, שני כבשים לצורך קורבנות התמיד במקדש . פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב והיו מעלין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' והעלו ') להן שני גדיים (בני עיזים צעירים) – במקום שני כבשים, וגדיים פסולים לקורבן תמיד (ספרי זוטא כח,ג) . באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם (גילה להם דבר שאינו ברור) ומצאו שני טליים מבוקרים (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו בכתב יד רומי, ואינה במקבילה) – בדוקים ממומים, בלישכת הטלאים – שבמקדש, שהיו שומרים בה כבשים מבוקרים לקורבן התמיד, והקריבו אותם, ולא בטל התמיד באותו יום (לשכת הטלאים היתה בזווית מערבית דרומית של בית המוקד, שהיה בצפון העזרה) . על אותה שעה העיד רבי יודה בר אבא (בן בבא, תנא בדור השלישי) על תמיד של ה שחר שקרב בארבע שעות – על תמיד של השחר של אותו יום העיד רבי יהודה בן בבא שהקריבו אותו בארבע שעות אחרי תחילת היום, שבכל יום היו מקדימים להקריב את התמיד, ובאותו היום איחרו להקריב, כיוון שלא היו להם כבשים קודם לכן. - וכיוון שתפילות מתמידים למדו, לכן למד רבי יהודה מעדות זו על תמיד של השחר שתפילת שחרית עד ארבע שעות . ב משנה עדויות ו,א שנינו: רבי יהודה בן בבא העיד חמישה דברים: ...ועל תמיד של השחר שקרב בארבע שעות. אפשר שעדות זו של רבי יהודה בן בבא באה ללמד שעד ארבע שעות בוקר הוא. אך אפשר שעדות זו באה ללמד שאין לאחר את הקרבת התמיד אחרי ארבע שעות, אף שעד שש שעות בוקר הוא. ב ויקרא רבה יב,ה שנו עדות זו על מעשה אחר, שנאמר שם: אמר רבי יודן: כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין. כיוון שבנה בית המקדש ונשא את בת פרעה, אותו הלילה שתה יין... והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום, ומפתחות בית המקדש נתונים תחת ראשו. הדא היא דתנן: על תמיד של השחר שקרב בארבע שעות.

ומספרים עוד: אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : אף בימי מלכות ה רִשְׁעָה הזאת – בימי מלכות רומי (המלכות השלטת בעת שאמר רבי לוי את דבריו), סמוך לחורבן, כשצרו הרומאים על ירושלים, היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני כבשים. ובסוף שילשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להן שני חזירין, ו לא הספיקו – החזירים, להגיע לחצי ה חומה עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה וקפץ (נצטמצם, נתקצר ('קפץ' בהוראה זו קרוב אל 'כוץ')) ארבעים פרסה מארץ ישראל (בכתב יד רומי: ' עד שנאץ החזיר וקפץ בארץ ישראל ארבעים פרסה '. ובמסירה שלפנינו במקבילה: 'עד שנתץ (מגיה הגיה: שנעץ) החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה'. המילים 'בחומה ונזדעזעה החומה' במסירה שלפנינו כאן הן הוספה שקירבה את נוסח הירושלמי לבבלי) – כל הגרסאות קשות, ואולי יש לגרוס כך: ' עד שנאץ החזיר והלך קולו ארבעים פרסה ' – עד שהשמיע החזיר צרחה, ונשמע קול הצרחה עד למרחק של ארבעים פרסה (פרסה היא מרחק של ארבעה מילין, שהם שמונת אלפי אמה) . באותה שעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית – שמיום זה ואילך לא הקריבו עוד את קורבן התמיד. מעשה זה שבטל התמיד אירע באחד מימי שבעה עשר בתמוז שלפני החורבן (משנה תעניות ד,ו) . עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות. שני הסיפורים הללו דומים זה לזה, והביאו כאן את הסיפור השני אגב הסיפור הראשון המספר על הקרבת תמיד של השחר בארבע שעות. שני הסיפורים הללו מובאים בירושלמי תעניות במסגרת אגדות החורבן, והביאו שם את הסיפור הראשון אגב הסיפור השני המספר על ביטול התמיד. ב בבלי סוטה מט,ב, בבא קמא פב,ב ו מנחות סד,ב אמרו: תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ (מחוץ לירושלים) ואריסטובלוס מבפנים (בתוך ירושלים). ובכל יום היו משלשלים להם דינרים (דינרי זהב) בקופה והיו מעלים להם תמידים (כבשים לצורך קורבנות תמיד). היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחוכמה יוונית (התרבות היוונית), אמר להם (לצרים ברמז על ידי חוכמה יוונית): כל זמן שעוסקים בעבודה (במקדש) אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע (החזיר) לחצי החומה, נעץ ציפורניו, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד את בנו חוכמה יוונית. לפי הירושלמי, הצרים היו גויים בימי יוון ובימי רומי, והסיפורים אינם קשורים כלל לריב האחים החשמונאים. בבבלי הרכיבו סיפור על ריב האחים החשמונאים עם הסיפור השני שהובא בירושלמי. החזיר היה סמלו של הלגיון הרומי שחנה בירושלים למן חורבנה, וסימל בתודעת הדור את מלכות הרשעה הזאת, רומי. יש גרסה בבבלי: 'נעץ ציפורניו בחומה'. בירושלמי - ארבעים פרסה, ובבבלי - ארבע מאות פרסה. בימי מלכות הרשעה... הכוונה בירושלמי היא, שלא הספיק החזיר להגיע לחצי החומה עד שצרח החזיר וקפץ וכו'. בבבלי קרוב לוודאי שהמילה "ציפורניו" היא הוספת המעתיקים, וצריך לומר (על פי כתבי יד): "נעץ (כלומר, נאק ונהק) וצווח (או: וצעק)" וכו'. ולפי מסורת הבבלי נזדעזעה ארץ ישראל מקול הצריחה ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמודים 489-490). אולי יש לתקן את הגרסה בסיפור שבבבלי כמו שהצענו בירושלמי, וכך יש לגרוס בבבלי: 'כיוון שהגיע לחצי החומה, נאץ (החזיר), והלך קולו בכל ארץ ישראל ארבע מאות פרסה'. בכמה מקומות בספרות חכמינו מצאנו שהיה קול הולך ארבעים פרסה או שהיה הולך ארבע מאות פרסה. בזה באו חכמינו ללמדנו שאותו הקול היה גדול ביותר ונשמע למרחוק. אפשר שהבדלי המרחקים בהילוך הקולות שאנו מוצאים בספרות חכמינו גרמו להבדל בין הירושלמי והבבלי לפי הגרסה שהצענו, שבירושלמי נקטו שקול החזיר הלך ארבעים פרסה, ובבבלי נקטו שקולו הלך ארבע מאות פרסה. בבראשית רבה צג,ז ובמקבילות נאמר: "בשעה שתפס יוסף את בנימין... מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ארבע מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ/בארץ כנען ובא אצל יהודה ושאגו שניהם וביקשה ארץ מצרים ליהפך". ייתכן שהלשון שנאמרה במדרש "הלך קולו ארבע מאות פרסה וקפץ מארץ/בארץ כנען", היא שהביאה לשיבוש הגרסה בירושלמי, וכך נראה להציע את גלגולי הגרסאות בירושלמי: ' עד שנאץ החזיר והלך קולו ארבעים פרסה ' > ' עד שנאץ החזיר והלך קולו ארבעים פרסה וקפץ מארץ/בארץ ישראל ' > ' עד שנאץ/שנעץ החזיר וקפץ ארבעים פרסה מארץ/בארץ ישראל'. אפשר שהגרסה בבבלי "ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" היא העתקה בטעות של הנאמר בבבלי מגילה ג,א: "תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה". • • •

מסבירים: מה טעמון דרבנן? – מה טעמם (מקורם) של החכמים (שחולקים על רבי יהודה ואומרים שתמיד של השחר קרב עד חצות היום ותמיד של בין הערביים קרב עד הערב)? - נאמר (בקורבן התמיד): " זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה', כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד " (במדבר כח,ג) – זהו הקורבן הנשרף כולו באש שאתם חייבים להקריב לשם ה', כבשים בשנתם הראשונה, שלמים בלא מום, שניים בכל יום יהיו קורבן עולה שיהיה קרב בכל יום. הכתוב "שְׁנַיִם לַיּוֹם" מיותר, שהרי נאמר להלן שאתם חייבים להקריב כבש אחד בבוקר וכבש שני בין הערביים, ולכן יש לדרוש את הכתוב "שְׁנַיִם לַיּוֹם": - חֲלוֹק את היום – יש לחלק את היום לשני חלקים שווים, חציו הראשון של היום עד חצות היום להקרבת תמיד של השחר, וחציו השני של היום מחצות היום עד הערב להקרבת תמיד של בין הערביים ('חלוק' הוא לשון ציווי) . ומסבירים: טעמא (בכתב יד רומי: 'ומה טעמיה') דרבי יודה – לפי השיטה של רבי יהודה (כך יש לפרש כאן את המונח הזה, והוראה זו מצויה בכמה מקומות בירושלמי, שהרי כבר הציעו לעיל את המקור שממנו למד רבי יהודה שתמיד של השחר קרב עד ארבע שעות, וכאן לא באו אלא לומר מה דורש רבי יהודה מהכתוב "שניים ליום" שהוא המקור של חכמים שחולקים על רבי יהודה), -

יש לדרוש את הכתוב: "שְׁנַיִם לַיּוֹם" - חובה ליום – שני קורבנות התמיד הם חובה של אותו היום, ואם לא הקריבו אותם באותו היום - אין מקריבים אותם ביום אחר לשם אותו היום שלא הקריבו אותם בו. פירוש אחר: שני קורבנות התמיד הם חובה של היום, ואם לא הקריבו תמיד בבוקר, מקריבים שני תמידים בין הערביים (כך הוא הדין בקטורת וכן במנחת כוהן גדול, שאם לא קרבה חציה בבוקר - תקרב כולה בין הערביים (לדעת רבי שמעון במשנה מנחות ד,ד; תוספתא מנחות ז,א-ב). ואפשר שכך הוא הדין גם בתמיד לדעת רבי שמעון. וזהו מה שאמרו בספרי זוטא במדבר כח,ד: כשר הכבש עד ארבע שעות. יכול, אם עברו ארבע - לא יהא כשר? תלמוד לומר: "תעשה" "תקריב". יכול, קודם חצות, מניין אף לאחר חצות? תלמוד לומר: "תעשה" "תקריב". לפי זה, שני התמידים של כל יום הם קורבן אחד שקרב חציו בבוקר וחציו בין הערביים) ; ועוד יש לדרוש את הכתוב: "שְׁנַיִם לַיּוֹם" - שני פרקליטין (סניגורים המלמדים זכות (מקור המילה ביוונית)) ליום – שתמיד של השחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום ; ועוד יש לדרוש את הכתוב: "שְׁנַיִם לַיּוֹם" - שתהא שחיטתן לשם היום – צריך לשחוט אותם לשם קורבן תמיד של אותו היום, ולא לשם קורבן תמיד של יום אחר (בכתב יד רומי אין דרשה זו, ונשמטה בשל הדמיון לדרשה הבאה) ; ועוד יש לדרוש את הכתוב: "שְׁנַיִם לַיּוֹם" - שתהא שחיטתן כנגד (מול, בצד של) היום – צריך לשחוט אותם מול מקום השמש (בכיוון של מקום השמש), כמבואר להלן (בלשון חכמים, בין בעברית ובין בארמית, "יום" במשמע "שמש" מצוי ורגיל הוא) . ומציעים סיוע: הדא היא דתנינן תמן (בכתב יד רומי: 'כדתנינן תמן') : – זאת היא (המשנה) ששנינו שם (משנה תמיד ד,א): תמיד (בכתבי היד של המשנה אין מילה זו, וכן אינה בכתב יד רומי) של ה שחר היה נשחט על קרן מערבית צפונית (במשנה ובכתב יד רומי: 'צפונית מערבית'. צריך לגרוס כגרסת ראב"ד במשנה וכגרסת ספרי במדבר: 'צפונית מזרחית ') – על יד זווית צפונית מזרחית של המזבח, על טבעת שנייה – שהיו עשרים וארבע טבעות קבועות ברצפת העזרה לצפונו של המזבח, שהיו משמשות להכניס בהן את צוואר הבהמה שתהא נוחה לשחיטה, והיו הטבעות מסודרות בשישה סדרים, שבכל אחד מהם ארבע טבעות, הסדר הראשון במרחק של שמונה אמות מן המזבח, והסדר השישי במרחק של שלושים ושתיים אמות, ותמיד של השחר היה נשחט על טבעת שנייה, שהיא הטבעת המזרחית של הסדר השני, - כנגד היום (שתי מילים אלו אינן מהמשנה אלא הן דברי הירושלמי) – מול השמש, שבבוקר השמש נמצאת במזרח, ולכן היה התמיד של השחר נשחט במזרח, על יד קרן צפונית מזרחית על טבעת שבצד מזרח , ושל בין הערביים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית (צריך לגרוס כגרסת ראב"ד במשנה: 'צפונית מערבית ', וגרסת ספרי במדבר: 'מערבית דרומית') – על יד זווית צפונית מערבית של המזבח, על טבעת שנייה – על הטבעת המערבית של הסדר השני, - כנגד היום (שתי מילים אלו וכן המשפט שלהלן אינם מהמשנה אלא הם דברי הירושלמי) – מול השמש, שבין הערביים השמש נמצאת במערב, ולכן היה התמיד של בין הערביים נשחט במערב, על יד קרן צפונית מערבית על טבעת שבצד מערב . ועוד יש לדרוש את הכתוב: "שְׁנַיִם לַיּוֹם" - והוא (מילה זו יתירה) שיהא יודע אי זה מהן נשחט בשחרית ואי זה מהן נשחט בערבית (בכתב יד רומי: 'בין הערבים') – בשעת ההפרשה צריך לקבוע אחד לשם קורבן התמיד של שחר ואחד לשם קורבן התמיד של בין הערביים (בירושלמי נשמטו המילים "שְׁנַיִם לַיּוֹם" לפני דרשה נוספת זו לכתוב זה, וישנן בפסיקתות המובאות להלן) . ב ספרי במדבר פסקה קמב נאמר: "שניים ליום" - כנגד היום. אתה אומר: "שניים ליום" - כנגד היום, או "שניים ליום" כמשמעו! תלמוד לומר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר", ומה תלמוד לומר: "שניים ליום"? כנגד היום. מיכן אמרו: של השחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ונתון על טבעת שנייה, ושל בין הערביים היה נשחט על קרן מערבית דרומית ונתון על טבעת שנייה (במשנה ובירושלמי ובבבלי הגרסה שונה), שאמרה תורה: "שניים ליום" - כנגד היום. וב ספרי זוטא כח,ג נאמר: "שניים ליום" - שיהא הקדישם לשם היום (צריך להקדישם לשם אותו היום). וב בבלי יומא סב,ב ו תמיד לא,ב אמרו: תניא: "שניים ליום" - כנגד היום. אתה אומר: כנגד היום, או אינו אלא חובת היום! - כשהוא אומר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", הרי חובת היום אמור. הא מה אני מקיים: "שניים ליום"? כנגד היום. כיצד? תמיד של השחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שנייה, ושל בין הערביים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שנייה. וב פסיקתא דרב כהנא ו,ד וב פסיקתא רבתי פסקה טז נאמר: "שניים ליום" - בגלל היום (בשביל היום, בשביל חטאי היום, שיכפרו). "שניים ליום" - פרקליט לאותו היום (לעתיד לבוא, כמו שכתוב בפסוק:) - "והיו לי, אמר י"י צבאות, ליום אשר אני עושה סגולה" (מלאכי ג,יז). "שניים ליום" - שיהו נשחטים כנגד היום. "שניים ליום" - שיהא יודע איזה נשחט בשחרית ואיזה נשחט בין הערביים (בשעת הפרשה ייחד שזה יהיה לשחרית וזה יהיה לבין הערביים). על פי מקומות אחרים שבהם מופיעה המילה "כנגד", כוונת הביטוי "כנגד היום" - בכיוון של מקום השמש (בשחרית - במזרח, ובערבית - במערב), ואין הכוונה - בכיוון הנגדי של מקום השמש (בשחרית - במערב, ובערבית - במזרח), ולכן יש להפך את הגרסה שלפנינו במשנה במסכת תמיד. שני פרקליטין ליום ב תוספתא פרה א,א, ב ספרא 'מצורע' פרשה ג וב בבלי זבחים ז,ב נאמר: אמר רבי שמעון: חטאת (הבאה עם עולה) למה היא דומה (למה דם חטאת קודם לעולה)? לפרקליט שנכנס (אל המלך) לרצות (לדבר בזכותו של נאשם כדי שיימחל לו עוונו). ריצה הפרקליט ונכנס הדורון (אחריו, שעולה היא מתנה לה'). ב במדבר רבה כא,כא, ב שיר השירים רבה א [ט] ו, ב מדרש זוטא - איכה א,מב, ב פסיקתא דרב כהנא ו,ד ו-טו,ז, ב פסיקתא רבתי פסקה טו ופסקה טז, ב מדרש תנחומא (בובר) פרשת ''פינחס' סימן יב וב מדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'פינחס' סימן יג נאמר: אמר רבי יודה ברבי סימון: מעולם / מימיו לא לן אדם בירושלים ובידו עוון. הא כיצד? תמיד של השחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום. מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עוון. - ומה טעמא? - "צדק ילין בה" (ישעיהו א,כא) - צדיק ילין בה. התמידים דומים לפרקליטים, שכן שני התמידים של כל יום היו מרצים על העבירות שנעשו באותו היום. הדרשה שבירושלמי "שני פרקליטין ליום" אינה הדרשה שבפסיקתות לעיל "פרקליט לאותו היום" (וכן כתב ב"פירושים וחידושים בירושלמי"). • • •

רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : תפילת המנחה ותפילת המוסף – מי שלא התפלל תפילת המוסף עד שהגיע זמנה של תפילת המנחה, שזמנה של תפילת המנחה מגיע כשעדיין הוא זמנה של תפילת המוסף, ויש לו להתפלל את שתיהן, - תפילת המנחה קודמת – מתפלל תפילת המנחה לפני תפילת המוסף, מפני שתפילת המנחה תדירה (באה בתמידות ובקביעות) ותפילת המוסף אינה תדירה, והכלל הוא שתדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם (טעם זה נאמר בברייתא שבבבלי) . ומציעים קביעה עלומת שם שנדחית בהמשך: הוון בעיין מימר: – היו רוצים לומר: בשאין ביום כדי להתפלל שניהן (בכתב יד רומי: 'שתיהן') – הדין שנאמר בשם רבי יוחנן, שתפילת המנחה קודמת, חל רק במקרה שאין היום מספיק (אין שהות ביום) להתפלל את שתי התפילות, ואם יתפלל תפילת המוסף יעבור זמנה של תפילת המנחה ויפסיד אותה , אבל אם יש ביום כדי להתפלל שניהן (במסירה שלפנינו נשמטו מילים אלו על ידי הסופר בטעות הדומות, ונוספו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. בכתב יד רומי: 'שתיהם') – אם היום מספיק (יש שהות ביום) להתפלל את שתי התפילות, - תפילת ה מוסף קודמת – מתפלל תפילת המוסף לפני תפילת המנחה, מפני שהתחייב תחילה בתפילת המוסף, שזמנה של תפילת המוסף (שהוא הזמן שבו מקריבים את קורבן המוסף) מגיע לפני זמנה של תפילת המנחה (שהוא הזמן שבו מקריבים את התמיד של בין הערביים) . ודוחים את הקביעה על ידי הצעת דיעות חולקות: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: ואפילו יש ביום כדי להתפלל שתיהן - תפילת המנחה קודמת. - וכן אמר רבי נתן בר טובי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן: אפילו יש ביום כדי להתפלל שתיהן - תפילת המנחה קודמת (בכתב יד רומי אין מימרה זו, ונשמטה בשל הדמיון למימרה הקודמת) – הרי שנאמר במפורש בשם רבי יוחנן, שהדין שתפילת המנחה קודמת חל גם במקרה שהיום מספיק להתפלל את שתי התפילות, ולכן יש לדחות את מה שהיו רוצים לומר לפני כן . ומציעים קושיה מברייתא (על רבי יוחנן): והתני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (בברייתא): הקדים תפילת המנחה לתפילת המוספין – התפלל תפילת המנחה לפני שהתפלל תפילת המוסף, - יצא – ידי חובת תפילת המנחה . ויש לדייק: לשעבר (בדיעבד) – רק אם אירע שהקדים תפילת המנחה לתפילת המוסף, יצא ; הא – אבל בתחילה (לכתחילה) - לא בדא (=בהדא) ! – לא בזאת (לא בדין זה, לא בעניין זה)! הרי שתפילת המוסף קודמת לתפילת המנחה, שלא כמו מה שאמרו בשם רבי יוחנן! ומתרצים את הקושיה: פתר לה: – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש את הברייתא): בשלא הגיע זמן התפילה – הברייתא מדברת במקרה שעדיין לא הגיע זמנה העיקרי של תפילת המנחה, שהוא תשע שעות ומחצה, אלא שהגיע חצות היום, שהוא זמנה של תפילת המנחה בשעת הדחק, ובמקרה זה תפילת המוסף קודמת לתפילת המנחה. אבל מתשע שעות ומחצה ואילך תפילת המנחה קודמת לתפילת המוסף, כמו שאמרו בשם רבי יוחנן . ומציעים מעשה (המתקשר אל האמור לפניו): כהדא: – כמו זאת (כמו הוראה זו): רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) מפקד לתלמידיו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'לתלמיד וי ') : – היה מצווה את תלמידיו: אִין הוה לכון אריסטון – אם היה לכם סעודה (אם אתם מוזמנים לסעודה (מקור המילה 'אריסטון' ביוונית)) ומטא יומא לשית שעין עד דלא תסקון לאריסטון – והגיע היום לשש שעות (הגיע חצות היום) עד שלא תעלו (לפני שתיכנסו) לסעודה , תהוון מצלון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מצל י ן') דמנחתא עד דלא תסקון (בכתב יד רומי נוסף 'לאריסטון') – תהיו מתפללים (תפילה) של המנחה עד שלא תעלו (לפני שתעלו לסעודה, מפני שיש לחשוש שתימשך הסעודה עד שיעבור זמן התפילה, ואף אם לא תימשך הסעודה עד שיעבור זמן התפילה, יש לחשוש שמא תשכחו להתפלל בשל טרדתכם שתהיה מחמת הסעודה. מהוראה זו יש ללמוד, שבשעת הדחק מתפללים תפילת המנחה משש שעות ואילך, ולכן, אם בזמן הזה הקדים תפילת המנחה לתפילת המוסף, יצא ידי חובת תפילת המנחה (בירושלמי פסחים ה,א אמרו, שבין הערביים הוא משש שעות ואילך, ולכן זמן תפילת המנחה הוא משש שעות ואילך). בלא הוראה זו היינו אומרים, שאפילו בשעת הדחק אין מתפללים תפילת המנחה משש שעות ואילך, ואם בזמן הזה הקדים תפילת המנחה לתפילת המוסף, לא יצא ידי חובה) . בתקופת המשנה והתלמוד רווח נוהג של סעודות רבות משתתפים שנטלו בהן חלק בני המשפחה המורחבת, או החבורה, או חברים שהוזמנו לאירוע מיוחד. התחילו בסעודה בשעה התשיעית של היום, והיא נמשכה שעות רבות, והסתיימה רק קרוב לחצות הלילה. הסעודה הזו לא היתה אופיינית לחברה היהודית בלבד, אלא היתה מקובלת גם בחברה הנוכרית ("משנת ארץ ישראל", ברכות, עמוד 11). הסעודה החלה במשלוח הזמנות בכתב או בעל פה (שם, עמוד 23). בפפירוסים שנמצאו במצרים נשמרו טופסי הזמנות לסעודה שהחלה בשעה התשיעית, וכן משמע מעדויות נוספות. בבבלי פסחים קז,ב מסופר על נוהגו של אגריפס המלך להתחיל את סעודת היום בשעה התשיעית, וכן נהוג היה בחברה הרומית הכללית ("משנת ארץ ישראל", שבת, עמוד 87). יש מהראשונים המביאים את דברי רבי יהושע בן לוי שבירושלמי וגורסים: 'ומטא יומא לתשע שעין'. אפשר שגרסו 'לתשע' משום שהסעודות החלו בשעה התשיעית. ב בבלי ברכות כח,א אמרו: תנו רבנן: היו לפניו שתי תפילות, אחת של המנחה ואחת של המוסף - מתפלל של המנחה ואחר כך מתפלל של המוסף, שזו (של המנחה) תדירה וזו (של המוסף) אינה תדירה. רבי יהודה אומר: מתפלל של המוסף ואחר כך מתפלל של המנחה, שזו מצווה עוברת (של המוסף זמנה עד שבע שעות לדעתו) וזו מצווה שאינה עוברת (של המנחה זמנה עד פלג המנחה). אמר רבי יוחנן: הלכה: מתפלל של המנחה ואחר כך מתפלל של המוסף. - רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה (מלימודו), הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי (ביתו היה סמוך לבית המדרש של טבריה), אמר: כי חלפי רבנן, איקום מקמייהו ואקבל אגרא. נפק אתא רבי נתן בר טובי, אמר ליה: מאן אמר הלכה בי מדרשא? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה דאמר: מתפלל של המוסף ואחר כך מתפלל של המנחה. אמר ליה: רבי יוחנן אמרה? אמר ליה: אין. תנא מיניה ארבעין זמנין. אמר ליה: חדא היא לך (שלא שמעת הלכה זו כלל), או חדת היא לך (שנתחדש לך דבר בהלכה זו)? אמר ליה: חדת היא לי, משום דמספקא לי ברבי יהושע בן לוי (שהיתה הלכה זו מסופקת לי משמו של רבי יהושע בן לוי, ועתה נתברר לי שבעל ההלכה הוא רבי יוחנן). לפי הבבלי ברור הוא שנאמרו דברים אלה ("היו לפניו שתי תפילות...") בשיש שהות כדי להתפלל שתיהן. וברייתא זו שבבבלי לא היתה ידועה לאמוראי ארץ ישראל ("פירושים וחידושים בירושלמי"). בבבלי מסופר שרבי זירא שמע את המימרה של רבי יוחנן מרבי נתן בר טובי. ובירושלמי מסר כל אחד מהם, רבי זירא ורבי נתן בר טובי, את המימרה של רבי יוחנן. ב בבלי ברכות כח,ב ו שבת ט,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: כיוון שהגיע זמן תפילת המנחה, אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת המנחה. בבבלי לא נזכר מנהגו של רבי יהושע בן לוי ("מפקד לתלמידוי..."), ובמקומו מובאת הלכה זו בשמו: "כיוון שהגיע...". בבבלי ייחסו לו חומרה גדולה, שמשהגיע זמן מנחה אסור לאדם לטעום כלום ("פירושים וחידושים בירושלמי"). במשנה שבת א,ב שנינו, שלא ייכנס אדם לאכול סמוך למנחה עד שיתפלל תפילת המנחה. פירושה הפשוט של המשנה הוא, שלא ייכנס אדם לסעודה סמוך לזמן מנחה קטנה, שהוא בתשע שעות ומחצה, עד שיתפלל. כך היא שיטת הבבלי פסחים צט,ב בפירוש "סמוך למנחה" שם. אבל בבבלי שבת ט,ב פירשו את דברי המשנה, שלא ייכנס אדם לסעודה סמוך לזמן מנחה גדולה, שהוא בשש שעות, עד שיתפלל, ופירשו את דברי רבי יהושע בן לוי, שאסור לאדם שיטעום כלום סמוך לזמן מנחה קטנה קודם שיתפלל. בבבלי פירשו כך את המשנה כדי להעמיד אותה שלא בניגוד לדעת רבי יהושע בן לוי. ב דברים רבה פרשת 'ניצבים' נאמר: אמר רבי אלעזר: שכח ולא התפלל תפילת המוסף ובא להתפלל תפילת המנחה - מתפלל תפילת המנחה ואחר כך מתפלל תפילת המוסף. למה? הכלה בעיתה מתברכת (מברכים את הכלה בשעת החופה ולא אחר כך. והשתמשו בפתגם זה ליתן טעם להלכה זו, שכששכח ולא התפלל מוסף עד שהגיע זמן מנחה קטנה, מתפלל ראשונה מנחה, מפני שראוי ויפה לעשות דבר בעיתו, ואחר כך מתפלל מוסף ("פירושים וחידושים בירושלמי")). הדעת נוטה שמחברו של מדרש זה שנתחבר בארץ ישראל עומד בשיטתו של הירושלמי, והיא שעיקר מצוות מנחה היא מנחה קטנה, ולכן לא אמרו שמתפלל מנחה תחילה אלא מזמן מנחה קטנה ולהלן ("פירושים וחידושים בירושלמי"). • • •

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: (תפילת המנחה) עד פלג המנחה". מביאים ברייתא: וכמה הוא פלג המנחה? - אחת עשרה שעות חסר רביע – שעה ורבע לפני השקיעה, שהוא מחצית הזמן שמתשע שעות וחצי של היום (שהוא תחילת זמנה העיקרי של תפילת המנחה) ועד שקיעת החמה (שתים עשרה שעות) . ב תוספתא ברכות ג,א שנו: רבי יודה אומר: (תפילת המנחה) עד פלג המנחה. כמה הוא פלג המנחה? - אחת עשרה שעה חסר רביע. וב בבלי ברכות כו,ב אמרו: איבעיא להו: רבי יהודה פלג מנחה ראשונה (משש שעות ומחצה ולמעלה) קאמר, או פלג מנחה אחרונה (מתשע שעות ומחצה ולמעלה) קאמר? - תא שמע: דתניא: רבי יהודה אומר: פלג מנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע.

ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה פסחים ה,א): תמיד – של בין הערביים, נשחט – בכל יום, בשמונה ומחצה – שעות של היום, וקרב – על המזבח, בתשע ומחצה – שעות, שהקרבת התמיד נעשתה בעסק גדול, ולכן נדרש זמן של שעה בין השחיטה וגמר ההקרבה (בירושלמי פסחים ה,א אמרו, שעיסוקו של התמיד שנמשך שעה אחת צריך להיות באמצע הזמן של בין הערבים שתחילתו בשש שעות וסופו בשתים עשרה שעות, ולכן השחיטה היא בשמונה שעות וחצי, שתי שעות וחצי אחרי תחילת זמן בין הערביים, וגמר ההקרבה הוא בתשע שעות וחצי, שתי שעות וחצי לפני סוף זמן בין הערביים) . ערב פסחים – בערב פסח, הואיל וקורבן הפסח קרב לאחר התמיד של בין הערביים, נשחט – קורבן התמיד, בשבע ומחצה – שעות של היום, וקרב – על המזבח, בשמונה ומחצה – שעות, שהקדימו בערב פסח את הקרבת התמיד בשעה אחת, כדי שתהא שהות יותר לעשיית הפסחים , בין בחול בין בשבת – בין שחל ערב פסח להיות ביום חול ובין שחל להיות בשבת . ומציעים קושיה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מקשה) : הכא את עבד מנחה שתי שעות ומחצה – כאן אתה עושה את מנחה שתי שעות וחצי (שלפי הברייתא לעיל בעניין פלג המנחה, תחילת זמנה של תפילת המנחה הוא בתשע שעות וחצי, וכיוון שלדעת חכמים החולקים על רבי יהודה זמנה עד שקיעת החמה, הרי שמשך זמנה הוא שתי שעות וחצי) , והכא את עביד מנחה שלש שעות ומחצה (במסירה שלפנינו נשמטו מילים אלו על ידי הסופר בטעות הדומות, ונוספו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. בכתב יד רומי: 'עבד') – וכאן אתה עושה את מנחה שלוש שעות וחצי (שלפי המשנה בפסחים, תחילת זמנה של תפילת המנחה הוא בשמונה שעות וחצי, שהוא זמן שחיטת התמיד של בין הערביים, וכיוון שלדעת חכמים החולקים על רבי יהודה זמנה עד שקיעת החמה, הרי שמשך זמנה הוא שלוש שעות וחצי) ?! (כאן משמש "עבד" בהוראה של קביעת שיעור) ומתרצים: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : לא (במסירה שלפנינו נוספה מילה זו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) הוקשה (הושוותה) תפילת המנחה לתמיד של בין הערבים אלא לקטורת (תערובת של מיני בשמים שהיו מקטירים על המזבח) – לפי הברייתא לעיל בעניין פלג המנחה, זמנה של תפילת המנחה אינו הזמן שבו מקריבים את התמיד של בין הערביים (כמו שאמרו רבנין לעיל: "תפילות מתמידים למדו... תפילת המנחה מתמיד של בין הערביים"), אלא זמנה הוא הזמן שבו מקטירים את הקטורת של בין הערביים, שהוא מאוחר לזמן התמיד . ויש להסביר: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ , מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב" (תהילים קמא,ב) – תהיה תפילתי נחשבת לפניך כמו קטורת המרצה על מקטיריה, והרמת ידיי מול השמים בתפילה תהיה נחשבת לפניך כקורבן התמיד של בין הערביים. ויש לדרוש את המילים "מנחת ערב" על תפילת המנחה ואת המילה "קטורת" על הקטורת של בין הערביים, ומכאן יש ללמוד שזמן תפילת המנחה הוא זמן הקטרת הקטורת של בין הערביים . צא שעה אחת לעיסוקו – חַסֵּר (הפחת מהזמן של שלוש שעות וחצי, שמזמן שחיטת התמיד ועד שקיעת החמה) שעה אחת לעשייתו (של התמיד, מהשחיטה ועד גמר ההקרבה) , ואת עבד מנחה שתי שעות ומחצה – ואתה עושה את מנחה שתי שעות וחצי (שתחילת זמנה של תפילת המנחה הוא בתשע שעות וחצי, שהוא זמן הקטרת הקטורת של בין הערביים, שהיו מקטירים אותה מיד לאחר גמר הקרבת התמיד, וכיוון שלדעת חכמים החולקים על רבי יהודה זמנה של תפילת המנחה עד שקיעת החמה, הרי שמשך זמנה הוא שתי שעות וחצי) .

מספרים: רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) היה מתפלל עם דמדומי חמה (בספרות חכמים משמעו של הביטוי 'דמדומי חמה' - שעת שקיעת השמש, ואין משמעו שעת השקיעה או שעת הזריחה. - נראה שהמילים 'עם דמדומי חמה' הן אשגרה בטעות מהמאמר להלן של אמורא זה, וכאן צריך לומר: ' עם הנץ החמה ' - סמוך לזריחת השמש, שכן כאן מדובר בתפילת שחרית) , כדי שיהא עליו מורא שמים (יראת שמים, יראת אלוהים) כל היום – שכיוון שהיה מתפלל תפילת שחרית מיד בתחילת היום, היה עליו מורא שמים כל היום, שהתפילה מביאה לידי יראת שמים (המקור בכתוב לדבר זה הוא הפסוק: "ייראוך עם שמש" (תהילים עב,ה), וכמו שאמרו בבבלי ברכות ט,ב, ראה להלן) . אמר רבי יוסי בן חנינא: ויהא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' יהא ') חלקי עם (אשתתף עם, אימצא במחיצתם של) המתפללים – תפילת המנחה, עם דמדומי חמה – סמוך לשקיעת החמה . ויש להסביר: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא , רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ " (תהילים לב,ו) – על האמור בסוף הפסוק ראוי לכל חסיד (עובד ה' המתפלל אליו) להתפלל אליך בעת שתמצא אותו צרה, על הצרה הבאה כשיטפון מים, שלא תגיע אליו . ויש לדרוש את הכתוב: מהו "לְעֵת מְצֹא"? – מה פירושו של ביטוי זה? - לעת מיצויו של ה יום (סיום היום) – יתפלל בשעה שהיום מתמצה (מסתיים, נגמר). ולכן היה רבי יוסי בן חנינא מתפלל תפילת המנחה בסוף היום . ב בבלי ברכות ט,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: ותיקים היו גומרים אותה (את קריאת "שמע") עם הנץ החמה. - תניא נמי הכי: ותיקים היו גומרים אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל (תפילת שחרית) ביום. - אמר רבי זירא: מאי קראה? - "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהילים עב) (תפילת שחרית המביאה לידי מורא שמים (-"ייראוך") צריכה להיות בעת הנץ החמה). ו שם כט,ב אמרו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצווה להתפלל (תפילת המנחה) עם דמדומי חמה (סמוך לשקיעת החמה). - אמר רבי זירא: מאי קראה? - "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהילים עב) (תפילת המנחה צריכה להיות קרוב לזריחת הירח). - לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה, מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא (שמא תיטרף לו השעה, ולא יספיק להתפלל בזמן). וב בבלי שבת קיח,ב אמרו: אמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה. - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצווה להתפלל עם דמדומי חמה. - אמר רבי זירא: מאי קרא? - "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהילים עב). בבבלי ברכות ט,ב דיברו בתפילת שחרית, ושם אמרו "עם הנץ החמה", והפסוק המסייע לכך: "ייראוך עם שמש". ובבבלי ברכות כט,ב דיברו בתפילת מנחה (כמו שמוכח מההמשך שם: "לייטי עלה... דלמא מיטרפא ליה שעתא", וזה אינו בתפילת שחרית אלא בתפילת מנחה), ושם אמרו "עם דמדומי חמה", והפסוק המסייע לכך: "ייראוך... לפני ירח". מהבבלי מוכח שיש לתקן את לשון המימרה הראשונה בירושלמי כאן המדברת בתפילת שחרית ולגרוס בה 'עם הנץ החמה'. בבבלי שבת נתייחס המאמר "יהא חלקי..." אל רבי יוסי סתם, והוא התנא רבי יוסי בן חלפתא שנתייחסו אליו שם הרבה מאמרים אחרים המתחילים בלשון "יהא חלקי עם". אפשר שגם אם לא נגרוס בירושלמי "בן חנינא", לא כיוונו כאן לתנא רבי יוסי אלא לאמורא רבי יוסי בעל הדרשה על "מנחת ערב" המובאת קודם למאמר זה, שדרש "מנחת ערב" על תפילת המנחה (בניגוד לבבלי ברכות ו,ב שדרשו "מנחת ערב" על תפילת ערבית), ונרמזה בדרשה זו דעת האומרים שמצווה להתפלל תפילת המנחה עם דמדומי חמה. בבבלי ברכות אמרו, שבארץ ישראל קיללו את מי שמתפלל עם דמדומי חמה. ואילו בירושלמי שיבחו את מי שמתפלל עם דמדומי חמה. ואין מן הנמנע שהמנהג להתפלל מנחה עם דמדומי חמה שעוד היה נהוג בזמן רבי יוסי בן חנינא נתבטל בדורות האחרונים ובזמנם "לייטי עלה במערבא" ("פירושים וחידושים בירושלמי"). 'דמדום' הוא משורש דמדם, שקרוב אל השורש דמם, שמובנו: שתק. הקדמונים חשבו, שביום החמה מהלכת ברקיע ונוסרת בו ומשמיעה קולות רעש, ובלילה אינה מהלכת ברקיע ומשמיעה קולות רעש, ולכן משמעו של הביטוי 'דמדומי חמה' - שעת שקיעת השמש, שמשעה זו היא שותקת.

ומספרים: אחוי דאימיה דרב אדא הוה מצייץ גולתיה דרב בצומא רבא (בכתב יד רומי אין שתי מילים אלו) – אחיו של אימו (דודו) של רב אדא (אמורא בבלי בדור השני) היה מצייץ את גלימתו (קושר לה ציצית, תולה בה ציצית) של רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים. - נראה שצריך לומר כמו בסיפור הדומה שלהלן: 'הוה מציי ר גולתיה' - היה מחזיק את גלימתו. וכן הגיהו ב"פירושים וחידושים בירושלמי" וב"הירושלמי המפורש". - המילים 'בצומא רבא' במסירה שלפנינו יתירות והן אשגרה בטעות מהסיפור הדומה שלהלן, ששם סיפרו על מנהגו של רב להתפלל תפילת הנעילה ביום הכיפורים כשהשמש בראש הדקלים, וכאן סיפרו על מנהגו של רב להתפלל תפילת המנחה בכל יום כשהשמש בראש הדקלים. וכן כתבו ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"הירושלמי המפורש") . אמר ליה: – אמר לו (רב לדודו של רב אדא): כד תיחמי שימשא בריש דיקלי, תיהב (בכתב יד רומי: 'את יהב') לי גולתי דנצלי דמנחתא (בכתב יד רומי: 'מנחתה') – כאשר (בשעה ש-, כל אימת ש-) תראה את השמש בראש הדקלים, תיתן לי את גלימתי, שאתפלל מנחה (כך שאוכל להתפלל תפילת המנחה, שכן מנהגם של החכמים היה להתפלל כשהם לבושים בבגדם העליון היפה והחשוב. כך היה מנהגם של רב יהודה לפי הבבלי ברכות ל,ב ושל רב כהנא לפי הבבלי שבת י,א. בבבל הדקלים מצויים מאוד, ולכן אמר רב "בראש הדקלים") . ותמהים (על מנהגו של רב בתפילת המנחה): ושמשא בריש דיקלי תמן – ו(הרי) השמש בראש הדקלים שם (בבבל) , איממא הוא הכא – יום הוא כאן (בארץ ישראל, שבבבל שהיא מקום נמוך השמש ממהרת לשקוע ביחס למקומות אחרים, ובאותה שעה של היום שבבבל השמש נמוכה וקרובה לאופק ונראית בראש הדקלים, במקומות אחרים השמש גבוהה ורחוקה מהאופק, שבאותה שעה עדיין היום גדול, ואילו לא היתה בבל מקום נמוך היתה שם השמש גבוהה באותה שעה) , דמר – שאומר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : "הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי" (ישעיהו מד,כז) – ה' הוא המצווה למצולה (למעמקי המים) להיות לחרבה (ליבשה. - 'חֳרָבִי' - ציווי קל לנוכחת בצורת ההפסק), - זו בבל, שהיא זוטו של ה עולם (תחתית העולם, המקום הנמוך והשפל ביותר בעולם) – "צולה" היא כינוי לבבל, מפני שהיא מקום נמוך (כאן מפסיקים את התמיהה שתמהים על רב ומביאים מימרות נוספות בעניין שמותיה של בבל, ואחר כך ממשיכים את התמיהה) . אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה – של בבל, " צוּלָה " ? ששם צללו (שקעו, נפלו למעמקי מים) מיתי דור המבול (האנשים שחיו בתקופת המבול בימי נח) - שכתוב (בנבואה על חורבן בבל): "גַּם בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל , גַּם לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל הָאָרֶץ" (ירמיהו נא,מט) – גם בבל עתידה לנפול בגלל חללי ישראל וחללי כל הארצות שנפלו בחרב בבל. ויש לדרוש את הכתוב "גַּם לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל הָאָרֶץ" שהם מיתי דור המבול שנפלו בבבל . ומציעים מדרש (על שמה של בבל): כתיב (במסירה שלפנינו המילה כתובה בדרך כלל בקיצור 'כת'', והסדר בדפוס ונציה פשט אותה 'כתיב'. אבל הלשון הרווח ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי הוא 'כתוב') : – כתוב (במעשי דור הפלגה): "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא,ב) – הם מצאו בקעה בארץ שנער (הארץ שבין הפרת לחידקל, בה ישבה העיר בבל וחברותיה, והוא שמה הקדום של ארץ בבל) והתיישבו בה, - אמר ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : למה נקרא שמה – של בבל, " שִׁנְעָר " ? ששם ננערו (פוזרו) מיתי דור המבול – מפני שבבל נמוכה מכל הארצות שסביבה, ודרש את המילה "שנער" מהשורש נער . דבר אחר (פירוש אחר) : " שִׁנְעָר " - שהם – אנשי בבל, מתים (בכתב יד רומי אין מילה זו) בתשנוק (צער, ייסורים, מצוקה) – דרש את המילה "שנער" מהשורש נער, שהתרגומים בכמה מקומות במקרא תרגמו אותו בשורש שנק בארמית (כגון: "וינער" (שמות יד,כז) - "ושניק"), שמשמעו האחד: לצער ולהציק, ומשמעו השני: לבלבל ולערבב (הפירוש למילה 'תשנוק' הוא על פי המשמע הראשון של השורש שנק בארמית) , בלא נר – שכוהני הדת הפרסית שבאו לבבל בימי האמוראים הראשונים אסרו שיהיו נרות דולקים בימי חגם אלא במקדשיהם, שכן הם ראו בהדלקתם זלזול בפולחן האש שלהם , בלא (בכתב יד רומי: ' ו בלא') מרחץ – שכוהני הדת הפרסית שבאו לבבל גזרו שלא ירחצו בבתי המרחץ, ובכלל זה במקוואות, מפני שטבילת הנשים לאחר ימי וסתן טימאה בעיניהם את המים שהם יסוד מקודש בדתם; ועוד יש לומר, שהכוונה היא שאין בבבל בתי מרחץ, כי בתי המרחץ היו חלק מהתרבות היוונית והרומית שלא הגיעה לבבל. וכיוון שאין להם לא נר ולא מרחץ, הרי שהם חיים בצער ובמצוקה (כך לפי גרסת כתב יד רומי: 'שהם בתשנוק', והמילה 'מתים' במסירה שלפנינו ובשאר המקורות נשתרבבה בטעות מהדרשה להלן 'ששריה מתים') . דבר אחר: " שִׁנְעָר " - שהן – יהודי בבל, מנוערין (מרוקנים, ריקים) מן המצות – ממצוות התלויות בארץ ישראל , בלא תרומה ובלא מעשר – שבבבל ביטלו הפרשת תרומה ומעשרות, ודרש את המילה "שנער" מהשורש נער . דבר אחר: " שִׁנְעָר " - ששריה – החכמים או ראשי הגולה שבבבל, מתים נערים – כשעודם צעירים לימים, שהמילה "שנער" נדרשת כנוטריקון (כתיבה בקיצור) של המילים שׂר ונַעַר . דבר אחר: " שִׁנְעָר " - שהעמידה (הקימה) – בבל, שונא ועָר (צר, אויב) להקב"ה – שהמילה "שנער" נדרשת כנוטריקון של המילים שונא וער . ואי זה? זה נבוכדנצר הרשע – מלך בבל, שהחריב את בית המקדש הראשון . ב בבלי שבת קיג,ב ו זבחים קיג,ב אמרו: אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה (של בבל) "שנער"? - שכל מתי מבול (שבכל העולם) ננערו לשם. - אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה (של בבל) "מצולה" (בזכריה א,ח: "רָאִיתִי... אִישׁ... עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה", והכוונה לבבל)? - שכל מתי מבול נצללו (צללו) לשם. - אמר רבי אבהו: למה נקרא שמה "שנער"? - שמנערת עשיריה (שאינם עומדים בעשירותם). - והרי אנו רואים שיש (עשירים העומדים בעשירותם)! - עד שלושה דורות אינם נמשכים (בעשירותם). וב איכה רבה פתיחתא כג וב קוהלת רבה יב [ז] א נאמר: "ונרוץ הגלגל אל הבור" (קוהלת יב) - זו בבל, שהיא זוטו של העולם. - אמר רבי יוחנן: "האומר לצולה חרבי" (ישעיהו מד,כז) - זו בבל. ולמה נקרא שמה צולה? ששם צללו מתי דור המבול, דכתיב: "גם בבל לנפול חללי ישראל, גם לבבל נפלו חללי כל הארץ" (ירמיהו נא,מט). אמר ריש לקיש: כתיב: "וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם" (בראשית יא,ב) - למה נקרא שמה שנער? ששם ננערו מתי דור המבול. דבר אחר: שנער - שהם מתים בתשנוק, בלא נר ובלא מרחץ. דבר אחר: שנער - שהם מנוערים מן המצוות, בלא תרומה ובלא מעשרות. דבר אחר: שנער - ששריה מתים נערים. דבר אחר: שנער - שהעמידה שונא וער להקב"ה, ואיזה? זה נבוכדנצר. וב בראשית רבה לז,ד נאמר: "בארץ שנער" - זה בבל. "שנער" - שמנוערת ממצוות, לא תרומה ולא מעשרות ולא שביעית. "שנער" - שמתים בתשניק, בלא נר ובלא מרחץ. "שנער" - ששריה מתים נערים. הלשון בירושלמי קשה קצת, שבראשונה אמר רבי יוחנן שבבל נקראת צולה משום שהיא זוטו של עולם, ואחר כך נתן טעם אחר לשם צולה, ששם צללו מיתי דור המבול. ובאיכה רבתי נשנו דרשות אלו בסגנון יפה יותר. וקרוב לשער שהדרשה "הבור זו בבל" שנאמרה סתם באיכה רבתי גם היא לרבי יוחנן, והגרסה העיקרית בירושלמי היא: 'דמר רבי יוחנן: "ונרוץ הגלגל אל הבור" - זו בבל, שהיא זוטו של עולם. ואמר רבי יוחנן: "האומר לצולה חרבי" - זו בבל, ולמה נקרא שמה צולה? ששם צללו מיתי דור המבול' ("פירושים וחידושים בירושלמי"). נראה שהקטע הזה בירושלמי שבו מימרות נוספות בעניין שמותיה של בבל, שמפסיק את התמיהה שתמהים על רב, הועתק לירושלמי מן המדרשים הללו. ואפשר שבתחילה נכתב הקטע הזה על הגיליון ואחר כך נכנס לפנים. בלא נר ובלא מרחץ ב בבלי גיטין טז,ב-יז,א אמרו: רבה בר בר חנה חלש, עול לגביה רב יהודה ורבה לשיולי ביה. בעו מיניה... אמר להם... אדהכי אתא ההוא חברא (חַבָּר, כוהן הדת הפרסית), שקלה לשרגא מקמייהו (לקח את הנר מלפניהם, שהיה זה יום חגם שבו לא הניחו שיהיה אור אלא בבית מקדשם)... וב בבלי יבמות סג,ב אמרו: אמרו ליה לרבי יוחנן: אתו חברי (חַבָּרִים, כוהני הדת הפרסית) לבבל. שגא נפל (הזדעזע ונפל מכסאו, מרוב צער על היהודים המצויים שם)... גזרו (החברים) על המרחצאות (שלא ירחצו בהן)... וב בבלי שבת כה,ב אמרו: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג) (העניין נאמר על גלות בבל). מאי "ותזנח משלום נפשי"? - אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת (שאינו יכול לקיימה). "נשיתי טובה" - אמר רבי ירמיה: זו בית המרחץ. בכמה מקומות בבבלי כינה רבי ירמיה את בבל "ארץ חשוכה", ואפשר שהוא משום שהיו בלא נר. בלא תרומה ובלא מעשר מצינו במקורות שונים שהפרישו תרומות ומעשרות בחוצה לארץ, אולם לא נהגו בשביעית. ב ירושלמי חלה ד,ח אמרו: אמר רבי יוחנן: רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומה ומעשרות, עד שבאו הרובין ובטלו אותן (ונמנעו מלהפריש אף מדגן, תירוש ויצהר). - מאן אינון הרובין? - תרגמוניא (כינוים של יהודה וחזקיה בני רבי חייא). שריה מתים נערים ב בבלי ברכות ח,א אמרו: אמרו לו לרבי יוחנן: יש זקנים בבבל. תמה ואמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם" (דברים יא) כתיב, אבל בחוצה לארץ - לא!

וממשיכים את התמיהה (על מנהגו של רב בתפילת המנחה): רב (בר) [כר' (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא ברש"ס) ] יודה?! – וכי רב כרבי יהודה?! (שהשעה ביום שבה נראית השמש בראשי הדקלים בבבל היא פלג המנחה, שהוא אחת עשרה שעות חסר רביע, או סמוך לפלג המנחה, וכיוון שרב הקפיד להתפלל תפילת המנחה עד פלג המנחה ולא לאחר מכן, הרי שהוא סובר כרבי יהודה האומר שתפילת המנחה עד פלג המנחה ואינו סובר כחכמים האומרים שתפילת המנחה עד הערב, ולכן יש לתמוה עליו שעשה כדעת היחיד ולא כדעת המרובים) בעניין זמני התפילות הולכים אחר השעה ביום שהיא תלויה במיקום על פני כדור הארץ, ואין מתחשבים בגובה השמש מעל האופק ובזריחה ובשקיעה הנראות שהם תלויים בגובה המקום ביחס לסביבתו. ומתרצים: אין תעבדיניה (בכתב יד רומי: 'תעבדינה') כרבנ י ן – אם תעשה אותה (את תפילת המנחה) כחכמים , לית רבי יודה מודי (בכתב יד רומי: 'מודה') – אין רבי יהודה מודה (מי שנוהג כדעת החכמים ומתפלל תפילת המנחה לאחר פלג המנחה, אינו נוהג כדעת רבי יהודה, שלדעת רבי יהודה אין להתפלל תפילת המנחה לאחר פלג המנחה) . אין תעבדיניה (בכתב יד רומי: 'תעבדינה') כרבי יודה – (אבל) אם תעשה אותה (את תפילת המנחה) כרבי יהודה , אוף (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) רבנ י ן מודו (בכתב יד רומי: 'מודיי') – גם החכמים מודים (מי שנוהג כדעת רבי יהודה ומתפלל תפילת המנחה לפני פלג המנחה, נוהג גם כדעת החכמים, שלדעת החכמים יש להתפלל תפילת המנחה גם לפני פלג המנחה. וכיוון שרב רצה לצאת ידי כל הדיעות, לכן הקפיד להתפלל תפילת המנחה עד פלג המנחה, שהכל מודים שהוא זמנה של תפילת המנחה) . • • •

כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,א. ב משנה תענית ד,א שנינו: בשלושה פרקים בשנה הכוהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום - בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים: בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים. שואלים: מניין לנעילה (כינוי לתפילה שמתפללים בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים לאחר תפילת המנחה) ? – מהיכן למדים שיש להתפלל בימים מסוימים תפילה נוספת על התפילות שמתפללים בכל ימות השנה? ומשיבים: אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : כתוב (בתוכחה של ישעיהו הנביא לבני ישראל): "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ " (ישעיהו א,טו) – גם כשאתם מרבים להתפלל, אינני מקבל את תפילתכם, שהרי ידיכם מלאות דמי הנקיים שאתם שופכים. והעולה מכאן, שהמתפללים וידיהם נקיות תפילתם רצויה ומתקבלת, - מיכן (מכאן) – מדבר זה אנו למדים, שכל המרבה בתפילה נענה – ה' משיב לו בחיוב על בקשתו. ולכן יש להתפלל תפילה נוספת בימים מסוימים שבהם רוצים במיוחד שה' ייענה לנו. בתעניות מתפללים נעילה כדי שירדו גשמים או שיעברו הצרות שבאו על הציבור, במעמדות מתפללים נעילה כדי שיתקבלו הקורבנות ברצון, וביום הכיפורים מתפללים נעילה כדי שיתכפרו החטאים . ומציעים סתירה (מדבריו של רבי לוי על עצמו): מחלפה שיטתיה דרבי לוי! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי לוי (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן אמר – שם (במקום אחר) אומר (כאן התחלת קטע מקביל בירושלמי ביכורים ב,א) רבי אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי פפי בשם רבי יהושע דסיכנין (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב סיכנין בגליל התחתון המערבי) שאמר בשם רבי לוי: נאמר: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר , וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד,כג) – בכל יגיעה ועמל יש ייתרון ותועלת, אבל ריבוי בדיבורים בלבד הוא חיסרון, - חנה – אימו של שמואל הנביא , על ידי שריבת (שריבתה) בתפילה (במקבילות: 'בתפילתה') – מפני שהרבתה להתפלל לה' שייתן לה בן, ונדרה נדר עם התפילה שתקדיש את בנה לעבודת ה' במשכן לכל ימי חייו (כמו שנאמר: "וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה'... וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לה' כָּל יְמֵי חַיָּיו... וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה'..." (שמואל א א,י-יב)) , קצרה בימיו (בכתב יד רומי: 'ימיו') – המעיטה את ימי חייו, של שמואל, שאמרה – חנה לאחר לידת שמואל : "וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם" (שמואל א א,כב) – שמואל יהיה במשכן בשילה כל ימי חייו; ויש לדרוש את מה שאמרה חנה, שימי חייו של שמואל שהיה לוי יהיו עד ימי עולמו של לוי במשכן , והלא אין עולמו של לוי (יהודי המתייחס על שבט לוי, אך אינו מן הכוהנים) אלא חמשים שנה – אין הלוויים עובדים במשכן אלא עד גיל חמישים שנה , דכתיב: – שכתוב (בעבודת הלוויים במשכן): "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה" (במדבר ח,כה. - המילים 'דכתיב...' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילות) – מגיל חמישים שנה לא יעבדו עוד הלוויים במשכן. הרי שאמרה חנה שימי חייו של שמואל יהיו עד גיל חמישים שנה בלבד. חנה שאמרה כך פירשה את הנדר שנדרה בתפילתה: "ונתתיו לה' כל ימי חייו", ש"כל ימי חייו" שנתנה אותו לה' הם "עד עולם" - עד עולמו של לוי, שהם חמישים שנה, ואילו לא ריבתה בתפילה, לא נדרה, וזהו שאמר רבי לוי, שעל ידי שריבתה בתפילה, קיצרה את ימיו של שמואל. - הרי שרבי לוי סובר, שאין להרבות בתפילה . ומקשים: והויין ליה (בכתב יד רומי: 'והדלין', ובמקבילות: 'והיי דילון'. וצריך לומר על פי המקבילות: ' והיידילין' . ההגהה 'לין' תחת 'לון', לפי שמדובר כאן בלשון רבות ("אוצר לשונות ירושלמיים")) חמשין ותרתין! – והרי הן חמישים ושתיים! (הרי ימיו של שמואל היו חמישים ושתיים שנה ולא חמישים שנה! - במסכת שמחות ג,ח ובירושלמי ביכורים ב,א ובבבלי מועד קטן כח,א אמרו, שמת לחמשים ושתיים שנה זו היא מיתתו של שמואל) ומתרצים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : שתים (במקבילות: 'ושתים') שגמלתו – יש להוסיף לחמישים השנה שהיה שמואל בשילה שנתיים משנולד עד שסיימה חנה את תקופת היניקה של שמואל כשהיה תינוק והביאה אותו לשילה (כמו שכתוב בשמואל א א,כג-כד: "וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ, וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ... וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ". זמן ההנקה הוא שתי שנים מיום שנולד הילד (משנה גיטין ז,ו)) (עד כאן הקטע המקביל בירושלמי ביכורים. - מקורו של הקטע בביכורים, וצוטט על ידי תלמוד ברכות מביכורים, ואין זה נוגע למקבילות שאנו דנים בהן, שהן העתקת סופרים מאוחרת ממקום למקום. אני נוטה לומר כך, מכיוון שבביכורים קדמה לו הפסקה: "לחמשים ושתים מיתת שמואל הנביא", שהיא פסקה מהברייתא שהובאה שם לעיל: "כהדא דתני: המת לחמשים שנה" וכו' ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 18-19)) . ומסיימים את הצעת הסתירה: וכה אומרים (במסירה שלפנינו: 'וכה אומ''. וצריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'והכה הו' א'' (= הוא אמר ), וכן הוא במקבילה בתעניות: 'וכא הוא אמ''. וברש"ס: 'וכא את אמ'') הכ י ן?! – וכאן (במאמרו לעיל) הוא (רבי לוי) אומר כך (שכל המרבה בתפילה נענה, שלא כדבריו בעניין חנה)?! (אי אמרה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות אין שתי מילים אלו, ואין לגרוס אותן. ואולי המילים 'אי אמרה' הן גרסה חלופית למילים 'הוא אמר' שנשתבשה (אי אמרה < א' אמר = את אמר)) ) ומיישבים את הסתירה (בהצעת הבחנה בין מקרים): כָּן (כאן) ליחיד – במקור אחד מדובר במקרה של יחיד, שיחיד אין לו להרבות בתפילה, והוא מה שאמר רבי לוי, שחנה על ידי שריבתה בתפילה קיצרה את ימיו של שמואל , כָּן לציבור (בכתב יד רומי: 'כן ביחיד וכן בציבור', ובמקבילה: ''כאן ביחיד כאן בציבור') – במקור שני מדובר במקרה של רבים, שרבים יש להם להרבות בתפילה, והוא מה שאמר רבי לוי לעיל שכל המרבה בתפילה נענה, ולמד כך מהפסוק "תרבו תפילה" שהוא לשון רבים. לפי זה, תפילת נעילה, שהיא ריבוי בתפילה, אינה אלא בציבור ולא ביחיד . ומביאים דיעות החלוקות על רבי לוי: רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ; וכן רבי שמעון בן חלפתא (תנא בדור החמישי) אמר בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) : "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי י'י" (שמואל א א,יב) – וכך היה כשחנה האריכה בתפילתה לפני ה', - מיכן (מכאן) – מדבר זה אנו למדים, שכל המרבה בתפילה נענה – ה' משיב לו בחיוב על בקשתו, שהרי חנה הרבתה בתפילה וה' נענה לה ונתן לה בן. דיעות אלו חלוקות על מה שאמר רבי לוי, שחנה על ידי שריבתה בתפילה קיצרה את ימיו של שמואל. הרי שלדיעות אלו אף יחיד יש לו להרבות בתפילה. לפי זה, תפילת נעילה היא אף ביחיד . רבי יוחנן הולך לשיטתו, שמתפלל אדם כל היום. ב מדרש שמואל ב,ט ו-ג,ג נאמר: "והיה כי הרבתה להתפלל" וגומ' - רבי חייא בשם רבי יוחנן ורבי שמעון בן חלפתא בשם רבי מאיר: "והיה כי הרבתה" - מכאן כל המרבה בתפילתו נענה. - מחלפה שיטתיה דרבי לוי! תמן אמר רבי אבא בריה דרבי פפי ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: "בכל עצב יהיה מותר" וגומ' (משלי יד,כג) - חנה, על ידי שריבת בתפילה, קיצרה ימיו של שמואל, שאמרה: "וישב שם עד עולם" - אין עולמם של לוויים אלא חמישים שנה, הדא היא דכתיב: "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה" (במדבר ח,כה). והא אינון חמשין ותרתין! אמר רבי יוסי בר רבי אבון: שתיים שגמלתו / שתיים שגמלתו אינן מן המניין. לפי הדעות החלוקות על רבי לוי, ובהן דעתו של רבי יוחנן, לא מת שמואל בן חמישים ושתיים בגלל חנה, שעל ידי שריבתה בתפילתה, קיצרה ימיו של שמואל, כדברי רבי לוי, אלא מת בן חמישים ושתיים משום שנדחה שמואל מפני דויד, שהגיע זמן מלכות דויד, והקפיץ הקב"ה על שמואל זקנה, כדברי רבי יוחנן עצמו בבבלי תענית ה,ב.

ושואלים עוד: אימתי היא נעילה? – מתי מתחיל זמן תפילת נעילה? ומשיבים (בהצעת מחלוקת אמוראים): רבנ י ן דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) אומרים: איתפלגון – נחלקו רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) . רב אמר: בנעילת שערי שמים – זמן תפילת נעילה מתחיל בעת נעילת שערי שמים בעד השמש, והוא בשקיעת החמה, ומתפללים אותה אחרי שקיעת החמה, סמוך לצאת הכוכבים ('שערי שמים' הוא לשון דימוי פיוטי, כאילו יש בשמים שערים) , ורבי יוחנן אמר: בנעילת שערי היכל – זמן תפילת נעילה מתחיל בעת נעילת הדלתות של שער ההיכל בבית המקדש, והוא לפני שקיעת החמה, ומתפללים אותה מבעוד יום. תפילה זו נקראת במשנה במסכת תעניות 'נעילת שערים', לפי רב, על שום נעילת שערי שמים, ולפי רבי יוחנן, על שום נעילת שערי היכל . ומציעים סיוע ממקור תנאי: אמר רבי יודן ענתירדיא (בכתב יד רומי: 'ענתודריה', ובמקבילה בתעניות: 'ענתונדריא'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני) : מתניתא מסייעא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה להלן) מסייעת לרבי יוחנן: בשלשה פרקים (זמנים) – המפורטים להלן, הכהנים נושאין את כפיהם (מרימים את ידיהם לברך את העם) ארבעה פעמים ביום, שהם בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילת שערים: בתעניות – של ציבור, ובמעמדות – בתפילות של אנשי המעמד, שחלקם עלו לירושלים ועמדו על קורבנות הציבור, ובין קורבן לקורבן היו מתכנסים לתפילה, וחלקם שלא עלו לירושלים היו מתכנסים בבתי הכנסת שבעריהם, וביום הכיפורים (משנה תעניות ד,א) – בשלושה הפרקים האלו מתענים ומתפללים ארבע תפילות ביום, ובכל תפילה הכוהנים נושאים את כפיהם (תפילת מוסף בתעניות ציבור ובמעמדות אינה תפילת מוסף ממש כמו בשבתות ובימים טובים אלא תפילה נוספת בין שחרית למנחה. בתעניות ציבור היו בתפילה נוספת זו עשרים וארבע ברכות) . ויש לתמוה: אית לך מימר – (וכי) יש לך לומר (האם אתה יכול לומר) נעילת (בכתב יד רומי: ' ב נעילת') שערי שמים - ביום?! (בתמיהה) – שלדעת רב, שזמן תפילת נעילה מתחיל בעת נעילת שערי שמים ומתפללים אותה אחרי שקיעת החמה, אין אתה יכול לומר שתפילת נעילה היא ביום, שאחרי שקיעת החמה הוא ספק לילה ואינו יום ודאי, והרי אמרו במשנה שנעילה היא ביום ("...ארבעה פעמים ביום ...ובנעילת שערים")! אבל לדעת רבי יוחנן שזמן תפילת נעילה מתחיל בעת נעילת שערי היכל ומתפללים אותה מבעוד יום, אין אתה יכול לומר אלא שנעילה היא ביום, ולכן המשנה מסייעת לדברי רבי יוחנן. שערי שמים שערי שמים הם שערים שברקיע, שבהם החמה יוצאת בבוקר ונכנסת בערב. בהנץ החמה היא יוצאת בשער מזרח של הרקיע, ובשקיעתה היא נכנסת בשער מערב של הרקיע. ואף שאין לה אלא שער אחד בבוקר ושער אחד בערב, השתמשו בלשון "שערי", משום שבכל יום ויום היא זורחת ושוקעת בנקודות מתחלפות. הביטוי "נעילת שערי שמים" מתאר את הזמן שבו עיגול החמה שוקע מתחת האופק ונכנס בשער מערב של הרקיע, ולכן נעילת שערי שמים היא בשקיעת החמה ("פירושים וחידושים בירושלמי"). שערי היכל לא היה להיכל אלא שער אחד בלבד, ונקרא במשנה "שער הגדול". פתיחת שער ההיכל היתה סימן להתחלת עבודת היום במקדש, ונעילת שער זה היתה סימן שנשלמה עבודת היום. נעילת שערי היכל היתה אחר הדלקת הנרות, שהיתה העבודה האחרונה שבמקדש ביום (מלבד הקטרת חלבים ואיברים שהיתה בלילה), וקדמה הרבה לשקיעת החמה ("פירושים וחידושים בירושלמי"). אף שלא היה להיכל אלא שער אחד, השתמשו בלשון רבים "שערי", משום שהמשנה אמרה "נעילת שערים", והכוונה לארבע הדלתות שהיו לשער ההיכל. ואולי "היכל" כאן הוא כינוי לבית המקדש, ו"שערי היכל" הם שער ההיכל ושערי העזרה.

ומספרים: אחוי דאימא (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'דאימ יה ') דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא – אחיו של אימו (דודו) של רב אדא (אמורא בבלי בדור השני) היה מחזיק את גלימתו של רב בצום הגדול (ביום הכיפורים. לצום יום הכיפורים הוסיפו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו בכינוי הסתמי "צום") . אמר ליה: – אמר לו (רב לדודו של רב אדא): כד תיחמי שימשא בריש דיקלי, תיהב (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'את יהב') לי גולתי דניצלי נעילת שערים – כשתראה את השמש בראש הדקלים, תיתן לי את גלימתי, שאתפלל נעילת שערים (כך שאוכל להתפלל תפילת נעילה) . ומציעים סתירה (מדבריו של רב על עצמו): מחלפה שיטתיה דרב! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רב (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן הוא אמר: – שם (במקום אחר, לעיל) הוא (רב) אומר: בנעילת שערי שמים – זמן תפילת נעילה מתחיל בעת נעילת שערי שמים, והוא בשקיעת החמה , וכה (=והכא. צריך להוסיף: ' הוא ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות. ואולי 'וכה' הוא קיצור של 'וכ' ה''='וכא הוא') אמר: – וכאן (בסיפור הזה) הוא (רב) אומר: בנעילת שערי היכל?! – שלפי המסופר על רב, הוא התחיל להתפלל תפילת נעילה כשהחמה בראש הדקלים, שהוא לפני שקיעת החמה, ומכאן שהוא סובר, שזמן תפילת נעילה מתחיל בעת נעילת שערי היכל, שלא כדעתו לעיל! ומתרצים את הסתירה: אמר רבי מתנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'רבי מתניה '. - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : על ידי דהוה מאריך רב בצלותיה סגין – על ידי (מכיוון, מפני) שהיה רב מאריך בתפילתו מאוד , הוה – היה מגיע לנעילת שערי שמים – רב היה מתחיל להתפלל תפילת נעילה מבעוד יום, ומכיוון שהיה מאריך בתפילתו היה מגיע במשך תפילתו לזמן נעילת שערי שמים, והיה מסיים להתפלל אותה אחרי שקיעת החמה, כדעתו, שמתפללים תפילת נעילה אחרי שקיעת החמה (אילו היה מתחיל להתפלל תפילת נעילה בזמן נעילת שערי שמים, היה מסיים להתפלל אותה זמן רב אחרי צאת הכוכבים, שהוא לילה של מוצאי יום הכיפורים, ואין ראוי להתפלל נעילה בשעה זו) . ב בבלי יומא פז,ב אמרו: תנן התם: בשלושה פרקים בשנה כוהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום, בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילת שערים... - מאי נעילת שערים? - רב אמר: תפילה יתירה (מתפלל שבע כשאר התפילות), ושמואל אמר: "מה אנו מה חיינו" (אומר נוסח וידוי בלבד, ואינו מתפלל שבע). לפי הירושלמי, הן לרב והן לרבי יוחנן, נעילה היא תפילה יתירה (נוספת).

ושואלים עוד: נעילה - מהו שתפטור (תבטל את החובה) של ה ערב? – האם תפילת נעילה ביום הכיפורים תפטור את תפילת הערב שאחריה (תפילת ערבית במוצאי יום הכיפורים), שאם התפלל נעילה, אינו חייב להתפלל לאחריה ערבית? להלן אמר רבי יוחנן, שאין אדם יכול להתפלל ערבית מבעוד יום, ולכן לדעת רבי יוחנן אין לשאול: "נעילה מהו שתפטור של הערב?", שכן לדעתו זמן תפילת נעילה הוא לפני שקיעת החמה, ועדיין לא הגיע זמן תפילת ערבית, ולכן אין נעילה יכולה לפטור את של הערב. בבבלי ברכות אמר רב, שאדם יכול להתפלל ערבית מבעוד יום, ולכן לדעת רב יש לשאול: "נעילה מהו שתפטור של הערב?", שכן לדעתו זמן תפילת נעילה הוא לאחר שקיעת החמה, וכבר הגיע זמן תפילת ערבית, ולכן נעילה יכולה לפטור את של הערב. ואכן השיבו לשאלה זו בשמו של רב. ומשיבים: רבי אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם ורב (צריך לומר: ' רב ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות) הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) : נעילה פוטרת של ה ערב – אם התפלל נעילה, אינו חייב להתפלל לאחריה ערבית . להלן אמרו, שמי שאומר שתפילת ערבית רשות, סבור שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, ומי שאומר שתפילת ערבית חובה, סבור שאין תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית. רב סבור שתפילת ערבית רשות, ולכן אמר שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית. אמר ליה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות אין מילה זו) רבי אבא לרב הונא: יש להקשות: היאך (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' והיכן '. ובמקבילה בתעניות: 'ואיכן') הוא מזכיר של הבדלה (ברכה שאומרים בתפילה במוצאי שבת ויום טוב) ? – במוצאי יום הכיפורים יש להזכיר בתפילת ערבית הבדלה בברכה הרביעית (ברכת הדיעה), שחתימתה "חונן הדעת", ואם תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, היכן יזכיר הבדלה בתפילה? שהרי אינו מתפלל תפילת ערבית, ובתפילת נעילה אין ברכת הדיעה, ונמצא שאינו מבדיל בתפילה, ומצווה להבדיל בתפילה, אף על פי שחוזר ומבדיל על הכוס. - כך הקשה רבי אבא לרב הונא רבו על דברי רב שאמר שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית. אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) לרבי אבא: יש להקשות: היאך (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'והיאך') יהו שבע פוטרות שמונה עשרה? – בתפילת נעילה של יום הכיפורים שבע ברכות, ובתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים שמונה עשרה ברכות של ימי החול, ואיך תפילת נעילה פוטרת את תפילת ערבית? שהרי אין מספר ברכותיהן שוות. - כך הקשה רבי יונה לרבי אבא על דברי רב שאמר שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית. אמר ליה: – אמר לו (רבי אבא לרבי יונה): ולא כבר איתתבת?! (בתמיהה) – ו(כי) לא כבר הושבה (לא הקשו עליה, על המימרה של רב)?! (שהרי כבר הקשיתי על דברי רב: "והיכן הוא מזכיר של הבדלה?", ומדוע הקשית קושיה עוד על דברי רב?) אמר ליה: – אמר לו (רבי יונה לרבי אבא): בגין (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'ובגין') דאיתתבת, תיבטיל?! (בתמיהה) – ו(כי) בשביל שהושבה (שהקשו עליה, על המימרה של רב), תתבטל (ושוב אין להקשות עליה)?! (שאף על פי שהקשו על המימרה של רב, אין הקושיה מבטלת אותה, שאפשר שיישבו אותה, ולכן הקשיתי קושיה עוד) אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מה דאקשי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: ' דקשי '. הגרסה 'דאקשי' היא בבלית) רבי אבא - קשי יאות – מה שהקשה רבי אבא (על המימרה של רב) - הקשה יפה (כראוי, כהוגן) , אבל מה דקשי רבי יונה - לא קשי יאות – מה שהקשה רבי יונה (על המימרה של רב) - לא הקשה יפה (משום שיש לתרץ את הקושיה שהקשה רבי יונה) . קֹל (הקלה) היקלו עליו משום (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'מפני') תעניתו שיהו שבע פוטרות שמונה עשרה – חכמים הקלו על המתפלל נעילה ביום הכיפורים, שלא יתפלל לאחריה ערבית, מפני תעניתו שהתענה ביום זה, שלא יצטרך להאריך בתעניתו ולהתעכב מלאכול עד שיתפלל ערבית, ולכן, אף על פי שבתפילת נעילה שבע ברכות ובתפילת ערבית שמונה עשרה ברכות, תפילת נעילה יכולה לפטור את תפילת ערבית. אבל מפני טעם זה אין להקל עליו שלא יתפלל לאחריה ערבית ויבטל הבדלה בתפילה . רבי אבא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר לחברייא – לחברים (חכמים או תלמידים) : מריי – אדוניי (לשון פנייה של כבוד משום שלימדוהו הלכה אחת) , מן כולכון (כן הוא במקבילה בתעניות. ובכתב יד רומי: 'כולהון') שמעית – מכולכם שמעתי, שאין נעילה פוטרת של ה ערב – שלא כדברי רב (רבי אבא בר ממל מתייחס למה ששמע מן החברים, ואינו מתייחס למה ששמע מן כל האמוראים שלעיל שהקשו על דברי רב, שהרי יש מהם שהיו אחרי ימיו, כגון רבי יונה ורבי יוסי, ולכן הגרסה הנכונה היא 'מן כולכון' ולא 'מן כולהון') . רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : אין נעילה פוטרת של ה ערב. ומציעים ברייתא מסייעת: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) , ותני רבי חייא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) (צריך להוסיף: ' כן ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וברש"ס, וכן בראשונים. במסירה שלפנינו כאן נשמט 'כן' מסוף המונח בטעות) – ושונה רבי חייא (ברייתא) כך (שאין נעילה פוטרת של הערב) : בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה – תפילה של שמונה עשרה ברכות שלמות, ולא מעין שמונה עשרה (תפילה מקוצרת בדומה לשמונה עשרה הברכות שבתפילה) , במוצאי (בכתב יד רומי: 'ובמוצאי') שבת ובמוצאי יום הכיפורים – גם בתפילת ערבית של מוצאי שבת ושל מוצאי יום הכיפורים אדם מתפלל שמונה עשרה ברכות ואינו מוסיף על מניין זה, שכולל הבדלה בברכת דעת או בברכת הודאה, ואינו אומרה ברכה בפני עצמה, ובמוצאי תענית ציבור (המילה "ובמוצאי" שלפני "תענית" היא אשגרה מאותה מילה שלפני "שבת" ו"יום הכיפורים", שכן ערבית במוצאי תענית ציבור שווה לערבית בכל יום, וצריך לומר: ' ובתענית ציבור', וכן כתב ב"פירושים וחידושים בירושלמי") – גם בתפילות של תענית הציבור אדם מתפלל שמונה עשרה ברכות ואינו מוסיף על מניין זה, שכולל הזכרה מעין המאורע של התענית בברכת התפילה ("שומע תפילה"), ואינו אומרה ברכה בפני עצמה. הרי שבמוצאי יום הכיפורים מתפלל בערבית שמונה עשרה, ואין נעילה פוטרת של הערב . נעילה פוטרת של הערב ב בבלי יומא פז,ב אמרו: אמר רב: תפילת נעילה פוטרת את של הערבית. רב לטעמיה, דאמר תפילה יתירה היא, וכיוון דצלי לה, תו לא צריך (להתפלל תפילת ערבית). - מיתיבי: אור יום הכיפורים מתפלל שבע ומתוודה, בשחרית מתפלל שבע ומתוודה, במוסף מתפלל שבע ומתוודה, במנחה מתפלל שבע ומתוודה, בנעילה מתפלל שבע ומתוודה, בערבית מתפלל שבע מעין שמונה עשרה (מפני טורח התענית). רבי חנינא בן גמליאל אומר משום אביו: מתפלל שמונה עשרה שלמות, מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת". - תנאי היא (האם נעילה פוטרת את של הערבית או לא)... בבבלי כמו בירושלמי כאן הביאו ברייתא, שאין נעילה פוטרת של הערב, שלא כדברי רב. גם בירושלמי להלן כמו בבבלי אמרו שנחלקו תנאים האם נעילה פוטרת של הערב או לא. בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה ב משנה ברכות ד,ג שנינו: רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה (שאין לשנות ממטבע של שמונה עשרה). רבי יהושע אומר: מעין (בדומה ל)שמונה עשרה (אין אדם חייב להתפלל בכל יום כל שמונה עשרה ברכות, אלא מותר לו להתפלל גם מעין שמונה עשרה). הברייתא ששנה רבי חייא שהובאה בירושלמי כאן היא דברי רבן גמליאל.

כיוון שדיברו בעניין תפילת נעילה, מביאים שתי הלכות בעניין זה, ואגב כך מביאים שתי הלכות דומות בעניין תפילת מוסף. רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אף על פי שאין נעילה בשבת – שמתפללים תפילת נעילה משום יום הכיפורים ולא משום השבת , מזכיר של ה שבת בנעילה – המתפלל תפילת נעילה ביום הכיפורים שחל בשבת מזכיר את השבת בתפילה (בברכת קדושת היום) . אוספון עליה (במקבילה בתעניות: ' עלה ') : – הוסיפו (הלכה דומה) עליה (על ההלכה הקודמת): ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור – שאם התחילו כבר להתענות בתעניות שגזרו בית דין על הציבור, וחלה תענית בראש חודש, מתענים (משנה תעניות ב,י) , אף על פי שאין נעילה בראש חודש – שמתפללים תפילת נעילה משום התענית ולא משום ראש חודש , מזכיר של ראש חודש בנעילה – המתפלל תפילת נעילה בראש חודש שחל בתענית ציבור מזכיר את ראש חודש בתפילה, שאומר מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא") בברכת העבודה. הלכה זו נלמדת מההלכה הקודמת בעניין תפילת נעילה שנאמרה בשם רבי יהושע בן לוי . רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה – שמתפללים תפילת מוסף משום שבת ולא משום החנוכה , מזכיר של ה חנוכה במוסף – המתפלל תפילת מוסף בשבת שחלה בחנוכה מזכיר את החנוכה בתפילה, שאומר מעין המאורע של ימי החנוכה ("על הניסים") בברכת ההודאה . אוספון עלה: – הוסיפו (הלכה דומה) עליה (על ההלכה הקודמת): ראש חודש שחל להיות בתוכה (צריך לומר: ' בחנוכה ') , אף על פי שאין מוסף בחנוכה (במסירה שלפנינו נשמט בטעות בשל הדמיון מ"אף על פי" שבמימרה הקודמת עד כאן, ונוסף על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – שמתפללים תפילת מוסף משום ראש חודש ולא משום החנוכה , מזכיר של ה חנוכה במוסף – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש (של טבת) שחל בחנוכה מזכיר את החנוכה בתפילה, שאומר מעין המאורע של ימי החנוכה ("על הניסים") בברכת ההודאה. הלכה זו נלמדת מההלכה הקודמת בעניין תפילת מוסף שנאמרה בשם רבי יהושע בן לוי . ב בבלי שבת כד,א אמרו: איבעיא להו: מהו להזכיר של החנוכה במוספים (בשבת או בראש חודש החלים בחנוכה, שיש בהם מוסף)? כיוון דלית ביה מוסף בדידיה (בחנוכה) - לא מדכרינן, או דילמא: יום הוא שחייב בארבע תפילות (ואף בתפילת מוסף שנכללת בתפילות היום חייבים להזכיר)? - רב הונא ורב יהודה דאמרי תרווייהו: אינו מזכיר, רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרווייהו: מזכיר... ולית הלכתא... אלא כי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, המתפלל נעילה צריך להזכיר של השבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפילות. בבבלי למדו, שיש להזכיר של החנוכה במוסף של השבת שחלה בחנוכה על פי היקש מדברי רבי יהושע בן לוי, שאמר שיש להזכיר של השבת בנעילה של יום הכיפורים שחל בשבת. אולם בירושלמי מסרו, שרבי יהושע בן לוי אמר כן במפורש גם במקרה זה. ב פסיקתא רבתי פרשה ד נאמר: ילמדנו, רבנו, ראש חודש שחל להיות בחנוכה, הואיל ואין תפילות המוספים בחנוכה, מי שהוא מתפלל תפילת המוספים, מהו שיהא צריך להזכיר של החנוכה? - לימדונו רבותינו: אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: ראש חודש שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בראש חודש, צריך להזכיר של החנוכה בתפילת המוספים. שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בשבת, צריך להזכיר של החנוכה בתפילת המוספים. והיכן הוא מזכיר? - בהודאה. • • •

כיוון שהביאו לעיל הלכה בעניין ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, ממשיכים כאן לדון באותו עניין. שואלים: ראש חודש שחל להיות בתענית - היאך מזכיר הוא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: ' איכן הוא מזכיר') של ראש חודש? – בתעניות ציבור מתפללים ארבע תפילות ביום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. בראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, בשחרית, במנחה ובנעילה מתפלל תפילה של שמונה עשרה ברכות, ומזכיר את המאורע של התענית כמו בכל תענית ציבור, ומזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת העבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה) או לדעת רבי אליעזר בברכת ההודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה) כמו בכל ראש חודש (תוספתא ברכות ג,י), אבל במוסף, היכן הוא מזכיר את המאורע של ראש חודש? - שהרי בכל ראש חודש, במוסף מתפלל תפילה של שבע ברכות ואומר את ברכת קדושת היום (ברכה מעניינו של היום) של ראש חודש ברכה רביעית, אבל בראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, במוסף מתפלל כמו שמתפללים בתעניות משום התענית (שליח ציבור מתפלל עשרים וארבע ברכות, ויחיד מתפלל שמונה עשרה ברכות), והיכן הוא מזכיר את המאורע של ראש חודש? ומשיבים (בהבאת שלוש דיעות): רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר: בהודיה – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש שחל בתענית ציבור מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת ההודאה, ואינו אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה בפני עצמה, משום שאין להוסיף על מספר הברכות שתיקנו חכמים (נראה שרבי זעורא פסק שהלכה כרבי אליעזר, שבתפילה מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת ההודאה) . רבי אבא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: בעבודה – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש שחל בתענית ציבור מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת העבודה, ואינו אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה בפני עצמה . רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי) אמר: אומרה ברכה רביעית – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש שחל בתענית ציבור אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה רביעית בפני עצמה כמו בכל ראש חודש, ולאחריה חוזר לסדר הברכות של תענית . אמר רבי אבא (אמורא בדור השלישי) : מה (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות) מצינו (מצאנו) בכל מקום אומרה ברכה רביעית – כשם שמצאנו בשבתות (בכל התפילות), בראשי חודשים (בתפילת מוסף) ובימים טובים (בכל התפילות), שהמתפלל אומר את ברכת קדושת היום ברכה רביעית , אף כאן אומרה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות אין מילה זו) ברכה רביעית – כך גם בראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, המתפלל תפילת מוסף אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה רביעית, כדברי רבי אבינא (רבי אבא אמר אותה לשון שאמר רבי בעניין ברכת קדושת היום בתפילת מוסף של ראש השנה (תוספתא ראש השנה ב,יא; ירושלמי ראש השנה ד,ו)) . ומספרים: וכן נפק עבדא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וברש"ס: ' עובדא ') כהדא דרבי אבא – וכך יצא המעשה (כלומר, פסק ההלכה) כמו (הדיעה) הזאת של רבי אבא (שבא מעשה, שחל ראש חודש להיות בתענית ציבור, ויצאה הוראה למעשה, שהמתפלל תפילת מוסף אומר את ברכת קדושת היום ברכה רביעית בפני עצמה) . כשהוא מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת העבודה, הוא אומר "יעלה ויבוא", שכל דבר שהוא בקשה להבא אומרו בברכת העבודה. ולדעת רבי אליעזר, כשהוא מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת ההודאה, הוא אומר נוסח אחר המתקשר עם ברכת ההודאה, שמודה לה' על ראש חודש שנתן לנו, שכל דבר שהוא הודאה לשעבר אומרו בברכת ההודאה (כגון "על הניסים") (כך כתבו ב"פירושים וחידושים בירושלמי" להלן ד,ג וב"תוספתא כפשוטה" ברכות ג,יא). שלוש דיעות מקבילות לדיעות האמורות כאן יש בעניין הבדלה בתפילה במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב: הבדלה ב"חונן הדעת". רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר: בהודאה (משנה ברכות ה,ב).

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי תעניות ב,טו. ושואלים עוד: ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור - במה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות ב,טו: 'ובמה') קורין (קוראים) ? – האם קוראים בתורה קריאה של ראש חודש או קריאה של תענית ציבור? ומשיבים: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: קורין ברכות וקללות – קוראים בתורה קריאה של תענית ציבור. - בתעניות קוראים ברכות וקללות (משנה מגילה ג,ו) שבתורת כוהנים (ויקרא כו,ג ואילך) . אמר ליה – אמר לו רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) (לרבי יוסי) : כגון (צריך לומר: ' בגין ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילות בתעניות וברש"ס) מודעתון (בי) [דהיא (כך הוא בכתב יד רומי. ובמקבילה בתעניות ד,א: 'די' (=דהיא). במסירה שלפנינו נשתבש כאן 'די' ל'בי') ] תענית א ?! – בשביל להודיע להם שהיא תענית?! (וכי יש צורך שיהיו קוראים קריאה של תענית ציבור כדי להודיע לציבור שהיום הוא תענית, אף על פי שהוא ראש חודש?!) רביעין על מעיהון ולא ידעין דהיא (במקבילה בתעניות ד,א: 'די') תעניתא?! (בתמיהה) – שוכבים על מעיהם (על בטנם) ואין יודעים שהיא תענית?! (הלא הם יודעים שהיום הוא תענית בלי קריאה זו, שהרי הם משתחווים על הארץ (משתטחים בפישוט ידיים ורגליים), והשתחוויה זו היתה סימן היכר של יום התענית, כיוון שאין נוהגים בה אלא בתענית ציבור בלבד, ולכן אין צורך שיהיו קוראים קריאה של תענית ציבור כדי להודיע להם שהיום הוא תענית!) אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי מנא): להודיעך (נראה שצריך לומר: 'להודיע') שקורין (בכתב יד רומי: 'שאין (=שהֵן) קורין') ברכות וקללות – בראש חודש שחל בתענית ציבור קוראים בתורה קריאה של תענית ציבור כדי להודיע לציבור דבר זה עצמו, כלומר, קוראים קריאה זו מפני שהיא עניינו של היום, ולא כדי להודיע להם שהיא תענית (וכן פירש ב"פירושים וחידושים בירושלמי". ונקט רבי יוסי בלשון 'להודיע', משום שרבי מנא בתמיהתו נקט בלשון זו, שאמר 'בגין מודעתון') . קורין ברכות וקללות "ברכות וקללות" בספרות התנאית מובנן הברכות והקללות שאמרו הלוויים בהר גריזים ובהר עיבל (דברים כז,טו-כו. - משנה סוטה ז,ב; תוספתא סוטה פרק ח), אלא שאינן עניין לקריאה בתעניות. ויש "ברכות וקללות" בספרות התנאית שמובנן הברכות והקללות שבתורת כוהנים (ויקרא כו,ג ואילך. - מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה ג). אין "ברכות וקללות" בספרות התנאית שמובנן הברכות והקללות שבמשנה תורה (דברים כח,א ואילך). לכן יש לפרש שבברכות וקללות שקוראים בתעניות (משנה מגילה) הכוונה לברכות ולקללות שבתורת כוהנים. בתעניות קוראים ברכות וקללות, כדי להודיע שבגלל החטאים באה הצרה, ואם יחזרו בתשובה יינצלו מצרתם (רש"י בבלי מגילה לא,א). קריאת התורה שדיברו בה כאן היא בשחרית של תעניות. בתענית ציבור מוציאים לרחובה של עיר את התיבה עם ספר התורה ששמים עליה, ולכן בתענית ציבור קוראים בתורה ברחובה של עיר. רביעין על מעיהון ב ירושלמי עבודה זרה ד,א אמרו: רב מפקד לבית רב אחא, רבי אמי מפקד לאינשי ביתיה: כד תהוון נפקין לתעניתא, לא תהוון רבעין כאורחכון (לא תהיו משתחווים כדרככם בשאר ימות השנה). - רבי יונה רבע על סיטריה (השתחווה בתענית ציבור על צידו). רבי אחא רבע על סיטריה. - אמר רבי שמואל: אנא חמית רבי אבהו רבע כאורחיה (השתחווה בתענית ציבור כדרכו בשאר ימות השנה). אמר רבי יוסי: קשיתה קומי רבי אבהו: והכתיב: "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם להשתחוות עליה"! - תיפתר, בקובע לו מקום (רבי אבהו השתחווה כדרכו רק כשקבע לו מקום, משום שהכתוב "ואבן משכית..." אוסר את ההשתחוויה דווקא בשאינו קובע לו מקום). והכתיב: "ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחווה שם לאלוהים" (הכתוב הוא סיוע לתירוץ "בקובע לו מקום", שהרי הכתוב מדגיש: "אשר ישתחווה שם לאלוהים", במקום: 'אשר השתחווה', שדוד הקפיד להשתחוות במקום הקבוע לו להשתחוויה, ולכן יש להסיק שההשתחוויה מותרת ב"קובע לו מקום")... רבי יוחנן אמר לרבי חייה בר בא: בבלייא (הבבלי), תרין מילין סלקון מן גביכון (שני דברים עלו מאצלכם לארץ ישראל): מפשוטיתא דתעניתא (השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים שנוהגים בתענית ציבור) וערובתא דיומא שביעיא (ערבה שנוהגים ביום השביעי של חג הסוכות). - ואתייא כיי דמר (ובאה דעה זו כמו ההיא שאמר) רבי אמי בבלייא (הבבלי, בדור השלישי והרביעי לאמוראים) בשם רבנן דתמן (החכמים ששם, בבבל): לא התירו השתחוייה אלא לתענית ציבור, ובלבד על הצד. אין כל איסור להשתחוות על אבנים בכל מקום שהוא כבית המקדש, דהיינו שההשתחוויה היא לשם שמים. איסור ההשתחוויה על אבנים הוא רק לשם עבודה זרה. רב הסיק מן האמור בדוד שהשתחוויה מותרת רק במקום הקבוע לתפילה. רב נהג בעצמו והורה לאחרים שלא להשתחוות בתעניות שבהן מתפללים ברחובה של עיר, משום שאין הוא מקום הקבוע לתפילה, אבל הוא לא התנגד לנפילת אפיים בשאר ימות השנה, מכיוון שבהם מתפללים במקומות הקבועים לתפילה. רחובה של עיר אינו מקום הקבוע לתפילה, משום שלדעת רב "אין תענית עכשיו" (ירושלמי תעניות ב,א). ציבור ואף יחידים נהגו ליפול על פניהם הן בתעניות והן בשאר ימות השנה כמוכח מן המסופר על חכמים שונים. אולם המנהג לא נקבע כחובה וכחלק מסדר התעניות המפורט במשנה ובתוספתא, ורק בבבל הוא נקבע כחובה וכחלק מתפילת התענית. כך אכן נהגו בבבל כמפורש בבבלי מגילה כב,ב, והוא התקבל גם בארץ ישראל כעולה מדברי רבי יוחנן (ירושלמי עבודה זרה ד,א). אם נאמר שהקטע "ובלבד על הצד" הוא מדבריהם המקוריים של רבנן דתמן, כי אז קשה להבין את הערת הסוגיה על דברי רבי יוחנן: "ואתייא כיי דמר רבי אמי בבלייא בשם רבנן דתמן...", שכן לדעת רבי יוחנן ההשתחוויה אינה על הצד, אלא היא בפישוט ידיים ורגליים, כמשמעה של "מפשוטיתא". לעומת זאת, אם הקטע אינו מקורי, הרי שמדויקת ביותר הקביעה שבסוגיה ש"אתייא כיי דמר...", שכן אף רבנן דתמן עוסקים בהשתחוויה בתענית ציבור, שהיא "מפשוטיתא דתעניתא" שבדברי רבי יוחנן. לכן מסתבר שלפני בעל ההערה "אתייא כיי דמר...", המשווה את שיטת רבי יוחנן ושיטת רבי אמי בבלייא בשם רבנן דתמן, לא היה הקטע "ובלבד על הצד", והוא נוסף לסוגיה אחר כך כפירוש למימרתם של רבנן דתמן על פי נוהגם של רבי יונה ורבי אחא. לפי זה עולה, שלדעת רבנן דתמן התירו את ההשתחוויה בתעניות לא רק על הצד אלא אף בפישוט ידיים ורגליים. וכך אכן נהגו בבבל כמפורש בבבלי מגילה כב,ב. לכאורה ניתן היה לומר שמדבריהם של רבנן דתמן "לא התירו השתחוייה אלא לתענית ציבור" עולה, שלדעתם אסורה ההשתחוויה בשאר ימות השנה. אולם נראה יותר להציע שמשמעות דבריהם היא, שבתעניות שאינן בגדר תענית ציבור אסורה ההשתחוויה, ולא שזו אסורה בשאר ימות השנה. קביעתם זו של רבנן דתמן מתאשרת על פי האמור לעיל, שרב הסובר ש"אין תענית עכשיו" אסר את ההשתחוויה בתעניות. את נוהגו של רבי אבהו ש"רבע כאורחיה" אפשר לפרש, שלדעתו ההשתחוויה מותרת לא רק במקום הקבוע לתפילה. אולם לפי דעתם של רבנן דתמן המקשרים את היתר ההשתחוויה לתענית ציבור דווקא, יש לומר, שרבי אבהו חולק על קביעתו של רב ש"אין תענית עכשיו". בירושלמי מסופר על רבי יונה ורבי אחא שנפלו על פניהם בהטיה על הצד, וכן מסופר בבבלי על אביי ורבא. הסוגיה בירושלמי קבעה את האמור על רבי יונה ורבי אחא בהמשך לדברי רב ורבי אמי, שהורו את הוראתם במפורש לגבי נפילת אפיים בתעניות, ולכן משמע שלדעת הסוגיה אף הנמסר על רבי יונה ורבי אחא היה בתעניות. וכן אביי ורבא נהגו כך בתעניות דווקא. ניתן לומר, שהיסוד למנהגם היא המחלוקת שבין רב לבין בני בבל ורבי אבהו לגבי נפילת אפיים בתעניות. חכמים אלו לא הכריעו כאחת השיטות, ולכן העדיפו ליפול על פניהם כמנהג הרווח, אך מתוך התחשבות בהתנגדותו של רב, הם לא נפלו על פניהם ממש אלא על הצד. על פי בירורן של השיטות השונות המצויות בסוגיית הירושלמי מתבאר היטב המעשה של רב ובני בבל בבבלי. בני בבל נפלו על פניהם בתעניות כמנהגם, ומסתבר שלא נמנעו מליפול על פניהם אף על רצפה של אבנים, אם משום שסברו שאיסור ההשתחוויה על אבנים הוא רק לשם עבודה זרה ולא לשם שמים, ואם משום שסברו ש"בקובע לו מקום" אין כל איסור להשתחוות על אבנים, ומתוך שראו את רחובה של עיר כמקום הקבוע לתפילה. לעומת זאת, רב לא נפל כלל על פניו בתעניות, וכפי שגם הורה לאחרים, ולא הבחין כלל בין השתחוויה על רצפה של אבנים לבין השתחוויה על מקום שאינו מרוצף באבנים. מן האמור בדוד, הסיק רב, שהשתחוויה מותרת רק במקום הקבוע לו לתפילה, ולכן אסר את ההשתחוויה בתעניות ברחובה של עיר, שאינו מקום הקבוע לתפילה בשל דעתו "אין תענית עכשיו". ברם, בדרכים אחרות התפרשו בסוגיית הבבלי נוהגם של רב ובני בבל ("נפילת אפיים ואיסור אבן משכית", "סידרא" ג, עמוד 53 ואילך). ומספרים (בעניין הקריאה בתורה בראש חודש שחל להיות בתענית ציבור): רבי יודן קפודקיא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מקפדוקיה שבאסיה הקטנה) אמר קומי – אמר לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי, בנו של רבי שמעון בן פזי. משפחת בן פזי מקומה בלוד) : קורין בראש חודש – בראש חודש שחל בתענית ציבור קוראים בתורה קריאה של ראש חודש, שלא כדעת רבי יוסי שקוראים קריאה של תענית ציבור. - בראשי חודשים קוראים "ובראשי חודשיכם" (משנה מגילה ג,ו) - פרשת הקורבנות בראש חודש (במדבר כח,יא-טו) . קם רבי יוסי עם רבי יודה בן פזי – עמד רבי יוסי עם רבי יודה בן פזי (ניגש אליו כדי להעלות בפניו תמיהה על מה שאמר לפניו רבי יודן קפודקיא. 'קם עם' בארמית שומרונית מתפרש כמו 'נאבק עם') , אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי יודה בן פזי): את שמעת מאבוך הדא מילתא? – (האם) אתה שמעת מאביך את הדבר הזה (שקוראים קריאה של ראש חודש, כפי שאמר בשמך רבי יודן קפודקיא)? אמר ליה: – אמר לו (רבי יודה בן פזי לרבי יוסי): אבא לא הוה (במקבילות בתעניות אין מילה זו) אמר כן – אבי לא אמר כך (לא שמעתי מאבי את הדבר הזה) . אלא בעין (בכתב יד רומי ובמקבילות בתעניות: 'בעיני') טב (יישוב ביהודה, בסביבות לוד, בצידה הדרומי, שבו היו יושבים בית דין שהיו מקבלים את העדים שראו את הירח החדש ומקדשים את החודש, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל) , על ידי דאינון ידעין דהוא ריש ירחא – על ידי (מכיוון, מפני) שהם יודעים שהוא ראש חודש (שבעין טב היו מקדשים את החודש), - קורין בראש חודש – קוראים שם בראש חודש שחל בתענית ציבור קריאה של ראש חודש ולא קריאה של תענית ציבור (רבי יודה בן פזי ידע זאת בשל קרבתו לאותו מקום. וזה המקור למה שאמר בשמו רבי יודן קפודקיא) ; הא – אבל שאר (בכתב יד רומי ובמקבילות בתעניות: 'ושאר', בלא 'הא') כל המקומות - קורין ברכות וקללות – בשאר כל המקומות, מכיוון שאין הם יודעים שהיום הוא ודאי ראש חודש, שעדיין לא הודיעו בית דין לכל המקומות שביום הזה נתקדש החודש, קוראים קריאה של תענית ציבור, מפני שאין קריאת ראש חודש שהיא ספק דוחה קריאת תענית ציבור שהיא ודאי (בכך קיבל רבי יוסי אישור לדעתו שקוראים ברכות וקללות) . עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות ב,טו. • • •

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מגילה ג,ו. שתי שיטות היו בחלוקת התורה לקריאות השוטפות של השבתות. לפי האחת, נחלקה התורה לחמישים וכמה פרשות, שקריאתן נסתיימה מדי שנה ביום טוב של שמיני עצרת. לפי השנייה, נחלקה התורה ליותר ממאה וחמישים סדרים, שקריאתם נסתיימה אחת לשלוש שנים ומחצה לערך במועד לא קבוע. השיטה הראשונה נתקבעה בבבל, והשיטה השנייה נתייחדה לארץ ישראל. דנים בעניין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בשבת. ירמיה ספרא – הסופר (אדם זה נזכר רק כאן ובמקבילות), שאל לרבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) : ראש חודש שחל להיות בשבת - במה קורין? – האם קוראים בתורה שבעה קרואים קריאה של השבת (הסדר של אותה השבת על פי חלוקת התורה לסדרים) או קריאה של ראש חודש? אמר ליה: – אמר לו (רבי ירמיה): קורין בראש חודש – קוראים בתורה שבעה קרואים קריאה של ראש חודש . ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) קומי – לפני רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : ומתניתא (בכתב יד רומי ובמקבילות: 'מתניתא') אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה להלן) אומרת כך (כמו שאמר רבי ירמיה): לכל מפסיקין – לכל הפרשות שהן מעין המאורע של אותו היום מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים וקוראים בפרשות האלו : לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים (משנה מגילה ג,ד) – לפרשות של ראשי חודשים ושל החנוכה וכו', שאם חלו בשבת או בימי שני וחמישי, אין קוראים את הקריאה הרגילה של הסדרים אלא קוראים את הפרשות שהן מעין המאורע של אותו היום. הרי שכשחל ראש חודש להיות בשבת, קוראים קריאה של ראש חודש . סופר עוסק בכתיבת גיטין, שטרות, דברי דיינים בדין וספרי תורה. אך כאן אפשר שמדובר במלמד מקרא לתינוקות. יש מקומות שבהם היה חזן בית הכנסת משמש אף כמלמד תינוקות. החזן שימש בכמה תפקידים בבית הכנסת. הוא הסדיר את הקריאה בתורה והזמין את הקוראים לקרוא בתורה. בסוגיה כאן סופרים שאלו בעניין הקריאה בתורה, כיוון שהיו חזנים בבית הכנסת ונצרכו לדעת במה קוראים. ב בבלי מגילה ל,ב נחלקו רבי אמי ורבי ירמיה בפירוש המשנה הזו. לפי רבי אמי, בראשי חודשים שחלו בשבת מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים וקוראים שבעה בשל ראש חודש, וזה כדברי רבי חלבו בירושלמי כאן. ולפי רבי ירמיה, בראשי חודשים שחלו בשבת קוראים שישה בסדר של אותה שבת ואחד קורא בשל ראש חודש (ראה בבלי מגילה כט,ב) ומפסיקים את הקריאה הרגילה של ההפטרות ומפטירים הפטרה מיוחדת מעניין היום, וזה שלא כדבריו בירושלמי כאן. קרוב לומר שהגרסה העיקרית במשנה במגילה היא: '...ולמעמדות ולמועדות וליום הכיפורים', אולם הסופרים טעו וקראו 'ולמעמדות ולמעמדות', ולכן נמנעו מלהכפיל מילה זו שנראתה להם כיתירה. ומשום ששונה קריאת יום הכיפורים מכל המועדות, שבהם קוראים חמישה ובו שישה, לכן נשנה במיוחד שמפסיקים גם ליום הכיפורים ("פירושים וחידושים בירושלמי"). נראה שצריך לומר 'ולמועדות' (במקום 'ולמעמדות'), לפי שלא נשנה כלל במשנה שמפסיקים להם (ואין לגרוס 'וליום הכיפורים', שהמועדות כוללים אף את יום הכיפורים). וכנראה היו תחילה כתובות שתי המילים 'ולמעמדות ולמועדות', וטעו המעתיקים במילים הדומות הללו וכפלו וכתבו פעמיים 'ולמעמדות', וחזרו והגיהו על פי המשנה בתעניות ד,א 'וליום הכיפורים' ("שישה סדרי משנה", מועד, עמוד 502). יש להניח שהזכרת יום הכיפורים היא אשגרת לשון של שלושה הזמנים המנויים במשנה בתעניות ד,א: 'בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים'. המשנה לא הזכירה את שאר המועדים, שכן היא הניחה כידוע וכמובן מאליו שבימים טובים יש לקרוא מעניינו של יום, כאמור במשנה במגילה בסוף פרק ג. המשנה באה להוסיף שאף בשאר הימים המיוחדים מפסיקים את הקריאה הסדירה של התורה ("משנת ארץ ישראל", מגילה, עמוד 336).

דנים בעניין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בחנוכה. יצחק סחורא – הסוחר (אדם זה נזכר רק כאן ובמקבילות. - מתוך שאלתו בעניין קריאת התורה, ומתוך הקבלה לשני סופרים הנזכרים בסוגיה זו, ירמיה ספרא ובר שלמיא ספרא, שגם הם שאלו בעניין קריאת התורה, נראה שצריך לומר 'יצחק ספרא' במקום 'יצחק סחורא'), שאל לרבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : ראש חודש שחל להיות בחנוכה – שהוא ראש חודש טבת, - במה קורין? – מה הקריאה שקוראים בתורה ביום זה? וכמה קוראים ביום זה? שכן בראש חודש קוראים ארבעה קרואים (משנה מגילה ד,ב), ובחנוכה קוראים שלושה קרואים, שאין קריאה בפחות משלושה (בראש חודש מוסיפים קרוא אחד, כדי להודיע לציבור שראש חודש הוא מעין יום מועד). אמר ליה: – אמר לו (רבי יצחק): קורין שלשה בראש חודש ואחד בחנוכה – קוראים בתורה ארבעה קרואים משום ראש חודש, שלושה קרואים ראשונים קוראים קריאה של ראש חודש, וקרוא רביעי קורא קריאה של החנוכה, מפני שקריאת ראש חודש שהיא תדירה קודמת לקריאת החנוכה שאינה תדירה. - בשמונת ימי החנוכה קוראים בפרשת הנשיאים (משנה מגילה ג,ו) - הקורבנות שהביאו נשיאי השבטים בחנוכת המזבח שבמשכן (במדבר פרק ז) . ומביאים דיעה חולקת: רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם ורבי (צריך לומר: ' רבי ', כמו במקבילות בתעניות ובמגילה) סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) ; רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) מטו (צריך לומר: ' מטי ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילות בתעניות ובמגילה) בה – מגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה, ואומר אותה) בשם רבי אבדימא דמן חיפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, מהעיירה חיפה, על חוף הים התיכון) – המימרה שנמסרה על ידי רבי פינחס בשם רבי סימון נמסרה על ידי רבי אבא בר זמינא בשם רבי אבדימא דמן חיפא שהוא אמורא קדום יותר : קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש – קוראים בתורה ארבעה קרואים משום ראש חודש, שלושה קרואים ראשונים קוראים קריאה של החנוכה, כמו בשאר ימי החנוכה, וקרוא רביעי קורא קריאה של ראש חודש , להודיעך (נראה שצריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'להודיע') שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש – כדי להודיע לציבור שהקרוא הרביעי לא בא משום החנוכה אלא בא משום ראש חודש, שהרי בחנוכה קוראים שלושה קרואים ובראש חודש ארבעה, ולכן הרביעי קורא בשל ראש חודש . ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדיעה השנייה בעניין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בחנוכה): בר שלמיא ספרא – הסופר (אדם זה נזכר רק כאן ובמקבילות), שאל – הקשה לרבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : הגע עצמך – שער בנפשך, שחל ראש חודש של ה חנוכה להיות בשבת – במקרה שראש חודש שחל בחנוכה חל גם בשבת , ולא (וי"ו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) שבעה אינון קורין (בכתב יד רומי: 'ולא שבעה קורין אינון', ובמקבילות בתעניות ובמגילה: 'ולא שבעה קרויין אינון') ?! (בתמיהה) – וכי אין הם שבעה קרואים?! (ביום זה קוראים שבעה משום שבת, והקריאה של ראש חודש והקריאה של החנוכה שתיהן דוחות את הקריאה של השבת (הסדר של אותה השבת על פי חלוקת התורה לסדרים)) - ויש לתמוה: אית לך למימר (בכתב יד רומי ובמקבילות בתעניות ובמגילה: 'מימר') , שלא בא הרביעי (נראה ש'הרביעי' הוא אשגרה מלעיל, וכאן צריך לומר: ' השביעי ', וכן הוא בראבי"ה וברש"ס) אלא מחמת ראש חודש?! (בתמיהה) – (וכי) יש לך לומר (האם אתה יכול לומר), שהשביעי בא משום ראש חודש?! שלפי הדיעה השנייה, שבראש חודש שחל להיות בחנוכה, קוראים שלושה בחנוכה ואחד בראש חודש, הרי כשחל ראש חודש של החנוכה להיות בשבת, יש לקרוא שישה בחנוכה ואחד בראש חודש, אך במקרה זה אין אתה יכול לומר: להודיע שלא בא השביעי אלא מחמת ראש חודש, כמו שאמרו במקרה הקודם, שכן השביעי לא בא משום ראש חודש אלא משום שבת. וכשם שכשחל ראש חודש של החנוכה להיות בשבת, אין אומרים: להודיע שלא בא השביעי אלא מחמת ראש חודש, כך בראש חודש שחל להיות בחנוכה, אין אומרים: להודיע שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש, כיוון שראוי שיהיה סדר אחד לקריאה בעניינים של ראש חודש ושל החנוכה בשני המקרים האלה. כך הקשה בר שלמיא על הדיעה השנייה. (שאילתינהו לספרא – שאלתי אותם לסופר (שתי מילים אלו אינן בכתב יד רומי ובמקבילות בתעניות ובמגילה וברש"ס, ואין לגרוס אותן) ) אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לבר שלמיא ספרא): והדא שאלתא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' שאילתֵהּ ', וכן הוא במקבילות בתעניות ובמגילה: 'שאילתיה') דספר?! (בתמיהה) – ו(כי) זאת שאלתו של סופר?! ("אוצר לשונות ירושלמיים". - רבי מנא השיב לבר שלמיא ספרא, ששאלה זאת ששאל אותו לא היה לסופר כמוהו לשאול אותה, מפני שאינו דומה ראש חודש של החנוכה שחל בחול לראש חודש של החנוכה שחל בשבת, שבראש חודש של החנוכה שחל בחול, שהרביעי בא משום ראש חודש, קוראים שלושה בחנוכה והרביעי בראש חודש, אבל בראש חודש של החנוכה שחל בשבת, שהשבעה באים משום שבת, קוראים שישה בראש חודש והשביעי בחנוכה, כיוון שתדיר קודם, ואין למדים אפשר משאי אפשר. - רבי מנא השיב לבר שלמיא ספרא תשובה עוקצת, שאף על פי שאינו חכם אלא סופר (חכם עדיף מסופר, והסופרים היו ממוצעים בין החכמים ובין התלמידים), לא היה לו לשאול שאלה זאת). עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה ג,ו. אפשר שתשובת רבי מנא היא שלא חילקו חכמים בין חול לשבת, וכיוון שבחול קורא בשל החנוכה בראשונה והאחרון בשל ראש חודש, גם בשבת ראש חודש וחנוכה הסדר כן, שקורא בשל החנוכה בראשונה והאחרון בשל ראש חודש, ואף שטעמו של סדר זה בחול אין לו מקום בשבת, לא ראו חכמים לשנות את הסדר בשבת ממה שהוא בחול ("פירושים וחידושים בירושלמי"). ראש חודש שחל להיות בחנוכה ב תוספתא מגילה ג,ט שנינו: בראש חודש של החנוכה קורים "ובראשי חודשיכם". לפי התוספתא בראש חודש של החנוכה קורים בראש חודש בלבד, ואין משגיחים בחנוכה כל עיקר. אבל בירושלמי תפסו כדבר פשוט שקורים בשניהם, אלא שנחלקו האם קורים שלושה בחנוכה ואחד בראש חודש או להיפך. ושמא דיברו בירושלמי במקומות שבארץ ישראל שנהגו כמנהג הבבליים ("תוספתא כפשוטה"). כך הנוסח בכתב יד אחד של התוספתא. אבל הנוסח בשני כתבי יד אחרים של התוספתא: בראש חודש קורים "ובראשי חודשיכם". ונראה שהוא הנוסח הנכון. ב בבלי מגילה כט,ב אמרו: איתמר: ראש חודש טבת שחל להיות בחול - רבי יצחק נפחא אמר: קרו תלתא בדראש חודש וחד קרי בדחנוכה. ורבי אבדימי דמן חיפה אמר: קרו תלתא בדחנוכה וחד קרי בדראש חודש. - אמר רבי מני: כוותיה דרבי יצחק נפחא מסתברא, תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם (וכיוון שראש חודש תדיר מחנוכה, הקריאה היא בעניינו). - אמר רבי אבין: כוותיה דרבי אבדימי דמן חיפה מסתברא, מי גרם לרביעי שיבוא (מי גרם שיקראו בתורה ארבעה אנשים) - ראש חודש (שבחנוכה קוראים רק שלושה), הלכך רביעי קרי בדראש חודש (להדגיש שתוספת הרביעי מפני ראש חודש היא). מאי הווי עלה? - רב יוסף אמר: אין משגיחים בראש חודש. רבה אמר: אין משגיחים בחנוכה. בבבלי נחלקו רבי יצחק (נפחא) ורבי אבדימא (אבדימי) דמן חיפה כפי שנחלקו בירושלמי. בירושלמי אין הנימוק של רבי מנא לדברי רבי יצחק. הנימוק שנתן רבי אבין לדברי רבי אבדימא בבבלי הוא זה שנתן רבי אבדימא עצמו לדבריו בירושלמי. בבבלי הכריע רבי מנא כרבי יצחק, ואילו בירושלמי נשאל רבי מנא על דברי רבי אבדימא ודחה את השאלה. לעומת דעת חכמי ארץ ישראל, פסקו אמוראי בבל שאחת הקריאות נדחית לגמרי, אלא שנחלקו רבה ורב יוסף איזו קריאה נדחית. לפי דעת הגאונים והראשונים, רב יוסף כרבי אבדימא ורבה כרבי יצחק, אולם לפי זה הלשון "משגיחים" ו"אין משגיחים" קשה ליישבה, שהרי לכל הדיעות קוראים בין בשל ראש חודש ובין בשל החנוכה, ואם כן משגיחים בשניהם. וכבר היה הלשון הזאת קשה לרש"י ולתוספות ופירשו: אין משגיחים לעשות עיקר (לעשות עניין זה עיקר הקריאה, אלא העניין האחר עיקר וקוראים בו שלושה). אלא שלפי זה לא השוו שני התלמודים מידתם, שלדעת הירושלמי אין קוראים בשני עניינים לא בשבת ראש חודש, לא בשבת חנוכה ולא בארבע פרשיות, בניגוד לדעת הבבלי שבכל אלה הימים הנזכרים קוראים בשני עניינים, ואילו בראש חודש טבת - לפי הירושלמי הכל מודים שקוראים בשל ראש חודש ובשל החנוכה, ולא נחלקו אלא באיזה עניין קורא ראשונה, ולפי הבבלי כל אמוראי בבל מודים שאין קורא אלא בעניין אחד, אלא שנחלקו אם קורא בשל ראש חודש או בשל החנוכה (פירושים וחידושים בירושלמי"). ראש חודש של החנוכה שחל להיות בשבת ב בבלי מגילה כט,ב אמרו: אמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת - מביאים (מחדר הסמוך לבית הכנסת) שלוש תורות וקורים אחד בעניינו של יום (בפרשת השבוע) ואחד בשל ראש חודש ואחד בשל החנוכה. רבי יצחק הלך לשיטתו, שכל התדיר מחברו קודם לחברו. הוראה זאת בבבלי היא לפי מי שסבור, שאין מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים לקריאת פרשות של ימים מיוחדים שחלו בשבת. אבל בירושלמי סבורים, שמפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים לקריאת פרשות של ימים מיוחדים שחלו בשבת, כפי שהיה מקובל בארץ ישראל. לכן דומה שיש בהוראה זאת עיבוד בבלי של מימרת רבי יצחק המקורית. לא בלבד שלא מצינו בירושלמי קריאה של שלושה עניינים, אלא אפילו בשני עניינים לא קראו אלא בראש חודש טבת בין שחל בחול בין שחל בשבת, אולם בשבת ראש חודש וארבע פרשיות לא קראו בעניינו של יום, בניגוד למנהג בבל שקראו בשבת ראש חודש גם בפרשת השבוע, וכן בארבע פרשיות היה המנהג הרגיל שם שלא להפסיק בסדר פרשיות. ומהמשא והמתן בסוגיה שלפנינו על ראש חודש שחל בתענית מוכח שקריאה בשני עניינים לא היתה נוחה בעיני חכמי ארץ ישראל, ולכן יש מי שאומר שקורא בשל תענית ויש מי שאומר שקורא בשל ראש חודש, אולם הכל מודים שאינו קורא בשניהם. ורק בחנוכה וראש חודש לא נמנעו מלשנות מנהגם שלא לקרוא בשני עניינים, משום שיש פנים לכאן ולכאן, שיש לומר שאין משגיחים בחנוכה, שכן ראש חודש מקודש והוא יום שיש בו מוסף, ויש לומר שאין משגיחים בראש חודש, שכן "פרסומי ניסא עדיף", ולכן שינו את המנהג הקבוע וקראו בשני עניינים ("פירושים וחידושים בירושלמי"). • • •

במשנה שנינו: "תפילת הערב אין לה קבע". מביאים כאן דיעות תנאים ואמוראים שנחלקו האם תפילת ערבית רשות או חובה. מספרים (בעניין תפילת ערבית מבעוד יום): רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) מפקד – (היה) מצווה לאבדן (במסירה שלפנינו נוסף 'דו' ונמחק על ידי מגיה. ובמקבילה בתעניות: 'לאבא דו', ונשתבש מן 'לאבא דן' (אבא יודן), והוסיפו זה כאן בטעות כנוסח אחר) אמוריה – לאבא יודן האמורא (האומר) שלו (מתורגמנו בעת הדרשה. המתורגמן היה משמיע בקול רם ומתרגם מעברית לארמית את דרשת הרב לציבור) : אכריז קומי ציבורא: – הכרז לפני הציבור (הודע בקול רם לציבור בבית המדרש את ההכרזה דלהלן): מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא (במקבילה בתעניות: 'דיומא', וכן להלן) קאים – מי שמתפלל (מי שרוצה להתפלל), יתפלל (רשאי אפילו לכתחילה להתפלל בכל יום) של הערב (תפילת ערבית) בעוד היום קיים (מבעוד יום, לפני שקיעת החמה, מפני שלדעת רבי תפילת ערבית רשות, ולכן אין מדקדקים בזמנה. - רבי היה יושב ודורש, וכשנסתיימה הדרשה מבעוד יום אמר לאמורא שלו שיכריז כך, כי חשש שהציבור לא ירצה להתכנס שוב לתפילת ערבית, ואולי אף אם היה בטוח שיתכנסו שוב, עשה כך משום טורח הציבור) . וכן מספרים: רבי חייא בר ווה (רבי חייא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מפקד לאמוריה – (היה) מצווה לאמורא שלו : אכריז קומי ציבורא: – הכרז לפני הציבור: מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים – מי שמתפלל, יתפלל של הערב בעוד היום קיים . אמר רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : משכני (משך אותי, הוליך אותי) רבי ישמעאל בירבי יוסי (תנא בדור החמישי, בנו של התנא רבי יוסי) אצל פונדק (אכסניה (מקור המילה ביוונית). - בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'פונדקי' - בעל אכסניה, וכן להלן) אחד, אמר לי: כאן נתפלל אבא של לילי שבת בערב שבת – במקום הזה התפלל אבי (רבי יוסי בן חלפתא) תפילת ערבית של ליל שבת בערב שבת מבעוד יום. מכאן שמתפללים ערבית מבעוד יום ("לילי" הוא צורת יחיד נסמך (ולא צורת רבים) והושפע מן הארמית) . אמר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) פליג – רבי יוחנן חלוק (על המימרה הזאת של רבי חנינא, שהקשה רבי יוחנן על מה שסיפר רבי חנינא: איך התפלל רבי יוסי של לילי שבת בערב שבת?, שרבי יוחנן סבור שאין להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום, מפני שלדעתו תפילת ערבית חובה) , ולא הוה צריך מפלגה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'מתפלגה') על הדא (במקבילה בתעניות אין שתי מילים אלו) – ולא היה צריך (רבי יוחנן) להיחלק (לחלוק) על (המימרה) הזאת (לא היה צריך להקשות: איך התפלל רבי יוסי של לילי שבת בערב שבת?, כפי שפירש רבי אמי) . למה? – מדוע לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק? שכן מוסיפין מחול על קודש – מפני שיש להקדים מעט את זמן תחילת השבת ויש לאחר את זמן סיומה. הרי שהשבת מתחילה מבעוד יום, ולכן רשאים להקדים ולהתפלל של לילי שבת בערב שבת . ויש להציע מקור נוסף המסייע לכך: ועוד, דסלקון ח ( ו ) מרייא מן ערב (יישוב בגליל התחתון, מקומו של רבי חנינא בן דוסא) לציפור י ן (עיר בגליל התחתון) ואמרין (במקבילה בתעניות: 'ואמר ו ן') : – שעלו (בערב שבת) החמרים (נוהגי חמורים) מערב לציפורי ואמרו (כשבאו לציפורי): כבר שבת (נח ממלאכתו, חדל מלעבוד) רבי חנינא בן דוסא (תנא בדור הראשון) בעירו – בעיר ערב (מוצאם של החמרים היה מציפורי, העיר המרכזית של הגליל, והם היו חוזרים אליה לקראת השבת). רבי חנינא בן דוסא קיבל עליו שבת זמן רב לפני השבת, בעוד היום גדול, כשיצאו החמרים מן ערב ללכת לציפורי (רבי חנינא בן דוסא החסיד הוסיף הרבה מחול על הקודש, כדרכם של חסידים, שהיו מחמירים בהלכות שבת בחומרות יתירות). הרי שאפשר להקדים את השבת לפני זמנה, ולכן רשאים להקדים ולהתפלל של לילי שבת בערב שבת. - ולכן, משני הטעמים האלה, לא היה צריך רבי יוחנן להקשות על מעשה זה של רבי יוסי שהתפלל של לילי שבת בערב שבת . ומציעים מקור חלופי (שעליו אפשר להקשות, במקום המקור שעליו הקשו תחילה): ווידה (צריך לומר: 'ויידה') אמרה דא? – ואיזו אומרת זאת? (על איזו מימרה היה צריך רבי יוחנן לחלוק?) - דאמר – שאמר רבי חנינא: משכני רבי ישמעאל בירבי יוסי אצל פונדוק אחד, אמר לי: כאן נתפלל אבא של מוצאי שבת בשבת – במקום הזה התפלל אבי (רבי יוסי בן חלפתא) תפילת ערבית של מוצאי שבת בשבת מבעוד יום. והיה צריך רבי יוחנן להקשות על מעשה זה של רבי יוסי שהתפלל של מוצאי שבת בשבת, מכיוון שעשה את השבת חול . ודוחים: ואפילו אף עלה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וברש"ס: 'ואפילו עלה'. 'ואפילו / אף' הוא כפל גרסה) לא הוה צריך מיפלגה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'מתפלגה') – ואפילו עליה לא היה צריך (רבי יוחנן) להיחלק (לחלוק. לא היה צריך להקשות: איך התפלל רבי יוסי של מוצאי שבת בשבת?, כפי שמפרשים) , דרבי מפקד לאבדן אמוריה: אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים; רבי חייא בר ווה מפקד לאמוריה: אכריז ( ו ) קומי ציבורא: מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים – לכן לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק אף על כך, מפני שגם רבי ורבי חייא בר ווה סבורים שמתפללים ערבית מבעוד יום, ואפילו של מוצאי שבת בשבת. ואין כאן תוספת קודש על החול, כי הכל יודעים שאין חול אלא עם שעת צאת הכוכבים. וגם רבי יוסי עשה כך, או משום תפילה בציבור, או מחשש שלא יעלה בידו להתפלל במוצאי שבת . נראה שבימי רבי עוד לא נהגו להתפלל תפילת הערב בציבור, ולכן בהכרזתו דקדק לומר: "מאן דמצלי יצלי", שכל יחיד ויחיד שרוצה להתפלל יתפלל. בדורות האמוראים יש שלא התפללו תפילת ערבית כלל, וכמו שמוכח מדברי רבי ודברי רבי חייא בר ווה: "מאן דמצלי יצלי", כלומר, מי שרוצה להתפלל יתפלל, מכאן שיש שלא התפללו כלל ("פירושים וחידושים בירושלמי"). דעת רבי יוחנן היא שאין תפילת הערב מבעוד יום, אולם תלמידו רבי אמי, אף שמסכים לדעת רבו, מחלק בין תפילת ערבית בימי חול לתפילת ערבית של השבת, שכיוון שמצווה להוסיף מחול על הקודש, כשמקבל שבת עליו אנו רואים את אותה השעה כחלק של ליל שבת, ולכן מתפלל בה תפילת ליל שבת ("פירושים וחידושים בירושלמי"). המונח 'ויידא אמרה דא' כאן מציע את המקור שעליו נחלק-הקשה רבי יוחנן, ולא מקור המסייע לשלב אחר בדיון, כמובנו הרגיל של המונח. לפנינו הוראה חריגה של המונח, אך דומה שהוראתו כאן אינה אלא הרחבה של משמעותו הרגילה, כיוון שסוגייתנו מקיימת מבנה דומה למבנים המקובלים בסוגיות 'ויידא': הצעה, דחיית ההצעה, 'ויידא' והצעה חלופית במקום הדברים שנדחו ("'ויידא אמרה דא'", "עטרה לחיים", עמודים 138-139). תפילת ערבית מבעוד יום ב בבלי ברכות כז,א אמרו: ...אמר רב חסדא: נחזי אנן, מדרב מצלי של השבת בערב שבת מבעוד יום, שמע מינה: הלכה כרבי יהודה (שזמן תפילת מנחה נגמר בפלג המנחה, ומאז אפשר להתחיל להתפלל ערבית). - אדרבה, מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא, שמע מינה: אין הלכה כרבי יהודה! - השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר (שעשה כרבי יהודה והתפלל בזמן זה תפילת הערב) - עבד, ודעבד כמר (שעשה כרבנן והתפלל בזמן זה תפילת המנחה) - עבד (שהלכה זו הושארה תלויה בהחלטתו של כל אדם). ו שם אמרו עוד: רב אקלע לבי גניבא וצלי של השבת בערב שבת... שמע מינה: מתפלל אדם של השבת בערב שבת. ו שם כז,ב אמרו עוד: אמר אבידן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, כסבורים העם לומר חשכה הוא, ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת, ונתפזרו העבים וזרחה החמה (והתברר שעדיין יום היה), ובאו ושאלו את רבי, ואמר: הואיל והתפללו - התפללו. ו שם אמרו עוד: אמר רבי חייא בר אבין: רב צלי של השבת בערב שבת, רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא אמר רב: בצד עמוד זה התפלל רבי ישמעאל ברבי יוסי של השבת בערב שבת. כי אתא עולא, אמר: בצד תמרה הווה ולא בצד עמוד הווה, ולא רבי ישמעאל ברבי יוסי הווה אלא רבי אלעזר ברבי יוסי הווה, ולא של השבת בערב שבת הווה אלא של מוצאי שבת בשבת הווה. הגאונים פירשו, שכל החכמים שהעידו עליהם שהתפללו של השבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת, התפללו תפילת ערבית בכל יום מפלג המנחה ולמעלה, מפני שהם סוברים כרבי יהודה, ומשנגמר זמן מנחה מתחיל זמנה של הערבית ("תוספתא כפשוטה"). לפי הבבלי, לרבי יהודה שתפילת המנחה עד פלג המנחה, תפילת הערב מפלג ולמעלה, ולרבנן שתפילת המנחה עד הערב, תפילת הערב משחשיכה. ואולם לפי הירושלמי, אין עניין זמנה של תפילת הערב אצל מחלוקת רבי יהודה וחכמים, אלא תלוי במחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע האם תפילת הערב חובה או רשות, שלמי שאומר חובה - תפילת הערב משחשיכה גם לרבי יהודה, ולמי שאומר רשות - תפילת הערב מבעוד יום גם לחכמים דרבי יהודה, שקולה היא שהקלו בה להתפלל אותה ואפילו בזמן תפילת מנחה. ולפי שתי השיטות האלה, גם המעשיות שסיפרו בשני התלמודים על רבי שונות הן בתוכנן. בבבלי מסופר שפעם אחת טעה רבי וחשב שבא השמש והתפלל ערבית, אולם כתלמידו של רבי יהודה סמך על דעת רבו ולא חזר להתפלל משחשיכה, ואף שלרבנן חייב לחזור ולהתפלל. אבל לפי הירושלמי כך היה המעשה, שרבי ציווה לציבור להתפלל לכתחילה מבעוד יום, ולא משום שהלך בשיטת רבי יהודה, אלא שחשש שמא כשילכו לביתם לסעודתם יאכלו וישתו ונמצאה שינה חוטפתם ולא יתפללו כלל, ולכן ציווה עליהם להתפלל מיד כשסיים את דרשתו, ואף מבעוד יום, שתפילת ערבית רשות ואין מדקדקים בזמנה. בירושלמי לא פירשו מאיזה זמן ולמעלה מבעוד יום יכול להתפלל תפילת הערב בערב שבת, אולם לדעת הבבלי ברור הוא שמתפלל רק מפלג המנחה בהסכם לדעתו של רבי יהודה ("פירושים וחידושים בירושלמי"). לפי הבבלי, רב סבור, שמתפללים תפילת ערבית מפלג המנחה (שעה ורבע קודם סוף היום) ולמעלה, הואיל וזמן תפילת המנחה לרבי יהודה הוא עד פלג המנחה, ומכאן ואילך הוא זמן תפילת ערבית. אבל בירושלמי לעיל אמרו, שרב לא התפלל מנחה בשקיעת החמה אלא הקדים להתפלל, כדי לצאת ידי הכל ולהוציא עצמו מן המחלוקת (רבי יהודה וחכמים שנחלקו בתפילת המנחה). בירושלמי, שלא כמו בבבלי, לא אמרו שרב סבור כרבי יהודה. המעשים שמסופרים בירושלמי על רבי יוסי, מסופרים בבבלי על בניו, ונחלקו שם בפרטי המעשים. משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי... אמר לי: כאן נתפלל אבא... ב תוספתא ברכות ג,ב שנו: תפילת הערב אין לה קבע. רבי לעזר ברבי יוסי אומר: עם נעילת שערים (עם נעילת שערי היכל, מבעוד יום). אמר רבי לעזר ברבי יוסי: אבא (רבי יוסי) היה מתפלל אותה (תפילת הערב) עם נעילת שערים. דבריו של רבי אלעזר ברבי יוסי בתוספתא, שהעיד על אביו שהתפלל תפילת ערבית עם נעילת שערים, ודבריו של רבי ישמעאל ברבי יוסי בירושלמי, שהעיד על אביו שהתפלל תפילת ערבית של ערב שבת ושל מוצאי שבת מבעוד יום, מכוונים. לפי זה, נעילת שערים האמורה בתוספתא היא נעילת שערי היכל, שהיא מבעוד יום. ב בראשית רבה י,ח נאמר: "ויכל אלוהים ביום השביעי" וגו' - אמר רבי חנינא: משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי אצל פונדקי אחד, אמר: כאן התפלל אבה של השבת בערב שבת. רבי ירמיה רבי אמי: רבי יוחנן מקשי: כאן נתפלל אבה שלשבת בערב שבת - אתמהא! (הדבר תמוה!) ולא הוה צריך מקשי (לא היה צריך להקשות), דהא חמרייה הוו סלקין מן ערב לציפרין ואמרין: כבר שבת רבי חנינא בן דוסא בעירו. ואין בעית מקשייה, על הדה אקשי (ואם תרצה להקשות, על זאת הקשה), דאמר רבי חנינא: משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי אצל פונדקי אחד, אמר: כאן נתפלל אבה שלאחר שבת בשבת. אמר רבי אסי: אף על דא לא הוה צריך מקשי (אף על זאת לא היה צריך להקשות), דהא רבי הוה יתיב דרש והוה אמר לאבדן אמוריה: אכריז קמי ציבורא: יצלון דחולא עד יומא קאים; ועוד, רבי חייא בר בא הוה יתיב דרש אמר לאמוריה: אכריז קומי ציבורא: יצלון דחולא עד יומא קאים. וב פסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: אמר רבי חנינא: פעם אחת משכני רבי ישמעאל אצל פונדקי אחד ואמר לי: כאן התפלל אבא של לילי שבת בערב שבת. - אמר רבי אחא: רבי יוחנן פליג, ולא הוה צריך למתפלגה, שכן מוסיפים מחול על הקודש, ועוד, דסלקין מערב לציפורי ואמרו: כבר התפלל רבי חנינא בן דוסא בעירו. - והידא אמרה הדא? - (חסר כאן) דרבי מפקד לאמוריה לאבדן: אכריז קמי ציבורא: כל דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים. מוסיפין מחול על קודש ב ספרא 'אמור' פרשה יא נאמר: "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה" - יכול יתחיל ויתענה בתשעה! תלמוד לומר: "בערב". אי "בערב", יכול משתחשך! תלמוד לומר: "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפים מחול על הקודש. אין לי אלא מלפניו, מלאחריו מניין? תלמוד לומר: "מערב ועד ערב". אין לי אלא יום הכיפורים, שבת בראשית מניין? תלמוד לומר: "תשבתו". ימים טובים מניין? תלמוד לומר: "שבתכם". הא כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה. וב מכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה ז נאמר: "זכור" ו"שמור" - "זכור" מלפניו ו"שמור" מלאחריו. מכאן אמרו: מוסיפים מחול על הקודש. אבל ב ירושלמי שביעית א,א אמרו: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" - ערב שבת בראשית (ערב שבת שנקבעה בתום ששת ימי המעשה בראשית בריאת העולם) את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה. ב בראשית רבה י,ט נאמר: "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו" - אמר רבי שמעון בן יוחאי: בשר ודם שאינו יודע לא רגעיו ולא עיתיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע רגעיו ועיתיו ושעותיו נכנס בו כחוט הסערה (ונראה כאילו כילה מלאכתו ביום השביעי). וב בראשית רבה ט,יד וב פסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: אמר רבי יודן: זו שעה יתירה שמוסיפים מחול על הקודש, שבה נגמרה מלאכתו של עולם ("ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו" הוא בשעה האחרונה של יום השישי שאנו נוהגים בה שבת). לפי רבי יודן בבראשית רבה ובפסיקתא רבתי, התוספת מחול על הקודש היא שעה. בימי התנאים נאמרו דברים על תוספת שבת. אך ברור מסדרת עדויות ארוכה שבימי התנאים ואף בימי האמוראים עבדו עד חשיכה. מתוך הספק באבחנה בין יום למשנהו החמירו והתחילו את השבת לפני בין השמשות. היו חסידים, כמו רבי חנינא בן דוסא, שהחמירו על עצמם והוסיפו מחול על הקודש ("משנת ארץ ישראל", שבת, עמודים 31-36). תפילת ערבית רשות או חובה להלן נחלקו תנאים בתפילת ערבית, יש אומר שהיא תפילת חובה, ויש אומר שהיא תפילת רשות. נראה שמי שאומר שמתפלל אדם של הערב מבעוד יום, סבור שתפילת ערבית רשות, ולכן הקלו בה חכמים להתפלל מבעוד יום, ומי שאומר שאין מתפלל אדם של הערב מבעוד יום, סבור שתפילת ערבית חובה, ולכן לא הקלו בה חכמים להתפלל מבעוד יום. רבי ורבי חייא בר אבא שאמרו כאן שמתפלל אדם של הערב מבעוד יום, סבורים שתפילת ערבית רשות, ולכן אמרו: "מאן דמצלי" (מי שרוצה להתפלל). רבי יוחנן שאמר כאן שאין מתפלל אדם של הערב מבעוד יום, סבור שתפילת ערבית חובה (בעלי התוספות בבבלי ברכות ד,ב אמרו, שרבי יוחנן סבור שתפילת ערבית חובה). לדעת רב בבבלי (ברכות כז,א), מתפלל אדם של הערב מבעוד יום, הרי שרב סבור שתפילת ערבית רשות. ואכן, בירושלמי להלן אמרו, שמי שאמר שתפילת ערבית רשות, סבור שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, כדברי רב לעיל, ומכאן שרב סבור שתפילת ערבית רשות. גם בבבלי (ברכות כז,ב; יומא פז,ב) אמרו, שרב סבור שתפילת ערבית רשות. דבית רבי ינאי אמרין: – (החכמים) של בית (מדרשו של) רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אומרים: עלה אדם על מיטתו – בלילה, ועדיין לא התפלל תפילת ערבית, - אין מטריחין (גורמים טורח, מכבידים) אותו לירד (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'אין מטריחין עליו שירד') – ממיטתו כדי להתפלל, אלא כיוון שלא התפלל - אינו צריך להתפלל, מפני שתפילת ערבית רשות, ולכן הקלו בה. אבל אם לא עלה על מיטתו - הוא צריך להתפלל . אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : כל זמן (במסירה שלפנינו נמחקה האות ז') דהוינא עבד כן – כל פעם שהייתי עושה כך (שהייתי עולה על מיטתי בלילה, ועדיין לא התפללתי תפילת ערבית, ולא הייתי יורד ממיטתי כדי להתפלל, כמו שאמרו דבית רבי ינאי) , הוינא מפחד (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'מתפחד') בליליא – הייתי מפחד בלילה (מן המזיקים שיפגעו בי, משום שלא התפללתי תפילת ערבית) . ומציעים מקור (כפיתרון לפחד של רבי זעורא): לית לך אלא כהדא (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות) – אין לך אלא כזאת (כמו הפקודה של רבי ושל רבי חייה בר ווה שהובאה לעיל) , דרבי מפקד לאבדן אמוריה: אכריז קומי ציבורא: מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קיים; רבי חייא בר ווה מפקד לאמוריה כול' – אתה יכול לכתחילה להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום, כמו שציוו רבי ורבי חייה בר ווה להכריז לפני הציבור, ואם תעשה כך, תעלה על מיטתך בלילה וכבר התפללת תפילת ערבית, ולא תפחד בלילה (בירושלמי להלן ד,ד השתמש רבי זעורא באותו סגנון כמו כאן וגם הציעו מקור כפיתרון באותו סגנון כמו כאן) . ב בבלי שבת ט,ב אמרו: אמר זעירי: הני חברין בבלאי (אותם תלמידי חכמים בבליים), למאן דאמר: תפילת ערבית רשות, כיוון דשרא ליה המייניה (שהתיר חגורתו להתחיל לאכול סעודה, שבבבל נהגו להתיר חגורה קודם התחלת אכילה) - לא מטרחינן ליה (להפסיק את הסעודה ולהתפלל תפילת ערבית, אלא יגמור ואחר כך יתפלל). ולמאן דאמר חובה - מטרחינן ליה... ב פסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: דבי רבי ינאי אמרין: עלה על מיטתו - אין מטריחים עליו עד שירד. - אמר רבי זעירא: אנא, כד לית אנא מצלי דרומשא, אנא מתחביל (אני ניזוק). אמרין ליה (לרבי זירא): לית לך אלא מן הדא, דרבי הוה מפקד... (אתה יכול להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום). רבי זעורא ב ירושלמי ברכות א,א אמרו: מה טעם אמרו: אדם צריך לקרות "שמע" בביתו בערב? - בשביל להבריח את המזיקים (מן הבית). וב בבלי ברכות ה,א אמרו: כל הקורא קריאת "שמע" על מיטתו (אין הכוונה על מיטתו ממש, אלא סמוך לשכיבתו במיטתו) - מזיקים בדלים הימנו. כדי שלא יפגעו בו המזיקים, אדם צריך לקרוא קריאת "שמע" בביתו בערב, אבל אין הוא צריך להתפלל ערבית (שמונה עשרה ברכות) בביתו בערב. רבי זעורה חשש יותר מן המזיקים, וסבר, שכדי שלא יפגעו בו המזיקים, הוא צריך גם להתפלל ערבית (שמונה עשרה ברכות).

מציעים ברייתא בבלית: אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : תניי תמן: – שונים (ברייתא) שם (בבבל. - המונח מיוחד לברייתות בבליות שנמסרו על ידי חכמי בבל שעלו לארץ ישראל, כמו רבי יעקב בר אחא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1438, הערה 609)): תפילת הערב מהו? – מה דינה? האם היא תפילת חובה או תפילת רשות? - רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) אומר: תפילת ערבית - חובה. רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: תפילת ערבית - רשות. ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: אמר רבי חנינא (במקבילה בתעניות: 'רבי חיננא '. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : אתיין אילין פלגוותא כאינון (צריך לומר: 'כאינ י ן', לפי ש'אינון' הוא לשון רבים, וכאן בלשון רבות אנו עוסקים) פלגוותא – באות (הולכות) המחלוקות (חילוקי הדיעות) האלה כמחלוקות האלה . ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדיעות האלה: מאן דמר: – מי שאומר: חובה - אין נעילה פוטרת של ה ערב – לפי הדיעה שתפילת ערבית חובה, אין תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית , ומאן דמר: – ומי שאומר: רשות - נעילה פוטרת של ה ערב – לפי הדיעה שתפילת ערבית רשות, תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, שהקילו חכמים, מפני התענית שהתענו, שלא יתפללו ערבית . ב בבלי ברכות כז,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: תפילת ערבית - רבן גמליאל אומר: חובה, רבי יהושע אומר: רשות. רבי יעקב בר אחא בירושלמי כאן התייחס לברייתא שאמר רב יהודה בשם שמואל בבבלי שם. ב בבלי ברכות כז,ב אמרו: אמר רב: הלכה כדברי האומר: רשות. וב בבלי יומא פז,ב אמרו: אמר רב: תפילת נעילה פוטרת את של הערבית. רב לטעמיה, דאמר: צלותא יתירה היא, וכיוון דצלי ליה, תו לא צריך. - ומי אמר רב הכי? והאמר רב: הלכה כדברי האומר: תפילת ערבית רשות! (ואם רשות היא, מה לשון "פוטרת" שאמר רב? הרי פטור ממנה גם בלא נעילה!) - לדברי האומר חובה קאמר (לדברי האומר: תפילת ערבית חובה, אם התפלל נעילה - יצא ידי ערבית). התלמודים נחלקו בפירוש דברי האומר: נעילה פוטרת של הערב. לפי הירושלמי, מי שאמר כן דעתו שתפילת הערב רשות, ולכן נעילה פוטרת אותה, אולם בבבלי דייקו להיפך ואמרו ש"פוטרת" אין לו מובן אחר אלא שפוטרת אדם מהחובה שעליו, ולכן האומר כן דעתו שתפילת הערב חובה. ולולא שקשה לשבש הגרסה, הייתי אומר שאין שום מחלוקת בין התלמודים בפירושו של "פוטרת", שלפי דברי שניהם נאמר על דעת האומר תפילת הערב חובה. ודברי רבי חנינא "אתיין אילין פלגוותא כאינין פלגוותא" הם המשך העניין שבו אנו עומדים, ופירושם, שהאמוראים שנחלקו האם מתפלל אדם של הערב מבעוד יום נחלקו במחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע, שלרבי יהושע האומר תפילת הערב רשות אין להקפיד אם מתפלל מבעוד יום, ולרבן גמליאל תפילה זו בזמן הקבוע לה, בערב ולא ביום. ובספרים שלנו נכנס מעל הגיליון לפנים הפירוש "מאן דמר חובה...", שמפרש אחד חשב שב"פלגוותא" כאן כיוונו למחלוקת האמוראים בתפילת הערב של מוצאי יום הכיפורים. ופירוש זה קשה לקבלו, שאם כן, דברי רבי חנינא שלא במקומם הם, ומקומם הראוי להם הוא למעלה בסוף הסוגיה על תפילת נעילה, אבל לפי פירושנו דברי רבי חנינא במקומם הראוי להם ("פירושים וחידושים בירושלמי"). הבבלי והירושלמי נחלקו בכמה מקומות בעניין רשות וחובה. בבבלי, רשות היא רשות ואינה מצווה, וחובה אינה אלא מצווה בלבד. ואילו בירושלמי, רשות היא מצווה, וחובה היא חובה ואינה מצווה בלבד. משום כך, הבבלי והירושלמי חלוקים ביחס לדברי האומר: נעילה פוטרת של הערב. לפי הירושלמי, מי שאמר כן דעתו שתפילת הערב רשות, אבל לפי הבבלי, מי שאמר כן דעתו שתפילת הערב חובה. הרי שלפי שני התלמודים, נעילה פוטרת את תפילת הערב שהיא מצווה, שכן בירושלמי רשות היא מצווה ובבבלי חובה היא מצווה. והדבר מדויק, כי "פוטרת" מובנו שפוטרת אדם מהמצווה שעליו, אבל אם תפילת הערב היא רשות גמורה, אין נעילה צריכה לפטור אותה, ואם תפילת הערב היא חובה גמורה, אין נעילה יכולה לפטור אותה. כשאמרו תפילת ערבית רשות ונעילה פוטרת של הערב, לא אמרו אלא לענין תפילה (שמונה עשרה ברכות) בלבד, אבל לא לענין קריאת "שמע", שקריאת "שמע" של הערב היא חובה, ויש לקרוא אותה בזמנה.

מביאים את סיפור הדחתו של רבן גמליאל בידי החכמים ומינויו של רבי אלעזר בן עזריה תחתיו. מעשה בתלמיד אחד שבא ושאל את רבי יהושע: תפילת הערב מהו (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'מה היא', וכן להלן) ? – מה דינה של תפילת ערבית? האם היא חובה או רשות? אמר ליה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: ' לו ') – רבי יהושע : תפילת ערבית רשות. בא – אותו תלמיד, ושאל את רבן גמליאל: תפילת הערב מהו? אמר ליה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: ' לו ') – רבן גמליאל : חובה. אמר לו – אותו תלמיד לרבן גמליאל : והא (בכתב יד רומי: 'והרי', ובמקבילה בתעניות: 'והלא') רבי יהושע אמר לי (בכתב יד רומי: 'אומר') : רשות! אמר לו – רבן גמליאל : למחר, כשאכנס לבית הוועד (בכתב יד רומי: 'לבית המדרש') , עמוד ושאול – בפני חכמי בית המדרש, את ההלכה הזאת – בעניין תפילת ערבית, האם היא רשות או חובה ! (בתוספתא סנהדרין ז,ז נאמר: "אין שואלים (הלכה או אגדה) מעומד", ואילו בסיפור כאן יש הקפדה שהשאלה תישאל בעמידה דווקא. גם בירושלמי נדרים י,ח אמרו שהשואל הלכות או אגדות עומד. - אם מדובר בשאלה במסגרת הלימוד הרגיל בבית המדרש, הרי שהתלמידים יושבים לפני רבם כהרגלם. נראה שהאיסור לשאול מעומד נבע מן הצורך שהדעת תהיה מיושבת. לעומת זאת בסיפור כאן מדובר בשאלה שאינה חלק מן הלימוד הסדיר אלא באה מן החוץ, ובהקשר זה יש לפרש גם את האמור בירושלמי נדרים ("תקנון בית הדין ביבנה - עיון מחודש בתוספתא סנהדרין פרק ז", "תרביץ" עח, עמוד 464, הערה 106)) למחר עמד אותו תלמיד ושאל את רבן גמליאל: תפילת הערב מהו? אמר לו – רבן גמליאל : חובה. אמר לו – אותו תלמיד : הא (צריך לומר: 'והא', כמו במקבילה בתעניות. ובכתב יד רומי: 'והרי') רבי יהושע אמר לי (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'אומר') : רשות! אמר רבן גמליאל לרבי יהושע: את (אתה) הוא אומר (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: ' ש אומר', ובקטע בולוניה 2: 'שאמרת') : רשות? אמר ליה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: ' לו ') – רבי יהושע : לאו! – לא אני הוא שאומר שתפילת ערבית רשות (שלא רצה רבי יהושע לחלוק ברבים על רבן גמליאל, משום כבודו של רבן גמליאל). ב בבלי ברכות כז,ב הוסיפו: אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): והלא משמך אמרו רשות! אמר לו – רבן גמליאל לרבי יהושע : עמוד על רגליך ויעידוך (יגידו עליך דברי עדות) ! – אותו תלמיד יעיד בך, שאתה הוא שאומר שתפילת ערבית רשות, שלא כדבריך שלא אמרת כך. ב בבלי שם הוסיפו תוספת שבה רבי יהושע חזר בו מהכחשתו והודה בדעתו החולקת: עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלי אני חי והוא (התלמיד) מת - יכול החי להכחיש את המת (והייתי יכול לומר שלא כך אמרתי), עכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי? (ובעל כורחי עליי להודות שכך אמרתי). והיה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו – שלא נתן רבן גמליאל לרבי יהושע רשות לשבת (לפי הירושלמי, אפשר לפרש את תגובתו של רבן גמליאל כמכוונת נגד הכחשתו של רבי יהושע, ולא כלפי עצם דעתו החולקת. העמדתו של רבי יהושע על רגליו אינה עונש על שהעז לחלוק על רבן גמליאל. היא נועדה לגרום לו להודות ולהביא את דעתו השונה לדיון ולהכרעה בבית המדרש. ואולם, ספק אם ניתן לפרש כך את הבבלי, שהרי לפיו נאלץ רבי יהושע לעמוד על רגליו גם לאחר שהודה. בבבלי נראית העמדתו של רבי יהושע על רגליו כעונש, בשל דעתו החולקת, והיא מבטאת ניסיון של רבן גמליאל להגביל את חופש ההוראה ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמודים 25-26)) , עד שריננו כל העם – כל הנוכחים בישיבה שבבית המדרש השמיעו דברים בגנותו של רבן גמליאל, משום שהיה מזלזל ברבים בכבודו של רבי יהושע, ואמרו לרבי ח ו צפית התורגמן (תנא בדור השלישי, מתורגמנו של רבן גמליאל. תורגמן היה בעל תפקיד מנהלי בבית המדרש המרכזי) : הפטר (שלח, תן ללכת) את העם – הנוכחים בישיבה שבבית המדרש (הם פנו אליו לסיים את הישיבה במחאה כלפי רבן גמליאל) ! אמרו – העם, לרבי זינון החזן – השמש, המשגיח (מקור המילה באכדית) : אמור! – אמור פסוק של ברכה לסיום הישיבה! התחיל ואמר – התחיל זינון החזן לומר פסוק לסיום הישיבה (שילחו את הציבור בסיום כנס עם קריאת פסוקים מתאימים) . התחילו ועמדו כל העם – התחילו כל העם לעמוד על רגליהם ואמרו לו – לרבן גמליאל : כִּי (בכתב יד רומי אין מילה זו) עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד?! (נחום ג,יט) – שאלה מליצית, ועניינה: הרי אין אפילו אחד שלא עברה רעתך עליו תמיד, כלומר, שלא פגעה בו כל הזמן הרעה שעשית (הפסוק במקורו מתאר את שמחת העמים על מפלת נינווה, בירת ממלכת אשור). העם כיוון בפסוק זה לרבן גמליאל, שפגע כמה פעמים בכבודו של רבי יהושע וגם בכבודם של חכמים אחרים. הפסוק מבטא ביתר חריפות את המחאה כלפי רבן גמליאל. - בבבלי נזכרת פנייה של העם לחוצפית התורגמן בלבד, ואין ציטוט של פסוק. בקטע הסיפור הזה מתואר המאבק האישי שהתפתח בבית הוועד בין רבן גמליאל לרבי יהושע שנחלקו בשאלה האם תפילת הערב רשות או חובה. הקטע הזה חושף עימות הלכתי בין רבי יהושע לרבן גמליאל, וכן מאבק על מרותו וסמכותו של רבן גמליאל בבית הוועד. בקטע הזה אין רבן גמליאל נזכר בתואר נשיא ואף אין נזכרת הדחתו. קטע הסיפור הזה מביא תמונה חיה של אחד הדיונים המרכזיים והסוערים על קביעת נוסח התפילה בתקופת יבנה בהנהגתו של רבן גמליאל. לא היתה זו המחלוקת היחידה בין רבן גמליאל לרבי יהושע. מחלוקת חריפה אחרת ביניהם נגעה לסמכויות ראש בית הדין בקביעת הלוח (משנה ראש השנה ב,ח-ט) ("סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית", "ציון" סו, עמודים 350-352). רבן גמליאל, אביו (רבן שמעון בן גמליאל) וסבו (רבן גמליאל הזקן, בנו של הלל) לא כונו נשיאים. ואולם, אבותיו של רבן גמליאל עמדו בראש בית הוועד הפרושי שבירושלים ומילאו תפקידי הנהגה מרכזיים. רבן גמליאל דיבנה שאב את מקור סמכותו ממקומם של אבותיו בהנהגה, ובית הוועד שביבנה ירש את מסורת בתי הוועד הפרושיים שהתקיימו בפני הבית (שם, עמוד 359). המחאה של העם נגד התנהגותו של רבן גמליאל מתפרשת בסיפור כהדחה של רבן גמליאל מתפקידו. ב בבלי שם הוסיפו: אמרו: עד כמה יהא זה הולך ומצערו (מביישו)? בראש השנה (במסכת ראש השנה) אשתקד (בשנה שקדמה) ציערו, בבכורות (במסכת בכורות) במעשה של רבי צדוק ציערו, ואף עכשיו ציערו. בואו ונעבירנו (ממשרתו)! את מי נעמיד (במקומו)? נעמיד את רבי יהושע? בעל המעשה הוא (שבשבילו התרעמו על רבן גמליאל). נעמיד את רבי עקיבא? שמא יעניש (רבן גמליאל) אותו (שאין לו זכות אבות שתגן עליו). אלא נעמיד את רבי אלעזר בן עזריה, שהוא חכם (שאם יקשה לו איש קושיה, יתרץ לו) והוא עשיר (שאם יש לו לעבוד בבית הקיסר, אף הוא ילך ויעבוד) והוא עשירי לעזרא (שיש לו זכות אבות ולא יוכל להעניש אותו). באו ואמרו לו: נוח לו לאדוני שיהא ראש ישיבה? אמר להם: אלך ואתייעץ בבני ביתי. הלך ונועץ באשתו. אמרה לו: שמא יעבירוך (יורידוך מראשות הישיבה בשביל אחר)? אמר לה: הבריות אומרים: ישתמש אדם בכוס יקרה (של זכוכית) יום אחד, ולמחר תישבר. הדחת רבן גמליאל אינה נזכרת בירושלמי במפורש ויש ללמוד עליה מכלל הדברים. לעומת זאת, בבבלי היא מפורשת. המספר בבבלי מתאר את השיקולים שהביאו להחלטה להדיח את רבן גמליאל. גם מינויו של רבי אלעזר בן עזריה מתואר באופן מפורט ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמוד 30). רשות או חובה עוד בימי הבית השני היו מנהגים מתחלפים בישראל, שהיו שהתפללו שתי פעמים ביום (תפילת ערבית - רשות), והיו שהתפללו שלוש (תפילת ערבית - חובה). רבן גמליאל ורבי יהושע לא נחלקו אלא כיצד להכריע בין המנהגים הקדומים. בית המדרש ובית הוועד המונח השגור בלשונם של התנאים הוא 'בית מדרש', ואילו 'בית הוועד' משמש במשמעות של בית מדרש רק בלשונם של אמוראי ארץ ישראל. בתלמודים אנו מוצאים לעיתים חילוף בין המונחים, כשהבבלי משתמש במונח 'בית מדרש', ואילו הירושלמי משתמש ב'בית ועד'. לדוגמה, המחלוקת של רבי יהושע ורבן גמליאל התקיימה לפי הבבלי בבית המדרש, ואילו לפי הירושלמי בבית הוועד. התורגמן בדרשות בציבור בבתי המדרש העמידו לחכם תורגמן. החכם הסביר בקצרה את דבריו לתורגמן, והלה הרצה את הדברים בקול ובאריכות. אל התורגמן הופנו שאלות, ולאחר שקיבל תשובה קצרה מן החכם, הסביר את התשובה לרבים. התורגמן ניהל למעשה את הכנס בבית המדרש. העמדת התורגמן לפני החכם נעשתה לא רק כדי להקל על החכם אלא אף מתוך כבוד לימוד התורה ומסירתה ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 186). זינון החזן החזן ניהל את עבודת בית הכנסת, והסדיר את הקריאה והתפילה. זינון היה פעיל גם בענייני הציבור הקשורים לביתו של הנשיא. (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות נוסף ' מיד ') הלכו – החכמים, ומינו את רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) בישיבה – מינו אותו לחכם והושיבו אותו בבית המדרש או בבית הוועד . מינויו של רבי אלעזר בן עזריה מתפרש בסיפור כמינויו לנשיא במקום רבן גמליאל. בן שש עשרה שנה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות נוסף ' היה ') – רבי אלעזר בן עזריה, כשמינוהו לנשיא , ונתמלא כל ראשו שיבות (שערות לבנות) – שנעשה לו נס והפך שער ראשו ללבן . ב בבלי ברכות כח,א אמרו: אותו היום בן שמונה עשרה שנה היה, נעשה לו נס והקיפוהו (את זקנו) שמונה עשרה שורות לבנות (של שערות לבנות). והיה רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) יושב ומצטער – על שלא מינו אותו לנשיא, ואומר: לא מינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא משום שהוא בן תורה (למדן, תלמיד חכם) יותר ממני – שאני (רבי עקיבה) בן תורה גדול יותר ממנו , אלא מינוהו משום שהוא בן גדולים (מיוחס, איש ממשפחה נכבדה) יותר ממני. אשרי (מאושר הוא) אדם שזכו לו אב ו תיו! – אבל אני (רבי עקיבה) לא זכו לי אבותיי. אשרי אדם שיש לו יתד (בהשאלה: יסוד) במי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות אין מילה זו) להתלות בה – יש לו על מי לסמוך ! – שהוא נתלה (נסמך) בזכות אבותיו, ואינו נתלה בזכות עצמו בלבד. כך אמר רבי עקיבא על רבי אלעזר בן עזריה. ושואלים: וכי מה היתה יתידתו (בהשאלה: יסוד לגדולה ולחשיבות) של רבי אלעזר בן עזריה? ומשיבים: שהיה דור עשירי לעזרא (הכוהן הסופר) – ויש לו זכות אבות, שעומדת לו ומסייעתו, אבל רבי עקיבא מבני בניהם של גרים היה, ואין לו זכות אבות . [ ומציעים מסורת עלומת שם: ואית דמרין: – ויש שאומרים: שינוי (צריך לומר: ' ע ינוי') דמיין לדידיה (המוסגר נוסף על פי כתב יד רומי, וכן הוא ברש"ס, ואינו בקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות) – עיניו (של רבי אלעזר בן עזריה) דומות לשלו (לשל עזרא) .] ב ירושלמי יבמות א,ו אמרו (בעניין המחלוקת בנושא צרת הבת בין בית שמאי לבית הלל שנתלבנה ביבנה): ...ראה (רבי דוסא בן הרכינס, תנא בדור הראשון) את רבי לעזר בן עזריה וקרא עליו: "נער הייתי גם זקנתי". מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא, ועינוי דמיין לדידיה. "דור עשירי" לאו דווקא, ולשון זו היתה שגורה בפיהם מן המקרא (דברים כג,ג-ד), ולא נמנעו מלהשתמש בה גם כשלא כיוונו למספר זה בדיוק ("פירושים וחידושים בירושלמי"). השם עזריה נזכר פעמיים בשושלת היוחסין של עזרא והוא שם סבו, וגם השם אלעזר (בן אהרן הכוהן) נזכר בה (עזרא ז,א-ה). השמות אלעזר, עזריה ועזרא הם מאותו שורש, וזה משום הקשר המשפחתי שביניהם. הסיפור בירושלמי מבליט שהייחוס הוא הסיבה היחידה שבגללה נבחר רבי אלעזר בן עזריה. ואילו הבבלי (ראה לעיל) מנמק את הבחירה: "הוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא". יש הבדל גם באופן שבו הבין המספר בבבלי את תפקידו של הייחוס. בבבלי מתפרש הייחוס כהגנה מפני פגיעה אפשרית ('שמא יעניש אותו'), ולא כנימוק המצדיק באופן ישיר את הבחירה ברבי אלעזר בן עזריה. ההסבר להמעטת תפקידו של הייחוס בבבלי מובן היטב על רקע המציאות בישיבות בבל בתקופת התלמוד שבהן לא היתה מוכרת כלל התופעה של הורשת משרות. בירושלמי המשרה העומדת במוקד העימות היא הנשיאות, אך הבבלי רואה את הנשיא כראש ישיבה (הדבר מפורש בהצעת המשרה לרבי אלעזר בן עזריה: "נוח לו לאדוני שיהא ראש ישיבה?"). לשיחה של רבי אלעזר בן עזריה עם אשתו (ראה הבבלי לעיל) אין מקבילה בירושלמי ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמודים 30-31). ב בבלי ברכות כח,א אמרו: אותו היום (יום הדחתו של רבן גמליאל) סילקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל ייכנס לבית המדרש. אותו היום ניתוספו כמה ספסלים (בבית המדרש). הדמות של שומר הפתח בבית המדרש היא רעיון בבלי ואינו נמצא במקורות ארץ ישראליים. הרעיון של הגבלת הכניסה לבית המדרש או ההוצאה ממנו מאפיין את המקורות הבבליים ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמוד 36). ושואלים: וכמה ספסלין (מושבים (מקור המילה בלטינית)) היו שם? – כמה ספסלים היו בבית המדרש באותה שעה? (כלומר, כמה חכמים נכחו באותו מעמד?) ומשיבים: רבי יעקב בן סיסי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות: 'בר סוסיי'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: שמונים ספסלים היו שם של תלמידי חכמים (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'שמונים ספסלים של תלמידי חכמים היו שם', וכן הוא בקטע בולוניה 2) , חוץ מן העומדין לאחורי (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: ' מ אחורי', וכן להלן) הגדר – שהיו תלמידי חכמים שהיו יושבים על ספסלים בבית המדרש (הספסלים היו לחכמים שנסמכו), והיו שהיו עומדים מאחורי הגדר שהקיפה את מקום בית המדרש שבאו כדי לשמוע את דבריהם של היושבים בפנים . רבי יוסי בירבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: שלש מאות ספסלים של תלמידי חכמים היו שם, חוץ מן העומדין לאחורי הגדר. ב בבלי שם אמרו: אמר רבי יוחנן: חלוקים בה רבי יוסי בר דוסתאי ורבנן, אחד אמר: ניתוספו ארבע מאות ספסלים; ואחד אמר: שבע מאות ספסלים. בבבלי נחלקו בשאלה כמה ספסלים נוספו, ואילו בירושלמי נחלקו בשאלה כמה ספסלים היו. המספרים שמונים, שלוש מאות, ארבע מאות ושבע מאות בספרות חכמים הם לשון גוזמה ובאו להורות על ריבוי. ומציעים סיוע ממשנה (למה שאמרו לעיל, שמינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה): כיי דתנינן תמן (בכתב יד רומי: 'הדה היא דתנינן') : – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת): ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה – ביום שמינו אותו לחכם. - במשנה זבחים א,ג וידיים ד,ב שנינו: "אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמם - כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת". בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לחכם בישיבה ביבנה, נתחדשו בבית המדרש הרבה הלכות, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה (בספק) בבית המדרש שלא פירשוה, והעיד שמעון בן עזאי שבאותו יום הורו שבעים ושניים זקן (כאיש אחד) הלכה זו בעניין זבחים. וכן במשנה ידיים ג,ה שנינו: "אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקוהלת מטמאים את הידיים" . ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (במסכת אחרת) שנינו: זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – במשנה כתובות ד,ו שנינו: "זה מדרש (המובא להלן) דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: הבנים יירשו והבנות ייזונו - מה הבנים אינם יורשים אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן" . ומפרשים את המשנה: וכי כרם היה שם? – מדוע נקרא בית המדרש שביבנה בשם כרם? - אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשויין שורות שורות ככרם – שהיו החכמים יושבים שם שורות שורות, כמו כרם שנטועים בו גפנים שורות שורות, ועל שם זה נקרא בית המדרש בשם כרם . תפקידם של שני הקטעים הללו מן המשנה להעיד על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. כדי לציין את מינויו של אדם לחכם מן המניין השתמשו בתקופת התנאים בלשון "הושיבו בישיבה" ובלשון "סמיכה", ואילו בתקופת האמוראים השתמשו בארץ ישראל במונח "מינוי", ובבבל המשיכו להשתמש בלשון "סמיכה". אף אחד מהביטויים אינו כולל את המובן של הושבה בראש הישיבה או מינוי לנשיא. כשמדובר במינוי לנשיא צוין הדבר במפורש. הביטוי "מינו בישיבה" מופיע רק בסיפורנו ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמוד 9). מיד – כשמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקומו של רבן גמליאל, הלך לו רבן גמליאל אצל כל אחד ואחד – מהחכמים, שפגע בהם בכבודם, לפייסו (לשכך רוגזו, לבקש סליחה ממנו) בביתו (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'בתוך ביתו') – של כל אחד ואחד מהם (כי בפיוס מותנית חזרתו של רבן גמליאל לתפקידו) . אזל (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'אתא') גבי – הלך (רבן גמליאל) אצל רבי יהושע – בביתו לפייסו , אשכחיה (בקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות נוסף 'דהוה') יתיב עביד מחטין – מצא אותו (את רבי יהושע) יושב ועושה מחטים (שזו היתה מלאכתו שהתפרנס ממנה) . אמר ליה: – אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): [ומן (המוסגר נוסף על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2 והמקבילה בתעניות, וכן הוא ברש"ס) ] אילין את חיי?! – ו(כי) מאלה (המחטים) אתה חי (מתקיים, מתפרנס)?! אמר ליה: – אמר לו (רבי יהושע לרבן גמליאל): ועד כדון את בעי מידע?! – ועד עכשיו (ורק עכשיו) אתה מבקש לדעת (על פרנסתי)?! אוי (מילת קריאה לצער. - בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'אִי' - מילת קריאה לצער. והסופר במסירה שלפנינו כאן טעה וכתב 'או', ונוספה י' על ידי מגיה) לו לדור שאתה פרנסו (מנהיגו) ! – שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים (בבלי ברכות כח,א). - אמר לו – רבן גמליאל לרבי יהושע : נעניתי לך – אני נכנע לך, אני מבקש את סליחתך (על שפגעתי בכבודך) . הסיפור מתאר בפירוט את הפיוס בין רבן גמליאל ובין רבי יהושע, שכן הפגיעה ברבי יהושע בבית הוועד היתה העילה להדחתו של רבן גמליאל. לאחר שנתפייס רבי יהושע, אין עוד מקום להדחתו של רבן גמליאל. ב בבלי שם אמרו: אמר רבן גמליאל: הואיל וכך היה, אלך ואפייס את רבי יהושע. כשהגיע לביתו, ראה את כותלי ביתו שהם שחורים. אמר לו (רבן גמליאל): מכותלי ביתך ניכר שפחמי (נפח) אתה. - אמר לו (רבי יהושע): אוי לו לדור שאתה פרנסו! שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים. - אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): נעניתי לך, מחול לי! - לא השגיח בו (רבי יהושע ברבן גמליאל). - (אמר לו רבן גמליאל לרבי יהושע:) עשה בשביל כבוד בית אבא! - אמר לו (רבי יהושע לרבן גמליאל): מחול לך (ונתפייס רבי יהושע). הסיפור בבבלי נבדל מהסיפור בירושלמי בדרך השגת הפיוס בין רבן גמליאל לרבי יהושע. לפי הבבלי, רבי יהושע סירב להתפייס ורבן גמליאל נאלץ להתחנן ולבקש פעם נוספת ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמוד 31). ( ו ) שלחון גבי – שלחו (החכמים) אצל רבי אלעזר בן עזריה חד קצר – כובס אחד (עוסק בכביסת בגדים, כדי שילך ויודיע לרבי אלעזר בן עזריה שהחכמים החליטו להחזיר את רבן גמליאל לתפקידו, וכיוון שהיה קשה להם להודיע את החלטתם זו לרבי אלעזר בן עזריה פנים אל פנים, שלחו לו שליח) , ומציעים מסורת עלומת שם: ואית דמרין: – ויש שאומרים: רבי עקיבא הוה – היה (השליח ששלחו אצל רבי אלעזר בן עזריה. - רבי עקיבא מילא שליחויות מסובכות ומורכבות גם בנסיבות אחרות, כגון בעימות על קידוש החודש (משנה ראש השנה ב,ח-ט); בנידויו של רבי אליעזר (ירושלמי מועד קטן ג,א; בבלי בבא מציעא נט,א-ב)) . אמר לו – השליח לרבי אלעזר בן עזריה בדרך משל, לרמוז לו על מה שהחליטו החכמים : מי שהוא מזה בן מזה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות אין שתי מילים אלו) – מי שהוא זורק את מי החטאת (מי אפר הפרה האדומה, ששימשו לטיהור טמאים) בן זורק (כינוי לכוהן בן כוהן, כלומר, כוהן מיוחס), - יזה. מי שאינו לא מזה ולא בן מזה – מי שאינו לא כוהן ולא בן כוהן, - יימר (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות: ' יאמר ') למזה בן מזה – יאמר לכוהן בן כוהן : מימיך מי מערה (מי גשמים שנקוו במערות, להבדיל מן מי מעין) – מים שאינם מטהרים, ולא מים נובעים, ואפרך אפר מקלה (אפר שריפה) – אפר שאינו מטהר, ולא אפר פרה אדומה ?! – העימות בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה על תפקיד הנשיאות נמשל לעימות בין שני אנשים המתחרים על תפקיד הכוהן המזה את אפר הפרה. האחד, שאינו לא מזה ולא בן מזה, טוען כלפי חברו: מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה, כלומר, הזאתך פסולה. האחר, מזה בן מזה, טוען לעומתו, שרק הוא, בנו של כוהן רשאי להזות. הכהונה היא המשל, והנשיאות היא הנמשל. רק רבן גמליאל המיוחס ראוי לשמש נשיא, ולא רבי אלעזר בן עזריה שאינו מיוחס בייחוס הראוי ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמוד 17). אמר לו (במקבילה בתעניות: ' להן ') – רבי אלעזר בן עזריה לחכמים : נתרציתם? – האם התפייסתם (לרבן גמליאל)? אם כן, אני ואתם נשכים לפתחו של רבן גמליאל – נבוא אליו בשעה מוקדמת. - משמעות דברים אלה היא הודאה בנשיאותו של רבן גמליאל . אבל ב בבלי שם מסופר כך: אמרו (רבן גמליאל ורבי יהושע): מי ילך ויאמר לחכמים (שהיו בבית המדרש, שהתפייס רבי יהושע לרבן גמליאל)? אמר להם אותו כובס: אני אלך. שלח רבי יהושע לבית המדרש (על ידי הכובס): מי שלבוש מדים (בגדי כהונה, כלומר, הרגיל להיות נשיא) - ילבש מדים; ומי שאינו לבוש מדים יאמר למי שלבש מדים: "פשוט מדיך ואני אלבשם"?! אמר להם רבי עקיבא לחכמים: הגיפו (סגרו) הדלתות! שלא יבואו עבדיו של רבן גמליאל ויצערו את החכמים. אמר רבי יהושע: מוטב שאעמוד אני ואלך אליהם. בא רבי יהושע ונקש על הדלת, ואמר להם: מזה בן מזה - יזה; ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: "מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה"?! אמר לו רבי עקיבא: רבי יהושע, נתפייסת? כלום עשינו אלא בשביל כבודך! למחר אני ואתה נשכים לפתחו (של רבן גמליאל). החכמים השתמשו במשלים העוסקים בכוהנים, לבישת מדים (בגדי כהונה) והזאת מים, משום שרבי אלעזר בן עזריה, שהמשלים מוסבים עליו, היה כוהן. במשלים אלה באו החכמים לומר, שכשם שאין הכהונה מסורה אלא לזרעו של אהרן הכוהן (רבי אלעזר בן עזריה), כך אין הנשיאות מסורה אלא לזרעו של דוד המלך (רבן גמליאל), ומי שהוא כוהן אינו ראוי להיות נשיא. במשל של לבישת מדים באו החכמים לומר, שכשם שמדים עשויים כמידתו של מי שלובשם, כך הנשיאות עשויה כמידתו של רבן גמליאל. המשנה פרה יב,י קובעת שהכל כשרים להזות את מי החטאת. ואולם, נראה שתפקיד זה הוחזק בידי הכוהנים, והוא היה עובר מאב לבן ("מזה בן מזה"). המשנה בכורות ד,ו היא המקור ללשון "מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה". הביטוי "נשכים לפתחו" משקף את המנהג הרומאי לבקר ביקור של כבוד ולדרוש בשלומו של המלך. נוהג רומאי זה היה מקובל בחצרו של הנשיא בתקופת האמוראים (ירושלמי שבת יב,ג והוריות ג,ט) ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמוד 18). החזרת רבן גמליאל לתפקידו מתוארת בבבלי באופן מסובך יותר מאשר בירושלמי. בשלב הראשון שלח רבי יהושע מסר באמצעות שליח. החכמים לא קיבלו את המסר הראשון וראו בו מזימה של רבן גמליאל. רבי עקיבא קרא לחכמים לטרוק את הדלתות ולהתבצר בבית המדרש מפני רבן גמליאל, 'שלא יבואו עבדיו של רבן גמליאל ויצערו את החכמים'. החשש מפני רדיפת החכמים בידי עבדי הנשיא משקף ככל הנראה את מערכת היחסים בין ראש הגולה לחכמים. מאחר שדבריו לא נתקבלו נאלץ רבי יהושע לשלוח מסר נוסף (שם, עמודים 31-32). בסיפור על רבן יוחנן בן זכאי (אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסח א פרק ה, בבלי סוכה כח,א ובבא בתרא קלד,א) נזכר הביטוי "משלות כובסים", והם משלים שיש בהם חוכמה שהיו הכובסים אומרים, שהכובסים היו ידועים בחריפות לשונם. אף כאן הכובס אמר בדרך משל: "מי שהוא מזה בן מזה - יזה...". אף על פי כן – אף על פי שהחזירו את רבן גמליאל למשרת הנשיאות , לא הורידו אותו מגדולתו – לא הפסיד רבי אלעזר בן עזריה את מעמדו הרם , אלא מינו (בקטע בולוניה 2: 'עשו') אותו אב בית דין – הגדול שבסנהדרין, השני במעלה אחרי הנשיא . רבן גמליאל חזר לתפקידו, ורבי אלעזר בן עזריה שוויתר על הנשיאות מונה למשרת אב בית דין. ב בבלי שם אמרו, שלא העבירו את רבי אלעזר בן עזריה, משום שמעלים בקודש ואין מורידים, והיה רבן גמליאל דורש שתי שבתות ורבי אלעזר בן עזריה שבת אחת. ועוד אמרו, שאותו תלמיד ששאל תפילת ערבית רשות או חובה - רבי שמעון בן יוחאי היה. הבדל בולט בין הבבלי לירושלמי הוא טיבו של ההסדר שנקבע לבסוף בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה. בירושלמי מונה רבי אלעזר בן עזריה לאב בית דין, המשרה השנייה בחשיבותה לאחר הנשיא, ואילו לפי הבבלי הוסדרה חלוקה חודשית של הדרשה בשבתות, שהיא תפקידו העיקרי של ראש הישיבה. טיב ההסדר בין שני האישים מבטא היטב את הרקע השונה של שני המקורות. עלינו לראות את ההסדר הנזכר בסיפור בבבלי כביטוי לנוהגים בבליים הקשורים בישיבה ובדרשה ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמודים 32-33). עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות ד,א. נראה שחלקה הראשון של המקבילה, המדבר בתפילת נעילה, הועתק מתעניות לברכות, שכן במשנה בתעניות נזכרה תפילת נעילה, ואילו חלקה השני של המקבילה, המדבר בתפילת הערב, הועתק מברכות לתעניות, שכן במשנה בברכות נזכרה תפילת הערב. תחילה העתיקו מתעניות לברכות את חלקה הראשון של המקבילה, משום שלפני התחלת המקבילה בברכות סיפרו בעניין תפילת מנחה על מה שאמר רב למי שהיה מחזיק את גלימתו, שהוא מעין מה שסיפרו בעניין תפילת נעילה על מה שאמר רב למי שהיה מחזיק את גלימתו. אחר כך העתיקו מברכות לתעניות את חלקה השני של המקבילה, אף על פי שאין לה כל שייכות לתעניות. סיפור הדחת רבן גמליאל הסיפור על הדחת רבן גמליאל ומינוי רבי אלעזר בן עזריה במקומו נארג ממקורות תנאיים. הקטע הראשון (מ"מעשה בתלמיד אחד" עד "על מי לא עברה רעתך תמיד") מתאר את ההתנגשות בין רבן גמליאל לרבי יהושע, שהיתה העילה להדחתו של רבן גמליאל. קטע זה, שהוא מקור תנאי, היה במקורו סיפור עצמאי, והוא משמש פרק ראשון בסיפור ההדחה. הפסקת הישיבה, שהיתה בסיפור המקורי מעשה של מחאה נגד התנהגותו של רבן גמליאל, מתפרשת כהדחה של רבן גמליאל מתפקידו. בקטע השני (מ"הלכו ומינו" עד "שהיה דור עשירי לעזרא") המספר מתאר את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המספר עושה שימוש בלשון המשנה על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לחכם, כדי לספר על מינויו לנשיא. רבי אלעזר בן עזריה נתמנה לנשיא לא בזכות גילו ולא בזכות חוכמתו, אלא אך ורק בשל ייחוסו. אין המספר מסתפק בייחוסו ככוהן ומייחס אותו גם לעזרא. ייחוסו של רבי אלעזר בן עזריה לעזרא מבוסס ככל הנראה על שמו. בקטע הרביעי (מ"כיי דתנינן תמן" עד "שהיו עשויין שורות שורות ככרם") מצוטטים שני קטעים מן המשנה, שתפקידם להעיד על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המקור הראשון הם דבריו של בן עזאי. פירושו של הביטוי "להושיב בישיבה" הוא לסמוך, למנות אדם לדרגת חכם, ואין הוא מורה על מינוי לנשיא. כמו כן, אין ללמוד מעצם אזכורו של המאורע שמדובר במאורע יוצא דופן, כגון הדחת הנשיא. בן עזאי הזכיר את היום שבו הושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, כדי לציין את הכינוס שבו נקבעו ההלכות המסוימות שהוא שונה, ולא כדי לשמר את זכרו של מאורע יוצא דופן. דברי בן עזאי בהקשרם המקורי לא באו לציין את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא או לראש ישיבה, אלא את מינויו לחכם בלבד. המקור השני הוא משנה המוסרת שרבי אלעזר בן עזריה הציע לפני החכמים, בעודם יושבים בכרם (כמשמעו, כרם של ממש) ביבנה, מדרש המוכיח שאין האב חייב במזונות בתו. השימוש במשנה זו כהוכחה למינויו של רבי אלעזר בן עזריה לראשות הישיבה הוא תוצאה של פרשנות דרשנית של הירושלמי למונחים המופיעים במשנה. אם המשנה מספרת שרבי אלעזר בן עזריה הציע הלכה בפני החכמים, הרי הירושלמי מתאר מוסד לימודי שבו נושא רבי אלעזר בן עזריה דרשה בפני התלמידים. אף אחד מן המקורות התנאיים בקטע הראשון ובקטע הרביעי אינו מזכיר את הדחת רבן גמליאל או את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. מעשה הדחתו של רבן גמליאל נוצר בידי מספר אמוראי, שצירף את המסורת על העימות בבית הוועד למסורת על הושבתו של רבי אלעזר בן עזריה בישיבה. המסורות שצורפו נתפרשו מחדש. המאורע שהתרחש בבית הוועד התפרש כמעשה של הדחה, והושבתו של רבי אלעזר בן עזריה בישיבה התפרשה כמינוי לנשיא במקומו של רבן גמליאל ("הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה", "ציון" סד, עמודים 12-15). • • •