עולם הלימוד · Olam HaLimud
Library › אור הישר (תנ"ך)

אור הישר (תנ"ך) קמ

Ohr Hayashar tanach 140 · אור הישר (תנ"ך) · free full Hebrew text

Open in the reader →

ממעמקים וגו' וכתיב תפילה לעני כי יעטוף, והנה שם ט"ז ע"א אהא דתניא דבעה"ב אסור להתפלל ע"ג אילן לפי שאין דעתו מיושבת עליו הקשו בתוס' תיפ"ל דלא יעמד ע"ג כסא או שרפרף ויתפלל ותירצו דבאילן שעלה שם לעשות מלאכתו הוי כמו עלייה ע"ש, ולכאורה קשה הלא בגמרא אמרו הטעם שאין לבו מיושבת עליו ואיך נופל לאמר שתהא נחשבת אצלו כעלייה

ולכן לולא דברי התוס' היה נלע"ד דהא דילפינן מקרא דממעמקים הוא כשעולה למעלה במקום גבוה להתפלל מפני גבהות הנפש, ולה"ק התם שאין גבהות לפני המקום. והביא נמי קרא דתפילה לעני כי יעטוף, משא"כ בבעה"ב העומד על האילן דיורד למטה ומתפלל, שם איירי דבאמת יש לו שפלות הנפש לתפילתו רק הוא עומד בגבהות הגוף, עליו אמרו דיורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. קל"ט י"ד

אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כתוב זה יתפרש עפ"מ שדרשו חז"ל בנדה דף ל"א ע"א, עה"פ אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני כו' אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו ע"ש, וזהו מש"א הכתוב על כעין זה בתורת האדם למסובב הסבות, אחרי שנתגלה לו כי דעתו המוקדמת היתה לטובתו המאוחרת. אודך על כי נוראות, מעשיך הנוראים לעיני בשר לשעתו, נפליתי, נבדלתי מלצאת לסחורה יחד עם חברי, והוא מלשון ונפלינו אני ועמך. והפלה ה' בין מקנה ישראל, ועתה הוא מתנצל על שכעס אז מפני, שנפלאים מעשיך, אבל כעת, נפשי יודעת מאד, כי כל דרכיך הם לטובת האדם. קמ"ז ח'

המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו וגו'. נראה לבאר סמיכות הפסוקים עפ"מ שאמר החכם מכל אדם, אחרי שמהבל את כל חמדת התבל לפרטיהם, סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, ואחז"ל בברכות ו' ע"ב מאי כי זה כל האדם דכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה או לצוות לזה. כוונתם. כי הנשמה בעצמה לא תוכל לקיים מצות תפילין, אכילת מצה, ישיבה בסוכה, ולכן לפי שמוכרח בריאת גוף לנשמה לקיים מצות התורה כן כתולדה מחויבת היא כלל הבריאה לקיום הגוף, שעל ידו הוא קיום התורה ומצותיה, כדהאריך בזה הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים. וביאר בזה מאחז"ל בברכות ח' ע"א אין לו להקב"ה