אור הישר (תנ"ך) קב

לאכול מסובין על המטות והיה דוד מיסב בין יהונתן ובין שאול כו' ע"כ. והנה יל"ד קצת לפ"מ דהכא היו עכ"פ שלש מטות, ואיך ישב שאול על מושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר, דזהו דלא כריש גלותא בדרכן דפרסאי ולא כרב ששת מברייתא דסדר הסבה בברכות מ"ו ע"ב וע"ש ברש"י ותוד"ה בזמן, ואפשר דהתם איירי כשיושבין כל השלשה מרוח אחת, והכא היו יושבין משתי רוחות, ואם מושב שאול היה אצל הקיר המזרחי וכשהוא מיסב דרך שמאל היה יכול לדבר עם כל היושבין אצל קיר הצפוני. כ"א ו'

ויען דוד את הכהן ויאמר לו כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום. ופירש"י עצורה לנו עצורה ממנו, ע' קידושין דף ו' ע"א ברש"י ותוס' ד"ה עצורתי. כ"ד י"ד

כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע. ופירש"י משל קדמוני של עולם התורה כו' הקב"ה מזמן לרשע שנופל ביד רשע כיוצא בו והיכן אמרה תורה והאלקים אנה לידו כדאיתא במסכת מכות ד"י ע"ב ע"כ, והא דבסנהדרין ד"ח ובב"ב קי"ט הוציא הא דמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב מקראי אחריני, היינו פרשיות של זכות וחובה כמו נחלות ומקושש כמבואר בתוספתא יומא פ"ד, אבל הכא איירי ברשעיות ופורעניות דיחיד הבא לאדם ע"י חייב כמותו, אולם בשבת ל"ב ע"א סמיך לה אקרא דכי יפול הנופל ממנו. כ"ה כ"א

ודוד אמר אך לשקר שמרתי וגו' כה יעשה אלקים וגו' אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר וגו'. ופירש"י ודוד אמר בלבו כו' ע"כ, והנה לקמן בפסוק ל"ד אמר בפירוש דברים אלו לאביגיל כי לולי מיהרת ותבאת לקראתי כי אם נותר לנבל עד אור הבקר וגו', ועפ"ז יל"ד במגילה י"ד סוף ע"א בויכוח אביגיל עם דוד, שאמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה, ופירש"י והא כתיב דינו לבקר משפט כו', והוסיף על הגליון ודוד אמר אם אשאיר לנבל מכל אשר לו עד אור הבקר ע"כ, ומלשון זה משמע דאהא דקאמר אם אשאיר עד אור הבקר היתה טענתה איך דנין ד"ג בלילה, אבל לפי המבואר בכתובים אלו, אין להם שום שייכות להא דהתם. דעד אור הבקר קמא אינו נופל שתטעון עליו, לפ"מ דרש"י פי' דזה אמר רק בלבו, ואור הבקר בתרא היה אחרי שנתפייס ממנה, ולא היה לה אז לטעון עוד וכי דנין ד"נ בלילה, דכבר אמר לה בעצמו ברוך ה' אשר שלחך וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים, וצ"ע. ל' כ"ד

כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו. ע' נודע ביהודא תנינא חי"ד סי' ר"א.