אור הישר (זבחים) רל

בזבחים כ"ד ע"ב רש"י ד"ה המעכב כפרה. כ' וז"ל אבל הולכת אברים דלא מעכבא כפרה דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר לא בעי ימין, ובהאי סוגיא גופה דאיתא במנחות ד"י ע"א, פירש"י וז"ל הולכה דלא מעכבא דאפשר לישחט ולנתח אצל הכבש א"נ אם יש כהנים הרבה יושיטו זה לזה עכ"ל, ועל סתירה זו בפירש"י נשארו בצ"ע בפנים מאירות לזבחים ובטהרת הקדש למנחות, ובקרן אורה למנחות נראה דהבין דהני תלתא טעמי כתב רש"י כחדא, ומה שהחסיר בסוגיא חדא הוסיף בסוגיא האחרת, אמנם בצ"ק כ' דבמנחות פירש"י אליבא דר"ש דס"ל הולכה לאו עבודה היא דאפשר לבטלה ובזבחים פירש"י אפילו אליבא דרבנן כו' ע"ש, ודבריו מתמיהין הלא סוגיא אחת היא, ומאי אהני לן בהא דמחליף סתירה בסתירה, דהא אפילו אם רש"י גופיה היה מפרש דשם נסיב אליבא דרבנן והכא אליבא דר"ש, הוה קשה נמי על סתירה זו, ומכש"כ להניח כוונה כזאת בדבריו

וראיתי בס' חיבת הקדש לזבחים שם שכ' דמש"כ רש"י במנחות דכהנים יושיטו זה לזה, בע"כ כמ"ד דהולכה שלא ברגל שמיה הולכה, וסוגיא דזבחים כ"ד היא אליבא דר' יוחנן, ואיהו הא ס"ל שם ט"ו ע"א הולכה שלא ברגל פסולה, משא"כ במנחות לר"ל קיימינן ע"ש, אמנם גם זה אינו, ראשונה דהשטמ"ק כ' בזבחים כ"ד דגם שם צ"ל רשב"ל במקום ר' יוחנן, וכן גריס בס' יראים סי' שע"ז, ועוד דבמנחות ט"ז ע"ב פירש"י כמו שם ד"י ע"א, אע"ג דשם קאי אליבא דר' יוחנן, וע"ש בשטמ"ק אות י"ז, וביומא מ"ח ע"ב פירש"י כמו בזבחים, אע"ג דשם אינו אליבא דר' יוחנן. כן הלא ביומא שם מחלק בין הולכת אברים להולכת דם, ובזבחים ט"ו הוא בהולכת דם

כן בא עתה לידי ספר מנוחת משה, וראיתי בו באות א' תשובה ה' שהקשה ע"ד התוס' בזבחים ע"ד ע"א ד"ה רב, שכתבו דקרא דמום בם לא ירצו הא ע"י תערובות ירצו אתא לתערובות דחד בחד דירצו, ולא לחד בתרי איצטריך דבלאו קרא ברובא בטיל ע"ש, דלפ"ז מאי האי דפריך הש"ס במנחות ד"ה ע"ב ל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא מה בעלת מום שמותרת להדיוט אסורה לגבוה טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה ע"ש, דלפ"ד התוס' שפיר איצטריך קרא דאי מק"ו מבע"מ הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה בע"מ ביטול תערובתה הוא חד בחד ה"נ טרפה, להכי איצטריך קרא דמן הבקר דביטול תערובות טרפה בקדשים הוא דוקא חד בתרי כמו כל האיסורין ודלא נילף מבע"מ, והמקשה שם נשאר בצ"ע, וע"ש מה שהאריך בזה

ולע"ד אינני רואה בזה שום קושיא, הלא כל דרשה זו דמום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו, היא דרשת ר"א, ומשו"ה ס"ל אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן, אבל חכמים הלא פליגי עליה במשנה דלקמן ע"ז ע"ב, ואינהו ס"ל דאפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצאו לבית השריפה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ו הכ"א מפסוה"מ ע"ש, ולפ"ז מדוע נוקים ברייתא דמנחות כיחידאי ודלא כהלכתא רק למען הקשות, כיון דבאמת ואליבא דדינא אין שום דין ריצוי באברי בעלי מומין אפילו אחד באלף כמש"כ הרמב"ם שם

ועוד מי הכריח לסוגיא דמנחות לדרוש האי קרא דמום בם דוקא למעט תערובתם, דילמא ס"ל להאי סוגיא כאידך שתי הדרשות ביומא ס"ד ע"א למעט מום עובר, דמום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו, או הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו, וע"ש תוד"ה ואידך

ובכלל נלע"ד דסוגיא דמנחות לא איירי בתערובות אברי טרפה ובע"מ. רק בבהמה טריפה או בעלת מום להקריבן לכתחילה למזבח כמו שהן בלי תערובות, ולהכי מצאו מקום ר"א וחכמים לחלוק דוקא בתערובות אברי תמימים באברי בעלי מומין, דבבהמה בעלת מום להקרבה לא שייך גבה תערובות דהא ניכר מומה ונוכל לבודקן להכיר המעורבת, דאל"כ מאי אהני לן כל ביקור הקרבנות ממומין דילפינן מקראי במנחות מ"ט ע"ב, וכמה שקלו וטרו בש"ס זבחים ע"ד ע"ב על תערובות טרפה דתנן במתניתין, היכי דמי אי ידיע ליה ליתי ולשקליה אי לא ידיע לה מנא ידע דאיערב כו' ע"ש, ועכ"פ לפי אוקימתות דהתם תנן בזבחים שם ע"א ריש ע"ב, דבתערובות טריפה בזבחים כשרים ירעו כולם עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין, וגם ר"א לא פליג על זה במשנה שם, ואם היתה מציאות כזאת תערובות בבהמה בעלת מום, הרי ס"ל לר"א דמום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו, הרי דלא היה מקום במנחות שם למילף טריפה מבעל מום אפילו אליבא דר"א כנלע"ד.