אור הישר (נזיקין ב) קנ

במשנה

שבועות שתים שהן ארבע כו' שיש בהן ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים ה"ז בעולה ויורד כו', ביאור כל דברי משנתינו בארוכה תמצא בקרבן אהרן על הספרא פ' אחרי ריש פרק ה'

רש"י ד"ה תולה להגין עליו מן היסורין שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג שכל השוגגין צריכין כפרה לכשידעו כו', נ"ב בקידושין פ"א ע"ב ובנזיר כ"ג ע"א דריש לה מקרא דולא ידע ואשם ונשא עונו

ע"ב במשנה ר"מ אומר כל השעירין כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו כו', ע' משך חכמה לפ' פנחס בפסוק ומנחתם ונסכיהם ד"ה בגמרא פסחים

שם על שאר עבירות שבתורה כו' שעיר המשתלח מכפר אחד ישראלים ואחד כהנים כו', ע' גבורת ארי ליומא ד"ב ע"א ושם י"ח ע"א

שם מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דתני שבועות משום דתנא חייב על הראש שתים כו', והנה הרמב"ם הוסיף עוד טעם מפני שהוא ג"כ ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט ע"ש, ומה שהוכרח להוסיף על טעם הש"ס ע' בשירי קרבן לירושלמי דריש מכילתין

, דף ג' ע"א תוד"ה ועל הזקן. וילפינן מהדדי לענין גילוח שיש בו השחתה בפ' ב' נזירים ובגז"ש דפאת פאת ילפינן מהדדי כו', ע' בת' חיים שאל ח"ב סי' כ"ז

בא"ד ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא א"ר הונא בפ' ב' נזירים המקיף את הקטן חייב כו', ע' בת' הגרע"א סי' צ"ו

בא"ד ומשמע התם דלרב אדא בר אהבה אפילו איסורא דרבנן ליכא כו', ע' שעה"מ פי"ב ה"ח מה' ע"ז

בא"ד מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול כו', ע' בת' שאילת דוד בקונטרס החידושים

בא"ד דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאיצטריך קרא היכא דאין שם אשה ונכרי, ע' בס' קובץ הערות ליבמות סי' ח' ובת' באר יצחק חא"ח סי' י"ד ובס' עולת שמואל ח"א סי' ע"ו וע"ע בנה"מ סי' קפ"ב סק"א ושם סי' שמ"ח סק"ד ובת' מהרש"ם ח"ב סי' רמ"ד

ע"ב אלא אוכל ולא אכל אמאי לאו שא"ב מעשה הוא, ע' בס' עמק יהושע סי' ב'

, שם אי הכי קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דארי"ח הלכה כסתם משנה ואיתמר כו', ע' בת' מהרי"ק סי' קל"ד

שם שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה כו' ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוה לאו שא"ב מעשה ור"ל אמר אינו לוקה התראת ספק היא כו', ולכאורה כיון דבעצם הדין ס"ל לר"י כר"ל א"כ מדוע נאיד גם מטעמיה דר"ל הלא באמת היא התראת ספק בשעתה, ומזה מוכח כגרסת הש"ס בפסחים ס"ג ע"ב דגרסי בהדיא גבי טעמא דר' יוחנן דלשאב"מ אינו לוקה אבל התראת ספק שמה התראה, אולם לפ"ז קשה הלא רבא פסק כר' יוחנן לגבי ר"ל בר מהני תלת דחשיב ביבמות ל"ו ואיך ס"ל לרבא בחולין פ"א ע"א דהת"ס ל"ש התראה, ואין לאמר דהתם רק אליבא דרב המנונא קאמר וליה לא ס"ל ע"ש וצ"ע, וע' בת' הרשב"א סי' קמ"ו ובת' מקום שמואל סי' ס"ז ובס' עתים לבינה על ס' העתים סי' ט"ו אות קכ"ה ובנובי"ת חאה"ע סי' ע"ז

תוד"ה התראת ספק. ותימא דבפ' ד' מיתות פטר ר"ל חסמה והנהיגה בקול דעקימת שפתיו לא הוי מעשה וי"ל דהתם אליבא דרבנן קאמר כו', ע' בס' עמק יהושע סי' א'

דף ד' ע"א רש"י ד"ה ומשני. והוה ניחא לן לאוקמא אליבא דר"ע משום דכולהו סתימתאי אליביה כו' ע"כ, ועפ"ז מובן בב"מ פ"ב ע"א הא דפריך סתמא דהש"ס אי הכי קמה לה מתניתין דלא כר"ע וע"ש רש"י ד"ה אי הכי.