אור הישר (נשים ב) ב

במשנה

כל כינויי נדרים כנדרים כו' האומר לחבירו מודרני ממך כו', והנה בגמרא הקשו פתח בכינויין כל כינויי נדרים ומפרש ידות האומר לחבירו מודר אני ממך כו' ומשני חסורי מיחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים, וכוונתם דהאי האומר לחבירו כו' הן ידות, וע' בפיה"מ להרמב"ם ובשאר מפרשי המשנה

והנה הרשב"א בחידושיו לקידושין ד"נ ע"א אהא דאסיקנא דדברים שבלב אינן דברים כ' וז"ל הא דתנן האומר אהא ה"ז נזיר ואוקימנא בפ"ק דנזיר בשהיה נזיר עובר לפניו ואע"ג דלא פירש אלמא דברים שבלב הוו דברים התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו כאילו פירש אהא כמוהו שאלו הן ידות נזירות, שרבתה אותן התורה והאי תירוצא לא מחוור לי דמכל מקום דברים שבלב הן כו' מ"מ לילף מינה כו' עכ"ל, וע' מה שתירץ בזה בת' דבר אברהם סי' ט"ז אות ז'

ולע"ד בלתי מובן עצם ההרכבה דלכתחילה, איך נוכל לכלול כל מיני דברים שבלב תחת לוג אחד. דנדר ושבועה בין דאסר חפצא אנפשיה או נפשיה אחפצא אבל עכ"פ הוא נוגע רק לו לעצמו אם מותר או אסור ככר זה עבורו, וכן בנזירות אם הוא נזיר או לא, משא"כ בגיטין וקידושין ודיני ממונות הנוגע גם לחבירו הלא מה יועיל דברים שבלבו על חבירו, הרי י"ל דכמו שהוא חשב בלבו ככה כן חשב חבירו אז ההיפוך בלבו ממה שחשב הוא, וכה"ג מחלקו התוס' בכתובות מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב ובב"ק ק"י סוף ע"ב לענין הלוקח פרה ונטרפה דאינו תלוי בדעת הקונה דהא איכא נמי דעת מקנה ע"ש, ומשו"ה בכל חדא וחדא אין לך אלא מאי דילפינן מקראי או מגמרא ומסברא וע"ע בתוס' קידושין מ"ט סע"ב ומש"כ שם עה"ג

ר"ן ד"ה כל כינויי נדרים הלכך היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עלי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה, ע' מחנה אפרים ה' נדרים ס"ס י"א

בא"ד ואפילו לר"ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג"כ כנדר גמור מדאורייתא כו'. ע' בס' עמק יהושע סי' א'

רא"ש ד"ה האומר לחבירו. ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפ"ג דשבועות אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ולכאורה איכא למידק ל"ל להרא"ש להביא מהא דשמואל דאיהו יליף שם מקרא דלבטא בשפתים דכתיב גבי שבועה, טפי הי"ל להביא ממקרא מלא דכל היוצא מפיו יעשה דכתיב גבי נדרים גופה, ומוכח דבעינן דוקא דיבור ממש בהוצאת פיו, ואפשר דמהאי קרא לאו ראיה היא כ"כ דאדרבה בספרי ר"פ מטות תניא לאסור איסר על נפשו למה נאמר לפי שהוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה אין לי אלא שהוציא בפיו קבל עליו בנדר ובשבועה מנין ת"ל לאסור איסר על נפשו ע"ש, הרי דקרא דלאסור איסר מפיק מקרא דכל היוצא מפיו. ואע"ג דמפיק ג"כ מקרא דלבטא בשפתים דהא בספרי כייל בזה נמי שבועה אולם לפ"מ דשמואל גופיה לא חייש להא דספרי וסתמא דגמרא בשבועות נמי לא הקשו על שמואל מברייתא זו ש"מ דלאו דסמכא היא דלא מיתני בי ר' חייא ור' אושעיא כדכ' בזרע אברהם על הספרי שם, ואפשר נמי דלאו מדינא הוא אלא ממדת חסידות ואסמכוה אקרא דוגמא דאמרינן במכות כ"ד ע"א דובר אמת בלבבו כגון רב ספרא, וע' רשב"ם ב"ב פ"ח ע"א ד"ה רב ספרא, ועל כה"ג סמיך הספרי על הכתוב לאסור איסר וגו', ולהכי נקטו הרמב"ם וכל הפוסקים דעתיה דשמואל ולא חשו לברייתא דספרי. ובדרך זה הלך גם הרא"ש ז"ל כנלע"ד

תוד"ה כל כינויי נדרים, ולמ"ד לשון שבדו חכמים קשה דה"נ כינויי דנזיר בדו חכמים והיכי יביא קרבן על לשון חכמים כו', עמש"כ בזה בעמודי ירושלים לירושלמי דריש פרקין

ע"ב איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עליה כו', ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' ס"ו ובת' מהרשד"ם חי"ד סי' ע"ה.