אור הישר (נשים א) רד

חוששין לה משום יחוד אפילו כשבעלה בעיר כדכ' בתרומת חדשן סי' רמ"ד

שם רב ביבי איקלע לבי רב יוסף כו' והאמר רבה בעלה בעיר כו', ע' אור שמח סוף ה' איסורי ביאה

שם שאני רב ביבי דשושבינתיה הואי וגייסא ביה. ע' אור זרוע ח"א סי' תרי"ח

שם רמא קלא נורא בי עמרם כו', הנה כל הני עובדי דמייתי הכא הוא עפ"מ דאמרינן בסוכה נ"ב סוף ע"א כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו וע' בת' מהר"י מינץ סי' ו'

תוד"ה בעלה. פי' בקונטרס אין חוששין להלקות כו' וקשה דא"כ מאי פריך בסמוך על רב יוסף כו'. ע' בת' בשמים ראש וכסא דהרסנא סי' ש"ג

תוד"ה סקבא דשתא ריגלא. וי"א לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות, ע' במס' סופרים פכ"א בהא דתניא והתלמידים מתענין בו שני וחמישי מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרפה, ומובא בטור או"ח סי' תכ"ט וע"ש סי' תצ"ב ובמג"א וביאור הגר"א שם ובתמים דעים להראב"ד סי' קע"ז

ע"ב אנא מיהא לאיסורא איכווני, בעקידה שער כ"ח מפרש עפ"ז מה שאמר יהודא צדקה ממני. ר"ל הן אמת שנזדמנה לי אשתי אבל אנא מיהא לאיסורא איכווני, לא כן איהי כל כוונתה מעיקרא לשם שמים היתה ובזה צדקה יותר ממני

שם ר"ע כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי כו', ע' משך חכמה לפ' מטות וע"ע ח"ס חי"ד סי' קנ"ה

שם לא סבר לה מר דמקדשה א"ל עברת לך אדרב כו' אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה כו'. והנה רב חסדא לא אהדר ליה מאומה, וכה"ג אשכחן בנדה ס"ו ע"א דרב חנינא השיא בתו קטנה לבריה דרבינא, משמע דסבירא להו דלית בה איסורא, ועמש"כ בזה הגאון נצי"ב ז"ל בהעמק שאלה לשאילתות פ' משפטים סי' נ"ט אות ג' וע"ע בת' מהר"י מינץ סי' ב'

רש"י ד"ה מתייחד עם אחותו. לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית, ע' בת' נחלת דוד סי' כ"ג

דף פ"ב ע"א במשנה החמרין רובן רשעים . והגמלין רובן כשרים כו', ע' אור זרוע ח"א סי' קכ"ה

שם מצינו שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה כו', ע' משך חכמה לפ' וירא בפסוק והוא אחריו ובמש"כ בחידושי ליומא כ"ח ע"ב וע"ע בדורש לציון דרוש י"ג ובת' מקום שמואל סי' כ"א

תוד"ה לא יתייחד עם הנשים פי' בקונטרס ואפילו עם נשים הרבה כו' וקשה להר"ם כו', ע' בת' הרשב"א סי' אלף קע"ח

תוד"ה אלא הכל לפי מזלו דבני חיי ומזוני כו', ע' בתוס' מו"ק כ"ח ע"א ובשבת קנ"ו ע"א ובס"פ החולץ ובת' הרשב"א סי' קמ"ח וסי' ת"ט ובמיוחסות סי' רפ"ז

ע"ב מחטא דתלמיותא ע' ברש"י ובערוך כמובא עה"ג וע"ע בתורת האדם להרמב"ן שער הקריעה

שם תניא ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה כו', וכ"ה גם הלשון במשנתינו, וכ' במהרש"א דלא יהיה מאמר זה נגד מה דתנן באבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לכן פי' דמניח אני כל אומנות בקבע ותורה עראי אלא העיקר תהיה קביעת התורה והאומנות עראי ע"ש ולפי פירושו בלתי מדוקדק לשון ר' נהוראי במש"א כל אומנות, אלא תורה, וראיתי ג"כ בס' כסא רחמים להגאון חיד"א ז"ל על מס' סופרים פט"ז שדקדק בדברי ר' נהוראי שלא אמר בדרך אזהרה לזולתו רק מה שעושה לבנו. וכ' שהוא דרך ענוה ע"ש, ולעד"נ דחדא מתורצת בחברתה, היינו שלא יהיו דבריו נגד דעת תנאים אחרים במשנה דאבות כנ"ל, ולדעת ר' ישמעאל בברכות ל"ה ע"ב הוא נמי נגד הכתוב ואספת דגנך ע"ש. ולכן לבלי נגוע בכל אלו, סיפר רק איך הוא מתנהג עם בנו, ואם ירצה איזה יחיד להתנהג עם בניו ע"פ שיטתו מה טוב, ואם לא הרי עכ"פ אינו סותר בדבריו מה שנאמר אל הכלל, ומה מדוייק ביותר מש"כ ע"פ הגרסא במס' סופרים שם. מניח אני כל האומנות שבעולם ואני מלמד את בני תורה ע"ש, הרי בהדיא שהוא רק כמדבר בעדו.