אור הישר (בכורות) ב

במשנה

דף ב', ע"א. הלוקח עובר חמורו של עכו"ם והמוכר לו כו', ובגמרא קעביד צריכותא, דאי תנא לוקח ה"א משום דקא מייתי לה לקדושה, אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה, אימא ליקנסיה קמ"ל, ופירש"י דמפקע לה מקדושת שבת, והתוס' פירשו מקדושת בכורה ע"ש, וקשה דבירושלמי פסחים פ"ד ה"ג קאמר, דאין הטעם במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעכו"ם, מפני שהוא מוציאה ממצות ראשית הגז, דא"כ חיטין אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי חלה, יין ושמן אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי ברכה ע"ש, ולפ"ד הירושלמי אין מקום לאמר שנקנוס את המוכר ישראל לפדות מן העכו"ם, משום דקא מפקע לעובר מקדושת שבת או בכורה, דהא אפילו לאחר שנולדה אין חוששין לכך, ומכש"כ בעובר, ולפ"ד הירושלמי תקשה מדוע תנא במשנה והמוכר לו

אמנם לפ"מ שכ' התוס' דה"נ המ"ל טעם אחר, אי תנא לוקח משום דלא עביד איסורא, אבל מוכר דעביד איסורא, כדקתני אע"פ שאינו רשאי, אימא ליקנסיה, וחד מתרי טעמי נקט ע"ש, א"כ אפ"ל דהירושלמי נקיט טעם התוס', ושפיר תנא והמוכר לו, ובטעמא דאיני רשאי למכור לעכו"ם, משום דאסור להמציא להן עוברין, כמבואר שם בירושלמי להלן, וע' בירושלמי ע"ז פ"ק ה"ו

והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי פטור מן הבכורה, ולכאורה יש לפשוט ממשנתינו מאי דמספקא להו להאחרונים אי גם באיסור דרבנן אמרינן אעל"מ וע' בסמ"ע ובש"ך סי' ר"ח ובמפרשים שם, לפ"מ דהכא אינו רשאי למכור לכתחלה, כדאמר במתניתין גופה אע"פ שאינו רשאי, ואפ"ה תועיל המכירה בדיעבד, עד דפטור מטעם זה מן הבכורה, אך ז"א כיון דעכ"פ מדאורייתא מותר גם לכתחלה למכור, וע' ברמב"ם פ"כ ה"ג מה' שבת ובכ"מ שם, שפיר אהני מיעוטא דקרא בישראל אבל לא באחרים דקאמרה משנתינו לפטור מן הבכורה, דומיא למש"כ הש"ך בחו"מ שם דמשום תקנתא דרבנן לא פטרינן ליה מתשלומי דו"ה דאורייתא, וע' בתשובת רע"א סי' קכ"ט

ובכעין זה יש מקום ליישב קושית הרמב"ן בחידושיו ריש פסחים, אהא דהתירו ביטול חמץ בשבת כדתניא מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט שכ' ז"ל והלא הפקר נראה שאסור להפקיר נכסיו בשבת [והוא דלא כהמג"א סוף סי"ג וע"ש בחידושי רע"א ובתשובותיו סי' קע"ד] כענין ששנינו אין מקדישין ואין כו' גזירה משום מקח וממכר עכ"ל הרמב"ן, וכפי האמור ניחא, דהא איהו גופיה כתב דמקור איסור ההפקר בשבת הוא דרבנן, ומסיק שם נמי כדעת רש"י בפסחים ד"ד ע"ב דביטול חמץ הוא מדכתיב תשביתו ע"ש, ולפ"ז הרי אין באיסור הפקר דרבנן לבטל תשביתו דאורייתא כנ"ל

ומכש"כ שאני דן לע"ד על עצם הדמיון של איסור ההפקר להא דאין מקדישין כו' גזירה משום מו"מ בביצה דל"ו ע"ב שהביא הרמב"ן, דהתם אקנויי לאחריני הוא, משא"כ הפקר שהוא רק סילוק רשות כדכתבו התוס' ביבמות דמ"ח ע"א ד"ה המפקיר ובנימין דל"ח ע"א תוד"ה המפקיר ובקידושין דט"ז ע"א תוד"ה לימא ע"ש, וסילוק רשות ודאי מותר, ואפילו ב"ש דפליגי לענין ביטול רשות בשבת בעירובין דע"א ע"א, הוא רק משום דס"ל דמיקנא רשותא הוא, ומיקנא רשותא בשבת אסור, אבל אי הוה ס"ל דרק סילוק רשות הוא כדס"ל לב"ה שם, אז גם אינהו הוו מודו לב"ה דאסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי כדאמר התם, וביטול חמץ כביטול רשות בשבת דמי, כמש"כ שם הרמב"ן גופיה, ועפ"ז קושית הרמב"ן צ"ע לע"ד

ועוד דחמץ דמיא נמי למש"כ הריטב"א בשיטה כ"י לשבת דק"כ, כמובא בשעה"מ פ"ח ה"ב מה' לולב, גבי ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, דבדבר שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד, הפקר כי האי לא מיחזי כקנין ע"ש [וע' כעין זה בשבת דקמ"ד ע"א] וביטול חמץ נמי דכוותיה, אכן על עצם דברי הריטב"א והפר"ח המובא שם בשעה"מ דהפקר בשבת אסור נפלאתי, עפמש"כ לעיל דפשטות הדברים מורים כהמג"א דהפקר בשבת מותר כנ"ל, ובתשובה הארכתי בזה בס"ד ואכ"מ

רש"י ד"ה הלוקח כו' דאיידי דזוטרא מילי דפטר חמור כו' עמש"כ בזה בחידושי לקמן רפ"ב בס"ד

רש"י ד"ה אע"פ שאינו רשאי כדתניא במס' ע"ז די"ד ע"ב כו' ע"כ, צ"ל כדתנן, ומאי דרש"י מסיק מפני שעושה בה מלאכה בשבת, הוא מדברי הש"ס שם, ועמש"כ בחידושי לקמן ד"ג ע"ב

רש"י ד"ה אימא ליקנסיה לפדות העובר מן העכו"ם, וראיתי בגליון רש"א שכ', ע' מתניתין ספ"ד דגיטין לוקח ומביא בכורים עכ"ד, ולע"ד בלתי מובן מה שייך להך דהכא, הרי התם משום לתא דישוב ארץ ישראל נגע בה, ויש בזה נמי משום לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע, וע' פ"ק דע"ז ד"כ ע"א תוד"ה דאמר,