אור הישר (בכורות) קמה

שחוטי חוץ, וכיון דלר' יהודה כפי המבואר בקונטרס אף ספק קדש פסול נתמעט משריפה, מכש"כ ספק שחוטי חוץ. ויש לפלפל עוד, וההכרח לקצר

דף נ"ב ד"ה סוף דבר וכו' עד דשאר איסורי הנאה. צ"ל דרוב איסורי הנאה

, דף נ"ה ע"א ד"ה וקצת וכו' עד אבל לא מצינו שיטה כזו. השמטה: ועוד דמה נאמר לריש לקיש דלדידיה ע"כ אף השחיטה דחולין בעזרה מותרת מה"ת

דף נ"ו ע"א ד"ה ותו איכא למידק וכו' עד אמנם, צריך לתקן: ובאמת כל זה שבוש דהא לריש לקיש ההכרח לאמר דסבר דאף מחזיר סימנים לאחורי העורף, דאל"כ איך נאכל, הא הוא טריפה, ועיי' בתוס' שם בנזיר כ"ט, וא"כ אין כאן טריפה כלל

דף נ"ז ע"ב ד"ה איברא דגם בעצם הסברא וכו' ולאחר ההתבוננות קצת לא מסתבר לאמר כך. וקצת יש להעיר ג"כ מספק טומאה ברה"ר אף דלא דמי לגמרי לכאן וגם יש לדחות דשם הלכתא גמירא לה, ועוד דשם יש חזקת טהרה ואינו ספק השקול, ויש לעורר בעצם הדבר דל"ל לאמר דהלכתא גמירא לה, הא בלא"ה ספיקו טהור דיש לו חזקת טהרה, והחדוש אינו אלא ברה"י דספיקו טמא, ויש לעורר הרבה בשיטת הרמב"ם בזה. (ומה דאמרינן בע"ז ל"ז ע"ב הרי מיא בשקעתא דבנהרא זילו טבולו, התם אינו אלא מדרבנן

) דף נ"ח ע"ב שורה י"ד, א"כ צ"ל א"נ. אולי כונת הלח"מ ז"ל דמתוך שלבו נוקפו דעתו שאף אם לא חטא יהיה קדש סתם בלי החלט מה יהיה, וע"כ אם באמת לא חטא גליא קמי שמיא שאינו ראוי לפתח אוה"מ כיון שאין קדושתו מבוררת

דף נ"ט באמת אין צורך לכל האריכות שבדברינו, דבקצרה י"ל שדעת המקדיש היא שברגע שיודע שלא חטא לא יצא לחולין אלא תחול עליו אז קדושה ודאית, אבל כל זמן שלא נודע אין דעתו שתחול עליו קדושה ודאית, וא"כ לא קשה קושית התוספות ומיושבת שיטת הרמב"ם, דהא הזבח נשחט בחוץ כשהיה קדוש מספק בלבד ולא איקבע האיסור דשחיטת חוץ, ואולם כשנשחט בפנים כהלכתו נעשה קדש ודאי מגזירת הכתוב

, והנה לכאורה אין מקום לדברינו כמה שהקשינו בעצם הדבר דלבו נוקפו באשם תלוי, די"ל דהוא משום דא"ת בא דוקא על חתיכה אחת מב' חתיכות, וע"כ לבו נוקפו דהא ידע שחתיכה אחת חלב אלא שהוא היה סבור דחתיכה זו שהוא אוכל היא שומן, והיה לו לחקור ולבדוק בזה יותר, וע"כ לבו נוקפו, משא"כ בחתיכה אחת והוא היה סבור שהיא שומן ואח"כ נודע שהיה ספק חלב, דכאן היה לו לדקדק יותר מאחר שידע שאחת חלב. ועיין נזיר כ"ג דאמרינן שם דבחתיכה אחת משתי חתיכות הו"א דלא סגי לו באשם עיי"ש. אכן הרי מסוגית הגמרא וכן מפירוש רש"י משמע דהסברא דלבו נוקפו הוא משום שאינו אלא ספק שמא חטא ואעפי"כ הקדישו, גלי דעתו דלבו נוקפו, עיי' בדף כ"ג ע"ב ובדף כ"ד ע"א, ולא משום הטעם דהוה לי למידק יותר כנ"ל, וא"כ שפיר יש מקום לדברינו, וכן משמע גם מלשון הרמב"ם שכתב והואיל ומספק הקדישו וכו' דוק בדבריו ז"ל, ותמצא כן, ולא משום דהוה ליה למידק בשתי חתיכות, ואולם י"ל דלהכי לא אמרו בגמרא טעם זה דהוה ליה למידק, דהא נחלקו האמוראים בפירוש המשנה דספק אכל חלב, אי חתיכה אחת שנינו דלמ"ד דחתיכה אחת שנינו הרי לא שייך טעם זה, ולא רצו להעמיד המשנה דהמביא אשם תלוי דוקא למ"ד דב' חתיכות שנינו, אבל כפי מאי דפסקינן דאינו מביא אשם תלוי אלא בב' חתיכות, יצטרך להבין אמאי לא כתב הרמב"ם טעם זה, אמנם יהיה איך שיהיה אין דברינו בטלים

דף ס' ע"ב ד"ה דהוא איבעיא דלא איפשיטא וכו', יש כאן השמטה, וצ"ל, דהא הוא איבעיא דלא איפשיטא שם בב"מ אם יש בחסימה האיסור דאמירה לנכרי, וממילא הוא ספק אם יש בכלאים האיסור דאמירה לעכו"ם"

דף ס"ב ע"ב ד"ה ואילולא שנאמר דנוסחתנו משובשת יצא לנו דלשיטת הירושלמי אף לאו אין בה וכו'. הנה האמת עד לעצמה דאמנם הנוסחא מוטעת, ואף כי בירושלמי שתחת ידי, דפוס פיטרקוב, וכן מצאתי גם בירושלמי דפוס זיטאמיר, הגירסא היא יאכלו, ביו"ד, הגירסא הנכונה צריכה להיות ואכלו, בוי"ו, וא"כ אין שום ראיה מהירושלמי כמובן, ומצוה לתקן בהוצאות הבאות של הש"ס ירושלמי.