אור החמה על ספר הזהר ג:ע

נפשא ורוחא מתפרשן עציבן. הענין שאין הנשמה מרגשת כ"כ בפירוד נפש יתירה כי אותה הנפש יתירה דשבת היא מסטרא דאצילות ונשמה סתם מסטרא דבריאה ורוח מיצירה ונפש מעשיה והנה בהסתלק האצילות דהיינו דוקא מיצירה ועשיה רוח ונפש אמנם מבריאה אין סילוק שהם לבושי שבת וי"ט מורה על האצילות ולעולם בהולכן נפשא ורוחא עציבין לכך ו"י נפש וכן רוח. אבל נשמה שהיא מבריאה דבקה באצילות שהיא תוס פת נשמה עם היות שאין להכחיש תוספת רב בשבת משאר ימי החול. ועם היות שעצבות זה מגיע לנפש ורוח עכ"ז יותר יגיע לנפש שהיא רחוקה למטה הרבה לכך ו"י נפש ולא רוח כי הרוח עם שמגיע לו עציבות עכ"ז אינו רחוק כמו נפש כנז':

רוחא בתר רוחא שתי נשימות לשאוב הריח. או ד' ג' בג' הדסים. לשבחא שמא קדישא וגומר היינו להשפיעו ולכוון בשבחיו והודאותיו מקום משך השפע אז וז"ש ומאן אתר שבחא וגומר והכא בפסוק זה משך שפע ההודאה הוא מעמיקא דכולא דהיינו מהכתר כדמפרש ואזיל. פלא כתר עצות בינה מרחוק חכמה. ממרחק תביא לחמה מ' אשת חיל. כמה דכתיב אל אמונה להוכיח שאינה בבינה מדכתיב ואין עול דהיינו מ' שהעול והקליפה סביבותיה ולהוכיח שהיא במ' אמר ואמונתך בלילות ומשום דאפשר לפרש אל אמונה בבינה ואין עול שהיא נחלה בלא מצרים שאין צעקת הקליפות עולה ולזה הביא פסוק ואמונתך בלילות ומשום דאפשר לפרש אמונתך בינה נמשכת למטה בלילות מדת הדין לזה הוכיח מפסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך חידושה של לבנה מצד הבקרים. אומן יסוד וממילא משתמע. וזרקתי לסיים בנחמה בפרשת קרבנות. מהרמ"ק זלה"ה:

כז ע"א רעיא מהימנא בס"ד פקודא לעשות העולה וגומר כפי פי רשב"י ע"ה כי העולה בסוד הבינה שעולה ממטה למעלה והיינו לעשות העולה לתקן הבינה כמשפטה בסוד תיקוניה וייחודה עם סוד המשפט והיינו המלך המשפט וכיון שהוא בסוד הבינה והחטאת בסוד המ' כאשר יתבאר במקומו נמצאו כל הקרבנות בסוד ה' א"כ ממש אשין הוו נחתין בקרבנא לקבל הקרבן בסוד ההי"ן וסודם ה' ספי' הכלולות בסוד ה' דהיינו חגתנ"ה שהם בסוד א"ש ה' ולכן הם אישים בסוד אשה א"ש ה' כנודע והם חסד אש אוכלת ואינה שותה כי אינ' צריכה מים לשתיה אחר שיש מים מצד החסד ואינה צריכה אלא אכילה כדפי' רשב"י בענין אכלו רעים וגומר מאן דאית ליה מיכלא בעי שתיה ומאן דאית ליה שתיה בעי מיכלא וע"ד זה מימין אית ליה שתיה בעי מיכלא. ומצד הגבורה שותה ואינ' אוכלת מן הטעם הנז' ומצד הת"ת אוכל ושות' אוכל מצד החסד שבו ושותה מצד הגבורה שבו מן הטעמים הנז'. ומצד הנצח המ' מתייחדת עם הת"ת ולצורך ייחודה צריך התעוררות מלמטה מכל המינין כאשר אינה אוכלת ואינה שותה. וכן לקובלייהו הם רמוזים ב' בחינות אלו בסוד העולה באומ' זאת תורת העולה היינו חסד שמשם ותורת חסד על לשונה. היא העולה שעיקר הבינה על הגבורה ושם היא משכן העולה שהוא הבינה והת"ת שהוא על היסוד שעל המ' הנקרא מזבח והיינו תרי זימני על מוקדה על המזבח. ומשך ייחוד המ' בנצח והיינו כל הלילה יסוד הנק' ליל' כלו' מצד הייחוד נק' לילה ומשם נאחזת בחסד והיינו עד הבקר. ומצד ההוד היא נאחזת בדין והיינו ואש המזבח דין המ' תוקד בו בכח ההוד:

ואוקמוה מ"מ עולה כולה לגבוה דהיינו שהיא בסוד העליה דסלקא עד הבינה כנזכר ויצדקו בה ה' אשים מצד מציאות ה' שבה שהם סוד ה' ספי' אלו וז"ש ודא בינה ה' ונודע שמצד הבינה נק' אלהי"ם ואותיות י"ה סדורות ה' על י' נוקבא ולכך אש מצד החסד היא ה' חמש מראות דילה שתחלת גלוי המראות הנז' הוא בסוד החסד ה' זמנין אור ומצד הגבורה היא י' בבחינת הבינה שהיא בת לאימא יחידה שאינה מתייחדת עם הת"ת אלא מצד החכמה כדפי' על פסוק וגם אמנה אחותי בת אבי וגומר ומצד הבינה היא דין כאו' ומראה כבוד ה' כאש אוכל' וגומר ולכך משם היא אש שותה מפני שיש לה אכילה כנזכר לעיל בן אור בת עין דהיינו סוד ה' הרוכבת על י' שבשם אלי"ם והנה סוד הת"ת הוא אש אוכלת ושותה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

כז ע"ב שותה כל מיין דאורייתא יש לה שתיה מהדקות מלמעלה בסוד התורה מימין דתמן מים ואוכלת כל קרבנין דצלותא דהיינו סוד התעוררות העב באכילה העולה ממטה למעלה מצד התפלות והקרבנות ובסוד אכילה ושתיה דקים ועב. ואוכלת לחים ויבשים הענין כי התורה בה שתי בחינות הפשט הוא בסוד לבושה בעולם מטטרו"ן והם עצים יבשים שאינם נטועים בנחל העליון ומטטרון יקרא עץ יבש שאין לחות השפע נמצא בו שאין בידו להוסיף ולהרבות כי לא בידו הכח והגבורה ואילם רזין דאוריי' הם עצים נטועים למעלה על מים העליונים ועושות פרי וגורמות לימשך מהאצילות והיינו עצים לחים ואש זה שהוא נגד הנצח ששם עולה הייחוד שם הוא נוטל ואוכל עצים לחים ויבשים להתעוררות הזווג כנזכר: ועוד אוכלת לחים כל קרבנין וגומר הענין שיש תפלות לחים וקרבנות לחים דהיינו שאינו בא על עין כגון שלמים ונדרים ונדבות וכיוצא והם לגרום היחוד למעלה ולהמשיך השפע למטה בכל הצנורות וכנגדם בתפלות כגון שחרית וערבית ומנחה ומוספין ותפלות נדבה וברכת הכהנים וכיוצא ממצות עשה כולם בסוד לחות מימי השפע העליון. אמנם תפלות וקרבנות יבשות שאינם להמשיך שפע רק לטהר פגם העון ולהורידו למטה אל הקליפות כאו' ותשליך במצולות ים כל חטאתם והיינו כגון חטאות ואשמות הבאים לכפרת עון וכן תפלות שהאדם מתודה על חטאותיו לפני קונו ביום הכפורים דכתיב ונשא השעיר עליו וגומר ובין אלו ובין אלו הם התעוררות לייחוד המדות וכול' הם בסוד אש אוכלת לחים ויבשים דהיינו קרבנות עשה ולא תעשה כנזכר וכן תפלות שהם באים לנקות האדם ממיתת ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק שפגם המדות העליונות ואותו הדין והפגם תלוי במדות העליונות ויתוקן ע"י שיושפע למצולות ים הפגם ההוא כנז'. ואש שאינה לא שותה ולא אוכלת מפרש ואזיל כי בסוד ה' תפלות היא ה' מראות שהיא הבינה מצד החסד ולקבל בת עינא דהיינו שהיא אש שותה ואינה אוכלת הם י' ימי תשובה בסוד הגבורה אוכלת ושותה כולל ימין ושמאל בסוד ו' דהיינו י"ה אור דנהיר בבת עינא הנז' ואש שאינה שותה ולא אוכלת היינו ה' ענויים שהם בסוד ה' בתראה שאין בו ייחוד בסוד הוד כנזכר והיינו סוד אומרם יום הכפורים אין בו לא אכילה ולא שתיה:

פקודא בתר דא לעשות החטאת כמשפט. תנאים ואמוראים אתון דמסטרא דמדות וגומר תנאים הם חג"ת אמוראים נ"ה כנזכר בתיקונים חסר ן' דאיהי עלמא דאתי כי ביטול הקליפות הם מבינה וכיון שקליפת ספק זה נתחזקה ואמר תיקו שנסתלק כח הבינה. דתיקו מעלמא דאתי שתיקה כלו' הבנת המלה שתיקו דהיינו להיות שהבינה עלתה אל החכמה ונסתלקו מעל הבת שהיא ההלכה לכך שתיקו ואות ן' דאיהי תיקון והיינו כענין שתוק כך עלה וגומר דהיינו עליית הדבר אל החכמה מקום השתיקה כנז':

ואינון קושיין דאינון לבושין וגומר כלומר הקושיות שהם הקליפות אינם בפנימיות ההלכה שהיא העצם המ' כי שם אין קליפה ולא קושיא אלא בלבוש א' שהיא מתלבשת והיינו סוד שתא סדרי והיינו ממשבצות זהב לבושה ובאותן לבושין הם הקושיות בחילוף החתיכות כדמפרש ואזיל והענין כי ההלכה הפנימית שהיא עצם המלכות דאצילות ולפי האצילות הפנימי יש דרך א' ולפי לבוש הדרך אחר והמשל כמו שבסוד האצילות ג' ראשונות הם ג' מדות אמנם סודם בסוד ההיכלות הם י"ח כלולים בסוד היכל א' דש הקדשים כן הב' היכלות הת"ת סוד היכל הרצון הוא למעלה מהיכלי אהבה וזכות סוד חסד וגבורה ובאצילות בהפך וכן יסוד ומ' כלולים יחד בהיכל א' בלבנה הספיר וכיוצא מחילופים אלו יחייב חתיכת הבגדים בחילופים לפי הפנימיות והחכם צריך לתקנם לפי צורך הממשה התחתון ולא יתבהל לומר חסר בהלכ' זו כי סוד גוף ההלכה ברתא דמלכתא ולבושיה גורמין זה ובסוד התיקון מתתקן הכל וסלקא ברתא דמלכא שלימא בכולא בתיקון כי סוד התיקון ילביש הגוף בלבוש ויתקשט כראוי וז"ש בגופא שהוא עצמותא בלבושהא שהם ההיכלות בתכשיטהא דהיינו סוד הכוונה לקשר העולמות. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. וכי אורייתא איהי חסר והכתי' תורת ה' וגומר זה יובן מפ' פנחס דף רנ"ד ע"א ר"מ על פסוק ויהי ביום כלות משה. עכ"ל.

כח ע"א ואליהו יהא לי פה כי הוא סוד הברית דפ"ה עולה מיל"ה ובידו הפה ואין כח בת"ת לדבר אם לא ע"י הפה המסורה לאליהו והוא כבד פה בסוד תחלת הגאולה שהפה עדיין בגלותו והוא אליהו תלמיד בסוד לימודי ה' דתמן אעילת רישהא ההיא אילתא שהיא נק' אילת השחר והיא חבר ודאי כי ת"ת ומ' חברים לכך אליהו תלמיד חבר שהוא מאיר אור הלבנה מאור החמה מרע"ה והיינו ומסרה ליהושע וגומר: וייתי לתקנא כל אלין ספקות דהיינו שיטהר כל הקליפות ויכניעם מהקדושה עד שיטהר וילבין ההלכה ואין מערב לשכינה הייחוד והסילוק אלא הקליפ' ומיד שיטהר הקליפות מיד ברתא דהות מהדקא שפלה וגומר. רבות בנות היינו סוד ז' היכלות הם בנות ירושלם עשו חיל עלייתם ויניקתם עד הבינה היכל ז' אמנם את בת מלך עלית על כולנ' דסלקא עד חכמה כדמסיק דהיינו כח וחיל המ' הנקר' מה אעידך וגומר וייחודה עם הת"ת אל הימין ואין לך שלימו אלא בה כי הת"ת חסר דמלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו. פה אל פה בינה עם המ' אדבר בו ת"ת הקושרם יחד. חידות הם לבושין דהיינו ההיכלות שכל הנביאים לא נתנבאו אלא ההיכלות שהם חידות ולבושין שאינם משיגים הענין באצילות בעצמותו אלא בחידה ולבוש אמנם מרע"ה היה משיג יותר בפנימיות בסוד האצילות יחוד דשבת הנק' מרא"ה דסליק רמ"ח כדמסיק אמנם בימות החול המ' מתלבשת בהיכלות ולכך מכסי אבריה בסוד לבוש זה ומי גרם כל זה סוד חטא אדם הא' שהלביש האצילות בסוד עץ הדעת טוב ורע ולזה תתלבש כדי שלא יהנו הרשעים מאור יום הא' אלא יהיה גנוז לצדיקים כנודע אמנם לעתיד יתוקן הכל ויתפשט אדם מעור הנחש והחול איננו ויהיה הייחוד בסוד האצילות והיינו סוד ויהיו שניהם ערומים וגומר שלא יתפשטו בסוד הקליפות וערב רב דהן הן עריות דקב"ה ושכינתיה דהיינו ערוה ע"ר ו"ה דסביב רשעים יתהלכון שעריות אלו הם עריות דקב"ה ושכינתיה ועריות דיש' וערב רב. וכ"ש שהם עריות דמרע"ה וכלתו דהיינו ממש התורה ששם יצדקו סוד הקליפות והקושיות.

ובגינייהו צריך לכסאה שאין בזמן הזה מי שישיג סודות התורה מפני הקליפות המכסות כנזכר לעיל חקור דבר היינו מ' וחקירתה בגילוי הסודות ודוקא למ' ולא לזרים והמגלה לזרים עונו גדול. חטאת ואשם ועולה הם ג' אבות ולקמיה קאמר שאשם וחטאת הם בחצונים ואולם כי המ' יתדבקו לה החצונים ויסתרכו בה בסרכות בריאה שלא יניחוה להתייחד ולעלות למעלה מפני הפגם הנעשה בה מלמטה והפגם על ב' פנים יש פגם שיהיה מצד הגבורה וזה יתלבן ע"י קרבן חטאת ויש פגם ימשך אליה מצד הת"ת ויתלבן ע"י קרבן האשם ויש פגם ימשך אליה מצד החסד וימנע עליתה וזה מתתקן ומתכפר בעולה ובזה יצדק חטאת ואשם בספי' דהיינו אבהן המתתקנים בקרבנות ויצדק בקליפות דהיינו הקליפות המתבערות ע"י הקרבנות הנז'. שמים אבר וגומר הענין שבהתחבר המ' עם כל מדה ומדה אז יושלמו ויוכללו הספי' כל המעשר נמצאת היא תשלום כל האברים שכולם צריכות אליה להשתלים. מי שלא חג ביום ראשון וקשה דסתם מתני' בחגיגה דמי שלא חג בראשון חוגג כל שבעה וי"ל דהכא נקיט כר' יוחנן דס"ל דחגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' כיון דלא חזי בראשון שעונו גרם לו להיותו חגר דלא חזי בשני ע"ש בגמרא אמנם אם היה פשוט בראשון ולא חג ונתחגר בשני יחוג כל שבעה וענין תשלומין היינו להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה וחטא המעכב לעולה היינו חטא ועון הגורם לו להתחגר ששנאו קונו ודחה עולתו שפטרו מלהביא דהיינו הקלי' סירכה האוחזת במ' ואינה עולה למעלה כלל להתייחד כנזכר ובשעיר שהוא הקרבן חטאת מתטהר ומתלבן פגם החטא סמא"ל וחטאת לילי"ת: אשם תלוי וגומר כענין הת"ת בקדושה אמצעי בין ימין לשמאל כן יש בחצונים והוא פגם העון אשם תלוי והוא הגורם הספק דאמרינן תלוי עד שיבא אליהו לטהר הקליפות. מזונא דיליה שוחד דיליה חלק הקליפות מלמעלה דהיינו הזוהמא ומים אחרונים. ומתקרבין אברים דכלה הם ההיכלות שנקשרים ומתאחדים זה בזה ואפשר דהיינו קשר י' ספי' המ' והענין כי הפירוד הוא בסוד הקליפה העולה בין ספי' לספי' ובין אות ואות ובין היכל והיכל. איש תמים משם החסד שמשם היסוד ת"ם י"ם הנק' חסד הנז' באדרא. והשתא צריך למשל וגומר דכיון דש"ה מימין ושעיר משמאל כדמוכח בחטאת שהוא בשמאל א"כ באמצע מאי איכא ותירץ שיש שעיר והכרח בענין זה משעיר עזאזל שהוא עשו א"כ שעיר לה' יעקב ת"ת והיינו דתירץ ואית שעיר א' וגומר והיינו דמסיק שנגדיי לת"ת הוא שעיר דעשו דהיינו סוד כבד סמא"ל נגדיי ללב יעקב ושמרים דדם היינו פגם הנעשה בת"ת והכרח לזה דמתמן שחין אבעבועות שנאמר ויהי שחין אבעבועות פורח באדם דהיינו אדם בליעל נגדיי לאדם פנימי שנאמר עליו כתפארת אדם וכן ספחת וצרעת שנאמר נגע צרעת כי תהיה באדם פנימי שבו הפגם וכל פגם זה ושמרים אלו נוטל כבד שהוא סמא"ל דהיינו שעיר עזאזל דכתיב ונשא השעיר עליו עונות תם דהיינו יעקב דאיהו לבא כאו' עד לב השמים:

יקרה היא מפנינים ובודאי אין בה דוחק ולא קושי ועכ"ד להבין דבריך אני שואל. אלא מה עמודא דאמצעיתא וגומר היינו סוד העלייה אל המ' להתייחד תחלה אוחזת בה החסד וגבורה מלמטה ומעלים אותה אל הת"ת בין חסד וגבו' עצמה ומשם מעלים אותה אל הבינה הנק' הנשר הגדול והיינו שהיא עולה ג' מדרגות שהם אדנ"י יונה יהו"ד אדם אהי"ה נשר:

דאמתלת לאורייתא כלומר הספי' הזאת בסוד עלייתה נמשלה לתורה שעניינה תלוי בתורה אם מקיימין ישראל את התורה היא עולה אם מבטלים היא מתעכבת בענין שהענין הרמוז אליה בעצם היא התורה וגדפין דילה כלומר הנותנים לה כח לעלות פקודין דעשה כי בהיות ישראל מקיימין את התור' והמצוות היא נוטלת התעוררות ממעשה המצות ומתייחדת למעל' והנ' במשל הייחוד הנרמז הנה ג' בחינות הא' משל הת"ת ומדרגות עלייתה הב' משל הגוף שהוא התורה. והג' משל הכנפים והם המעלים אותה וכנגדם ג' להפך עכובה כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה: גליון. דאינון עריות דקב"ה וגומר היינו קש ין דהלכה. עכל"ה:

כח ע"ב הכי פקודין דלא תעשה. והתכת לשון השמועה מה העליה ומה הגוף ומה הכנפים הכי מעברין הכנפים מצות לא תעשה ונגדיי לגוף וגומר ונגדיי לעלייה וגומר והיינו ג' זמנין הכי דקאמר ואו' הכי פקודין דל"ת תפישו דילה ולא שיהיה הפגם ואחיזת החצוני' בה בעצמה ח"ו אלא בסוד רגליה יורדות מות והם סוד חיות ואופנים ששם רשעים יתהלכון והיינו סוד צפרים הנאחזים ברגליהם בפח דהיינו נוקבא דתהומא רבא ולא אל המלכות יעכבו עלייתה אלא גם כח שתי זרועות המתפשטין למט' יבטלו כחם מפני הפגם וז"ש ואתקריאו סרכות כאלין סרכות ונודע שהלב ת"ת כנפי ריאה הם סוד ז' מדות שהם סוד המצות המקרבות חום הלב דהיינו הדין ובהיות הסרכות שהם ל"ת עבירה מכבה מצוה ומבטלין כח כנפי הריאה וז"ש דמעכבין לכנפי ריאה לנשבא וגומר.

הכי אשם היינו נגדיי לגוף כי אשם אוחז בגוף וחטאת אוחז בכנפים כדמסיק לקמיה ולא שיהיה האחיז' ממש בשכינה אלא אחיד בגדפוי דשכינתא בסוד בחינתם למט' בעולה מטטרו"ן והיינו בחינת שהם נגדיים לכנפים וז"ש דאינון חיוון דכורסייא כי בסוד החיות סוד התעוררות עולה בסוד מים רבים לא יוכלו לכבות וגומר והמעכבין בכנפים הם חטאות שהם נגדייה למצות עשה כנזכר לעיל כי עולה וחטאת שהם נגד חסד וגבורה אמנם אשם הם נגדיים לגוף ממש האמצעי להפך הת"ת האמצעי בין הכנפים וז"ש ואשם אימא דערב רב והם נגדיים לחיילי הקדוש' חיילי החצונים אמנם אשם היא ממש אימא דערב רב ככסא שהיא אם לחיות ולכך הם ממש במטרוניתא לא בגדפהא כי כנפים לשון כנופיא דהיינו חיילי הקדושה וכסא היא נקודה אמצעית בשכינה בין כנפיה ואין הפגם ממש בשכינה אלא בכסא וחיות וז"ש סרכא אחידת בכורסייא וגומר והנה לפ"ז עולה היינו עלייתה חטאת היינו טהרת הכנפים מחטאות ולכך עולה עלייתה בחסד חטאות עבירות מגבורה אשם מת"ת שהוא נקודה אמצעית האוחז בכנפים אמנם לפעמים יש זכיות והם מעלים המ' והיינו עביר' שאינה מכבה מצות ויש עבירות והדבר שקול זה מעלה וזה מוריד א"כ הא תליא באוירא שהוא ת"ת שאינה מגעת לת"ת אלא היא תלויה ממנו והיינו אשם תלוי בצדיק והיינו עכוב דעולה עד הבינה:

הכי אשם תלוי בצדיק והוא אמצע הדרך בין ת"ת למ' כאו' דאחיד בין שמיא וא"כ הנה תשובת שאלת התנא כי אשם תלוי הוא בצדיק כדפי':

חטאת איהי יותרת הכבד וגומר השתא מפרש אמאי אמרינן אשם ואשם תלוי ולא אמרי' חטאת תלוי ולפרש הענין אמר כי חטאת הם בבחינת החיצונה הנגדיית לחיות דקדושה והיינו יותרת הכבד שהם כדמות בריאה כנפיה יותרת הכבד כנפי הכבד וככבד פגם נגדיי ללב שהוא הת"ת ויותרת הכבד חטאת שהוא נגדיי לכנפים וז"ש אכבידת עלה בחטאות וגומר כגוונא דכבד דמכביד דמיה כנזכר לעיל הכי אלין חטאות מכבידין על גדפוי והוא פגם במצות ועבירה מכבה מצוה ולכך מבטלין כחה ואינה תלויה אלא אינה עולה כלל וז"ש כי מסטרא דחטאת אתמר נתנני ה' בידי לא אוכל קום אמנם אשם בגוף האמצעי דהיינו סוד התור' שהוא הגוף כנזכר לעיל אמתילא לתור' ואין עבירה מכבה תור' לכך יש לה עלייה קצת אשם תלוי כנזכר:

אש תמיד וגומר הכוונה לשבח התעוררות התור' על התעוררו' המצוה כמה חלקים והענין כי התעוררות המצוה ישלוט בו החצוני והיינו אם יעבור אדם עביר' ישקלו המצו' עם העביר' והחצוני המתעורר עם העבירה יעש' סרכ' למלכו' המתעכב עלוי' ולא תעלה להתייחד ע"י המצו' והיינו עביר מכבה מצוה א"כ מי שמניח עסק התור' ויעש' עסק המצו' יעדר מעל' זו ויגרום לעצמו רעה כי כמו חיותו נפשו ורוחו מתכבים דהיינו מיתתו וז"ש הכי מכב' נר דיליה ולא כרת לנפש ח"ו אלא כרת לגוף וז"ש דאשתאר גופא וגומר והטעם שהוא גורם כיבוי לגוף ולא לנפש מפני שהיא מדה כנגד מדה:

האי מאן דסליק שכינתא מאתרהא דהיינו אופן אחד בארץ תכלת של פתילה השמן גרים כיבוי וחשוכא לההוא אתר דהיינו שעוש' חלל בעולם השפל ושכינ' מסתלקת ובאותו חלל נכנסת החצוני' בכח העביר' והיינו שפח' כי תירש מקום גבירתה ולכן מדה נגד מדה תסתלק נ"ר נפש רוח מעליו וזה מבחינת המצוה כי אם יהיה התעוררות מצד התור' אין עביר' מכבה אותו ואדרב' עביר' מתבטלת ע"י יסורין וכיוצא והתעוררו' התור' קיים לעולם:

וסליקו דמצוה מסטרא דע"ה וגומר הענין כנזכר שהמצוה מ' עביר' לילית הרשעה וכאשר תסתלק המ' יחשיך מקומה מצד עמי הארץ שאין להם תורה אלא מצו' ועביר' מכבה מצוה שאין כח להתעלות מצדם אמנם אין עביר' מכב' תור' שת"ח הם גורמין שהשכינ' על גביהם תור' מצד הארתם אליה מן התור' לכך אין החצונית יכולה להחשיכ' כלל. ועוד מטעם שהמצו' לפרקים ולכך תכנס בין הדבקים בין ריוח לריוח ויפריד אמנם התור' תמידית לא יתנו דמי לה אין פרצה שתכנס החצונית דרך שם. לכך אש תמיד תוקד על המזבח דהיינו התור' ולא תחשיך וז"ש דמקיימין ביה וגומר איהו עשן המערכ' עשן המעריך ומסדר המ' לבעלה ועם היות שבהכרח שישן האדם כי לא ניתנה תור' למלאכי השרת עכ"ז יצדק מלת אש תמיד תוקד כד"א נר תמיד כל לילה וליל' וזה שאמר כגון בהעלותך וגומר והיינו סוד המנור' אור התור' להעלות המ' נר להתייחד למעל'. והנה במקדש היו שני עשנים עשן המערכ' מזבח החצון ה' אחרונ' לגבי ו' ועשן המזבח הפנימי ה' עליונ' אל י' וכנגדם ממש בסוד התור' ראשונ' סתם פה מ' הבל פה עשן המערכ' לאות ו' אמנם עוד מציאות ב' עשן הקטרת מאות ה' ראשונ' לאות י' ובתור' מציאותה.

דאוריית' עשן דילה יתער מלכא בינה לגבי חכמתא דאיהי במוחא דהיינו כשהאדם מהרהר דברי תור' ונותן דעתו עליהם:

כגווגא דמננא דכתיב כי בענן ארא' וגומר מלכא סוד מזבח הקטרת ועתר ענן הקטרת הה"ד ואד יעלה מן הארץ דהיינו ארץ העליונ' והשקה את כל פני האדמה ה' אחרונ' למט' וז"ש ולבתר והשק' וגומר כדמסיק.

הכי יתער עשן דהיינו אחר שיתעורר המ' אל הת"ת יתעלה הת"ת אל הבינ' ויעורר הבינ' בכח ההתעוררות ההוא דהיינו החכמ' הנזכר דהיינו התעלות הת"ת בסוד הדעת עד העלותו מן הבינה אל החכמ' ושם נביעו מקורא דמבועא וא"ו יכלל מימין ושמאל חכמ' ובינה כדמסיק דהיינו מלא מצד החכמ' י"ה מצד הבינ' אותיות אלי"ם דהיינו סוד המ' הנק' אלי"ם חיים על הצדיקים כדמסיק והיינו סוד דברי אלי"ם חיים שבפיהם והם מתלהבים בחידושי תור' שמוסיפין משם מהרמ"ק זלה"ה:

כט ע"א פקודא להקריב בכל יומא תמידין וגומר כל אלין תמידין וגומר הענין כי שני תמידין קריבין בכל יום כל ימי עולם וכן המוספין בשבתות ובחגים ובר"ח ונר' הדבר בלי צורך כי מה צורך לעשות ענין א' פעמי' הרבה בזמנים מתחלפים ותירץ ואמר כל אלין תמידין עם היות שנר' שזה כזה עכ"ז הטעם מפני שהם מדות דקב"ה בבקר חסד תמיד של שחר ושל בין הערבים גבורה ושניהם של יום א' שהוא חסד אינם של יום שני הגבורה כנודע אינם של יום ג' שהוא ת"ת וע"ד זה לכל השבתות כי שבת זה אינו שבת הבאה או שבת שעבר' כי לכל א' ענין לעצמו ומציאות לעצמו וכן לכל החגים כי חג שנה זו אינו חג שנה שעבר' ולא ייחוד של זה כזה וריח ניחוח שנעש' למד' זו ביום זה אינו הנעש' ביום אחר אלא מדה אחרת ולכל מדה ומדה צריכ' תיקונ' וז"ש דצריכין למהוי לון נייחא דהיינו להמצא הייחוד והקשר בכל מדה ומד' מהמדות המתגלגלות בסוד שמיטין ויובלות:

ואע"ג דכולהו ספי' כולהו חד ומייחוד בחינת קרבן יום א' נהנ' ומתקשר ומתייחד כל עשר ספי' יחד עכ"ז יש חילוק אם יתקשרו כולם מפאת בחינה פלונית שבספי' פלו' או זולת' וז"ש כל ספי' וספי' ממנא על שבתות כי כל שבת ושבת ספי' בפני עצמה וז' ימים ז' ספי' שבאות' ספי' וז"ש וזמנין בכל שנה בחלקיו בסוד י"ט וההוא מדה דשולטנותה בההוא זמנא כגון יום א' של פסח הוא חסד שבחסד כל ספירן אתכלילן ביה שכולם מאירים בסוד הקרבן והייחוד הנעש' ביום ההוא וכולם מאירות ומתלבשות מדגל אור החסד ולזה כל הספירו' נקראות חסדים וע"ד בר"ה שהוא יום הדין גבור' אתקריאו כולהו גבורות נמצא שבבחינה שישתנו הזמנים עם היות שישתוו בענין מעשה הקרבן ודרך זה לתפלות ולמצות ולתור' ולא לבד ישתנה הענין בשינוי הזמן אלא גם ישתנה לפי בח נת החוגג והשובת כדמפרש ואזיל והשבית' לכל א' כפי בחי' עמלו יש שובת ממלכות הרשעה כגון העמלים בעסקי העול' ופרקו עול תורה שנותנים עליהם עול מלכות הרשע' וביום השבת שובת מעול מלכות הרשע' ומי שנשוא עול תורה ביום שבת שובת מעול מלכות שמים דהיינו תפלין דשבתות וי"ט פטורין מן התפלין:

חרות על הלוחות לוחות הם ו' ה' דהיינו ו' ה' לוחות מעש' אלי"ם המה והבינה חרות עליהם ומשחררם מהמצות הכתובות על הלוחות כנזכר והיינו אנכי שהיא בינה אשר הוצאתיך וגומר היא מלה ראשונה על כל מה שכתוב על הלוחות:

ופרישת גדפהא הם נצח והוד דאימא עילאה עד הוד אתפשטת והיא על ברתא שעלתה על נצח והוד להתייחד עם הת"ת. ואתמר במשריין דסמא"ל וגומר מפני שהם יראים ממנוחת שבת ונכנסים בנוקבא דתהומא רבא כענין ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים ואז הם תפילין של אור בסוד כתנות או"ר ואין אנו צריכין לכתנות עור שהם תפילין דמטטרו"ן והיינו כי שם ה' נק' וגומר:

אות תפילין ואות שבת וגומר הענין שהם שני אותות לעולם באדם אות תפילין ואות ברית ויתחלף אות ברית באות שבת וי"ט ואות שבת אינו שוה לכל אדם והענין כי הנשמ' עיקר לכל העניינים והנה בימי החול העבדים יש להם נשמ' מסטרא דבי"ע והבנים יש להם נשמ' מסטרא דאצילות המתפשט מה' מ' שמים ועבדים נשמתם ביום שבת סוד נשמה זו שהיא נשמת הבני' בימי החול והבנים נתוספים תוספת אור מאימא עילאה יה"ו דפרשת גדפהא ואז הוא בהם כל השם יחד וז"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נק' כל השם יחד משא"כ בעבדים דאין להם ביום שבת אלא אות ה' דאצילו' כנזכר ועכ"ז יש להם מנוחה שעמי הארץ ביום השבת בדלים מהם והם עטרה לעבדים כפי מעלת נשמתם כנזכר ולזה כל המשתמש בתגא חלף ולזה אין משתמשין בת"ח ולזה אין להם אפי' בימי החול עול דרך ארץ ועול גלות ושעבוד ואפי' החצוני' מתרחקים מהם דכתיב והזר הקרב יומת: כי לי בני ישראל עבדים כיון שנותנין עליהן עול תורה ועול מצות ועם היות שסביב אליהם רשעים יתהלכון עכ"ז לי בני ישראל עבדים לא לשאר אומין: כגון עבדים היינו לפרע' וגומר דהיינו שאלו אין להם נשמ' לא דבריאה ולא דאצילות אלא הם בסוד הקדוש' המתפשטת לחוץ לחצונים ולכך הם משועבדי' לחצונים כעין שהיו ישראל בהיות' במצרי' משוקעי' בקליפות והקליפו' שולטות עליהם ואלו אינ' מניחים תפילין כלל וכיון שאלו שומרים שבת יש להם מנוח' קצת שאין אש של גיהנם שולטת בהם ביום השבת וז"ש למען ינוח שורך וחמורך דהיינו עם הארץ הנז' שהוא שור וחמור בתור' ומצות כנזכר.

ולבתר דיעול גרמיה וגו' כלומר אם ישובו בתשוב' ולתקן עותתו ישעבד עצמו לת"ח לשמשו וללמוד ממעשיו יש לו פדיון אגב ת"ח וז"ש אדם ת"ח ובהמ' עם הארץ תושיע ה':

דת"ח צדיק וגומר הענין כי ת"ח אין לו שכר בהאי עלמא שעובד ע"מ שלא לקבל פרס ומה גם סטרא דאצילות שלא יתגשם כלל ולית ליה מדיליה כלום בסוד צדיק דלית ליה מדיליה כלום וביום שבת שאין מבשלים בו מאכל כי מאכל יום שבת רוחני לא גשמי ואם עושה עצמו תיק ולבוש לת"ח במה שמאכילו וסביל ליה בממוניה להאכילו כל צורכו כיום השבת שחול מכין לו מאכל יפה וכסות נקיה מיום חול. ואח"כ לקבל דבריו בתור' לאתנהגא בפקודין כפום רעותי'. יושיע ליה משומא דהיינו תשומת יד וגזיל' שלא יעשוק לחבירו ומכל עון. ובזכותו יושיע ליה ממלאך המות שלא ישלוט בו סמא"ל וגיהנם לטמאו בסכין פגום שעושהו נבילה ומתטמא מלהקרב על המזבח דמיכאל ולכך לכלב שהוא השטן שרו של גיהנם תשליכון אותו כאו' הציל' מחרב נפשי שהיינו חרב פגום ובזה מיד כלב יחידתי שלא ישלוט בה אשו של גיהנם. אמכ' הצדיקים מתים בסכין בדוק מסטר' דקדוש' בנשיקה ולכך נקרבין לקרבן על גבי המזבח:

ונפש דת"ח וגו' אהדר לפרש אומ' לעיל ת"ח איהו כיום שבת וז"א ונפש דת"ח אתקריאת מלכתא והטעם מפני שהיא אצול' ממ' ממש דאצילות. נפש יתיר' דשבת עונג דיל' דשבת הנז' נשמ' חיים מבינ' בסוד קשר' בחכמ' שבה החיים רוח השכלית דאצילות כנזכר.

והכי כענין הנפש שהיא נפש יתיר' כנזכר כן יש רוח יתיר' ונשמ' יתיר' ועם היות שהמורגל בלשון הוא נפש יתירה עכ"ז יש לנו לומר שיש רוח ונשמ' יתיר' ואו' נפש יתיר' הוא בכ"ש שיש רוח ונשמ' יתיר' ופי' ואמר נשמה יתיר' מבינ' ורוח יתיר' מת"ת ונפש ממ' ואל העבדים הוא למט' כדמפרש ואזיל וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

כט ע"ב כל הנשמות מתחת כסא הכבוד. הענין כי סוד נשמ' ורוח ונפש יתיר' לעבדים הם סוד כסא הכבוד עד הבינ'. מלאך מטטרו"ן והיכלות סוד הת"ת רוח. והיכל לבנת הספיר נגדיי למ' דאש לו סנדלפון סוד נפש. אבל ברתא דמלכא שהיא נפש דחול לת"ת. בי"ט שהיא יתיר' בפסח ליל מ' שמורים היינו מצה שמור' לת"ת רוח ואיהו נק' שמור לה ג"כ אל הייחוד. ובהיותם יחד ביום שבת זכור ושמור וטעם היות לנפש ברתא דמלכא מעלות אלו מפני היות' אצילות ממ' ועד"ז אצילות מת"ת ומבינ' וכיון שכן ג"כ ת"ח שנשמתם משם בכל יום אתקריאו שבתות וי"ט וכמו ששבתות אסורים במלאכ' ואדם אוכל בהם ממה שטרח בימי החול כן ת"ח לא אינון בעלי מלאכ' שנשמתם מלמעל' מאצי' וצריך שימי החול שהם עבדים יזמינו להם כדרך שמזמינים מחול לשבת מלבוש ומטעמים:

אגרא דילהון וגומר לענגא וגומר כגוונא דשבת שהוא מן הראוי לענגו ואין ראוי למנוע ממנו כלל כך ת"ח מצוה לענגו ואין ראוי למנוע ממנו וז"ש כל מה דעביד בר נש לשבת אית ליה למעבד. ומאן דמחלל שבת שעושה מלאכ' בו ומשתמש ממנו וכן בת"ח שמשתמש ממנו במלאכ' שעוש' לו שהרי בזה מחלל תורתו שהיא תורה דאצילות ומורידה בתור' דעבד ולא נאמ' כל זה אלא ביורדי מרכבה מפני שהם כמלאכי השרת בגופם ונשמתם דאצילות והם רשב"י וחביריו וכיוצא. וביאר מעלת המשמש ת"ח ואמר

וכגוונא דמאני בי מקדשא אתקריאו קדש עם היות שהם מעשה חול מפני קורבתם אל שמוש הקדש חל קדושה עליהם ואתקריאו קדש ועלו ונבדלו מחול אל הקדש. והנה שמוש ת"ח יש שני דרכי' הא' שמוש כפשטו שמאכילהו ומשקהו ומלבישו הב' הוא שמוש ת"ח במשא ומתן בעסקם בתורה דהיינו התלמידים המחדדין את הרב ואלו מעלתם קדושה שהם קדש קדשים וז"ש ותלמידי דרב וגומר והם ענפים מסתעפים מענף גדול באצילות והם לפני הרב נרות מתדלקו' מאבוקה גדולה והיינו אברם וגומר והרב בעצמו להם כשורש אל הענפים והוא עצם הקדוש' ומקור'.

ומטטרו"ן אנת וגומר היינו סוד עליית הנשמות מבני אדם בעת שינתם בכל לילה והם עולים ע"י המלאכי' מהיכל אל היכל ומעלה זו דוקא לעוסקי' בתור' כנזכר במדרש רות ובזוהר בכמ' דוכתי. מות לגופא דבעירן דהיינו חלק החיות שבו הם עצבים מהעניות והם נכנעים ופני אדם מתעלין ביסורין מפני שנזונין בסוד שפע התורה כדמסיק שהוא מזון היותר משובח במיני המזון שבעול' כנז' בזוהר על פסוק הנני ממטיר וגומר דנפיק מחכמה עילאה ולהכי קאמר דאיהי מזונא לנשמתא שהיא מהבינה וחיותה בשפע התורה הבא מחכמת'. והנה יש נשמתא ורוחא ונפשא שכליים דהיינו שהם דקות יותר מצד החכמ' הנק' שכל בענין שנשמה כהן י' והרוח שהוא ת"ת מתדבק בבינה ה' לוי והנפש שהיא המ' מתדבקת בדעת וא"ו ישראל ובסודם יו"ד ה"א וא"ו ה"א שבחכמה פני אדם מ' ולמטה ממנו סוד יהו"ה דהיינו בבינה סתם נשמה ובה כלולה חכמה י"ה כל הנשמה תהלל י"ה ולמטה ממנה רוח ו' ת"ת ולמט' ממנה נפש ה' מ' שהם סוד ד' פנים והיינו אנפין דבעירן שהם מצטערים מהעניות והיינו נפש ורוח ונשמה דחול אבל לא דשבת:

לקרבא קרבן היינו בהתודה עונו בשכבו על משכבו יקשור בזה סוד נפש רוח נשמה דבעירן למעלה קדם יהו"ה ודאי ומיתתו בכל לילה יהיה בק"ש באחד שאז קושרם יחד למעלה והטעם לזה מפני שנפש ורוח ונשמה דבעירן היינו סוד יהו"ה המתלבש בחיות בסוד ההיכלות ושם סביב רשעים יתהלכון סוד עריה וערוה ער בין י"ה ובין ו"ה וצריך לטהרם מכל עון ופשע בסוד הוידוי וקבלת היסורין בשמחה בכפרת אשמים בסוד ד' מיתות שהם מצד ד' קליפות הפוגמים הנפש ורוח ונשמה והיינו דמסיק מרה סומקא ירוקא אוכמא ג' מדות בחומר שהאדם חוטא ונמשך אחריהם ע"י יצה"ר וג' קליפות ולכך לכפרת העון הנעשה בהם צריך ג' מיתות שהם שריפה הרג וחנק ויש קליפה אחרת ד' חוורא קליפה קשה כאבן דאגוזא שאינה משתברת אלא באבנים בסוד סקילה ואלו הם סוד סרכות שהם מלילי"ת וסמא"ל מצד מרה הלבנה האוחזים בכנפי ריאה ואינם מניחין אותה לפרחא לעילא דכנפי ריאה היינו כנפי החיות וצריך להמשיך מלמעלה סוד עד דאתגזרת אבן די לא בידין מ' אשא תתאה ומחת לצלמא. וישצי לון לסרכות שהם עריות ויטהרו החיות ואז יתקרב יו"ד בה' ו' בה' וז"ש דכיין לאתקרבא להלשריא שמיה עלייהו והיינו דבקי' בה' אלהיכם וגומר נמצאו בת"ח עצמו בחינת עמי הארץ דהיינו נפש רוח ונשמה דחיוון וז"ש ויהון כסוסיין וגומר והטעם שאין אדם זוכה לאצילות שלא יקדם אליו יב"ע ואלו הם סוסיין לסוד פני אדם הרוכבים עליו דהיינו שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א כנזכר.

אדם ובהמה בת"ח עצמו כנזכר.

ות"ח איהו שקיל וגומר כלו' צריך שיכוון שהוא נקודת מרכז כל הנשמות וכן כל הנשמות דת"ח ענפים אליו מסתעפים ממנו וזה בבחינת נשמה ורוח ונפש שכליים וכן ג"כ יכוון בבחינת נפש ורוח ונשמה דבי"ע דהיינו מסטרא דאברין דגופא בענין שימצא עצמו מרכז לכל נשמות ורוחות ונפשות דעמי הארץ בענין שהוא אב בתורה לכל תלמידי חכמים כי מהתורה סוד נשמה דאצילות כאו' וזאת התורה אדם וגומר ואב ליש' אפילו מצד הגוף וכפי הכרעת נקודת המרכז הכרעת הכל והיינו סוד אז"ל לעולם יראה אד"ם שיש בו פני אד"ם מ"ה כנזכר כאלו כל העולם דהיינו בבחינת ת"ח ובבחינת עמי הארץ תלוי עליו והוא מקור ונקודה פנימית לכולם וכאשר יתודה עונו יכוין גם לכל יש' וז"ש ויכוון ברוחיה ונפשיה ונשמתיה למעבד לון קרבנין עם כל בני עלמא וכן יהיה שכל הנשמות יתדבקו אליו ויזכו לעלות על ידו וז"ש מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. אנת הוא רעיא מהימנא דהיינו מש"ה מה פני אדם שין ג' פנים שור נשר אריה ולכן אמרו שקול משה כנגד כל יש' ולכך אית בך רשו למעבד כל דא וגומר: מהרמ"ק זלה"ה:

לג ע"א פקודא דא לשרוף קדשים באש וגומר היינו כגון פרים הנשרפים וגומר ועל דא קשיא ליה מה הנאה כי בשלמא על הנקרבין ע"ג המזבח ודאי אית בהון יחודא אמנם הנשרפים חוצה לעזרה מה הנאה ומה ייחוד גורמין. אית קדש וגומר כמו שיש בקדשי מזבח חלוקות אלו כנודע כן בספרי תורה בסוד הנשמות וקרבתן לקב"ה אית קדש וגומר כדמסיק. אי תימא בגין יצחק שע"י שריפת קדשים אלו הב"ה זוכר אפרו זה אינו ענין שיגרום הייחוד הנמשך בסוד הקרבנות ואינו אלא דרך דרשה והזכיר באפר יצחק שאינו לכפרה אלא להצלת צרה והיינו או' העונה בעת צרה מצד הגבו' ובבני אהרן זכר כפרה כאומ' וכל בית יש' יבכו ופי' רז"ל מה עבודת יוה"כ מכפרת אף מיתת בני אהרן מכפר:

תלת אשין בשרגא במ' עצמה חוורא מצד החסד שמשם תורה ותורת חסד על לשונה מימינו אש דת למו אוכמא מצד הגבורה שמשם נביאים תרי ערבות הם תרי ירכי קשוט והם מצד הדין ותכלא אמצעי דהיינו כתובים היינו מ' אמצעית בין ת"ת תורה לנביאים נצח הוד בסוד אות היא ביני ובין בני ישראל והיא למטה מכולם סמוך לפתילה והיינו כהן מימין לוי משמאל יש' באמצע:

ותכלת איהי שכינתא וגומר הענין כי ג' אורות אלו הם זה ע"ג זה כענין בינה ת"ת ומ' וסודם אני ה' אלהיכם וקשר ג' מדות אלו הוא ע"י השמן הנמשך ע"י הפתילה לאור הנר הדולק והענין כי הפתילה הם הנשמות הקדושות שבישראל וע"י המעשים הטובים והתורה והתפלה עולה התעוררות ממטה למעלה ונעשה שמן לנר וע"י השמן הזה נקשר התכלת בפתיל' דהיינו השכינה והחוורא שהוא הת"ת מטה כלפי חסד על התכלת והבינה שהיא שמאלית על הת"ת והיא אוכמא לרוב העלמה והמדה שהיא קרובה אלינו לקבל התעוררותינו להיותה משוררת ומעוררת הת"ת ומהת"ת אל הבינה כנזכר בזוהר שיר השירים. כמה דסלקא אתערותא וגומר מעלמא תתאה לגבי שכינתא הכי סלקא אתערותא מאימא תתאה לגבי אימא עלאה ואל ענין התעוררות העולה במעשה המצוה אמר ואיהי אחידת באינון פתילות בכנפי מצוה והיינו שכיון שממש שיהיה המצוה עצמה פתילה דהיינו פתיל תכלת:

והאי תכלת דאיהי שכינתא איהי דינא והיינו תכלת לשון כליון דשצי כולא ואם ימצא קרבנות אשו שורף הקרבנות והדין מתמתק וז"ש דאכילת קרבנין ועלוון ואם אשכחת בני נשא שהם עצים יבשים דהיינו שאין בהם מעשים להתעוררות עליון. נחית עלייהו כי מיכאל דהיינו אריה מקבל נשמתין בעת סילוקן וסילוקן ע"י והיינו או' שאין נשמה מסתלקת אלא א"כ רואה פני שכינה דהיינו בכל מקום שמיכאל שם שכינה שם נמצאת סילוקה של נשמה ע"י מיכאל ועכ"ז זר שוחט ואלעזר רואה דהיינו מלאך שהוא מתלבש באכזריות אם צדיק כפי מעלתו. לגמור את השם דהיינו בשכמל"ו כי שמע יש' ה' אלהינו ה' אחד עדיין בייחוד זה אין ה' אחרונה שבשם נגמרת ובסוד בשכמל"ו נגמר שם יהו"ה והיתה נשמתו כלי לייחוד זה בסוד נשמתין דאינון מיין נוקבין דהיינו אתערותא דסליק מתתא לעילא וז"ש מאנא לשמא וגומר: וצריך להתודות בחליו בעת סילוק נשמתו והטעם שסוד סגולת הוידוי בו סגולת טהרת הפגם מהספי' העליונות ולכן בו סוד התשובה דהיינו תשוב ה' להיותה מיוחדת ביה"ו והעון הפוגם שם ומפריד מקבלו עליו בשמחה ומורידו משם ומייחד וז"ש לקרבא ה' בשמיה דאכיל ושצי דהיינו גוון תכלת הנז' לעיל שהוא אש המוקד מל המזבח המתלבש באריה הנז' לעיל שאין שכינה למטה אלא מתלבשת במלאך בסוד אופן א' בארץ כנזכר בזוהר שיר השירים:

אהי"ה בחושבן וגומר הענין שהמ' היא ה' והת"ת יה"ו כולל ימין ושמאל ואמצע והבינה אהי"ה סוד התשובה שע"י ייחוד וקשר יה"ו עם ה' להעשות יהו"ה שלם ולהיות ה' אחרונה שבשם דינא דהיינו אדנ"י אותיות דינא שאינ' רחמים כאותיות יה"ו שעולה כאותיות אהי"ה והיא למטה דין ודאי אמנם בסוד התשובה יתמתקו דיניה ויסתלק ליה"ו ויוכלל בשם אהי"ה וז"ש אהי"ה כחושבן מ"ב דאדנ"י וגומר ואחר שעלה במחשבתו בסוד אהי"ה בינה יה"ו ת"ת אהי"ה אדנ"י ה' מ' יעלה אל החכמה בסוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א וז"ש ויכוון בשמא מפרש וגומר שעולה לב א' דהיינו מ"ה והכוונה כי שמע וברוך הוא סוד יה"ו ה' אדנ"י כנזכר והוידויין הוא סוד אהיה תשובה והיות לו לב א' לאביו שבשמים היינו כוונתו במחשבה בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ונודע היות האדם סוד נפש ממ' ורוח מת"ת ונשמה מבינה לכך יקבל המיתה או מיתות לפי צער המיתה יש מיתה שאין בה אלא מיתה א' ויש מיתה שיש בה ד' מיתות הכל לפי עונשו ומיתה זו באה עליו מצד המ' דינא דמלכותא ובסוד הנפש דמתמן שהיא דבקה אל הגוף מקבלת הצער כאו' ונפשו עליו תאבל וז"ש מקבל לון מאדנ"י בנפש וגומר ובסוד הנשמה הוא התשובה דהיינו הוידויין נגד בינה דהיינו אהי"ה שהנשמה כוללת וקושרת עמה הרוח והנפש דהיינו מת"ת וממ' דהיינו יה"ו ה' כנזכר והיינו בסוד החכמה השופע על הכל שמשם תולדת הנשמה וז"ש לאפקא וידוי וקבלת מיתה בלב א' וגומר ולהכרח ששם יו"ד ה"א וא"ו וגומר כולל סוד שמע וברוך דהיינו סוד אהיה יה"ו ה' והיינו שבהזכיר שם יו"ד ה"א וגומר הכהן הגדול היו כורעים הכהנים ואומרים בשכמל"ו והיינו שהכהן היה מזכיר כבו"ד יאח"ד עם וא"ו היו מכוונים באומרם בשכמל"ו ואז הכהן גדול היה מכוון לגמור את השם כנגד המברכים כדי שיהיה שם אהי"ה יה"ו נגמר עם ה"א דהיינו בשכמל"ו כנזכר לעיל.

מה בעירן לא ידעי וגומר אלא הכהן המקריב היה מכוון בסוד הכוונה וע"י כוונתו היה הייחוד נגמר ע"י הקרבת הבהמה ההיא אף כאן ע"י מיכא"ל הכהן הוא המכוון והייחוד נגמר ע"י הקרבת הנפש והרוח והנשמה והיות האדם עושה כל צורך הקרבן דהיינו שמע וברוך וגומר וידויין בלב א' כנזכר וז"ש אלא מיכא"ל וגומר כגווגא דכד נפיק וגומר דהיינו שצריך לקרות שמ"ע וברוך ולהתודות לרמוז אל סוד הנרמז והיינו שוב יום א' לפני מיתתך דהיינו קוד' מיתת כל לילה ישוב יום א' שהוא משקם ממטתו ועד שחוזר לישן ישוב בתשובה מכל מה שעשה ביום ההוא. בשמע וברוך ווידוי לפני מיתתו בשינה שהיא א' מס' במיתה ונמצא כל ימיו בתשו'. ולממסר רוחיה לגבי' ולא ימתין עד שישן וישליט ברוחו סוד החצונים ואז יפוק באח"ד דהיינו אל אח"ד אלא ימסור ובזה יפוק באח"ד דהיינו בקדושה ומייתי ראיה בידך שהיא הקדושה אפקיד רוחי כדי שלא ישלוט בו החצוני ולכך פדית אותי מידו. ואם הוא ת"ח האיש הזה מציל נפשו הבהמית כאו' יודע צדיק ומרחם כמו וידע אלהים תדע שכן הוא כי הצלת עם הארץ הוא ע"י חכמת הכהן וז"ש דלית חכם כמו כהנא שהוא איש החסד ותמן חכמה כאו' הרוצה להחכי' ידרים מטעם זה מציל על נפש עם הארץ כנזכר ואם לאחרים מציל לעצמו לכ"ש וכיון שהוא דומה לכהן צריך שיהיה נדמה אליו וז"ש ואם ת"ח הוא צריך דיהא ביה חסד ככהן שהוא איש החסד ועם י' דהיינו חכמה שבו נעשה חסיד כאומרו ולא עם הארץ חסיד. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. א' בלב וגומר זה יובן מפ' פנחס דף רמ"ו ע"ב כי בשם יו"ד ה"א וגומר יש בו ג' אלפין ויו"ד אחת והוא שם יאא"א העולה אחד כגוונא דא יו"ד ה"א ה"א כבו"ד ביה כורעים וגומר הענין כי ג' אותיות יו"ד ה"א ה"א עולים ל"ב כמנין כבו"ד ואות וא"ו עולה י"ג בגי' אח"ד הרי נרמז כאן ל"ב אח"ד וז"ש לעיל בשמא מפרש וגומר אחד בלב. גם יש אופן אחר שעולה כל שם זה כבו"ד והוא בסוד כ"ח אותיות שלו כנודע והד' אותיות שמהם יצאו הכ"ח הרי הם ל"ב. עכ"ל:

לג ע"ב ואם אית ביה וגומר דהיינו ה' מצד שמאל דהיינו ג' (ג') ווין שבאות ה' כזה #ו - ו והיינו שבור עם ג' יהיה גבור דהיינו שצד יצה"ר שבאדם יכריעו לצד הגבורה הקדושה וישעבד יסודותיו לתורה ואם אין שם ה' נשאר בור ואין בור ירא חטא מפני שהוא חלק החצוני והנה אל השנים הנז' החסידות וגבורת התורה אפשר ביד אדם להשיגם אמנם היותו בת"ת בהיותו עולה אל אלו המדות העליונות דהיינו חכם ומבין מדעתו כולל חכמה ובינה זה נמשך לו מתנה מאת הב"ה ולז"א מאן דזכה לת"ת והיינו מציאותו באות ו' המתעלה למעלה וזה צריך לעשות את מצות המלך דהיינו לתקן המ' עם המצות תמיד כדי שתהיה תמיד מתייחד' עמו דהיינו מצות המלך לשון צוות וחבור וזה יורה אל כל השם יחד חכם י' מבין ה' הוא בעצמו ו' יורש ה' קשר ד' אותיות יחד מצד הבינה ואח"כ עולה אל סוד החכמה מ"ה אדם דהיינו שתהיה נשמתו כלולה מעשר מדרגות דהיינו אד"ם וכשזכה אל נשמה משם מ"ה עליון אז אין היצה"ר מצער אותו ולא חושיו מבקשים המורגשות וז"ש שליט על גופיה ד' יסודות ד' חיות בהמיות שנפש הבהמית כנגד המ' הרוכבת על ד' חיות ועל נפש הבהמית עוד רוחני בהמי נגד הת"ת ונשמה נגדיית אל נשמת הבינה דבה כל הרהורין ומחשבות להרהר בהבלי העולם ואלו הם נגד נפש ורוח ונשמה הקדושים שבאדם והם חושים גשמיים שיצה"ר משתמש בהם לצורכי הגוף והם מורדי' מתחת ממשלת נפש ורוח ונשמה קדושים ואינם רוצים להשתעבד תחת ממשלתם אמנם הזוכה אל סוד אדם כנז'משעבד אותם אל העבודה וכתיב ביה וירדו בדגת הים יסוד המים ובעוף השמים יסוד הרוח ובבהמה יסוד האש ובכל הארץ יסוד העפר או יר' דגת הים המחשבה ובעוף השמים [רוח] ממללא ובבהמה רוח הבהמית ובכל הארץ היינו הגוף וזם עיקר. דדחלין מיניה ומשתעבדים אל הקדושה ואל צורכי הנשמה העליונה ליראה ממנו ואינם מתשוטטים בהבלים והיינו ומוראכם יר' להשתעבד בעבודה בלא קדושה שלא להרהר ברע ועשה טוב להרהר בד"ת והיינו וירדו וגומר כדמסיק:

יודע צדיק נפש וגומר הענין שהיסוד יש בו ב' בחינות א' בעוני שאין לו להשפיע למ' ולכל אותם אשר תחתיה וכולם ברעב ובצמא ולזה דומה הצדיק שאינו עולה עד מדרגת אד"ם כנזכר אין צדקתו צדיק במדרגת העושר להשפיע למ' אור עליון לכך חושיו הגשמיים שהם תחת הנפש הם מתלכדים בסטרא דשמאלא ואינם מאירים מאור עליון להשתעבד אל הקדש אמנם העולה למדרגה הנז' חושיו קדושים כולם יונקים ממדת הצדיק והצדיק יש בו כח להאיר בהם להנהיגם כולם תחת הקדושה ואור העבודה מאיר עליהם והיינו יודע צדיק נפש בהמתו דהיינו נפש הבהמית וכל כחותיה הנז' שהם משועבדים אל הקדש ושאר צדיקים אינם יודעים שאינם יכולים והיינו דקא' בתר דאיהו צדיק לא יהיב וגומר. כי ה' אלהיך ת"ת ומ' אש אכלה האי אש הוא בחי' המ' בסוד אופן א' בארץ אצל החיות והענין כי אכלה היינו אבחי' השור' בתחתונים הלוקטת מעשה המצות מלמטה מהתחתוני' ועושה ממנו מטעמים כלפי מעלה בסוד התעוררות העולה מהמ' לבינה כדפי' בזוהר שיר השירים והיינו אכלה שהוא כאש תכלת שהוא מל הפתילה שיש לו כויה לאכול ולשאוב השמן שבפתילה לפרנס האש הלבן שעליו שאין לו כויה דהיינו שאין לת"ת מקום לקבל התעוררות ולא מעשה התחתונים ולא בית יד לזה אלא ע"י ולכך אמרו שכינה בתחתו' צורך גבוה וז"ש האי אש צריך ליה לת"ת תמיד עמו משום דאין לת"ת מקום להתעוררות תחתון העולה לקבלו אלא ע"י וז"ש דלית ביה כויה דהיינו או' אש אכלה דאכיל ושצי כולא דוקא ע"י אלהיך דהיינו מ' ומעשה התחתו' צורך אל הת"ת לשפעו שאינם משפיעים עליו מלמעלה אלא א"כ יש לו התעוררות מלמטה וז"ש דאיהו אכיל כל קרבנין דצלותין ומילין דאורייתא וזה אין לו למעלה אלא ע"י המ' שהיא מפרנסת אותו על ידי המעשים שהיא לוקטת מלמטה וז"ש דאיהי שכינתא איהי פרנס' דיליה וגומר ופתחי לי יר' פתח שער התפלה ליכנס לי למעלה התפלות והיינו פתחו לי שערי צדק דבה מתתקנים וגומר שהיא הלוקטת התפלות ומעשה התורה והמצוה והעבודה ומתקנת אותו ומזדכנת התעוררות כדי שתעלה אל הת"ת כשיעור דקותו להמשיך השפע מהבינה ולמעלה ומאכל גשמי יכונה ביין ולחם ומים ובשר וכן ענין התורה דבכתב לחם מצד החסד ודבע"פ מים ויין מצד הגבורה והתורה עצמה ת"ת מימין בנתב משמאל בע"פ דהיינו בחינת ת"ת לצד החסד מ' לצד הגבורה כנודע וכן בחינות אלו בקרבנות לחם מהמנחות נסוך המים והיין בשר הקרבנות ושלשתם בתורה כדאמרן זאת התורה לעולה וגומר. בשר היינו מ' העולה אל הת"ת שהיא הנק' בשר כאו' בשר מבשרי ויסגור בשר תחתינה והיא בחינת המלכות שהיא נטילת והיינו בשר היורד מן השמים ת"ת והנה ההתעוררות עולה ממטה למעלה מעלול לעילה כנזכר ולכן ע"י התלהבותה בהתעוררות אהבת הייחוד מתלהב הת"ת וז"ש אל תתנו דמי לו לקב"ה למהוי איהו אוקיד וגומר והיינו אש תמיד מצד התית תוקד על המזבח דהיינו מ' לא תכבה מצד שהכתתונים לא יבטלו התעוררות לעולם והיינו או' חברייא וגומר וזה לגבי ר"ש וחבריו היה או' שהם היו בעולם התחתון שלא יפסיקו גרסא מפומייהו כדי שלא יתבטל התעוררות אפי' כרגע. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ואי איהו וגומר יפורש זה ע"ד מ"ש כי חסד עם ה' בחכמה אתעביד חסיד וכן יהי' כאן כי מאן דאחיד בגבורה דתמן ג' כדין איזהו גבור הכובש את יצרו. ואי לא תיפוק ג' מן גבור ואשתאר בור. עכ"ל.

לית מצורע אלא ההוא דאתעביד בזבותא. להוכיח שהצרעת והנדה ענין א' ולכך טהרתם בדרך א' ומי שאינו נטהר בנדה זרעו נופל בצרעת. עשרת דברות ה' בלוח א' שהם להב"ה אנכי לא יהי' זכור לא תשא כבד והם בלוח ראשון ה' עלאה טהורין. וה' בלוח שני ה' תתאה והם לבני אדם לא תגנוב לא תנאף לא תרצח לא תענה לא תחמוד והם נגד ה' דמים טמאים. דאינון כלל תרי"ג שכן הם תרי"ג אותיות רומזות כלל המצות:

דשפחה וגומר קשיא ליה למה לא נגלה הסודות אפי' לרעים והם ג"כ יעוררו הייחוד לז"א שאינו מועיל על ידם. מום סמא"ל זר לילי"ת. וימותו כרת וקרבן דאתוון אינון י' באיש ה' באשה דהיינו אחר שיש להם ב"ן וב"ת דהיינו סוד ו' אמנם קודם שיש להם בנים הם ו' ת"ת ה' מ' ואמר ענין זה לרמוז אל נר ה' הנז' למעל'. בקדוש' בקדושין בברכ' בז' ברכות. בנקיו מנדה וזבה. בענוה לא לאור החמה ולא לאור הנר. בבושת פנים מפייס ומתבייש דומה כמי שכפאו וגומר. ולא שיהרהרו ברע ואח"כ מאותו חמום מוליד שאז יוליד בן פריץ אלא צריך שיתחמם מכח י"ה מצד הקדושה וז"ש ומתחממין באשין קדישין. מהרמ"ק זלה"ה:

לד ע"א עצי קדש אברין קדישין היינו רמ"ח שבו ורמ"ח אברים שבה שנתקדשו בשעת תשמיש להוליד בן קדוש ועולה טפה שלהם לפני הב"ה וגוזר על הטפה נשמה קדושה מבינה קדש הקדשים והיינו אש יורד של גבוה. אש עילאה בינה כסא רחמים לחכמה אש תתאה מ' כסא דין לת"ת והוכרח לזה שאין הת"ת ו' אש אלא אויר אוחז ה' אשין עליונים וה' אשין תתאין ואש בה' עילאה ובה' תתאה ושם יהו"ה יחד בת"ת מפני שכלל זה הוא בת"ת מצד הבינה כנזכר בתיקונים וז"ש אחיד בתרוייהו בינה יה"ו דהיינו צירוף בין י"ה בין ו' בענין שאותיות יה"ו הם בבינה דהיינו י' חכמה שבה ה' בינה ו' שית ספי' והת"ת כולל זה ונקשרת המ' שהיא המשלמת יהו"ה ובהקשר ד' אותיות אלה בג' מדות שהם בינה ת"ת ומ' מיד החכמה שריא על הת"ת שבה הבינה כנזכר ואז השם הפשוט דהיינו יהו"ה מתמלא מאור גדול עד שאותיות אלו מתנוצצות מהחכמה מילוי מ"ה בעשר אותיות מפני תגבורת האור על האותיות מתנוצצות בעשר ספירות בפרטות ואח"כ מתנוצצות עוד בכ"ח דהיינו הבינה שבחכמה והיינו היות עשר ספי' אותיות מתרבה אורן יותר עד שהם מתנוצצות כל א' מהם לב' או לג' כנזכר בתיקונים ואז זוכה לשם ב' דאצילות ומי שגורע מהתנאים הנז' לא די לו שלא זכה למ"ב אלא אפי' אות אי או ב' לא יזכה מפני שעצם יחד הוא מ"ב ולא יפרד או יזכה לכל או לא יזכה כלל וכדמפרש ואזיל בעצם ה' ד' אותיות שלא יתפרדו. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. בינה יה"ו וגומר הוא בסוד יה"ו בגי' אהי"ה מסטרא דאימא הוי. חכמה דביה כ"ח וגומר שם כ"ח מהבינה ושם ההוי"ה במילוי אלפין מהחכמה ומשם יהו"ה בת"ת המייחד תרוייהו הם מ"ב. עכ"ל:

סליק פרשת צו ברוך י"י לעולם אמן ואמן:

ר' יצחק פתח בון יחד וגומר אורייתא קדישא מהחכמה הנקרא קדש חדוותא דכלא מצד הבינה והכוונה כי כל העולמות אפי' חכמ' והבינ' מתייחדים בה וכן ת"ת ומלכות וכן עולמות תחתונים מתקיימים ע"י שנאמר אם לא בריתי יומם וליל' וגומר חדוותא דקב"ה אטיילותא וגומר פי' ת"ת יסוד הדעת הוא גורם השפע מכתר אל החכמ' ומחכמ' אל הבינ' וזהו יום יום שהם ב' ספי' קודם אל מציאות אצילות העולם שהם מחסד ולמט'. וענין שעשוע הוא סוד התעורוות אל הייחוד כענין אומ' דקב"ה משתעשע עם הצדיקים בג"ע וזהו למעל' שעשועים יום יום שחוק ושעשוע ב' ימים חכמ' ובינ' מתייחדים ע"י הדעת בסוד הייחוד קודם בריאת עולם שהוא מחסד ולמטה ובאורייתא אתברי עלמא כי כל מציאות הנמצאים בכ"ב אותיות ונן בהם נברא האדם ע"י צרופם וגלגולם ולכך כתיב ויאמר בינה אל התורה ת"ת נעשה אדם: זמין הוא לארגזא קמך פי' יחטא ויפגום בז' ספי' שהם לפניך אי לאו תאריך וגומר שתשפיע א"א במקורות הדין ואז הדין נמתק: אנא ואנת פי' התורה להיישירו שלא יחטא ואם יחטא הבינה שהיא תשובה עומדת לו:

ר' חייא פליג אדר' יצחק ואמר שקיום האדם בעולם התחתון הוא ע"י ת"ת ומ' וראיה מאומ' נעשה אדם דהיינו מאמר הבינה אל החכמה ואמר שיהיה מעשה האדם וקיומו ע"י הת"ת ומ' וז"ש בצלמנו ת"ת צלם החכמה כדמותינו מ' דמות הבינה או יהי' מאמר הת"ת אל המ' ור' יוסי מוכיח מקרא דקאמר עשוהו פי' עשיית ה' ו' שהם ת"ת ומ': צלם בדכורא יר' עיקר הזכר מצד הת"ת בצלם ועיקר הנקבה בדמות מ' והיינו ביסוד הנשמות זכר ונקבה שהם מקב"ה ושכינתיה ולא היה עיקר ראייתו מפ' בצלמינו כדמותינו משום דמשמע שיהי' בו צלם ודמות ולא משמע שיהי' קיומו ובריאתו בת"ת ובמ' ובצלמנו כדמותינו פי' עם צלמנו ודמותינו שיהיה בו וז"ש ודא הוא ב' ואוקמוה פי' תרתי ת"ת ומ' צלם ודמות יחד אמנם לר' יצחק ב' פי' שתי בחינות שיש בבינה הא' סתימא והב' פתיחא וז"ש ר' יצחק אמר מפני מה ב' פתיחא וסתימא אלא לעקור פירושי ר' חייא ור' יוסי כנז'. בשעתא דבר נש וכו' היינו תחלת שמושו אמנם שנה ופי' קשה כדמסיק. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ר' יצחק פתח ברן יחד וגו' ואורייתא שמא דקב"ה ידעת כי סוד אורייתא הוא סוד הת"ת הנק' תורה ע"ש כי הוא מורה מאי דסתם לעיל בחכמ' עלאה והוא סוד שמא קדישא דיהו"ד דנפיק מחכמה והיא הנקראת אורייתא דבכתב ובסוד שם זה נבראו כל העולמות והוא בסוד ו' קצוות הת"ת אשר בהם נבראו ו' קצוות העולם ולכן שבעת ימי בראשית אשר בהם נברא העולם נמנין מן החסד ולתתא שהם ו' קצוות והמ' וכאשר אלי"ם הוא סוד הבינה אלדי"ם דמעשה בראשית כד בעא למברי עלמא בראו ע"י הך תורה זעיר אנפין ת"ת ובזה תבין סוד או' דלאו למגנא אקרינא ארך אנפין וסוד הזה נתבאר באדרא כי החוטם נרמזת בבינה דמינה אתערו דינין ושם הוא ה' עילאה ולכן כל שאר חוטמין תתאין כלהו דינין ואפי' בחוטמא דז"א אתמר בה עלה עשן באפו אך חוטמא דעתיקא אקרי ארך אנפין כי עם היות ששם הוא סוד האפים וחרון אף לתתא בחוטמא בז"א עכ"ד בעתיקא הוא אסוותא דאפין וזהו סוד ארך אפים כנזכר שם באדרא והנה גם הבינה נק' ארך אפים כי בהתגלות הבינה בשבת או בי"ה תמן אתגלי עתיקא וזמ"ש אלי"ם שהוא בינה אל הת"ת הנק' תורה נעשה אדם ולבתר אמרה ליה דאקרי ארך אפים וסוד אנא ואת נוקים ליה סוד תשובה ותורה שהם בינה ות"ת: ור' חייא הוסיף על דבריו כי לא הת"ת לבדו אמנם בהשתתפות המ' כי אין הת"ת פועל כלום בהאי עלמא זולתי ע"י המ' כי היא שליחא דיליה ולכן הת"ת והמ' הנק' תושב"כ ושבע"פ תרוייהו אוקמוה לבר נש. ולז"א נעשה בלשון רבים סוד ת"ת ומ' וזהו כוונת בצלמינו כדמותינו כנזכר בדברי ר' יוסי רק כי ר' יוסי הביא לו ראיה מפסוק אחר ור' יוסי עצמו השלים ביאור אמריו. והנה הביא ראיה מאו' את אשר כבר עשוהו בלשון רבים דקאי את"ת ומלכות הנק' צלם ודמות כי צלם הוא הצלם עצמו אמנם דמות הוא מ' דמיון הת"ת בסוד וביד הנביאים אדמה כי השכינה היא חותם הת"ת ודמיונו וכמ"ש שימני כחותם ולזה התחילה התורה בבי"ת לרמוז כי בי"ת במספרה האמיתי הם שנים והם ת"ת ומ'. גם אם תבין יותר נעלם מזה במה שידעת כי התורה התחילה בבי"ת לפי שהמ' היא היכל ודמות בית אל הת"ת והת"ת בתוכה כעין נקודה בהיכליה ובי"ת בבראשית היא דגושה ורמז הדגש אל הת"ת נקודה בהיכליה וכיוצא בזה יובן הענין למעלה בחכמה ובינה כי הבינה היכל החכמה ואין להאריך:

ור' יצחק אמר וגומר זה מבואר כי צורת הבית כעין אכסדרה מג' כתלים ורוח הרביעי פתוחה לרחבה לגמרי כי הלא האדם אם יסיר פני מחשבתו מן הבורא יתברך גם הוא יסיר פני השגחתו ממנו עד שהאדם יתחבר פני פניו בפני הב"ה ואז הבי"ת פתוחה מכנגד פניה לקבלו ולהחכימו כמ"ש הלא חכמה תקרא וגומר. עכ"ל: