אור החמה על ספר הזהר ג:שמו

חפצי בה אתתא דנתן וכו' ענין זה איני מבין כי הן אמת נתן בן (הוד) [בכ"י דוד] הוי אמנם המלכות הוא לשלמה לא לנתן וחפצי (בה דחזקיה) [בכ"י בה אתתא דחזקי'] הוה ומנחם בן עמיאל הוי ולא בן נתן ודוחק גדול שנאמר כי המשיח הוא מדוד ולא משלמה ולפי' הוי מנתן אחיו של שלמה ואמו היתה נק' חפצי בה ומזרע נתן וחפצי בה הוי עמיאל ובנו מנחם הוא המשיח ונולד בחורבן בית המקדש בית שני כדאיתא בירושלמי ובאיכה רבתי [בכ"י ובמדרש]. הר גבוה הוא היסוד ונק' הר העברים שדרך בו מעבר כל שפע הספי' ושם הוא העלם וקבורת משה שהוא סוד הת"ת בסוד הדעת ושם עליית המלכות ובגשמי ממש הר העברים קדוש יותר מקדושת ארץ ישראל שהרי אין שם שר שולט עליו אלא משרע"ה שמעלתו מן היובל העליון ולא היה יכול ליקבר בארץ מפני שהוא מיובלא ולא משמטה כדפי' בזוהר פ' בראשית ונקבר בהר העברים שהוא מזרחה של א"י ודאי מקום שממנו זורח אור למלכות ושם הוא שליטת משרע"ה לא שום שר ולזה בני ראובן ובני גד שהם לדרום נתעלו ורצו ליקח חלקם בארץ ההוא. ואמרו עטרות ודיבון וכו' ומתרגמינן וקבורתא דמשה. ועוד אמרו הארץ אשר הכה ה' מפני שא"י הכה יהושע פני לבנה וארץ מזרח הכה משרע"ה פני חמה ומלחמות מרע"ה היה ממדתו העליונה למעלה ושם היה עיקר כבישת א"י לכך נאמר למכה מלכים גדולים וכו' ויהרוג מלכים אדירים וכו' לסיחון וכו' ולעוג וכו' ונתן ארצם לנחלה וכו' ואלו ע"י משרע"ה כיבוש וחלקום אמנם נחלה לישראל עבדו שאר א"י ע"י יהושע והיא בה' אחרונה בה' פסוקים אחרונים שבזמר שהלויים באות ה' שבמלכות ולכך שכינתא תסתלק לתמן ששם סוד א"י ואחר שא"י מקום שכינתו מסור בידי גוים תסתלק לפתח שער הכניסה לכבישת הארץ. והנה בערך בשורת העולם השכינה משם היא מבשרת גאולה לעולם אמנם מפני שהמציאות יעשה בגשמיים יצטרך נשמה א' מהנשמות תהיה מבשרת והיינו חפצי בה וז"ש ואיהי בכללא דמבשרת והנה מנין חפצי בה הוא סוד אומרו לא יאמר לך עוד עזובה וגו' כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה. הנה הבינה היא מבשרת והחכמ' אומרת עליה חפצי בה דהיינו החפץ העליון והיא מבשרת אימא דמשיחא כי סוד המשיח הוא סוד וא"ו כדפי' וגם הוא"ו ה' עליונה ודאי דהיינו אתתא דחזקיה ודאי חז"ק י"ה והכל במלכות לכך הם סוד המלכים. והנה אחר ששלמה היה ראוי להיות משיח ונדחה מפני המציאות שקלקל בזהב בנשים בסוסים דהיינו ג' בחי' הזהב בינ' הנשים גבור' תתא' בסוסים גבורות המתפשטות ובשלשתם צוה שלא ירב' שלא יטה אחר החיצונים ששם משך הגבורות והדינים והוא הרב' וטעה אבל אחיו הקרוב אליו שהוא נתן שני לשלמה יתקן זה ולכך (ראו) [נ' שצ"ל אנו וכ"ה בכ"י] אומרים משיח בן דוד שאין אנו יכולים לייחסו לשלמה אלא לדוד ונתן נסתם ונעלם שאין הבשורה אלא מחפצי בה ונתן הוא סוד וה' נתן חכמה שהיא נעלמה ולא הולידוהו באותו העת מפני שאינו זמנו אלא באו בסוד עמ"י א"ל דהיינו החכמ' שעמה אל עליון דהיינו הכתר והוליד בחפצי בה בינ' מנחם ת"ת והכל בסוד נשמ' פועלת בתחתונים והיא הנותנת קול מבשר דהיינו ת"ת ולכך הבשורה הראשונ' ה' אלהים ברזק יבא דהיינו סוד שתי גבורות עליונ' ותחתונ' שני ההי"ן בחזק גבור' יבא וזרועו חסד משלה לו שכרו אתו וכו' הם ב' מיני שכר הא' נק' שכרו שהוא שכר הנשמה בג"ע העליון הב' פעולתו שהוא שכר הרוח והנפש בג"ע של מטה וממדור הנפשות ובעולם התחתון ולזה אמר שכרו אתו ממש שהוא בג"ע העליון אתו תחת כסא הכבוד אבל פעולתו שהוא שכר הנפש והרוח לפניו דהיינו בתחתונים למטה דהיינו משתי ההי"ן ה' עילא' ג"ע עילא' ה' תתא' ג"ע תתא':

במה דאיהו מחי ביה יהיב אסוותא. הענין כי סוד ג"ע וגיהנם הכל הוא מסוד הגבור' העליונ' שהוא כסא הכבוד עיקרא הוא אש השורף מצד הגבור' החזק' ומשם מתפשט סוד נהר דינור הנמשך עד גיהנם ומלהיבו ושם סוד התפשטו' החיצונים ושם סוד מנוחתם של צדיקים מצד בחי' הגבורות הם הדינים ומצד נועם ה' מהבינ' בה מנוחת הצדיקים ונועם ענוגם ולזה מז' ולמט' מחי ובשלש ראשונות מסי והכל בסוד הצפון והגבורות בסוד הכסא שנאמר בו והוכן בחסד כסא (הכוחו) [אולי צ"ל הכנתו וכ"ה בכ"י] הוא בחסד אמנם מציאותו הוא בגבור' ואימא עילא' מקננא בי' ופועלת בה גבורות וצופים שכר הצדיקים כנודע לכך אמר בך יהבית כל טיבו וכל יקר וכו' ודקדק שאמר בך יהבית דהיינו שעיקרם מחסד ולמעל' אמנם נמסרו בגבורות ונתלבש שכר טוב הצפון והימין תוך הגבורות האלו כי לעולם הצדיקים אינם (מתערבים) [בכ"י מתעדנים] אלא מהימין אלא מפקד פקיד בשמאל והיינו מה רב טובך אשר צפנת הלבשת (אות ובצפון) [בכ"י אותו בצפון] דאברהם הוה בזבינו דילהון כדפי' בזוהר פ' האזינו כי מכר אברהם בניו לגלות ושעבוד מלכיות במקום גיהנם וצורם כמו הביטו אל צור חוצבתם:

כולא איהו מה דאמרת לאנפין כדי שלא יהיה פתחון פה לקטיגור לקטרג עליהם ולא ימנע מהם שכר שלם כלו' יש להם עוד עון הכה אותם עוד ולא תמנע מהם ג"ע ועונת גאולה בעבורו. ופתרון הענין כך הוא. שהרי הבינ' הוא סוד הרוכבת על המרכב' והימין והשמאל לפניו והנשמות עיקרם מן הימין שכך הם נק' בת כהן כדפי' בסבא והגוף עיקרו מן השמאל דהיינו חומר ויצה"ר ותאוה. והנה אברהם צד החסד היה רוצה בחמלת הנשמ' והגוף אמנם שתיהם אי אפשר לכך מכרם לישראל לגלות. והענין שגיהנם דין רוחני בנשמ' והיא היא (גלות דין) [בכ"י דין גלות] גשמי אל הגוף והנשמ' יחד לכך כשרא' אברהם מצד מדתו מצד החסד שיצה"ר שולט בעולם ואי אפשר לחמול על הנשמ' וגוף בלי דין כלל מפני (שישמעו) [בכ"י שיטמעו] ישראל והנשמות בגוף וחלאת מעשיו ויאבדו הנשמות בטנופות לכך בחר שימסרו ישראל בגלות דהיינו גיהנם גשמי ותהי' הנשמ' בנחת בג"ע יונקת מן הימין והציל על הנשמ' חלקה לפחות ולזה מכרם לישראל לגלות שהוא דין גשמי והצילם מהדין הרוחני אשר (איננו וכאשר) [בכ"י איננו כלה וכאשר] ישראל האריכו בגלותם וסבלו כדי רשעתם במספר ועומדת הבינ' בדין עליהם החסד תוספת מדתה למסור ישראל לגלות כדי שלא יהי' פתחון פה למדת הדין למנוע טובה בגאולה כלל. ולזה אמר דילקון על חוביהון יתיר עד שיתרצ' מדת הדין וזה אינו אלא לפנים שהרי החסד רוצ' לרחם על הגוף ונשמ' אלא לירצות למדת הדין עד שתשבע מהם אומר שימסרו עוד לגלות גיהנם גשמי והבינ' בעלה הגאול' המכרעת בין שתי מדות אומר לצפון תני די להם לישראל במה שסבלו עול גלות ועמדו בעמקי הקליפות תני מהטוב הצפון שבך ולתימן אל תכלאי כבר נתעכל זוהמת הגופות וראויות לכל הטובה הצפונה ואין (עוד) [בכ"י פחד] מצד הדין עוד ותו מבשר וכו' והנה המבשרת הזאת היא מצד הבינה ומגלה מה שהבינ' (סופנת) [נ' שצ"ל שופטת וכ"ה בכ"י] ודנה בין המדות העליונות ואחר שקול ראשון תבשר ענין (זה לבשר) [בכ"י זה תשוב בקול שני לבשר] מבינ' ולמט' דהיינו בגשמי האבות ואחר האבות למלכות שהיא ירושלים בגשמי כדפי' ובבואה לירושלים המבשרת באה ושכינה עמה (שוו) [נ' שצ"ל שזו וכ"ה בכ"י] גשמי וזו רוחנית כדפי' ובקול שלישי מבשרת על הת"ת הנמשכת למלכות דהיינו צהלי ורוני יושבת ציון שכינה המתמרמרת בציון כי גדול וכו' ומורה (שבו) [בכ"י שבא] להתייחד עמה והוא משולח מן הבינ' למלכות והיינו גדול בקרבך כענין גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו קדוש ישראל שנמשך מן הבינ' בכח החכמה שמשם נק' קדש ע"כ מ"ש בפ' שלח לך שמסיים בדף קע"ד ע"א ואחריו חבר לזה מ"ש בפ' תשא דף קפ"ח מ"ש ר' יוסי ור' חייא הוו אזלי וכו' ובכאן דלג זה רק התחיל אדהוו יתבין נהיר יומא וכו' * וכבר נדפס זה עד פ' בלק בס' אור החמה דפוס ירושלים שמות ושמה נחסר הרבה מכאן ע"כ הדפסנו שנית] :

אתוון קדישין וכו' היינו שם מ"ב והכי מפרש לקמן. והטעם ששם זה הוא פועל בגבורה לפתוח חלונות הרקיע והענין ששם מ"ב הוא שם ל"ב נתיבות וי' מאמרות שבו כל מעשה בראשית כנודע לכך בו נקבעות חלוני רקיע כמתחלת מעשהו. והטעם שבשביל מהלך השמש שהוא סוד הדעת היוצא מחכמה נסתם אחר פעולתיו להיות הבינה נעלמת ורקיע מגין וסותם בעד השמש שבתוכה ולכך פותח בכל יום שערי מזרח דהיינו חכמה מוחא דמתמן אור נפיק לעלמא וביקע חלוני רקיע דהיינו קרומא דחפי על מוחא וסתים מוחא ולהיות סתים צריך שיסתמו אותם החלונות מיד ופתיחתם בבקיעה בכח שם זה שהוא ל"ב נתיבות כדפי' וכן ברקיע תחתון שביל מהלכו נסתם עד שהוא חוזר ונבקע והיינו ובוקע חלוני מה שהוא חלוני נבקע וטעם זה להעלים מה שהוא מן הרקיע ולמעל'. כדפי' בנסתר ושם זה בגבורה לכך איהו פקיד על (דהכא) [אולי דהבא וכ"ה בכ"י] מצפון זהב וכו':

א"ר יוסי עד כמה יהון פלחנין סגיאין וכו' אלו בני עלמא הוו פלחין לשקרא עץ ואבן הא הכי שהי' מבטלה. אמנם פלחין לנהרא וכיוצא שהם שמשי מקום וכו' יאבד עולמו מפני השוטים.

ארגיעא לשון מרגוע ונחת דהיינו בגאול' למען שמי בלשון יחיד על כללות האומה דהיינו עשו בנה הגדול ובאותו השם יכבד ה' דכתיב גדול ה' נמצא שהוא שם המורה על הכבוד כיון שהקב"ה מתכבד בו והם יבושו רוח הקדש וכו' כוונתם לישראל כיון שאתם קיימים כמעט הכבוד נראה לכם הרבה ומי יתן ונרא בשמחתכם ובטובתכם שאתם מחכים שתראו שהוא דבר מועט ותבושו שהייתם אומרים שיהי' כך וכך ורוח הקדש תלה (הקלקלה) [בכ"י הקללה] באומרים ואמר כי ב"ה הם יבושו השונאים:

דהא גלותא אתמשך עתיד להמשך הרב' וכך הי' להם הקבל' וז"ש והכי (רומז) [בכ"י חמו] תקיפי עלמא כדדרשו רז"ל ראה יעקב שרו של עשו עולה ואינו יורד. מה נעבד דיסבלון וכו' כלומר מה תקנה נעשה כדי שיוכלו ישראל לסבול אורך הגלות ולא יתיאשו מן הרחמים ולא יתערבו בין האומות דעאלן לבתי כנסיות וכו' ומכאן ואילך נדרוש להם כל אותם הנחמות כדי שבזה יתחזק לבם. נגלין השתא וכו' כלומר נתקן שיעשו תשוב' ונקרב הגאול' בגין דכתיב וכו' ולדעת ר' יוסי אין תשוב' מועלת לענין זה עד שיקבלו עונשם וירצו עונם דהיינו בבא כל העונשים הכתובים. באחרית הימים אין הכוונה כדקס"ד ממש באחרית הזמן אלא בחברת המלכות שהיא נקראת אחרית הימים שהיא אחרית וסוף לימים העליונים ומפני שהיא אחרית הכל וממנה ולמט' עולם הנפרדים ובה אחוזות כל הנשמות לכך הקב"ה שולח אותה עמנו בגלות שע"י יש לנו (תקוה) [בכ"י תקומה] אל הגאולה כדמפרש ואזיל והיא אם הנשמות ודאי:

יהיב ליה לאמיה שהנהגתן של ישראל ע"י השכינ' כדכתיב וזאת התור' וזאת אשר דבר אביהם זאת עשו והיא ירושתן של ישראל כדכתיב מורשה קהלת יעקב וכל מצותינו תיקונה כדפי' בזוהר ובתיקונים בכמה דוכתי:

חב לגבי אבוה כגון בעגל ומרגלים וכיוצא.

אפקיה אבוה מביתיה. גלות בבל. אתחבר בזונות. הושיבו נשים נכריות.

יומא חד עאל מלכא לגביה. במלאת שבעים שנה. דהא בר נש וכו' והיא לא גלתה עמהם גלות ממש כי עם היות שירדה שכינה לבבל כדדרשו רז"ל. וכדכתיב ואני על נהר כבר וכו' עכ"ז לא הית' ממש גולה אלא הית' עמהם לשמרם אבל הית' היא בת חורין ויחוד קצת נמצא והיינו דקאמר לעיל עאל מלכא לגבה שהוא היחוד וירדה לשמרם אמנם בגלות זה המר שכינה ממש מגורשת מהיכלא והיא גולה עמנו בגלות ואין לה יחוד כלל כדפי' בתיקונים ובזוהר.

ואנת ערבא לייסרו שלא יחטא ואם יחטא (חלקו) [נ' שצ"ל תלקו וכ"ה בכ"י] שניכם ותלכו בגלות. לא אצטריך לאהדרא וכו' להיות גאולתו בפרהסיא בגאולת מצרים בעמוד ענן יומם ועמוד אש לילה מפני הפגם והעון שגרמו כשהושיבו נשים נכריות מה שלא עשו בגלות מצרים דכתיב שבטי י"ה עדות לישראל כדפירשו רז"ל לכך לא הי' בגאולתם נסים ונפלאות ושכינ' בפרהסיא:

ברי תיב כדקא חזי. שתהי' שכינ' בגלות עמנו ומייסרת אותנו ומתוך צרה תשובב ודאי. ואי תימא דההוא זמנא וכו' וא"כ מה טעם לגלות ההוא וא"ת מכירת יוסף לא היא כי אדרבה כתיב וישלחני ה' לפניכם וגו' ועוד הגזרה קדמה כמה דכתיב כי גר יהי' זרעך וכו' גזרה גזר הקב"ה על עון במה אדע שלא האמין והיה ראוי שיתקיים ואימתי אם לא עכשיו (משנולד עד) [בכ"י משנולד יצחק עד] שנגאלו וקב"ה בענין זה אשגח לתרין מלין חד בגין ההוא מלה כדפי' והשנית דעד דנפקו ממצרים לא הוו גוי ולא הי' אפשר להיותם גוי אלא במצרים כדכתיב כי לגוי גדול אשימך שם. חוחים מצרים והקליפות יבושו חוחין ואזדריקו במכת מצרים כדכתיב הטרם תדע כי אבדה מצרים:

א"ר חייא ודאי הכי הוא. וע"ד גלותא וכו' אברהם סבא הן אמת מלה זו זרה כי בשלמא ישראל סבא ניחא משום דאיכא ישראל סתם דהיינו ת"ת ואיכא ישראל סבא דהיינו ת"ת בסוד הדעת ומפני שנאחז שם בסוד עתיק יומין קרינן לי' ישראל סבא (אמנם לא) [בכ"י אמנם אברהם לא] אשתכח דאתקריא הכי אמנם צריך שנאמר דודאי הכוונה על החסד העולה אל החכמה ונאחזת שם ולכך אתקריאת סבא מן הטעם שפי' ולהכי דייק כהנא רבא דאי חסד סתם כהנא סתם איהו אבל כהנא רבא היינו בחכמה ובבחי' זו החסד ראש לכל האצילות כי אין לאצילות מבוא אל החכמה אלא ע"י החסד מפני שהיא ימנית וע"י קו הדין וקו הרחמים נכנסין לקו החסד אשר שם ונודע שהמלכות נק' כו"ס מצד הבינ' דהכי סליק כו"ס כחושבן הכס"א וסליק בשם אלהי"ם ונקראת הברכה מצד החכמה ולפיכך בגין דאיהו ראש כדפי' שע"י נכנסו הספי' לחכמ' כי כוס דברכה דהיינו מלכות מן הבחי' הנזכרת, יהי' נכון בראש ההרים כי ההרים הם ז' ספי' דאינון שבע טורין רברבין כדפי' בתיקונים והנה להיות החסד נאחז בחכמ' הוא קדמא' לשאר ההרים כי בבחי' האבות מהבינ' מוצא שלשתם יחד בסוד קול השומר דהיינו קול ת"ת כלול אשא מיא ורוחא שהם שלשה אבות אמנם בבחינת החכמ' החסד יונק ממנה ראשונה דהיינו אל נהירו דחכמתא ואגבה שאר הספירות א"כ אברהם סבא קדמאה לשאר ההרים ומפני שהכרח הדבר הוא ממלת כוס דברכה ואין הכרח בפ' אלא הר בית ה' ואפשר היותו המלכות בבחי' אחרת ולזה אמר כוס דברכ' אצטריך למיהוי וכו' כלומר שאר בחי' המלכות אפשר להיות תיקונם ע"י איזו משאר הספי' אמנם כוס של ברכ' אצטריך למיהוי מתקנא בימינא וכיון שכן כיון שאמר הכתוב נכון יהי' הר בית ה' בראש הרים דהיינו ימינא ודאי דבית ה' על המלכות בבחי' כוס של ברכה קאמר:

אצטריך למיהוי זקיף וכו'. תימא דהא זרת ג' טפחים אינון ובגמרא דילן קאמר ומגביהו מן הקרקע טפח. והכי מייתי לה הרשב"י ברעיא מהימנא ובכמה דוכתי ואפשר לומר שהכוס עצמו טפח והשלחן עביו (טפח) [בכ"י טפח ובין כוס לשלחן טפח] נמצא הכל ג' טפחים דהיינו זרת. בינה ובין בתולות הענין כי הגבעות הם בתולות והם נקבות להרים כי הרים הם ז' ספי' עליונות וגבעות נקבות להרים והם מרכבות שתחת המלכות והם ז' היכלות ובהיות המלכות מסתלקת עד החסד נמצאת היא נשא מגבעות גבורה ת"ת נצח הוד יסוד שהם ה' ספי' שהם ה' אצבעות כנודע ולמטה הם בתולות אחריה רעותיה שהם השלחן הערוך בפני כל בריה שמשם לחם המלך הכל אוכלין והכוס בעצמו הוא טפח שהוא מלכות טפח ודאי:

והשתא דקאמר קרא נשא מגבעות ודאי דאיהו כוס של ברכה דלא שייך הכי אלא בכוס של ברכה. ולהכי קאמר לי' שפיר קאמר וכו' מרישיה ועד סיפיה כל המדריגות טהורות וטמאות דהיינו עץ הדעת טוב דא מטטרו"ן ורע דא סמא"ל וכבר הארכתי בזה בההוא עובדא דסבא. הר בית ה'. היא החלק המסתלק שאין בו אחיזה לח צונים כלל דהיינו נקודה אמצעית המסתלקת מן ההיכלות:

מההיא דירית בהר האלהים ברית דא תימא א"כ לא הי' לו ללכת אלא לקבורתו של משה ודוחק לומר דהכי קאמר וילך בכח האכילה ההיא עד קבורתו של משה שהוא ירש הברית בהר האלהים לכך נרא' לומר שממש להר סיני הלך והטעם כי משה כבר לא היה הברית שלו שכבר נתן אותו לפנחס ופנחס אבד אותו אמר אם אלך למשה אינו בידו כדי שיחזור ויתננו לי האיך אעשה אלך אל מקום שהוא הרויחו שם דהיינו בהר האלהים וקיימא לן בפ' פנחס שכל מקום שהצדיק מחדש שם תור' מציאותו מזדמן שם. ומה גם כשהצדיקים יושבים באותו מקום ממש ומחדשים שם תורתו שהוא אמר באותו מקום שקדושת המקום מתחדשת ותורתו מתחדשת והצדיק שפתותיו שושנים אפי' בקבר ומציאת דיוקן שלו בא שם ומתחדש ע"י אותו התור' ומציאות קדושתה המתצמצמת ומתחדשת שם א"כ מה עשה פנחס הלך לסיני הר האלהים מקום שהרויח משה ברית זה בנתינת התור' ושם נתעסק בענין הברית ההוא ונתחדש הברית ונתנוצץ שם דיוקן נשמתו של משה ונמצא הברית ומשרע"ה ופנחס יחד כדי שיחזור ויקחהו שם ועכ"ז לא הועיל לו וא"ת והאיך הרויח שם משרע"ה הברית י"ל במה שפירשו בזוהר בפסוק כי כבד פה וכבד לשון אנכי דהיינו הברית שהוא הפה שהיתה בגלות והקב"ה השיבו מי שם פה לאדם. וכשעמד על הר סיני (נתרפה) [נ' שצ"ל נתרפא] משרע"ה ודבר והיינו שיצאה השכינה מגלות והרויח משרע"ה הפה ועם היות שהברית הוא היסוד ופה היא המלכות לא פליגי כי בברית שני בחי' מילה ופריעה כדפי' המפורשים וכן האמה יסוד ויו"ד עטרה בראש הצדיק ודאי כנודע וכן פי' התיקונים:

לית אנת יכיל. כדפי' לעיל לינוקא בשעה שנימולין שנתחדש שם הברית וע"י היותו עומד שם מתנוצץ בו ומאיר בו אותה הספירה והסוד ינוקים דישראל נצח והוד ובניהם מתעלים ליסוד.

איהו דאגזים ואיהי דאחידת וכו' דבר זה קשה מאוד להולמו שהרי הנהגת המדות הפך זה הת"ת הנקרא אב לנשמותי' היא רחמים והמלכות (הנק' לנו) [בכ"י הנק' אם לנו] היא מדת הדין עם היות שהוא רפה. א"כ איך אפשר לומר שהוא מגזים (ברצוניה) [בכ"י ברצועה] והוא אחידת וכו'. האמנם הנראה בזה הוא כי ענין זה אינו בהיות העולם מתנהג בדין כי אז היא דין והוא (רחמים) [בכ"י פעמים] מסתלק כדי שיהיה הדין נפעל בחזקה כמו שהיה בדור (המדבר) [בכ"י המבול] כדפי' בזוהר בפ' נח בפסוק ה' למבול ישב ופעמים משותף עמה היינו בסדום כדפי' שם בפ' וה' המטיר בפ' וירא האמנם עתה היא בהיות הגזמה לבר וז"ש ותרוייהו בעיטא חדא והענין כי הדין הוא מתעורר בגבורה מצד הבינה ובהיות הדין מתעורר ע"י הפגם כוונת הת"ת והמלכות בתיקונו וכיצד בהיות הת"ת מתעורר בשמאל דהיינו שהוא מחבק הנקבה כדין צפונית מערבית מקדמת המלכות ואוחזת בימין דהיינו מערבית דרומית והדין מתבטל ע"י רחמי החסד שמימיה מכבים אש הגבורה וענין זה עושה המלכות מאליה כשאין הפגם בה אלא בספירות העליונות והיא מתוקנת היא עולה ותובעת שפע לכל העולם ואי אפשר לדחותה שהרי היא אינה נפגמת וע"י מביאה שפע ואור לכל הספירות ואותו הפגם שומרת אותו והיא מייסרת אח"כ בניה מעט מעט עד שמטהרת אותם מכל וכל כענין ויסרתיך למשפט ונקה וגו':

דלא ליהך באורח מישור. המלכות ומפני כי להיות האהבה בין עוסק התורה דהיינו אלו מטהרים מצד הימין ואלו מטמאין מצד השמאל דהיינו את והב בסופה אהבה בסופה דהיינו סוד האהבה המתעוררת מן השמאל ומן הימין כדפי' בזוהר. והוא סוד ויאהב יצחק את רבקה אשתו וכן אהבת עולם רחמתיך על כן משכתיך חסד הנה בהיות האהבה בסוף כל המדרגות שהיא המלכות לחבקה למעלה כיצד שהם חפצים (בהכרעה) [בכ"י בהכרעה דהיינו קו האמצעי אז היא אזלא באורח מישור דהיינו סוד קו האמצעי אמנם כאשר אין אהבה בסופה ואין חפץ בהם בהכרעה] ח"ו איהי לא אזלא באורח מישור ואינה עולה בקו האמצעי ושמא תאמר א"כ תעלה בא הצדדים. לז"א ועוד דעבדו בה פגימו דהיא נפגמת ע"י ואינה מיוחדת ע"י למעלה והיינו מחלוקת שאינה לשם שמים שהוא מחלוקת קרח ועדתו שלא רצו בהכרעה ושלום. אמנם מחלוקת הלל ושמאי היה לשם שמים דהיינו אש ומים אברהם ויצחק והם חפצים בהכרעה דהיינו יעקב מטה כלפי חסד הלכה כב"ה ואיהו ברוחא דיוקנא דאדם כלומר בהיות בדקות קרוב אל הקדושה קודם התלבשו:

לבושא קדמאה. מפני שיש לו כמה לבושים אחרים אמנם זה שהוא דמות בהמה טהורה יורד מצורת אדם זו הראשון ואחריו כמה לבושים טמאים נחשים ושאר מזיקים. קדמאה לניזקין מאינון ד' כתין ארבע אבות נזיקין הן השור והבור והמבעה וכו' והראשון שור והם ד' אבות ד' קליפות קשות כדפי' בתיקונים וז"ש ואינון ד' לנזקא עלמא ולא שיהיו ד' והשור א' בפני עצמו והשאר בפני עצמן שאינו כן אלא וכלהו תלתא אבות דניזקין בר שור דהיינו הבור המבעה ההבער אינם חוץ משור (אלא שהם) [בכ"י אלא כולהו דיליה אלא שהם] לבושים אחרים שהוא (יחד) [בכ"י יורד] ומתלבש והראשון שור.

וקבל לון משה. שמל אותם וזה טעם כי שחת עמך ומפני שהיו נימולים פגמו למעלה כדפי' בתיקונים.

ערב רברבא שולטת הגבורה בדיניה ושאר הכחות היונקים ממנה ערב זוטא נראה ההוד והיא משתתפת (שם) [בכ"י עם] חצי המלכות דהיינו פלג לילה ואי אפשר לפרש ערב זוטא המלכות כולו שאינו כך שאין תחלת המלכות אלא מדת לילה דוקא:

בכל סטרין בשש משה. כלומר בכל בחינותיו בין בחי' נפש עשיה בין בחינת רוח יצירה ונשמה בריאה ונשמה אצילות בכל צדדיו הוא מרכבה לשש קצוות המיוחדים בימין. או ירצה כי בבחינת נבואתו שהוא אספקלריא המאירה ומרכבתו בסוד הדעת ובחי' ז' ספירות ז' צדיקים אברהם יצחק יעקב משה וכו' הוא בסוד הנצח בין בבחי' היותו (לא) [בכ"י לוי] שהוא בהוד בכל סטרין בשש דהיינו היותו כולל שש קצוות בהיותם בימין נוטים לצד החסד שהם ו' שעות ראשונות מהיום שאין בהם אחיזה לקליפות. כללא דכל ישראל. כבר הארכתי בזה בכמה דוכתי. והיינו שהוא בסוד נשמתו כלל ס' רבוא וממנו מאירים כולם והיינו סוד משה שת הבל שהוא קן נשמות קדושות הבל ומשת הושתת העולם:

שמאלא בעו מיניה. עשה לנו אלהים שית דרגא אינון וכו' הענין כי הספירות כולם בהיות מתלבשות בדין נקראות כלם אלהים וכדפי' בתיקונים. אתכללין כולהו במלכות. ונקראות גבירות וגבורות היינו אלהים א"כ במלכות ו' קצוות בהיותם מתלבשים בסוד הדין נק' אלהים. אמנם יש אלהים בבינה כגון ל"ב אלהים דעובדא דבראשית ואינו בסוד הדין אלא דרך אחרת לו ולזה הקשה כי הגם בבינה שבע אינון. ותירץ דההוא עילאה לא עאל בכללא מפני שאינו נק' כן בסוד הדין וא"ת שבע הם עם המלכות. י"ל שבמלכות נק' אלהים הששה כדפרי'.

לתקפא סטרא דילן ע"י יניקתה מן הדין ששם תוקף ואומץ הקליפות אי נזמין ליה כלומר אם נעשה לקליפות דבר מעשה גשמי שיתאחזו בו כגון העגל ששרה עליו כח הטומאה א"ר אלעזר אבא אי הכי ערב רב וכו' לא הוו אכלי וקשה תרתי הא' שלא היו יודעים מהותו וענינו ולא ידעו בו שבחן של ישראל הב' ממה היו ניזונים ותירץ לב' הא' שידעו שבחו ממה דיהבו לון ישראל הב' שהיו ניזונים מהתמצית אוזן שמעה וכו' לראיה ששבירת האוזן ונקיבתה מורה פריקת עול מלכות שמים א"כ כאן שאמר ויתפרקו נזמי הזהב פריקה לשון שבירה וענין האוזן היינו פריקת עול מלכות שמים:

ומנלן דתרוייהו הוו ולא יתיר וכו'. תרתי בעי חד שהיו שנים ועוד שלא היו יותר ומדקאמר קרא מידם ולא מיד העם או ויקח סתם מורה שלא היו כולם. וממה שאמר מידם מורה לשון רבים מיעוט רבים שנים. אי יהא כסטר וכו' כי יניקת החיצונים מהשמאל מהגבורה ואם יסכים בזה החסד הרי חוזק גדול.

דאלו נטיל מארעא וכו' כי בהיות דבר כישוף ביד המכשף הוא פועל פעולתו וכשופו ובהניח הדבר ההוא בקרקע באמצע הפעולה דהיינו בין ההשבעה (וההיפוך) [בכ"י וההיתוך] מתבטל כל מה שעשה וצריך להשביע כמתחלה:

ברא יחידא. אהרן. רישא חוורא. חסד

מבשרא דחמרא. יונוס ויומברוס אשר בשר חמורים בשרם וטעין ליה כדמפרש ואזיל.

וההוא דנטל מרגלאן. אהרן נושא אבני החושן (וזווגין) [וזוגין] דדהבא במעיל פעמון זהב ורמון וכו' קולמסא דאנוש וכו' היינו הכישוף שלא מדעתו. בריאה יצירה עשיה פרשתי עניינם במקום אחר ועם היות שאין לקליפה אחיזה באצילות כלל ולא בבריאה וביצירה אחיזתם בזרות ועיקרם עשיה כבר פירשתי שעניינם היות הדברים דקות ואח"כ גילוי יותר וכן יורדים ממדרגה למדרגה והוא ענין זה מרכבה לכל דבר דק ולזה עשו אלו ג"כ מרכבה לקליפה בי"ע להמשיכ' למט' בצירת העגל.

דכר ונוקבא. סמא"ל ולילית. שור וחמור וכו' נמצאו לפי זה ראשונ' הוא אדם והוא סוד דבקותה למעל' ואז נק' אדם בליעל איש און וברדתה למטה נקראו עשר כחות שהם נגדיות לעשר ספי' שור וז' היכלות שהם נקב' לעשר ספי' שור וז' היכלות שהם נקב' לעשר כחות הנז' נקראי' חמורי' והיינו עשרה חמורים ועשר אתונות דיוסף שלמד במצרים והאריכו בהם בזוהר פ' פקודי אליך ישראל כנגד אותם שנדבקו עמהם בהרהור הלב. מלי ידייהו שליש הראשון וב' שלישים הב' שכן הי' צורך המעשה כדפי' לעיל.

דיוקנא דשור בתרין משיכין הזהב הגשמי הי' דיוקכא דשור אמנם הרוח הפנימי היו תרין משיכין שור וחמור כדפי'. אחיד בסטר דקדוש'. שכן דרך הקליפ' להתמעט לפני הקדוש' ולהתבטל מלפניה והיינו עת אשר שלט האדם בליעל איש און באדם הקדוש לרע לו דאדם בליעל שזה סיבת איבודו וביטולו ולכך הקדמת התרופה לגלות הקדוש' לפני הקליפ' ובזה לא נתחזק ונתבטל. וכן היה בימי נבוכדנאצר בענין הצלם שהי' מתחזק בבקעת דורא אם לא שהקדימה הקדוש' ע"י חנניה מישאל ועזריה וקידוש השם שעשו גרם ביטול הצלם וגילוי הקדוש'. עבד וקרא. כי ענין הקדוש' צריך במעשה הזמנה בפה כענין כסא אליהו כדפירשו בזוהר ולהכי עבד ויבן מזבח וקרא ויקרא אהרן ועל חובא דא וכו' וא"ת והרי גדולים היו ובחטאם מתו כדכתיב בההוא קרא וכדפי' רז"ל וי"ל שאם לא הי' מעשה העגל ראוי הי' אהרן (שינצלו בזכותו) [בכ"י שינצלו בניו בזכותו]. עוד י"ל שנעש' העגל גרם שמעש' בא לידם וחטאו. ועוד אפשר שלזה כוון באמרו ת"ח אהרן וכו' כי אהרן תיקון ענין העגל ומה שנתפשט הקליפ' ע"י שבנה המזבח וחזור לאחור הקליפ' ובאו בניו והסירו הגדר מלפניו דהיינו שהקריבו אש זרה לפני השכינ' והשכינ' נסתלק' והעגל דהיינו הקליפ' נתפשט' וחזר הדבר אל כמו שהי' קודם תיקון אהרן ואם לא הי' חטא אהרן לא הי' מספיק ענין זה להגביר הקליפ' אם לא שנתפשט' במעשה העגל והי' הגדר לפניו דהיינו המזבח והם הסירו הגדר הזה נמצא שמתו בחטא אביהם באותה הקליפ' שיצא' במעשה ההוא ונתפשט' וקודם לא הית' שם מציאותה והיינו כענין אומרו אוחזים מעשה אבותיהם וכו' וז"ש אתפסו בחובא דא:

א"ל ר' אלעזר אבא ודאי הכי הוא וישראל לא וכו'. ועגל עבדו ולפי דבריך לא שייך עגל אלא בחיצונים ולא ישראל קדושים לא שריא אלא כלבא וכו' ולפי' עם היות שישראל אחוזים בקדוש' לא יכול להמשיך כח הקדוש' שאי אפשר אלא בירושלם. וכיון שכך נדבק בחוץ בקליפ' והמשיך הקליפ' כדמפרש ואזיל.

דאתמשכא מיד לכל אתר. מפני שהיא חושקת לעשות לה משכן בבני אדם ומה גם להחטיאם ובלי הכנות מרובות היא נמצאת כ"ש ע"י הכנה והאריכו בזה בפ' פקודי. תרין אמאי דלא שייך בישראל טעמא דאמרן לעיל אשר בשר וכו':

נופת תטופנה וכו' שמצליח האדם כדי להמשיכו והיינו נופת בעוה"ז ואחריתה מרה בעוה"ב וגם בזה לסוף. אמאי לאו שור דאיהו עגל. כלומר למה הוא עגל ואינו שור. שירותא דלבושא זוטא איהו. כלומר תחלת היותו מתלבש אינו אלא כמו תחלת הולד שור דהיינו עגל ואחר שנתלבש זמן הרבה נעשה שור ולהתחלת ההמשכה עשה להורות שבכל פעם מתלבש מחדש ומושך המשכה:

לא הות תמן מפני שהפגם הי' בה והיא עצמה התובעת הדין וכבר הארכתי לעיל. ועתה הניחה לי מצד הגדולה שכבר הדין בה ויחר אפי בהם מצד הגבורה שכאשר הת"ת יונק הדין אז האף שהוא החוטם יחר ודאי וידלק באש והיינו ויחר אפי ע"י דין הגבורה ואעשה אותך מצד הת"ת לחזור ולבנות העולם ע"י חסד שבו אמרתי עולם יבנה וכשתקן תקן כאומרו זכור לאברהם ליצחק וליעקב שאחז בג' אבות וראשונה אחז לתקן המדות אלו באלו ולמזוג אותם ואמר למה ה' יחרה וגו' בכח גדול מצד החסד וביד חזקה מצד הגבורה למה יאמרו וכו' מצד הת"ת ואח"כ שלשתם יחד זכור לאברהם וגו' מלת דא (בתשובה) [בכ"י בחשוכא] כלו' סוד נעלם למעלה למעלה ישת חושך סתרו וגו':

תם ונשלם