אור החמה על ספר הזהר ג:קמח

אזיל באורח מישר והוא חכימא יר' שלא יפרש חכם בתורה לבד בלא מעשה וזה אינו אלא חכם ר"ל שהוא יודע כל המצטרך שאינו מתפתה מיצרו וכענין המעש' אזיל באורח מישר. והוא חכימא בתורה והכל נכלל במלת חכם: ישמח אב כלל וגומר פי' מלת אב יורה על כל מקום שיכונה שם אב ואפי' בחכמה וז"ש כלל כולל במלה זו כל אב שיהיה עליון חכמה תחתון ת"ת והכרח זה שלא אמר כמו שאמר אמו ולא אביו עם היותו שלענין סילוק הברכה גם מהת"ת מסתלק אבל עכ"ז לענין התוגה דהיינו הגלות אינו אלא במ' לבד אמו ולא אביו. כי שולחה דהיינו הגלות אמכם לבד דהיינו מ' ולא אם סתם וז"ש דא כ"י.

ת"ח לא אשתכח וגומר דסליק שלמה וגומר ואמר שיר השירים לעורר הייחוד העליון ונתעלה שם בסוד אליך ה' אקרא נפשי אשא:

כדין נהירו וגומר בסוד מיין נוקבין.

ואתא מלכא וגומר וזה יורה יופי השכינ' ותיקוניה שירד הוא אליה. מאי ותרב דהיל"ל ותגדל ואומרו ותרב יר' להורות על הגידול בעצמו ועל הריבוי לשון הרבה וז"ש דסלקא שפירו היינו לשון גידול. ואתרביאת בדרגאה היינו גידולה בריבוי המדריגות עשר למאה עד אין בה תכלית מה שלא נמצא כרבויה בכל המדות וז"ש על כל שאר דרגין והכרח לזה או' מחכמת כל בני קדם דהיינו על שאר דרגין כמשמעו על חכמת שאר בני אדם. בגין דמלכא וגומר שאם היתה היא עולה אליו היתה היא מתבטלת ונחשבת כא' מבחי' הת"ת אמנם היות הת"ת בא אליה היא חשובה יותר מעלייתה לשם: וכד אפיקת לשלמה וגומר יר' שעם היות שלמה עיקר ישראל ג"כ היו שלמים וז"ש לכל ישראל אפיקת שהיו בני דורו ראויים למנהיג ולפרנס כמוהו שאל"כ מה שתקן שלמה יקלקלו הם אם אינם ראויים. ערייתא דכולא מת"ת וממ'. וערייתא דכל סטריך בין מצד הת"ת לעצמו בין מצד המ' לעצמה כדמסיק שהפריד מאל מלכא ת"ת פריש ממטרוניתא הרי ערוה א' שהוא צד פירוד א'. ומטרוניתא אתרחקת מהיכליה הרי צד ב' אל הפירוד והם ב' עריות וז"ש וכדין ערייתא הוא בכלל כל שאר הספי' ופי' ואמר וכי לא ערייתא הוא מלכא ת"ת בלא מטרוני' הרי שם מתעורר הדין והערוה להשפיע לטמאים מצדו וכן מטרוניתא בלא מלכא אלא היא משפעת לחצונים וצריך שתינק מהצינור הפגום.

וע"ד כתיב ערות אביך וערות אמך שתי עריות וחזר ואמר אמך היא שגורם לה דשריא עמך וממך נמשך לכך הזהר שלא תגלה. והיינו נמי טעמא דערות אביך דהא בהא תליא:

ר"ש אקיש ידוי ובכה בזמנא דה' תתאה דהיינו מ' היא מתגרשת ונפרדת מהת"ת. ה"א אחרא בינה עילאה ה' ראשונה של שם ג"כ מונעת הברכות מהת"ת ומהמ' כל העולם סלה אבד: אי ה' אתמנע וגומר והטעם כדמסיק דברכרן לא שריין אלא באתר דדנר ונוקבא ונמצאו הברכות מסתלקות מת"ת וממ' והיינו דכתיב הכלה אתה עושה שבהסתלק הברכות מת"ת וממ' כל העולם כלה אבד. אי ה' אתמנע וגומר פי' מן הראוי היה שיאמר א"ה לבד להורות שנסתלק השפע מת"ת אל הבינה כי א' כתר עליון ובה נכללה החכמה וה' בינה ושם נתעכב השפע. אלא דטעמא קאמר למה נסתלק השפע אל סוד דהיינו כח"ב שהוא א"ה. מפני ה' תתא' וזה שאמר מנעת לון מכולא פי' מכל הבנין אל ג' ראשונות: מ"ט בגין דברכאן לא משתכחין וגו' שאין משפיעין למי שאינו משפיע ולכך אין הברכות מצויות אלא במקום זכר ונקבה משפיע ומושפע. ה' ממרום ישאג ת"ת מורה שהברכות מסתלקות ממנו ופי' התו' ה' ממרום דהיינו המקום שנתרומם ונסתלק דהיינו הבינה שהוא מסתלק בה וממעון קדשו חכמה ששם ג"כ מסתלק בסוד למה ה' תעמוד ברחוק תעלים וגומר. והשתא נוהו ממש שכינה נוה אל הת"ת.

ביתי זווגא כי בית היינו ב' מ' י' יסוד ת' ת"ת ותדע שכמו שהברכות אינם מצויות לו דכתיב אלביש וגו' שיש בו ערוה והיינו קדרו"ת.

אתר אחסנת שאין הכוונה על השמים התחתונים אלא למעלה. אלביש שמים קדרות לא שהיו הם מאירים פנימה בברכות ומצד התחתונים אלביש שמים דהיינו לבוש חצון אלא אתר אחסנת וגומר במקום ברכות ואור יהיה השק דהיינו הברכות הנשפעות מחכמה ובינה דהיינו דמבועין מחכמה ובינה ונחלין דהוו נגידין מהחכמה ומהבינה אל הת"ת ושקיין למטה אל המ' והיינו כפל הפסוק אלביש שמים קדרות כנגד המשכת המקורות ושק אשים כסותם נגד השקאתם למטה בהיכל וכיסוי הת"ת דהיינו מ' והענין שכל השפע יתעכב בבינה מפני סילוקם ממ' והיינו אה"ה כדפי':

תנינן כד וגומר כדי לפרש ו"י הו"י או"י שכולם קינה ונהי כענין אה"ה שפי' מלכא מן מטרוניתא היינו סילוק הת"ת ממנה מצד המעשה התחתונים ומפני סילוקו ברכאן לא משתכחי אפילו אל הת"ת כדין אקרי ו"י דהיינו ת"ת עוזב מצד מעלה ולז' ו' אין לה ייחוד מלמעלה והוא ג"כ מסתלק מהמ' והיינו ו"י מלה זעירא ו' י' נעזב מלמעלה ומלמטה.

דתניא רישא דיסוד יו"ד דהא יסוד וא"ו זעירא וגומר ולכן וא"ו שבת"ת אין אתה יכול להורידה אלא אם תזכור עמה וא"ו אחרת לרמוז אל ייחוד ו' ומשך ו' שהוא היסוד ולכך וא"ו שביסוד יש לה ראש כי כן דרך הכתוב' ראש הוא"ו הוא יו"ד ואותה היו"ד הוא המציאות המתמצא מהיסוד והת"ת והטעם שהיסוד אינו בעצם וא"ו שלימה אלא משך וא"ו פי' עוקץ משוך בלא ראש הוא"ו וביחוד הת"ת תעשה לה ראש וזה הראש הוא מקום קבלת הברכות כדכתיב וברכות לראש צדיק. ובהתרחק המ' מהת"ת. וברכאן אתמנעו מכולא דהיינו שנסתלקו הברכות אלא אימא עילאה והת"ת שרוי בלא ברכה כיון ששרוי בלא מ' וכיון שראש היסוד הוא תכלית אל הזווג אחר שאין ייחוד ת"ת מעלה אליו ראש היו"ד כנזכר ונעשה ו"י ואז ו"י דכולא דעילאין כי הת"ת והבנין אין להם ברכות. ו"י לתתאין דמטרוניתא אתתרכת. ועל דא תנינן מבואר שהכל תלוי בירושלם והשכינה. דהא ברכאן אתמנעו מכל יום דהיינו הימים העליונים מהחסד ולמטה אין יום שימצא בו ברכה ולא עוד אין יום שאין קללתו מרובה וגומר ר"ל שהקליפות דבקות בו ויונקות מצד גרעון השפע והמשכת הדין והיינו מיום שחרב בית המקדש דהיינו מלכות כנודע: אי הכי אוי הוי מהו אי אמרת בשלמא כדס"ד מעיקרא שאע"פ שיסתלקו הברכות מהמ' ותהיה מגורשת ממקומה עכ"ז אפשר שהת"ת יהיה מיוחד עם העליונים היינו דניחא ענין אוי דהיינו שנסתלק הת"ת ונתייחד למעל' בכתר ונסע הוא למנוחות ועזב אותנו לאנחות וכן הוי פי' שנסתלק אל הבינה אלא השתא דאמרת דאי אפשר אלא שבהתגרש המ' מיד ברכות הם מסתלקות ממנו ונשאר לבדו ו"י א"כ או"י והו"י מהו:

א"ל כד מלה וגו' כלל דבריו היא שלעולם בהתגרש המ' הברכות מסתלקות אל הבינ' וענין או"י הו"י הכוונ' שמסתלק הת"ת למעל' בלי קבלת הברכות כלל ויהיה זה כדי להראות בני אדם כי ענין ו"י יתוקן אם יעשו תשובה שו"י נתעלה בה' דהיינו תשובה ואם ישוב יתקנו הכל לכך שובו מדרכיכם הרעים כי עון מניעת התשוב' גורם להם שלא יתוקן ו"י: אבל או"י הוא כד אסתלק מלכא עילאה פי' כאשר הת"ת יסתלק אל הכתר שהוא סוד אלף והיינו שנסתם לפניהם שערי התשובה שאין קבלת התפלה כאו' גם כי אזעק ואשוע וגו'. מהרמ"ק זלה"ה: