אור החמה על ספר הזהר ב:ח

תוספתא פתר תנינות ההוא סבא פטרונא וגומר נ"ל דמיירי על מטטרון דה"ק ההוא סבא פטרונא דכלא כי הוא ראש כל המלאכים זקן ביתו:

הרח"ו ז"ל זוהר וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה וגו' להבין איך נרמזו בפסוק זה דנחתו מ"ב שמשין קדישין עמיה וכולהו את משמא קדישא וגו' הוא כי תיבת ואלה עולה מ"ב בגי' ופי' כי מ"ב שמהן ואתוות * ואתוון: קדישין וזהו ואלה שמות שהיו חקוקים בבני יש' הם השמשים קדישין ונחתין עם ישראל הוא השכינה וכולם נחתו עם יעקב וכל א' מהם נטיל חד את קדישא משם מ"ב והם הנקראים אורפניא"ל בוא"ל גבריא"ל יופיא"ל תומא"ל צדקיא"ל קבציא"ל רבחיא"ל עוזזיא"ל שמשיא"ל טוביא"ל נגדיא"ל נחליא"ל גביריא"ל דניא"ל יהוריא"ל כבשיא"ל שפריא"ל ברכיא"ל טבטביא"ל רחמיא"ל צפוניא"ל תרימיא"ל גחריא"ל חזוא"ל קמוא"ל ברקיא"ל טהריא"ל נוריא"ל עמיא"ל ישרא"ל * יעוין שמות אלו בס' לקוטי רב האי גאון ובפרדס שער השמות וכאן חסר שם גדיא"ל: להביא"ל פניא"ל זכריא"ל קדוש יא"ל ישלגיא"ל * צ"ל שלגיא"ל: קרביא"ל וויא"ל ציריא"ל ילפיא"ל תכריא"ל. הרח"ו זלה"ה: ומהרמ"ק זלה"ה פי' כי את חד משמא קדישא ביאר כי הוא שם מ"ב העליון שהוא בבינה והוא שם ההויות והוא יו"ד וי"ו ה"י ה"י * יעוין בקה"י ערך מ"ב וכאן צריך תיקון: . אל"ף ה"א יו"ד ה"א. יו"ד ה"א וא"ו ה"א. אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. והענין כי הרוחני העליון יתלבש בתחתון כדי שירד בגלות כל א' וא' כפי שיעורו ולזה אור המלכית יתלבש באופן ולא יאיר לעולם ולא יקבל אור עליון אלא כפי שיעור אופן וכן אור הת"ת יתלבש במטטרו"ן ולא יאיר ולא יגיה אורו אל התחתונים אלא כפי שיעור מטטרון וכמוהו יהיה קבלתו וכן אימא עילאה מקננא בכורסייא ולא תאיר למטה ולא תקבל מחכמ' אלא כפי שיעור הזה ולזה אמר כי מהשם העליון הרמוז בבינה דהיינו מ"ב אותיות מהשם הנעלם שהיא מ"ב פרקים הנז' כל אות ואות מאותיות האצילות היה מתלבש בסוד מ"ב שמשין היינו סוד אימא עילאה בכורסייא כגון זה י' א' אדירירא"ן * יעוין בפרדס הנ"ל וצ"ל אדירירון: . ו' ב' ביהרירו"ן. ד' ג' גיהריררן ה' י' יגביה. י' ת' תלמיה. ו' צ' צתני"ה וכן כל השמות ואלו הם ע"ב שמות * צ"ל מ"ב: ורשב"י פי' בתיקונין תיקון ע' כאשר נתבאר במקומו ואלו הם סוד עתיק יומין שפי' ל"א צר ודאי ומכח השם הזה שהיה חקוק במט' נעשו נסים לישראל ונגאלו. והיינו כל חד וחד ממ"ב שמשין הנז' את קדישא משמא קדישא לא משם מ"ב סתם.

וכולהו נחתו עם יעקב וגו' הענין כי הסוד הזה הוא כי בזכות נפש תגלה המ' כי מאופן נפשין ומטטרון רוחין ובזכות רוחין יגלה הת"ת ומכסא נשמתין ובזכuת נשמתין תגלה הכסא והיינו בסוד בי"ע ומצד היות להם אצילות נפש רוח ונשמה יגלו מלכות ות"ת ובינה דאצילות ומטעם היות יעקב נאחז במקום גבוה עד עלותו בסוד המחשבה כאומרם ישראל עלה במחשבה ובכח זכות זה גלה שם מ"ב הנעל' הנז' עד הכתר ולכך כולהו נחתו עם יעקב למצרים ע"י לבושים אלו הנז'.

הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו' הענין כי ואלה עול' מ"ב לומר לך ואלה שמות מ"ב שמות בני ישראל ענפי הת"ת ולא שהם ענפי הת"ת שהרי הם ענפי הכתר כדפי' אלא מצד שהת"ת ירד למטה בדיוקנא דההוא סבא דהיינו יעקב יקרא ישראל ע"י שהוא יעלה במחשבה ונעשו בניו הבאים מצרימה לרדת למצרים בזכות מה בזכות יעקב וז"ש את יעקב ולא את בניו מהרמ"ק זלה"ה:

א"ר יצחק משמע וגו' הנה אם יאמר את ישראל היה בו ראיה כ"ש דקאמר את יעקב ולא קאמר אתו הרי היא ראיה פעמים הא' אומרו את יעקב הב' שלא אמר את ישראל. ויש לפרש שאם אמר את ישראל הי' ראיה שהוא ישראל ראשון ישראל סבא וישראל שני ישראל ממש אמנם עתה שאמר את יעקב וקודם את ישראל אינה ראיה גמורה דאפשר שהשבטים יחוסם ושמם בני ישראל ולפעמים קורא לישראל יעקב והיינו את יעקב לזה אמר ולא נאמר אתו עיקר ראיה הוא ממה שהי' אפשר לקצר ולומר אתו והאריך את יעקב משמע דישראל דלעיל לאו היינו יעקב הגשמי:

מאי קאמר איש וביתו י"ל דמבעיא ליה דהיאך שייך איש וביתו אם לפשט וכי ביתו הוא שבקי ולדרך נסתר לדברי ר"ש וכי ביתו שייך.

אינון הוו מלאכין וגו' כלומר הוא פי' שבני ישראל הנאמר כאן אינם בני יש' הגשמי אלא הם מלאכים נסתרים כדפי' לעיל ויש אחרים תחתונים מהם וגם הם ירדו ועליהם אמר וביתו דהכי אמר אבא כל אינון מלאכי דהיינו מלאכי שלום שהם מהת"ת כדפי' לעיל או שהם השרפים ג"כ אתקרון גוברין תתאין מפני שהם זכרי' משפיעים באותם תחתונים שהם מלאכי המלכות הנקראים הן אראלם צעקו חוצה וגו': בן ערך צ"ל בן שמעון כי ר' יצחק היה בזמן ר' שמעון ונפטר ביום שנפטר ר"ש ולא ראה ר' אלעזר בן ערך אם לא שנאמר שר' יצחק אחר היה וזה דוחק ועם היות שאו' קאים קמיה אין זה דוחק שר' אלעזר חשוב החברים היה ולעולם נמנה אחר אביו ועם היות שר' יצחק נפטר ביום שנפטר ר"ש דבריו אלה היו בחיי ר"ש:

א"ל שכינתא וגו' לא נסתפק לר' יצחק אי נחתת אי לא דהא קרא איהו אלא קשי' ליה קרא דכתיב ואלה שמות בני ישראל דהיינו בעולם המלאכים איש וביתו כדפי' ר' שמעון דכורין ונוקבין בעולם המלאכים ואי שכינתא נחתת מאי קמ"ל שכינתא נחתת מלאכין צריכא למימר ולהכי קא מתמה שכינתא נחתת וגו' ור' אלעזר השיבו ולא והא כתיב וגו' כלו' ירידת שכינה אין לפקפק בה אם יש לדון הוא בפסוק ואלה שמות לבארו וז"ש ת"ח שכינתא נחתת למצרים את יעקב וכל מרכבותיה עמה והם המחוייבים לרדת כל זמן ששכינה יורדת אמנם יש מרכבות אחרות שאינם מרכבות שכינה וז"ש ושית מאה אלפין אחרנין וקראן רתיכין קדישין אחרנין הענין כי במספרם הורה שהם לת"ת בעל ו' קצוות ואומרו רתיכין הורה שאינם מלאכים אלא מרכבות ממש שכל א' וא' חשובה ככל מרכבות שכינה מפני שהם מרכבות מהזכר העליון שהם בתוספת קדוש ובאומרו קדישין הורה על רוממותם מלמעלה מקום הקדושה העליונה שאלו הם ממקום שאין שום קליפה מתקרבת כלל אליו והם אחרנין בזולת מרכבות השכינה שאינם ממין אלו ואלו אחרנין בערכם ולא חוייבה ירידתם בירידת השכינה והיינו דכתיב כשש מאות וכי איכא ספיקא קמי קב"ה דקאמר כשש וגו' אלא ודאי השתא ניחא היינו דכתיב כשש מאות להראות שהיו שש נגד שש מליונים נגד תחתונים ואומרו דתנינן וגו' שית מאה אלפין רתיכין קדישין נחתו עם יעקב ר"ל ממש בירידת יעקב ירדו ולא כאשר היו ישראל שש מאות אלף. ואל יעלה בדעתך לומר שירדו לכבוד יעקב ונסתלקו מיד שאינו שלא נסתלקו עד גאולתם של ישראל וז"ש וכולהו סליקו מתמן כד נפקי דהיינו שנתעכבו מעת ירידתם עד עת גאולתם של ישראל: השתא נקיטינן מכלל הברייתא דבני ישראל אתקרון אלו הת"ר מאות מפני שהם מרכבת הת"ת וז"ש ואתיידע ממש כולהו בני ישראל וגו' גם בזה ניחא שענין בואם לא היה כשהשלימו ישראל לשש מאות אלא מתחלה נכנסו וכו' גם דלא קאמר אתו משום דאתא לאשמועינן דנחתו עם השכינה דנחתת בהדי יעקב כדפי' לעיל:

א"ר יהודה ר' יהודה ס"ל כר' אלעזר ולא מטעמיה ולהכי לא קאמר ר' יהודה אומר משום דר' יהודה לא פליג בעצם אמנם איכא בינייהו דר"א ס"ל דמלאכין דקב"ה אינון עילאין ואינם משועבדים לגלות עם השכינה לולי רבוי' דקרא כדפי' ולהכי אתא קרא לאשמועינן ור' יהודה ס"ל דכיון דאינון למטה מהשכינה שהרי הם בריאה יצירה למה לא יגלו אחר דפטרונא דילהון דאיהי שכינתא גלה ולא צריך קרא לרבויי אלא אתיא מק"ו ואמר ק"ו ומה ועושה ק"ו מתלת ואמר כד אשתזיב דהא אשתזיב ואינו צריך להם ועוד ויעקב הלך לדרכו היה הולך ממש לא"י לדרכו ממש עוד שלא באו מחמת פחדו אלא ויפגעו בו שהם פגעו בו כמעט שלא מדוחק ושלא מצורך וכן כד נחת שלש' אחרות הפכן של אלו והיינו כד נחת למיפק ג' רעות ירידה ויציאה מא"י והיינו נחת למיפק ובגלות הרי צד א' וק"ו הצד הב' דאלו התם כתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים ולא נזכר ענין בפטרון אמנם נראה שפגעו בו ודרך פגיעה באו והכא קב"ה אמר אנכי ארד וגו' פטרונא אנכי מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' תמניסר אלף אחרנין תקעין. הם סוד רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אלפי שאינן אשתארו תמני סרי אלפין דנחתין עם מטטרו"ן לקבלא י"ח ברכאן דצלותא כנזכר בתי' דף ד' ואלו הי"ח מתחברין עמהם לסיוע המיתוק מצד התחתונים:

ה"ג תוקעין ולא מיבבין [ולא גרס כאן ולא מייללין כבזוהר שלפנינו] פתחין שירתא מזדעזעין מאתין וחמשין אלפי מארי דיבבא תקעי תניינות ולא מייבבין ולא מיללין. והפי' בתקיעה ראשונה מתמתקים מארי דיבבא שהם בתי דינים שביציר' שהם תוקף הדינים ולכן תקעין ולא מייבבין אמנם אכתי מייללים מארי דיללה למטה אמנם אחר שתקעו פעם שנית נמתקו ג"כ מארי דיללה שבעשייה דינין רפויין ולכן לא מייבבין ולא מיללין:

נטל פטרונה וכו'. עד עתה היתה המתקת הדינים בחצריהם ובטירותם ובמקורותיהם דהיינו הרחקת הנזק עתה להקרבת התועלת נטיל פטרונא דהיינו הת"ת שישב על כסא דין כנז' ויתיב בכורסייא דוותרנותא לשלח מזון ופרנסה לעולמות בשופע בלי דקדוק ע"ד פותח את ידיך וגו' וז"ש לשון וותרנותא וכוונת כל המשנה לומר שבכל יום ויום האדם נידון על מזונותיו ולכן קשים מזונותיו כקריעת ים סוף כנז' בפ' תרומה דף ק"ע והטעם כנז' בזוהר לפי שבאים בעלי הדין לחלוק ולומר שאין לו זכות להתפרנס וכי יש לו עוונות מונעים הטוב ממנו לכן צריך שיעל' מן הארץ התעוררות לעורר כחות של המלאכים המלמדים סנגוריא של ישראל ע"י התפל' כנ"ל ולכן תיקנו הקדמונים להזכיר י"ג מדות בכל יום לעורר הי"ג עליונים להשפיע עליהם המזון שלא ימותו ברעב:

הוה מדכר שמא וכו' משמע שהוא ית' ממש מזכיר שמו ונמצא פי' ויעבור יי' על פניו ויקרא יי' הוא הת"ת בעצמו המזכיר את שמו וכדמפרש ואזיל כד"א וגו' ובזה צודק מאי דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי ולא אמר אשר תזכיר שהוא ית' ממש מזכיר את שמו:

דבההוא שמא חיים לכלא. שכן כלם הם רחמים פשוטים:

משבחין ואמרין בריך יקרא דיי' וכו' השבח הזה אומרים אותו לפי שכבר יודעים שעתה מדת המלכות למעלה ואינם משיגים בה ובהזכרת שם זה היא נמשכת למטה מליאה כל טוב:

דהות טמירא. היינו שנסתלקה למעל' לאו"א לשאוב שפע.

ה"ג (מזיווגא) [נ"ל שצ"ל מזיוויא] דזיווייא והיינו שהיא מאירה עתה מזיו הזווים כלם שהם ג' ראשונים:

לד' סטרין הם ד' עמודי כסא שהם ראשין לקדמאי. כלומר הם ד' ראשים לד' ראשים הראשונים שהם מרכבי ארגמן שביציר' שהם ד' ראשים הראשונים להנהגת התחתונים בימי החול. ואלו ד' עמודי הכסא הם ראשים אליהם.

מההיא אתמשך וכו' וההוא איקרי גנתא דעדן כלומר יש בה שפע ומזון להשפיע לכל אינון דלתתא שלכך נקר' גנתא דעדן שיש בה ענוגין וכסופין להשפיע בעולם:

ההוא סבא פטרונא דכלא. היינו עתיקא דעתיקין כתר עליון ונק' פטרונא דכלא כי הוא המולך ושולט על כל מה שלמט' ממנו וכלהו פתחי וכו'. מכאן ראי' שי"ג מדות מתחילין מן אל רחום וחנון ועיין בפ' נשא דף קל"א וז"ל לקביל דא אל רחום וחנון וגו'.

ה"ג וכל חיליהון ושמיא דלתתא וכל חיליהון. והנה להתקשר למשנה זו עם פסוק ואלה שמות הענין הוא דע שאלו המשניות היו מימי קדם מקדמוני ארץ מחכמים מחוכמים שקדמו לר"ש זמן מה והיו שגורות בפיהם כמשניות דאיסור והיתר וכשהיו עוסקים בתור' ובאותו דרוש שהיו דורשים הי' מגיע לאיזה דרוש הנז' במשנ' ההוא היו מזכירים בתוך דבריהם אותה המשנה אם כדי להבין קצת הדרוש שהיו עוסקים בו ע"י המשנה אם להעלותה ע"פ והנה מאמר הקודם מדבר בענין הגן שהיא המלכות ופי' בו מה הגן הזה צריך לעדור וכו' אף כ"י וכו' ולכך הזכיר המשנה ג"כ כדי להבין בעצמם מציאות הגן הזה כיצד היא נעשה גן כנזכר:

אר"ש נחתא שכינתא וכו' חיה חדא. ת"ת:

בדיוקנא דההיא סבא פי' בצורתו של יעקב ממש:

וכל חד וחד את קדישא ממיה אות משם המפורש חקוק עליו להורות שאין להם שום פעולה זולתי ממנו ית' המאיר בהם: א"נ שהיא כעין קמיע שלא ישלוט בהם שום טומא' מטומאות מצרי' המלאה גלולים ע"ד הנז' בפרקי היכלות שכל המלאכים היורדים לעולם השפל הזה כשעולים למעל' טובלים בנהר דינור מפני הבל טומאות המתדבק בהם מזה העולם:

ואלה שמות. מלת ואלה הוא בגי' מ"ב ופי' (כענין) [כמנין] ואלה שמות שהם מ"ב שמות באו עם בני ישראל ת"ת מצרימה את יעקב. א"ר יצחק ל"ג.

מלאכין עילאין היינו מלאכי שלום מלאכין דקב"ה תתאין מנהון היינו אראלים מלאכין דשכינתא:

דר' אליעזר בר' שמעון גרסי'.

שכינתא נחתת למצרים. הנה נסתפק השואל אם היתה ירידת השכינה למצרים בשביל הגלות או בשביל כבוד יעקב וזהו שרמז באומרו נחתת לשון ירידה שהוא הגלות ונסתפק בדבר לפי שהכתוב אמר אנכי ארד עמך שמורה בשביל כבודו מאי א"ל שכינתא נחתת למצרים את יעקב כלומר עיקר היתה הירידה על סבת הגלות ונטפל עמו כבודו של יעקב וזהו את יעקב ע"ד שדרשו רז"ל את פריו הטפל לפריו ולא זו בלבד אלא הוא וכל קדושיו עמו דתנינן שית מאה וכו' וכולהו סליקו מתמן ואם לא היתה הירידה רק לכבודו של יעקב הי' להם לעלות משם תיכף אלא ודאי בסבת הגלות ירדו:

הה"ד ויסעו בנ"י וכו' הביא תחלת הפסוק למה שארז"ל מאה ועשרים מיל היו והלכו לשעה קלה לפי שהמלאכים היו מסייעים אותם. וז"ש:

כגווגא דנפקי אילין. שהם המלאכים בקלות ובמרוצה כך נפקי אילין. שהם ישראל וכל זה הכריח לומר שירידת השכינה היה בשביל הגלות:

ות"ח רזא דמלה פי' עוד ראיה עצומה שהרי כל המלאכים היו מתעכבים לצאת בגינייהו דישראל כדמפרש ואזיל.

הל"ל ולא רצו הוקשה לו מאחר שאמר כי גורשו ממצרים ל"ל לומר ולא יכלו פשיטא אבל הם שני טעמים הא' כי גורשו ממצרים ואעפ"כ היה לאל ידם להתעכב כי מה להם מפרעה שניו יחרוק. וא"כ לפי זה ולא רצו הל"ל אמנם אמר ולא יכלו. ממש לא יכלו כי היו מוכרחים שראו המלאכים מזומנים לצאת ואין דרך כבוד לקטן להתעכב אחר שהגדול מזומן ללכת:

ואתיידע כלומר נקטינן או נמצינו למדין כי מ"ש בני ישראל פי' בנ"י דרקיעא וכו':

הבאים מצרימה בקדמות וכו'. הכריח עוד דמדלא קאמר הבאים את יעקב מצרימה שהיה נראה שבאו לכבודו ואמר הבאים מצרימה את יעקב להורות שעיקר הירידה היה מצרימה דהיינו הגלות ולבתר את יעקב כבודו של יעקב נטפל עמו. ויש לפרש באופן אחר שר' יצחק נסתפק אם יהיה פי' ארד עמך תכף עמו בשעה ההיא או ארד עמך כשיהיה לך ירידה והיינו כשמת יוסף וכל אחיו שהתחיל השעבוד אז ארד עמך וקודם לא ותירץ ת"ח שכינתא נחתת למצרים את יעקב כלומר אתו ממש באותה שעה דהכי תנינן וכו' וזהו שפי' במסקנא דמלתיה הבאים מצרימה בקדמיתא ועם מי את יעקב שבתחלה באו כלם למצרים לכבוד יעקב ומיד חזרו למרום ובעת מיתת יוסף חזרו וירדו וזהו שסיים הפסוק איש וביתו באו כלו' שנית אל הגולה ולא את יעקב ועיין לקמן דף י"ו. וי"ס דגרסי הכי א"ל שכינתא נחתת למצרים את יעקב א"ל ולא והא כתיב אנכי ארד עמך מצרימה א"ל ת"ח שכינתא נחתת וכו' ולפי גירסא זו אתי שפיר הפי' השני והוא ששאל כמסתפק שכינתא נחתת למצרים את יעקב ממש בעת ההיא או אח"כ כנזכר והשיב. לו דרך תימה דפשיטא דכתיב אנכי ארד עמך עמך ממש. א"ל שכינתא וכו' כלומר ולא הוא בלבד אלא גם כל קדושיו עמו וז"ש וכלם נחתו עם יעקב למצרים וכו' ועל כן [האריך] עד הבאים מצרימה בקדמיתא לתת טעם שבני ישראל אינו כמשמען אלא מלאכים מדלא קאמר אתו כנזכר ובאומרו הבאים בקדמיתא חזר והכריח שבתחלת ביאתם לא שהלכו ושחזרו כנזכר:

א"ר יהודה ק"ו. נראה דגרסי' א"ר יוסי וכן לקמן אר"י בההוא יומא וכו' והיה כתוב בר"ת אר"י והסופר טעה. והטעם דאשכחן לקמן בדף י"ו דאית [לי'] לר' יהודה להפך והענין נקשר במה שאמד לעיל שהחידוש הוא ששש מאות אלפין רתיכין נחתו עם יעקב ואמר דאין זה חידוש דק"ו היא ומה עם יעקב שהיה יחידי מה בניו והיה אחר שניצולו שלא הי' צריך עזר כתיב בו ויפגעו בו מלאכי אלהים כד נחתת למיפק בגלותא שהוא תחלת הצמר והוא וע' נפש עמו לאו דינא דיחתון שמשוי עמיה א"כ אין זה חידוש. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ומ"ב שמשין וכו' מ"כ בפסוק זה מ"ד אותיות שכינה ומ"ב שמשין ויעקב הרי מ"ד שירדו למצרים משמע דקאמר את יעקב וגו' א"נ שכינתא ואיהי * נצ"ל וחיה חדא חדא ומ"ב שמשין ולשם * נצ"ל וטעם לשם מ"ב כאן מפני שהוא קשה קפ"ז * ע' בדף קפ"ז וצריך להתגבר על המצרים בו א"נ משום דסליק ולא נחית קל"ב ב' * ע' בדף קל"ב ב': ובו מלו ממצרים וגו' גם ואלה עולה מ"ב.

הוה ליה למימר ולא רצו להתמהמה פי' משום דקשיא ליה דהכי הל"ל ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם כי גורשו ממצרים והוה משמע משום דגורשו ממצרים לא יכלו להתמהמה שתאמין העיסה וגם צדה לא עשו להם והשתא דקא' כי גורשו ממצרים בקדמיתא משמע דתרי טעמי נינהו חד כי גורשו ועוד ולא יכלו להתמהמה והיינו וא"ו דולא יכלו וא"כ ולא רצו מבעי לי' דאי משום כי גורשו לא יכלו הא כתיב כי גורשו וכתיב ותחזק מצרים וגו' וא"כ לא יכלו למה לי ומאחר שכן הוא אלמא הם לא היו רוצים א"כ ולא רצו מבעי ליה אלא ע"כ פי' ולא יכלו משום עכובא דמשרייתא קדישא הוה כך מצאתי: