אור החמה על ספר הזהר ב:נ

דלא הוו נפישו לא יתנום השב רוחם ונשימתם משום תוכן לבנים.

דעד לא נפק וגומר היינו שגאולת יש' מצד היובל והיינו חמשין זמנין אדכיר יציאת מצרים ולא יצא היובל עד שהתחילה הגאולה א"כ לא נפק יובלא למיהב לון נפישו שהנפשת המלכות משם ושכינה עליהם בגלות בלי נפישו ומדת המלכות בעצמ' רוח בתרא' לא שלטא עדיין למעבד נמוסוי דהיינו עשר מכות שנמשכו ממנה נמצאים יש' בלתי מאמינים בגאולה מב' סבות אותותם לא ראו הבנת שמחת הלב איננה מצד הבינה א"כ לא שמעו אל משה.

משה קלא ירצ' הוא מרכב' אל הת"ת וכל מה שהיה פועל בגאולת יש' היה ממדתו שכן קול יוצא משופר ודיבור שהיא מדת המ' המוציאה פעולות הת"ת אל הגילוי הוה בגלות' שממש היא חבושה עם יש' בגלותם והיא עצמ' צריכ' גאולה א"כ אין פעולות הגאולה יכולים לפעול דהיינו ענין קוצר רוח והטענה עצמה אמר משה איך ישמעני פרעה צריך ששפתי שהם נצח והוד אני ערל מצד שאין מלכות דבור יכולה להפתח שתף קב"ה לאהרן ממש משה מצדה היה ערל שפתים בלי דבור אמנם אהרן היה מדבר שלא היה קול המצטרך לדבור שבחי' משה קול ולכך משועבד לדבור אמנם אהרן בחינתו אחרת ודבורו אינו במאסר.

כל זמנא דדבור שאין ייחוד בגלות ולכך קול הנוגע אל הדבור נסתלק ונסתם.

ומלה הוה אטים שאין מלכות פועלת ולא מדברת לנבואה.

כד אתא משה שנתנבא מלמעלה והיה הקול בא אליו בסוד אספקלריא המאירה שבאותה הבחינה אין גלות כלל והיתה נבואת משה פועלת אמנם מקום גילוי נבואתו דהיינו דרך המלכות לא היה לו ולזה הוקשה לו היאך יהיו ענייניו נמשכים לתחתונים וז"ש והוה משה קול בלא מלה וכן ממש כל זמנא דדבור הוה בגלותא משה הוה אזיל בשליחות המקום קלא בלא דבור שלא היה לו חתוך המלות בשפתיו אלא היה אומר לאהרן והוא היה גומר הדבור לפני פרעה או לישראל ואפי' שיצאו מן הגלות לא הי' מרע"ה בדבור מפני שהקול צריך שיתחבר עם הדבור ואין חבור אז עד שיספור ימי ליבונה דהיינו וספרה לה שבעת ימים והיינו וספרתם לכם ולזה והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני שאז הי' הייחוד אל השכינ' וליש' ואתייהבת אורייתא שאז נתייחדו שתי תורות תורה שבכתב ת"ת תורה שבעל פה מ'.

וכדין מלה מליל דהיינו מלכות אלהי"ם ודאי וכדין משה אשתכח שלים שנתרפא.

כד ההוא זמנא דמליל לצורך לאתרעמא עלוי שכן משה חטא כנגדה שאמר לדבר בשמך דהיינו מ' ורצה משה באו' לדבר בשמך כי כל זה נמשך מטעם שהדבור שבשמו הוא בגלות היאך ישתל' שום פעולה אדרבה הרע מחמת היותה נתונה בעמקי הקליפות והם גולים כמוה ולזה מיד וידבר אלהים מ' והיא התחילה להראות שאין דבור כעת ופסק לה הת"ת שאפי' שדבור זה מצד עצמה ואינו מצד קול הת"ת עכ"ז לא מטא זמנא וגומר ושום דבור לא ימשך ממנה אל התחתונים ונשלם הדבור על ידי הת"ת ויאמר אליו אני ה' והיינו ע"י המלכות דבור רק למעל' ומשם נמשך הדבור למשה אמנם משה אין לו דבור המתגל' ליש' מפני שדבור זה הוא בגלות והיינו בחינת המלכות הגולה עם יש' שהוא בחינת שכינה בתחתונים ומשם היה עולה למעלה ומשם האמירה באה אליו והיינו או' ויאמר אליו אני ה' וכן משם כל הדברים והאמירות שנאמרו לעשה עד מעמד הר סיני שנתנה תור' ליש' בכל הבחינות אפילו בחינה זו האחרונה מנהיגם של יש' בתחתונים שהוא סוד אופן א' בארץ.

ות"ח בגיני כך משה וגומר ירצה ליתן טעם לכמה דברים כי היה ערל מתחלתו מפני הרמז שהוא מרכבה אל הת"ת ממש כדי שיהיה בו כח לגאול גאולת השכינה ואם לא ידמה אליו אינו גואל וז"ש דהכי אתחזי דאיהו קול ואתי בגין דבור בסוד הגאולה א"כ ידמה למדתו ולשליחותו כיון וגומר דהיינו בשעת רפואת הייחוד במ"ת יתרפא כדי שיהי' הייחוד למעלה ולמטה וז"ש אשתלי' משה ואתסי ואשתכח שאלמלא כן לא אשתכח קול ודבור כחדא בייחוד שלם.

אנהיג ודבר לון לישר' וגומר שכן היא מדת התחתונים שוכנת על יש' ולכך עלי' נאמר וה' הולך לפניהם יומם ומפני שאין ייחוד מן הטעם שפי' לכך היתה מנהגת אמנם דבור שאינו נמצא אלא ע"י קול לא היה שאסור' להתייחד עד ימי ספירתה נ' יום ועכ"ז היום ההוא פתח באורייתא דהכי אתחזי דהיינו ייחודה עם בעלה ולא דבר ראשונ' בשום צורך מצרכיה והיינו פיה פתחה בחכמה וגומר והיינו מצד הקול תור' ודאי.

כי אמר היינו גילוי הכוונ' למש' בבחי' פנימיות שהאמיר' יצדק בלב ובסתרים כנז' לעיל פ' שמות דהיינו שנתגל' למשה כענין שהיה אליו שאר הנבואות אבל לא אמר כי דבר אלהים שיור' שנמשך הדבור ע"י הבחינ' המתגלית. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ר"מ באילין פקידין דאוריי' דאיקרון אדם. רמ"ח מ"ע שס"ה מל"ת הרי שיעור קומת אדם ולכך אתם קרוים אדם וכו'. ה"ג בגין דישראל איקרון אדם: ה"ג למהוי כל חד ברזא דאדם. כלומר כל א' וא' מישראל צריך להשלים עצמו בהם כדי שיקרא הוא לבדו אדם:

אנכי סלקא לרזין עילאין. הלא המה כתובים בפ' יתרו דף צ"ב ע"ש והכוונ' לומר אע"ג שמלת אנכי יש בה רזין עילאין מ"מ:

והכא רזא דפקודא קדמאה למנדע ליה בכללא. אני דורש מלת אנכי למנדע לי' בכללא:

בגין דכתיב אנכי הא קרא רמיז וכו'. ה"ג והכוונ' משמעות הקרא הכריחו לומר פי' זה כי כן מלת אנכי מורה על מציאותו ית"ש. וז"ש:

דאית אלהא. ר"ל אלוה חי וקיים תמיד שלעולם יאמר אנכי מש"כ באדם שא"א לו לומר אנכי כי היום בכאן ומחר בקבר. עוד מורה מלת אנכי:

שליטא. כלומר אני נאמן ליפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים. וז"ש:

עילאה. שרואה ומשגיח:

דא פרט. אנכי כלל. ה' אלהיך פרט:

ודא כלל ופרט.

פקודא קדמאה וכו' ה"ג כמש"ל.

עד כאן רעיא מהימנא:

וידבר משה כן אל בני ישראל וגומר:

ולא היו לקיטי רוחא. דהיינו הנשימ' להכניס רוח ריקם בלב לקרר חמימותא:

דעד לא נפק יובלא פי' עדיין לא נפתח מקור החירות שהיא הבינה להשפיע הגאול' (למלכות) [נ' שצ"ל ומלכות ועיין ברמ"ק ז"ל] שהיא רוח בתראה מדה אחרונ': וכדין הוה עאקו דרוחא כלומר מלת קוצר רוח קא דייק שממש המלכות הית' בצר ומצוק והשיב אחור ימינא שלא הי' יכול להראות גבורתיה. וז"ש וכדין הוה עאקו דרוחא:

משה קלא. פי' הי' אחוז בת"ת:

ודיבור דאיהו מלה דילי'. היא המלכות שהיא דיבור המחתך הקול:

הוה בגלותא. הית' מתלבשת בחיצונים ברהב שרו של מצרים ואז הית' יושבת ודוממת ואינה מראה גבורתיה וז"ש:

והוה אטים לפרשא מלין. אטומא היא וסגור' כאגוז תוך קליפותיו עד שישבר וירא' את כחה:

הא אנא קלא גרע. פי' שאחר שהשורש שלי אינו יכול להשמיע נוראותיו כי המעבר היא אטום וכדמפרש ואזיל:

וע"ד שיתף הקב"ה לאהרן בהדיה. כאו' ואהרן אחיך יהיה נביאך ואפשר להיות משה בנצח ואהרן בהוד כי נצח והוד הם תרין שייפין ומבין שניהם נגמר הדיבור וזה בלא זה לא סלקא. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון וע"ד שתף קב"ה לאהרן בהדיה רמז למשה בנצח ואהרן בהוד שהם תרין שפוון שע"י שניהם נגמר הדבור, והא אוקימנא ויחי רל"א ב' עכל"ה: