אור החמה על ספר הזהר ב:תלד

ובכלא אשתעשע קב"ה בעטרוי כי קב"ה משתעשע בכל איזה עסק התורה אפילו מה שהתלמיד מחזר על שמועת רבו והיינו עטרוי תורתו שנתחדש' כבר ועתה שונים בה כנז"ל:

הא קב"ה אשתעשעא השתא וגו' שאין השעשוע במלה ראשונה ואח"כ שניה וכיוצא אלא הקולות מתגלמות באויר וממתינות עד שישלמו כל הדרושים כולם ויפרד החבילה וכן היא ענין התפל' ולזה המתין כל ענין הדרך עד בואם לפני ר"ש ונתקנו ונסדרו הדברים לפניו ונסתלקו בכללא תוספת דבריהם ולז"א השתא ממש קב"ה אשתעשע באינון וגו'.

והא קיימתון וגו' ברדת המציאות במטה צורתם מצטיירת שם כדי שממנו ולמטה ימשך אל הנשמה ורוח ונפש מהשלמות ההוא להשתלם ולכך בשעתא דחמינא בכו דאתון רשימין ברזא דאדם דהיינו נפש רוח נשמה עולה עד הבינ' ובסוד החכמה מצטיירות בצורת אדם דהיינו שהנשמה משתלמת בסוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א דהיינו רזא דאדם כנזכר כי הנשמה היא מן הבינה וכאשר היא בסוד אדם תשתלם שלמות נפלא ואז היא צורת אדם כנזכר: והכי אזדמן צדיקייא לעתיד כי עתה מה שאינו ניכר אלא לחכמים הגדולים אז יהיו נכרים לכל מצד גילוי אורם לעיני הכל:

אמר ליה ר' יוסי דהוה מהרהר וגומר ונפרד מהדבקות העליון א"ל יוסי בחכמה כיון שקראו יוסי בשמו כיון שהיה מהרהר היה מפריד הדביקות נסתלק' ממנו סוד י' של רבי דהיינו סוד החכמה כנזכר שהוא סוד אדם דקאמ' כנזכר ולזה אמר לו דאת חד חסר בך דהיינו את י' כנזכר: קם ר' יוסי שהדורש להם היה עומד בעמידה לכבוד התורה ולזה קם לדרוש ומטריד המחשבה בתורה ומדכרן ולא נזכר בכאן מה שדרש מפני שהיה לו יחס במקום אחר.

אסתכלותא וגומר לשון משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים שאינה הבטה גלויה שהחרכים הם חורי' צרים שא"א לראות דרך בם ראיה גמורה. ועוד נקרא ציץ שהיא הבטה סתם מפני שהסתכלות זה נדון לשתים הסתכלות אדם בציץ והציץ מסתכל דהיינו מה שמציץ בו אור השם כדלקמן וכן הסתכלות הכהן באדם המסתכל וכל זה נק' סתם ציץ אסתכלותא סתם וז"ש בגין דהוה קיימא על אסתכלותא דבר נש היינו שהאדם מסתכל בציץ הב' וכל מאן דאסתכל וגומר דהיינו שהיה הכהן מציץ במסתכל כנזכר:

בציץ הוו אתוון דשמא קדישא שם יהו"ד כאו' קדש ליהו"ד ופי' בגמ' קדש ל' למטה יהו"ד למעלה:

גליפן בגלופא משמעות דבריו שהיה בליטתן למטה לצד מצחו והם שוקעות וחקוקות מצד חוץ ובגמ' דגיטין בהמביא תניין קאמר לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב ומסיק בגמ' שהיה בליטתן לצד חוץ ושקיעתן מצד המצח ודברי ר"ש א"א דלא פליג. נציץ ביה נציצו ולא נצצין שלא היה מתנוצץ בו אלא פתאום בהסתכלות הכהן מיד ואח"כ מעביר אותו הפרצוף והיינו נציץ ולא נציץ והא כיצד בשעתא קדמיתא וגומר באופנין שהם פני אדם כנזכר ענין הפנים בפ' יתרו. מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד: