אור החמה על ספר הזהר ב:ד

אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה וגו' לכאורה לא תירץ רק הקושיא השניה לבדה ואפשר כי רז"ל תירצו כי כל מקום שנאמר היה היה נבואה לשעתה היתה ובזה אפשר כי בזו התשובה נתרצה גם קושיא ראשונה להודיענו שלצורך שעה היתה. גם אפשר ועיין בפרשת יתרו דף פ"ב ע"א ותמצא ג' סברות בתירוץ היה היה תרי זמני ומשם תבין בב' סברות הראשונות שכוונם כאן רשב"י במתק דבריו ודי למבין. עכ"ל הרח"ו נר"ו:

ואני מצאתי כתוב כי קושית היה היה תרצו באומ' ותנינן בכל אתר דישראל גלו תמן שכינתא וגו' והכוונה שהיה בגלות מצרים היה בגלות בבל. עכ"מ.

והרמ"ק זלה"ה כתב. אלא ודאי יחזקאל וגו'. ירצה אין לומ' שמא יחזקאל לא היה נביא נאמן ולכך גלה מה שלא היה לו לגלות אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה כי הוחזק לישראל בין הנביאים. וגם אין לומר שמא מה שגלה אינ' דברים נעלמים ונסתרים לזה אמר וכל מה דחמא במהימנותא איהו בסוד המדות. וגם אין לומר גלה מה שלא היה ראוי אמנם לא היה עון כ"כ לגלות ומה שגלה גלה לזה אמר ח"ו שהנביא ידבר קטון או גדול אלא ברשות גבוה וז"ש וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי אין בו אפי' כמלא נימא שלא יהיה ברשות גבוה:

מאן דרגיל וגו' הוא קצה א' שהוא רגיל בצער ויש שאינו רגיל בצער ולא בעידון. ויש קצה השני שלא ראה צער והיה רגיל בעדוני מלך והיינו כד נחתו למצרים אל הקצה הא' רגילין בצערא הוו ומורגלים היו בבוראם מייסרם ומחזיקם באמונה שהרי יעקב בקש לישב בשלוה וקפץ וגו' והיו ישראל מלומדים באותה האמונה מנעוריהם וע"ד סבלו ולא נתייאשו מן הגאולה וידעו כי פקד יפקוד וגומר.

ההוא הוה צער' שלים אל הקצה השני שהיו ישראל על אדמתם מורגלים בעדוני מלך וירדו לשערים ולכך הוה צערא דעילאי ותתאין בכו עלי' שגם אל גלות העליונים אירע כמעשה התחתונים ברדתם למצרים איש וביתו עכ"ז לא בכו מפני שלא היו העליונים מורגלים בעבודת בית המקדש וייחוד מידי יום ביומו ונות בית תחלק שלל שוכבת בחיק בעלה ולכך בכו בחורבן בית המקדש וגלות שכינה וחיילה בתוך הקליפות והיינו צערא דעילאין ותתאין בכאן עליה.

עילאין דכתיב הן אראלם צעקו וגו' ומהעליונים וכל ענין הבכיה למוד שבלי ספק יתיאשו מרוב צערם והוצרכו לנחמה. הן אראלם צעקו על נהרות בבל היינו דוקא בגלות צדקיהו שחרב בית המקדש ונבואת יחזקאל בגלות יכניה אלא שמביא ראיה כדפי'.

מ"ט בגין דהוו וגו' ירצה מה טעם בכו על גלות זה ולא בכו על גלות מצרים שהיה ארוך יותר וקשה העבודה יותר אלא בין עליונים בין תחתונים הוו בתפנוקי מלכין מלך ומלכא המתייחדים בכל יום ומושכים לנפרדים שפעם וברכתם מאד וישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו מתענגים על רב שלום בראותם עצמם קשה ברדתם שלא ירדו כירידתם למצרים שהיו נחתין בגלותא בריחייא וגו' עם היות שאח"כ הקלו מצער גלות מצרים בעת הירידה היה קשה מירידת מצרים ומגלותם ולזה היה אפשר שיציץ בהם היאוש כדמסיק.

טורייא רמיא אפשר דהיינו הרים ג' אבות נקראים טורייא רמיא מפני שיש הרים תתאין שהם ז' הרים ז' מדות והעליונים מכולם הם חג"ת והיינו בני ציון המצוייני' היקרים מהכבוד העליון המסולאים בפז כד"א ראשו כתם פז.

נחתין בגלותא עם השכינה העליונה שגלתה עמהם בריחייא על קדליהון היינו הקליפה שגברה עד הצואר שהיא הבינ' וידיהון שהם חסד וגבורה מהדקן לאחורא להשפיע האחוריים דהיינו דין לחיצונים.

וכד הוו בגלותא דבבל חשיבו ישראל וגומר וכנגד זה הספירות העליונות חשבו שלעולם ישפיעו הדינים לחיצונים דהא קב"ה מקורי הבינה שביק לון שלא חזר המקור עדיין למאורו עד הגאולה העתידה ודומה לזה היו ישראל התחתונים וכעין שנפתח לגשמיים כן נפתח למעלה לרוחניים שהמראה נדרשת תוך ונגלה.

קרא קב"ה ת"ת פמליא דיליה היינו מלאכי הת"ת כי יש מלאכי הת"ת ומלאכי השכינה כנזכר בתיקונין. וכל רתיכין הם סוד הכסאות כולם. וכל חיליה הם מלאכים בסוד היצירה. ומשרייתיה הם מחנות שכינה לכך אמר חיליה ומשרייתיה ורברבנוי שר על כל מחנה ומחנה ועל כל חיל וחיל וכל חילא דשמיא הם צבא השמים המופקדים למטה ביצירה בענין שירדו ד' מדרגות אבי"ע כולם:

מה אתון עבדין הכא שהרי אין ייחוד גמור מעתה ועם היות שנשארו ישר' קצתם עכ"ז גלות יכניה היו חביבין שממש מובחר ישראל היו ששלחם הקב"ה לפני גלות צדקיהו כדי שיושיבו ישיבות ויהיו הכנה לאותם שיגלו אח"כ לזה אמר בני רחימאי:

למענכם שלחתי בבלה דא קב"ה האצילות. רתיכין בריאה. ומשריין יצירה ועשיה כדפי' לעיל.

אתפתחו שמיא ושראת דקדק הכתוב שאמר ואני דהיינו אני שכינתא ואני קב"ה עמה בתוך הגולה ולזה אח"כ נפתחו השמים ואראה וגומר וירצה בענין נפתחו שהיה נבואה לשעתה כאומרו היה היה דבר לצורך מפני שהי' לישראל עמהם בגלות.

ואמר לון לישראל הא מאריכון היינו ואני בתוך הגולה:

לא המנוהו אפשר שלא הי' מוחזק לנביא בין ישראל בירושלים והוצרך להחזיק נבואתו בהיותו אומר מראות נבואתו לחכמי ישראל. או אפשר לא המנוהו שיהיה כל הסוד הזה בתוך הגולה עד שסיפר כל המדרגות שראה בגולה.

לא חיישו על גלותהון וקבלו הצער בסבר פנים יפות.

דהא ידעו וגומר שאין סילוק השגחה מעליהם ומצפין לגאולה כענין הושיעה ימינך וענני וכענין זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל:

שמות בני ישראל אינון רתיכין וגומר דהיינו ג' בחינות הא' שמות שהשם לבוש וכינוי אל עצם הדבר. הב' בני דהיינו ענפים לת"ת. הג' ישראל ממש הת"ת עצמו. יעקב שכינה ממש:

ר' חייא פתח וגו' האי קרא על כנסת ישראל אתמר ירצה כלה הנזכרת כאן היא המלכות בהיותה מתייחדת בת"ת שבבחינה זו היא נקראת כ"י מכנסת אל הת"ת וייחודה לא היה בבת א' אלא זעיר זעיר ולכן פסוק זה הוא כולל בשעתא דנפקי ישראל ממצרים שבאותה הלילה היתה תחלת גילוי האור אל השכינה להתלבן מדם החיצונים והיתה ממהרת והולכת בספירת שבעה שבועות וקריבו ישראל לטורא דסיני ליום הת"ת ממש לקבלא אורייתא שאותו היום היה הייחוד הגמור אמר להקב"ה אתי מלבנון כלומר אותו האור שהשפעתי לך מתחילה בתחילת האור מיום ט"ו בניסן ועד עתה אתי מלבנון כלה כלומר אתי היית מקבלת מאור הלבנון שהוא הכתר עליון כלה עד שנעשית מעט מעט כלה דהיינו היותה כלולה מכל שלמותא דהיינו כ"ל ה' כל יסוד שע"י היא מאירה ונעשית ה' דהיינו קישוטיה והיינו אומרו כלה שלמתא אלא שלא האיר האור מכל וכל מיד אלא היתה מאיר' מעט מעט וז"ש כהאי סיהרא שהתחילה להאיר ומידי יום ביום היא מאירה עד שמגעת להתמלאות וז"ש דאשתלימת מן שמשא בכל נהורא ונציצו דהיינו הארה ותוספת הארה דהיינו כלה וקשוטיה כדפי':

והרא"ג ז"ל כ' אע"ג דאתי לפום. כלומר כי באו מים עד נפש עד פיו:

דא קב"ה. היינו השכינה וקראה הקב"ה להורות שאין המלכות לבדה ירדה בגלות אלא גם קב"ה וכו':

והורדתי בריחים כולם. אלין כל רתיכין. הם ד' מחנות שכינה:

ואמר לון לישראל הא מאריכין הכא וכו' לא המנוהו עד דאצטריך וכו'. כאן תירץ קושיא ראשונה מאי היה היה ואמר שבראשונה חמא כל מה דחמא ואמר לון לישראל קצת הרי הי' חד כלומר הוי"ה אחד ואחר שלא המנוהו אצטריך לגלאה כל מה דחמא הרי הי' שני הוי"ה ואמירה שנית: א"נ אומרו ותנינן בכל אתר דישראל גלו וכו'. תירץ הקושיא שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם גלו למצרים וכו' הרי הי' אחד חזרו וגלו לבבל גם השכינה עמהם הרי הי' שנית: א"נ תירץ הקושיא באומרו ומה בני רחומאי בגלותא דבבל ואתון הכא קומו חותו וכו' ושראת רוח קודשא על יחזקאל וכו'. הרי מפני צרתם של ישראל שרתה שכינה בח"ל וז"ש בפ' ויצא קמ"ט היה היה נבואה לשעתא הות וכו' ובג"כ הי' היה פירוש הויה חדשה היה לשרות שכינה בח"ל שאין דרכה בכך וכו':

מן ההוא עידונא עילאה קא אתית. פי' לבנון הוא הבינה י"ה המלבין עונותיהם של ישראל וממנה יצאו ד"ו פרצופים ת"ת ומלכות ובשעה שעמדו ישראל על הר סיני אמר קב"ה לשכינתא אתי מלבנון כלה שלימתא עמי ממקום עליון שהוא הלבנון כנזכר קא אחית שנינו יחד יצאנו ובהיותך עמי בחיבור א' אשתלימת מכל נהורין כדמיון הלבנה שמקבלת אורה מן השמש וז"ש כלה מלשון כללות כלומר שלימא ביופיה וז"ש שלימתא וכמו שיצאנו ממקור התורה שהיא הבינה ששם סוד כ"ב אתוון וגם עתה יחד נלך ליתן התורה לבניך כדי שיקבלו תורה שבכתב ת"ת ותורה שבע"פ מלכות כל א' יתן חלקו. עכ"ל הרא"ג ז"ל: