אור החמה על ספר הזהר ב:שכג

דעובדא וקיומא דכל עלמא אורייתא איהי באותו המציאות שהיה אמצעי להמצא לחוץ בכח הבינ' באותו המציאות עצמו הוא אמצעי להמצא השפע אל ההויות שהתור' צנורות ומעברים אל ההויות במציאותם ראשונה ובקיומם אח"כ:

בשעתא דסליק וגומר הענין האדם יש בו כלל כל התורה וכלל כל ההויות ולזה יש בו כח לשאוב מכל ההויות העליונות משרשם שבבינה דרך התורה כסדר השתלשלותם ולזה יש לאדם יתרון שהוא לפניו ית' באותו המציאות התחתון שפל במצב העולם הגשמי הזה והטעם שאין כח בהויות אחר התפשטם לחזור אל מקורם ממטה למעלה אם לא ע"י אדם ותורה שבהיותו עוסק בתורה משפלו' ההויה הזו תעלה תורתו למעלה ויעלה ציורי ההויו' עד שיתראו לפני הקב"ה וז"ש אדם קאים קמיה דיוקני' וקיומיה כמה דהוא בהאי עלמא ואפי' כל אינון בני עלמא עד לא ייתון להאי עלמא כולהו קיימין בדיוקנייהו כגוונא דקיימין בהאי עלמא והטעם הדיוקן הזה הגשמי ואעפ"י שעדיין לא היו בעולם לז"א בחד אוצר דכל נשמתין דכל עלמא תמן מתלבשין בדיוקנייהו. הענין שאין הדיוקן אל הנשמה מצד הגוף אלא אל הגוף מצד הנשמה והיינו סוד הצלם שאותו דיוקן נותן צורה לגוף והוא לבוש אל הנשמה ברדתה אל התחתונים עם היות שעדיין לא ירדה אל שפל העולם עכ"ז לא יוכל האוצר ההוא לסובלה אלא בלבוש גוף רוחני הוא הצלם ולזה אוצר הנשמות האלו נק' גוף: זיל ואייתי לי כשמולידין טפה הראויה לנשמה ההיא כפי גזרת חכמתו הנפלא' אז כשגוזר טפה זו מה תהא עליה רומז לשר הממונ' על הנשמות בדיוקנות ומוציא הנשמה הידועה להקב"ה בשם ואז הטפה נוטלת ציור ודיוקן מהצלם ההוא הנזכר:

אתיא נשמתא מתלבשא ואין בה כח להראות אלא ע"י כח המלאך הממונ' וז"ש וההוא ממנא אחזי ליה וגומר.

דכד תחות להאי עלמא לזמן הנועד כשיזכה הגוף אל הרוח כי לא תנתן מיד בגוף: למנדע ליה מציאות האמונ' התקועה באלהותו, רזין דמהימנות' הם הקדמות הסודות לפרש בהם סתרי תורה שהיא חלק התורה המרוצית למעל' יותר מן הכל,. הה"ד אתה הראת אתחזיתא וגו' כנזכר: ברזא דהימנותא סוד האלהות שהוא עצמו סודות התורה. דהא בג"ד וגומר כדי שיכיר אלהותו ויעבוד בייחודו כדי שימצא שכינתו בתחתונים כבעליונים: דא איהו כלל דכל רזא וגו' היינו כל ענין האלהות וייחוד הספי' נכלל בשתי המלות אלו כאשר יבאר כללא דעילא ותתא כי שם יהו"ד יכלול כל עילא כל האצילות. האלדי"ם יכלול כל מה שממדת המ' ולמטה עד כל המציאות הטהור והקדוש. כללא דכל אורייתא היינו ממש תורה שבכתב ה' ותורה שבע"פ הוא אלדי"ם ועם היות שיש בעבודה האלי"ת פרטים ועניינים רבים כל סוד מציאותם נרמז בזה כגון דרכי העבודה וז"ש כללא דכל רזא דמהימנותא והשתא מפרש להו דרך פרט ואזיל: כללא דכל אורייתא וגומר בגין דאיהו שם מלא יר' ואינם שתי שמות אלא אלדי"ם חצי השם ויהו"ד חצי השם ושניהם יחד שם מלא והיינו סוד ה' אחד ושמו אחד ושני הייחודים אלו שהם יהו"ד אחד ושמו אחד הם סוד כל האלהות והיינו שמע ישראל יהו"ד אחד ובשכמל"ו היינו ושמו אחד. ואחר שיתייחדו שתי שמות כל א' לעצמו בסוד פרקיו שוב יתייחדו שניהם והייחוד הראשון שהוא כל שם לעצמו קרא ה' אחד ושמו אחד. אמנם אחר שכל א' וא' מיוחד בעצמו יתייחדו שניהם וז"ש למהוי שמיה חד יר' שני ייחודים אלו הם הכנ' למהוי אח"כ שמיה חד והייחוד הזה השני שהוא ושמו אחד יקרא ה' הוא האלדי"ם וז"ש כד אינון בייחודא חדא. והיינו דקשה לו אי הכי כגוונא וגומר יר' במה שחלקת בין ה' אחד ושמו אחד לבין הוא ושמו אחד יקשה דאת אמרת ה' הוא האלדי"ם היינו ה' אחד ושמו אחד ואינו דאי כתיב יר' להשתוות שני ייחודים אלו היה ראוי שיאמר ה' הוא ושמו אחד שהיה מורה על אחדות שתי הייחודים או יאמ' הכא ה' הוא דהיינו ה' אחד האלדי"ם הוא דהיינו ושמו אחד אמנם השתא דקאמר הכא ה' אחד ושמו אחד מורה על קשר וייחוד כל א' לעצמו דהיינו שמע לעצמו וברוך לעצמו. וה' הוא האלדי"ם מורה על שני הייחודים באחדות אחד. ותירץ אלא כלא חד דכד מתייחדין וגומר וזה תלוי בזה אם יעשו ה' אחד ושמו אחד מיד מעצמם יתייחדו בייחוד השם שהוא ה' הוא האלדי"ם דהיינו הוא ושמו שכיון שכל העולמות התחתונים הם נקשרים בה באחדות כדין תרין שמהן אלין אתעבידו חד. וז"ש ועד דאתייחדו וגומר א"כ הטורח כל טורחו אינו אלא לעשותם ה' אחד ושמו אחד שמיד שגמר הייחוד הזה ממילא נעשה ה' הוא האלדי"ם. ולפי' זה ביום הכפורים צריך לומר שמע וברוך שם ואח"כ ה' הוא האלדי"ם:

דא כלל תורה שבכתב שם יהו"ד שמחמת דקות והעלם הדברים באים בה בכללות. דא פרט תורה שבע"פ שם אדנ"י שבה מתגלים ומתפרטים ומתבארים העניינים: כלל היינו שם יהו"ד אצטריך לפרט לשם אדנ"י שכל ההתעוררות כדי לשרות עליו הא"ס עול' מלמטה וכן תורה שבכתב אין אורה יוצא אלא ע"י תורה שבעל פה המוציא אור תעלומה:

ופרט שם אדנ"י אצטריך לכלל שם יהו"ד שמשם כל האור וכן התורה שבע"פ אינה נובעת אלא מתורה שבכתב ועליה נסמכת. וע"ד כללא דאוריית' וגומר ע"ד שפי' בשני שמות שהעליונו' נכללות בשם יהו"ד וממלכות ולמט' נכללים בשם אדנ"י נמי שתי תורות. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ורזא דא ה' הוא האלדי"ם כד אינון בייחודא חדא וגומר פי' כי ה' הוא האלדי"ם עם המלה י"ג כמנין אחד. עכ"ל:

זכור ימיני עשה רמ"ח. שמור לא תעשה נקבה שס"ה שמאליים והכל מיוחדים ושניהם עיקר העבודה ולזה עיקר העבודה הם ה' הוא הוא האלי"ם כנזכר:

פתח ר' יוסי ואמר הא תנינן דצלותא דערבית חובה. ומאן דסבירא ליה הכי לאו משום תפלת ערבית בעצמה אלא משום ק"ש שהוא חובה שהוא סוד ה' אחד ושמו אחד כדפי' ר' חייא ואח"כ תפלה בתר ק"ש גריר שהוא סוד ה' הוא האלדי"ם ולא תאמר שייחוד הלילה בלתי שלם מצד הדין אינו אלא קב"ה אתייחדא בליליא כמו דאתייחדא ביממא ואין ביניהם אלא שייחוד היום תעלה המ' אליו למעלה ויחוד הלילה ירד למטה הת"ת ויתייחד עם המ':

ומאן דאמר רשות אינו מכחיש שני ייחודים אלא יאמר שאין ראוי לקובעה חובה שלא ירגישו החצונים ויתפסו בה כענין שנתן להם אברים ופדרים אלא יהיה רשות ואז לא ידעו בדבר ולא יהיה להם חלק בייחוד עם היותו למטה כנז'. אתכליל כולא ימינא ושמאלא ה' אלדינ"ו ואחר שכבר נתייחדו מאי תו ואהבת חסד. והיה אם שמע גבורה. אלא התם בכלל ואחר שייחדם וכללם הוא מפרטם דרך פרט ואהבת מ"ב תיבות אלו הם סוד פרקי אברי החסד וכולם מתתקנים ומתקשטים באומרינו ואהבת וגו' וכן הם ע"ב אברי הגבורה והם מתתקנים בקריאת פ' זו וזה שאמר והכי אצטריך: ייחודא איהי כגוונא דתפילין והם ב' ייחודים כדקא אמרת שמ"ע ובשכמל"ו וסודם כעין תפלין וגומר ומתוך פירושם נבין סוד הייחוד מה ענינוי תפילין דרישא ד' פרשיין שהם י' קדש ה' והיה כי יביאך ו' שמע ה' והיה אם. והני ג' שמהן אינון יהו"ד ה' אלהינו יהו"ד: מה בין האי להאי כי ייחוד זה אנו מייחדים כל ד' אותיות ובייחוד זה אין אנו מייחדין אלא ג' אותיות.

אלא לתקן זה אינון ד' פרשיין עם היות שהם ד' אותיות שבשם כנז' הא אתערו בהו חד שהיא קדש לי כל בכור נקודה היינו חכמה שהיא התחלת הכל בנקוד' וחד והיה כי יביאך עלמא דאתי דהיינו שהייתו שהוא מתגלה למטה. וחד ימינא שמע. יחד שמאלא והיה אם שמוע:

והכא ברזא דייחודא דא ג' שמהן ה' אלהינ"ו ה' ואינון כגוונא ד' פרשיין כיצד ה' קדמאה דא נקודה וגומר חכמ' ועם היות שהיא סוד י' שבשם עכ"ז תקרא בשם יהו"ד שמפני שהיא ראשיתא דכולא שכל האצילות כלול בה. אלהינ"ו היינו בינה. יהו"ד בתראה כללא דימינא ושמאלא וגו':

ברוך דא רזא וגו' היינו חכמה שהיא מקור הברכות והיא תחלת ההגלות כמו הנקודה וגו'. שם וגומר בינה שם ולבוש לחכמה. כבוד היינו כללות ימין ושמאל: וכולהו כלילן בהאי והיינו מלכותו להראות מעמר כולם בה ולא ישלול ההיכלות אלא בהאי מלכות נכלל בה כל פמליא של מעלה והיינו מלכותו שהוא מולך עליהם כענין רצועות תפלין של יד באותם הכריכות וא"ת היה ראוי שיהיו רמוזים בתפלין עצמן לז"א כי מה שהם כלולים בה הוא למיזן לון ולספקא לון וגומר ולא שיהיו עצם אחדות אלהותו והכרח זה מענין התפלין שאין בו איזה פרשה רומזת ענין ההיכלות וז"ש ודא הוא ייחודא דתפלין וגומר כגוונא דתפילין הכי איהו ייחודא: ומגו דאתכלילו וגו' ירצה מה שבאו נכללות בכללות א' חסד וגבורה בסוד שם יהו"ד הג' משא"כ בתפלין כנז'. אצטריך לבתר לאפקא לון באורח פרט. וא"ת למה לנו לכוללם ולחזור ולפרטם וביאר ואמר אבל לאו באורח ייחוד' דהא ייחידא בקראי קדמאי איהו ולכן שם באו בייחוד וקשר המדות אמנם כאן לאפקא לון בצאתם מן הייחיד הזה הם יוצאים בפרטות מסתעפים בסוד ההארה הגדולה שהאירו ונסתעפו יחד בייחוד. ואהבת דא ראשית דימינא וגו' ירצה החסד יש בו מדרגות והראשונה שבה דהיינו ראשית דימינא למרחם ליה וגו'. ומאן איהו ימינא דא יר' ומי שיהיה ימין זה הנבחרת יעורר אהבה מאן דרחים ליה לקב"ה איהי אתער בחסד ימינא למטה אליו ומקבל ליה האדם למטה כנגד האהבה ובלבד בהיותו אוהב ימשוך מדת החסד אליו עם היות שיש תחת ענין זה כמה אהבות העיקרית היא זאת. מהרמ"ק זלה"ה: