אור החמה על ספר הזהר ב:רצט

רזא דרזין דאוליפנא וגומר הענין הנה יש שהוא אוהב להקב"ה מחמתמה שמניר גדולתו נוראותיו ופעולותיו ולא מחמת שום שכר הנה היראה הזאת היא המשובחת והיינו מסטרא דאצילות שהוא אלהותו הפועל ע"י מדותיו. ויש שהוא אוהב להקב"ה מרמת שכר הנשמ' והנאת' לפני כסא הכבוד וזו היא מעלה רבל לא כראשונ' והיינו מסטרא דבריא'. ויש שהוא אוהב להקב"ה מחמת ענייני ג"ע המסופר בו מענייניו וזהו מחמת היצירה. ויש שהוא אוהב מחמת עונש גיהנם והמות וזהו מחמת עשיה ודיני הקליפות. ויש שהוא אוהב להקב"ה ויחמת שלא יענישהו בעולם הזה שימנע ממנו הטובות המדומות וזו גרועה והנה זו לא שבחוה כלל ולא אמרו אלא טוב זה מלאך המות וכן אמרו יזכור לו יום המיתה וזה טוב מאד מפני שיוציא עבודת האלהות מתחת יד החצונים נמצא מפעילם לצורך יראתו ומהפך מר למתוק ומכיר אלהותו בתחתונים החצונים האלו ונמצא מקיים מה שנאמר ומלכותו בכל משלה ולזה אמרו לעיל כי משני יראות שהם יראת ה' מחמת השכר או יראת ה' מחמת העונש טובה יראה מחמת העונש שהוא פושט אלהותו לשלוט גם בחצונים ומתוך חשך מעש' הקליפות מוציא אור עבודתו.

כולא הוה מתקן ירצה שלא הי' העולם מקולקל ומקולל כמו שהוא עתה אלא היה מתוקן.

עבד ליה מתקן שהיה נצול מכל גרעון הגוף ומיניו. באורח קשוט שלא היה משקר כמו שהוא עתה משקר בסוד היות מתלבש בקליפות שהוא הלביש עצמו בחטאו אלא באורח קשוט מסתלק מן החצונים. סרח היינו שבקש אלו הדברים הגשמיים והלביש עצמו בגוף זה החצוני: ג"ע איהו בארעא כלומר תדע מה אבד וזהו עיקר הדרוש איהו בארעא אמנם אינו גשם זה אלא יש חלק בארץ מזדככת וחלק בג"ע מתעבה עד שדבק זה בזה בקצוות המזרח וז"א באינון נטיען דנטע ליה ממש לקח הקב"ה חלק רוחני וקשרו בגשם העולם הזה ובו נטע והשריש כל הרוחניים בסוד ייחוד קב"ה ושכינתי' בשם המיוחד כדי שיצוייר בו כל אותם המציאיות הנכללים באחדותם דהיינו כל נמצא ודאי וז"ש כולהו מרקמן וזהו מציאות המתגלה הגשמי הנמשך משם אלי"ם וא"ו ומתציירן זהו מציאית הרוחני צורך אל הגשם הדק ההוא הנמשך משם יהו"ד והיינו סוד שמא שלים ה' אלי"ם משולבים שהם ת"ת ומ' שני כרובים שבהם כל סוד השעשוע: לאו אינון וגומר כלומר עם היות ששאר הרמזים נעשו בעובי ובגשמות ורוחני מתלבש בהם כנזכר הכרובים לא נרמזו כך מדהבא או ממלה אחרא אלא כולהו נהורין דלעילא רוחניים. וכולהו בין הרוחניים בין כל מעשה העולם מתחקקן תמן בזולת מה שמתפשטין בשורשם בשני הכרובים ואין צ"ל העניינים העליונים אלא אפי' דברים הגשמיים שבעולם הזה שאין לך בריה בו שאין לה רוחניות נסתר רוחניותו ג"כ שם בגן וז"ש וכל דיוקנין וציורין דהיינו שיש חומר וצורה אל הדברים הנבראים למט' כל שתי מציאות מצוייר בג"ע של מעל' והיינו דיוקנין וציורין ולא שיהיו דיוקנין גשמיים ח"ו אלא מתציירן בצורה דקה ואח"כ כפי הנאות אל צורתם הרוחניות ההיא גליפן ומתחקקן תמן כגוונא דהאי עלמא כדי שיבינו שענין זה הוא שורש לגשמי וענין זה צורה מהעולם הרוחני שאם היו כולם כאחד שוים במה יבדלו העליונים מהתחתונים אלא שהעליונים צורתם כגוונא דההוא עלמא והתחתונים כגוונא דהאי עלמא:

ואתר דא וגומר ג' מיני רוחות יש הא' אותם שכבר היו בעולם שצורתם כעין העולם הזה מפני שנתלבשו בו וקיימו מצות. הב' אותם שעדיין לא באו ורחוקים הם ואלו רחוקים מענייני העולם הזה מכל וכל הג' אותם המזומנים לבא שהם קרובים לאלו ולאלו ועכ"ז אינם רוחות פשוטות שם אלא כולהו רוחין הנז' מתלבשן בלבושין וגופין ופרצופין הנה הרחוקים הם לבושין שאין להם דביקות כ"כ. הב' שבאו לעולם הם בגופין. האמצעיים שהם אותם הקרובין לבא הם פרצופין אמצעיים בין אלו לאלו: מתפשטין וגומר ואותו לבוש גניז שם לפי מה שהוא עוסק כאן כך מתחדש ומתתקן להתלבש בצאתו מן הגוף הזה. גופא ולבושא דהאי עלמא היינו סוד הגוף והנפש האמצעית בין הגוף ובין הריח: ועבדין דיוריהון כלו' שאם היה זוכר הרוח שהיה עניינו בג"ע לא יאכל ולא ישתה ולא יבנ' ולא יתיישב בעול' אלא ישכח כל אורח העולם ההוא ועבדין דיוריהין בהאי עלמא ומתיישב בו ונח רוחו בלבוש הנפש והגוף הרחוקים מטבעו וז"ש בלבושא וגופא דא דאיהו וגומר:

וכד מטי זמניה לנפקא וגומר הענין כי הרוח הוא מעולם היציר' והגוף מיסודי העולם הזה ויש בין עולם היצירה ועולם הגשמי החצונים שהם בין ההיכלות והשמים האלו ולזה בהבדל החצונים יוקשר העולם הרוחני עם הגשמי הזה וכאשר יכנס בין זה לזה הקליפות ימות העולם הגשמי הזה ויסתלק העולם הרוחני והיינו ממש ענן מלאך המות לאדם וסוד המיתה כי הרוח מעולם היציר' נקשר בגוף הגשמי הזה מפני שאין החצון מבדיל בין שניהם נכנס המות והחצוני בין שניהם ויפריד וישאר זה לעצמו וזה לעצמו וז"ש וכד מטי זמניה לנפקא מהאי עלמא לא נפיק עד דהאי מלאך המות אפשיט ליה לבושא דגופא דא:

ולית חידו מן הטעם שפי' שעיקרו שם ועוד נוסף לו נחת רוח. הא' לבוש בלבוש ביתרון וז"ש ואתלבש בלבושא אחרא שלים. ועוד שאינו זר אצלו אלא כגוונא דהאי עלמא שמלומד בלבוש ההוא ע"י מה שהי' בעול' הזה בלבוש זה. ועוד שאינו מעיק לו כלבוש הזה שהיה לו וז"ש אלא וביה יתיב ואזיל ואסתכל ועוזרו למנדע מה דלא יכיל למנדע וגומר:

וכד אתלבשת נשמתא וגומר יר' כל זה מעלת הרוח כי מעלת הנשמה כד אתלבשת וגומר אין לה ערך: מה גרים לגופא דא דהיינו גוף שבג"ע דאמרן שמתעדן עתה בנשמה או ברוח הוי אימא וגומר. וקב"ה עבד טיבו עם בריין. עתה יקשה שכיון שהרוח מתעדן בגוף ההוא ופושטו הוא כעין מיתה אל הלבוש ההוא בג"ע ואחר שימות האדם בגוף הזה יחיה הגוף הגנוז שם ומה טעם לעניינים אלו היה ראוי שלא יהיה לו לבוש בג"ע אלא אחר עלותו כדי שלא יצטער הלבוש ההוא בפשיטות הרוח ממנו ומניעת הטוב לזה אמר ח"ו שזה מדת טובו להזמין לו הגוף קודם מיתה שאל"כ היה עולה ערום ומצפה עד שיתלבש וז"ש וקב"ה עביד טיבו עם בר נש וגו': עד דאתקין ולזה הם מזומנין לו מעת שנולד שמאותה השעה מצפה המות. ואפשר לו' עד דאתקין היינו סוד לבוש המצות להלביש הגוף שבג"ע והיינו מאי דאיכא בין המזומנים לבא לאותם שבאו והלכו שלאותם שבאו הגוף הקודם ולבושין אחרנין טבין ויקירין והם לבושי התורה והמצוה שעסק בה. והשתא אתי כפשטו וקב"ה נוסף על הגוף המזומן לו עביד טיבו עם בריין דלא אפשיט ליה לבר נש לבושין אלין שהם לבושי הגוף הגשמי עד דאתקין ואלו עם לבושו תורה על הגוף ההוא הגנוז שם:

ערטילאין בלי גוף ההוא וערטילאין יתובון שאותו הגוף אבדו שנתן לאחר. ואם שב בתשובה מספקת חוזר אל קדמותו ואם לאו הקב"ה מתקן לו לבוש גרוע מהראשון: גיהנם דארעא מגו אשא דלעילא נהר דינור נגיד ונפיק על ראש רשעים יחול:

דמצפצפי לשון צפה על פני המים והיינו שצפה באש המדורות כולם עד שתעלה ממדור אל מדור עד שתצא ולא פי' כאן מה נעשה בו. והרהר תשובה בהיותו על ערש דוי שאין בידו אלא נדר לבד שאם לא כך אלא ששב יום א' לפני מיתתו ונתחרט וגמר בלבו לשוב צדיק גמור הוא אלא שהיה שוכב על מרש דוי שתשובתו אינה תשובת הגוף שאין בידו יכולת לחטוא ולא נמנע רק במחשבה. והנה התשובה הזו יש לו מחשבה ואין לו מעשה ולזה מעשה גיהנם אינו בטל ממנו: ההוא רעותא דשוי עם היות שאינו מעשה מחשבות מסודרות לפניו ולזה לא אעדיאת וגו' וקב"ה אתקין שאינו בשוה עם הרשעים שכמותו כדי שמשם יגמור מה שחסרה תשובתו דהיינו מעשה והא כיצד ההוא רעותא המצויירת לפניו נחית כימי קב"ה ותבר מפני שהתשובה מהבינה ואין קליפות עומדות לפניה ולזה תבר כל גזיזין וגו'. ובטש ביה לשוב שאין הרשעי' יודעים לשוב שם שהכל נשכח מהן וזה מפני שהרהר אלא שלא עשה מעשה מזכירין לו כדי שישלים מה שחסר. ואתער לההוא רעותא כמלקדמין ושם הוא שב ועושה מעשה שמתודה וצועק וכדין מצפצפא מפני שהוא שב ומתודה ועולה וצף באש ממדור למדור עד פתח גיהנם לבד. מהרמ"ק זלה"ה: