אור החמה על ספר הזהר ב:רסט

אע"ג דכל רחימו דילה אפי' בחינתה התחתונה כלה חושקת לידבק ביסוד שכל מה שיתרחק הבחינות יתוסף האהבה והחשק אליה בו ורחימו דיליה לגבה להתייחד בה עכ"ז מיניה נטלין לה מפני שע"י היותה בתחתונים היא נקשרת שם ולכל הבחינות כל השכינה משתרבבת בתחתונים אפי' באותה בחינה דקה שהיא נאחזת ביסוד בנקודת ציון וז"ש מההוא אתר עילאה דכל רחימו דאתתא ובעלה שריא תמן דהיינו נקודת ציון וכל מי שישאב שכינה אליו תרד אליו אפי' מבחי' זו ולזה כפל הכתוב ואמר תקחו את תרומתי להורות דהיינו בחי' ייחודם יחד והיינו ויקחו לי תרומה יחד סוד יאהדונה"י שהם נקשרים ע"י היסוד והכל נמשך אל האדם הצדיק בכוונת הלב על פי התנאים הנז' ולישראל דרך כלל וז"ש זכאה וגומר וזכאין וגו':

תרין שמהן כל איש ואפשר שכ"ל מצד אחיזתו בת"ת שם יהו"ד איש מצד אחיזתו במ' שם אדני ויחד כל איש יאהדונה"י תרין שמהן. מאת ם' היא הבינה הסתומה והיסוד עולה ונשרש בה לשאוב משם מזון העולמות והיינו רזא דעלמא עילאה וגו' לאתזנא עלמין כולהו ועם היותו סוף המדרגות הוא נקשר בראש וז"ש וכלא מלה חדא: רזא לחכימין וגו' באדרא נתבאר קשר היסוד בבינה, זכאה חולקיהון דאע"ג וגו' יר' כי הקדושה אשת חיל אינה יוצאה מרשות בעלה שאם תרד אל התחתונים לא תרד אלא לקדושי' הפך אשת זנונים וז"ש זכאה חולקיהון של צדיקין אלו שלא רצה הקב"ה שיאחזו בה לבדה בפירוד ח"ו אלא כל הזוכה יטול הכל יחד והיינו דאע"ג דאינון נטלין לה שהיא שם אדני שולטת בתחתונים לא יכלין אלא ברשו בעלה שיהיה רשות הבעל עליה בייחוד יאהדונה"י ולא זו בלבד אלא ברעו דיליה דהיינו סוד אהי' בכתר סוד הרצון והענין כי אם יתרצה ויתנדב בה יהי' לייחד שמות אלו יחד וז"ש ולמעבד פולחנא דרחימו לגביה שיעשה מעשים טובים לעורר ייחודם וכדין ברחימו דילי' שהוא נקשר עמה באהבה שהיא בין תרין דרועין ודאי תקחו את תרומתי המיוחדת לי.

מאתם מכללא וגו' הנה עד עתה פי' שני פירושים הא' מתרין שמהן. הב' מאת מ' ועתה יפרש שנים אחרים הא' שית סטרין הב' זמני והנה הפי' אלו כל שנים מהם א' והיינו דקאמר לעיל וכלא רזא חדא וכן קאמר הכא וכלא רזא חדא. ועתה יפרש היאך השית סטרין עלאין דת"ת וזמני ושבתי הם ענין א' והנה ענין מאת ם' ותרין שמהן אמר שהמציאות יושג בתפלות וסדורם שהם קשר ג' שמות אדני יהו"ד אהיה שהתפלה קושרת הכל יחד בתיקוניה כנודע ועי"ז שכינה שורה למטה והיינו תקחו מאתם כשתייחדום כנז' ואל מציאות שית סטרין אמר זהב וכסף וגומר כדמסיק.

יומא דזהב שני ימי ר"ה א' בגבורה וא' במ' והדינים שהם אלהים בבינה ובגבורה ובמ' והיינו זהב בבינה ומצפון בגבור' יאתה למ' ושלטא ההוא סטרא בינה המלך הקדוש המלך המשפט היום הרת עולם ודאי:

כסף דא יום הכפורים שעם היות שהזהב בבינה מצד בחינתה בדין שממנה הדינים מתערין עכ"ז הבינ' מצד עצמה נקראת חסידה והיא כסא רחמים מתנהג בחסידות דהיינו חסד ולזה וכסף היא היא יום הכפורים שמצות היום בבגדי לבן כדמפרש ואזיל דמתלבנן חוביהון וגומר.

ונחשת היא נגזר מלשון נחשים השרפים והיינו שההרים הרי נחשת הם שרי האומות שהם מהנחש ואדמימות הדין השרוף שקרוב הוא לחוץ והיינו יומין דקרבנין דחג שעם היות שהחג עצמו קדש לישראל הוא בבחינה שהיא משפעת לשרים והם מתקרבין למזבח והיינו ע' פרים והם מרכבות שאר השרים שואבים משרשם ולכך הימים עצמם כלם דין הם אלא שישר' נכנסים בקדש ומשפיעים מצד הדיני' לשרים והם מתמעטין והולכין מצד הקדושה ממעטין כח השרים:

ותכלת דא פסח וגו' הענין שהם ג' מאורי האש הא' גוון תכלת שהיא על הפתיל' והיא המ' שהיא דין בצד מה והיא השם אדני ובהראות התכלת הזה מיד מחייב מציאות גוון הלבן סוד יהו"ד ומציאות הגוון הדק הרוחני שעל הלבן שהוא סוד אהי"ה וכולם נקשרים עמה יחד ולזה בפסח הוא תחלת שליט' הקדושה והיינו ג' בחינות אלו רזא דמהימנותא אמנם מפני הכנת ישראל שלא הוכנו לא השיגו יותר מאור התכלת שהוא בפתח הכניסה השליט בתפלה שהיא העולם הגשמי וז"ש שלטנותא דרזא דמהימנותא ששני הגוונים העליונים אינם שולטים בפתילה דהיינו העולם הגשמי אלא באמצעות גוון התכלת וז"ש רזא דנהורא תכלא. ועם היות שאנו אומרים פסח דרועא ימינא היינו לישראל אמנם לאומות עיקרם בתכלת נתגלה אליהם לכלותם ולישראל הגאולה בימין וז"ש ובגין דאיהי תכלא לא שלטא עד דשציאת וקטילת ומבחינה זו שהתחילו ישראל ליכנס בה הוא פסח תכלת לא מצד עצם הרגל שהוא החסד כנודע. בר מן תכלא שהיא המ' המכלה בשונאיה:

וארגמן דא שבועות שהוא בת"ת כולל כל גוונין וז"ש דתורה שבכתב אתייהיבת ביה כלילא מכל סטרין דהיינו ארגמן כלל הימין והשמאל האודם והלובן וכל גוונין וסטרין דהיינו תערובתם שהם סוד ארגמן:

ותולעת שני היא המ' כחוט השני שפתותיך ויש לה ח"ג אלא שנתבטל בעון העגל והוקבע בו בכיה לדורות אמנם כשיתמלא לבנה שבו אז הועבר קצפה היא חוגגת בבנות ישראל שלא חטאו בעגל וכן בו פסקו מתי מדבר שקלקלו עון א"י שהיא בה ודאי: מאני מנת עם היות שהמשנה אמרה כלי לבן אפשר שתחת הלבן שהוא מדת הזכר היו לובשות בגדי עצמן תולעת שני מדת הנקב' כאומרו האמונים עלי תולע וכיון שהם פנויות היו שאולים בגדי לבן: עד הכא היו שית זמנין וסדרם בו' קצוות בדרך אחרת כנודע מכאן ולהלאה רזא דעשרת ימי תשובה שהם בבינה י"ס שבה ועם היות שמכללם י"ה להם שתי בחינות בחי' הדין ובחי' התשובה. והם ט' ויום הכפורים משלים ועולה לכאן ולכאן שכן היא נמנית ראש השנה וסוף לתיקון השנה שעברה והם קצת הימים בדינים עורות אלי"ם מאדמים ועורות תחשים ומתרכבים ברחמים והולכים עצי שטים שמן וגומר:

ומכל אלין אנן נטלין וגומר הענין שהשכינה היא מאירה בהארת א' הבחינות האלו היא נוסעת ו' נסיעות בששה זמנים הנזכרים ומאירים מששה ספירות מר"ה עד ר"ה ואח"כ היא מאיר' מהבינה בעשרה מדרגות שבה עד שביום הכפורים היא נקשרת בכתר שבבינה וכן אנו נוסעים אחריה ונוהגים כמנהגה ומראים בנו גווני הנהגתה בהיותינו עושים כמעשה בחינותיה מזמן לזמן כדי שהיא תשרה עלינו ולמושכה עלינו בהיותה מאירה על ראשינו: ועתה יפרש האיך היא בכל זמן וזמן מאלו הזמנים ואנו נוטלים אותה שם ואמר בר"ה זמן א' והיינו מצד היותינו מראים בנו שאנו עומדים בדין נכנעים לדינים והיינו מציאותה מצד הגבור'. ואיהי י"ה דירתא לאימא שכל ענייני י"ה לקשר הבת עם האם והיינו מצד החסד:

בסוכות היא ביסוד ואנו עולים ז' ימים ואח"כ היא עטרה על ראשו מתייחדת עם הת"ת ואנו נוטלי' אותה משם בהיותינו עושים הסוכה ולולב והשמחה היא נמשכת עלינו כפי בחינתה מידי יום ביום עד העצרת:

בפסח היינו מצד הימין בנצח ששם החסד והיא עמו פועלת הנקמה בפרעה כאו' הלא את היא המחרבת וגו' והיינו תכלת ומשם אנו נוטלים אותה ע"י ענין הפסח ושחיטתו כיוצא בדיניו:

בשבועות היא בת"ת ושם היא תורה שבע"פ הכלולה בתור' שבכתב והיינו וידבר אלהים בינה את כל הדברים תור' שבכתב והור' שבע"פ ט"ו באב היא מצד ההוד ממנה סוד החרבן כל היום דוה אותיות הו"ד ומדוה ט' באב נהפך להו"ד בט"ו באב ועל ידי חגיגת בנות ישראל הם מושכות אותה למטה ולזה היו חולות בכרמים שהיא נקראת כרם: כל שאר הימים שהם י' ימי תשובה אינון מתקינא שמתתקנת מדיניה אל צד הימין בי"ה שהיא נוסעת מדרג' אחר מדרג' עד קשרה בימין או אפש' לפ' שאר ימי' שאר ימי השנ' ו' חול ויום השבת כדמסיק הכל לתקוניה:

כגוונא דאינון מתייחדים וגומר ירצה עם היות שהם ו' קצוות ו' זמנים עכ"ז כלם כלולים בפסה וכולם בי"ה וכן כולם ולכן אנו חותמים מקדש ישראל ת"ת בעל ו' קצוות והזמנים כל ו' זמנים. אוף הכא בכל חג וחג איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד בסוד הנערות הראויות לה שאל"כ אין אנו מתקנים אותה ולזה אנו מתקנים אותה כמותו ומקשטי' אותה עם נערותיה וז"ש קב"ה אחד לעילא וגומר:

רזא דשבת וגומר כבר פי' הזמנים והשתא מפרש השבת דעדיף מכלהו זמני ואגב אורחיה מפרש צלותא דשבת והזמירות ולהכי הקדים הזמנים איידי דזוטר מלייהו.

איהי שבת מ' כאו' כי אות היא וגומר דאתאחדת בנערותיה ברזא דאחד דהיינו נערותיה ששה כששה והכח הקושרם אח"ד למשרי עלה ת"ת רזא דאחד כולל א"ח ד' ע"ד הנז' לעיל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תו ר' ייסא סבא א' מאתם מאת מ' הנה לעיל פי' כי מאת כל איש דא יסוד והוקשה לו דא"כ הל"ל מאתו ותירץ מתרין שמהן אלין פי' כי לעיל הק' כי הל"ל כל איש ומאי מאת ותירץ כי כל איש הוא היסוד הנק' בשתי שמות אלו כל ואיש ולכן אמר עתה מאתם שר"ל מב' שמות שיש לו ליסוד כנזכר והם כל ואיש וכבר ידעת בחינתם. ונוכל ג"כ לפרש כי איש הם ג' ראשונות בחינות היסוד והם א' כתר י' חכמה ש' בינה כנזכר בתיקונין וכל הם חמשין שערים שבו. עי"ל כי לפי שכולל כל האצילות נק' כן כי בערך מה שלוקח מג' ראשונות נק' איש ובערך מה שלוקח מה' ספירות שעליו שהם מחסד עד הוד נק' כ"ל העולה נ' שערי בינה וזהו מאתם שהם בחינת אבא ואימא עלאה ובחינת הת"ת בה' שעריו כנזכר. ואו' מאת ם' הנה יסוד אקרי ל"י העולה מ' משום דאיהו רזא דעלמא עילא' דאיהו מ' סתומה ולעיל נז' בינה נק' מ"ם סתימא כשרביעא על בניה ומשפעת בהם ואות סמ"ך הוא להפך וז"א מאתם מאת ם' ר"ל כי כאשר תקחו מלכות יהיה עם בעלה שהוא ם' והוא ל"י דאקרי נמי איהו ם' כד אתעטר בבינה ולטיל מתמן חיים להני עלמין כלהו: עד הכא תשעה וגומר הנה או' בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים אינו נחשב אלא לדבר א' והם הבשמים אשר היו לשמן ולקטרת אמנם מציאות הבשמים אינם אלא א' ולז"א כי תשעה הם לקבל תשעה יומין וגומר שאל"כ עשרה הם. עכ"ל.

והרא"ג ז"ל כ' מתרין שמהן אלין. היינו כ"ל ואי"ש והם שתי בחי' ביסוד הא' שנוטל כל נגידו עילא' וחמשין תרעין דקאמרן בסוד היותו בחי' אבר מאברי הגוף. הב' איש שמלבד בחינתו הראשונה יש לו סוד איש כולל עשר ספי' תמונה שלמה ומאת הב' בחי' תקחו את תרומתי.

מאתם מא"ת #ם בינה מ"ם סתומה אתר מדורי' דהאי צדיק. ה"ק זאת התרומה מלכות תקחו מאת הבינה כי שם היא עולה לפי שהוא מדורי' דהאי צדיק דהיינו כל איש וזהו (דהא) [דהאי] צדיק הנז' בקרא והוא עלה לשם לעולם להדבק עמו דמלת וזאת קא דייק זאת היא המלכות וכשתקחו אותם מאת מ' מביאים עמהם זהב וכסף ונחושת מיני השפעות וטובות לעולם וז"ש מתמן נטל חיים לאתזנ' לעלמין כלהו אשר לזהב זהב ואשר לכסף כסף וגומר רזא לחכימין אתיהיבת. דבר נפרד הוא ואהדר לעיל לפירושא דקרא מאת כל איש אשר ידבנו לבו דהיינו צדיק מיני' תקחו את תרומתי כדמפרש ואזיל.

ברשו דבעלה וברעו דילי'. היינו פי' אשר ידבנו לבו דהיינו לבו של איש צדיק זה אשר נדבה לבו ונותן רשות שיקחו את התרומ' מלכות מאת [#ם] וזה ע"י התפלה והתור' והעבוד' וזהו. ולמעבד פולחנא וגומר.

מאתם מכללא דשית סטרין וה"ק וזאת התרומ' מלכות אשר תקחו מאתם דזהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני שהם [שית] סגורין והוא פי' שני. מאתם מאינין זמני ושבתי והוא פי' ג' והיינו מאתם דזהב וכסף ונחשת שהם ימים טובים כדמפרש ואזיל. זהב ברזא דר"ה לקמן מפרש כיצד אנו נוטלים השכינה בר"ה שתשרה (אלינו) [עלינו] והשתא תאנא מאן אינון זהב וכסף וגומר והדר מפרש.

רזא דהרי נחשת בדף ר"ס האריכו בזה ע"ש. עד הכא תשעה. עד אבני מלואים הם תשעה לקבל תשעה יומין. ואבני מילואים הוא יום הכפורים דאשלים לעשרה ולכן נקר' מילואים שבו (נמצא) [נמלא] ונשלם מנין עשרת ימי תשובה. בר"ה וגומר ביה"כ וגומר בסוכות וגומר בפסח וגומר י"ס דגרסי כולהו במ"ם מר"ה מי"ה מסוכות מפסח והוא גרסא יותר נכונה צודקת במלת מאתם מאינון זמני ושבתי כדקאמר לעיל והכוונה בכלהו מכל אותם הספי' הרמוזי' בהם זמני ושבתי מכולם אנו נוטלים תרומת ה' מלכות עלינו. ה"ג ואיהו רזא דר"ה ואהדר לתרומה הנז' שהוא גם היא נק' ר"ה בבחי' שהיא נמשכת מצד הגבורה הנק' זהב ואז בר"ה נק' ר"ה בגבורה כנזכר בפ' פנחס רל"א שיום של ר"ה הוא גבור' וגומר. ואיהי יה"כ וגם המלכות נק' י"ה בבינה שאז ירתא ברתא לאימא כנז' בפ' אמור דף ק"י. ה"ג בפסח נ"א מפסח אוף הכי אנן נטלין לה ואיהי פסח. כל שאר יומין. עשרת ימי תשובה כדקאמר לעיל. לתיקונא דילה שהתחתונים חוזרים בתשובה והיינו תשוב ה' לאתחברא ביה"ו והיינו תיקין דילה. כגוונא דאינון מתיחדין לעילא. פי' כמו שהספי' העליונות כל איש יומו מהי"ט מתייחד עם השכינ' כמו כן היא מתייחדת לתתא ברזא דאחד. שית סטרין דיליה באחד דשמע ישראל וגומר ושית סטרין דילה בסוד ועד דבשכמל"ו דהיינו אחד כדלעיל וז"ש. והא אוקימנא דהוא אחד וגומר:

רזא דשבת איהי שבת. ירצה שהוא הקדים מאתם מאינון זמני ושבתי וזכר זמני ולא זכר שבתי עתה בא לומר שגם בשבת (אינון) [אנן] נטלין לה כי היא בעצמה היא שבת. דאתאחדת ברזא דאחד. שהיא עצמה נעשית ונכללת באחד בסוד ועד שהיא אחד והיינו:

ושמו אחד שהיא אתייחדת בעצמה בשית סטרין דילה. למשרי עלה רזא דאחד דהיינו שית סטרין דילי' כנזכר לקמן דף קס"א עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון רזא דשבת איהי וגומר הוקשה לו שלא נזכר שבת ותירץ ואמר שאחד כמנין י"ג סימנין הם ויום שבת הוא א' לכן מנה רש"י י"ג מינין. כל"ה: