אור החמה על ספר הזהר ב:קפט

מאן הוא נחשא דפרח וגו' מי שלא השתדל בפרי' ורביה ולא נשא אשה להוליד בעלותו למעלה פרח באוירא כאבנא בקוספיתא ואין לו שני אלא הולך יחידי ערירי בעה"ב כנחש בעה"ז ואזיל בפרודא שאין לו בת זוג בגלגולו אלא יחידי מדה כנגד מדה. ובין כך אית נייחא לחד נמלא וגומר זהו בת זוגו שנאבדת ממני שלא רצה לישא אותה ובין כך בעוד שהוא הולך בגלגולין אלו אותה נמלה דהיינו אשתו דשכיב בין שינוי שהוא בכל שעת' מזכירה וחורק שיניו שלא נשאה יש לה מרגוע למעלה באיש ההוא שנשאה. והעני הזה שארי בחבורא בתחלת צאת הנשמה מאת בוראו בפעם הראשונה בת פלוני לפלוני. אמנם עתה בגלגול שני אין מכריזין בת פלוני. וזהו סיים בפרודא בסוד וחטפתם בכרמים כדלקמן:

מאי הוא נשרא דפרח וגו' היינו ענין סוד היבום שהיבמה היא נשרא דהיינו נקבה שהיא מקננת עתה ושוכבת בחיק היבם שאינו בן זוגה וז"ש מקננא באלין דלא הוה יר' שלא הי' מקום קנה ובת זוגה קודם ועתה זכה בה האיש הזה להקים זרע לאחיו. בנוי דאתגזלו הנה זאת האשה נגזלו בניה הראוים לה כי בעלה הקודם נעשה בנה כדלקמן וא"כ שוב אינה חוזרת לו כי הוא אסור באמו ודאי וא"כ בניה שהיו ראויים לה לצאת מבין שניהם נגזלו ולאו מן בריין דאתבריאו פי' בניה הנז' אינם בריות שנבראו ונגזלו ממנה אלא שלא היו במציאות. ואפשר לפרש נשרא הוא הנשמה כך מכנה אותה בתיקונים בשם נשר מקננא באילן דלא הוה שהוא הי' קודם בסוד זכר בסוד וירד למטה מהמ' והיינו באילן שלא הי' בו מקודם ובנוי דאתגזלו שאינו מוליד למעלה בעולם הזכר אלא למטה בעולם הנקבה. כד סלקן נחתין ירצה כד סלקין היבם להיותו אב לאחיו והיא להיותו אם לבעלה נחתין בעלה ואחיו להיותו בן להם. ואמרו נחתין לשון רבים לנר"ן או ליבמין דעלמא. וכד נחתין אלו להיותם בן סלקין אח ואשתו להיותם אב ואם ומעלה היא זו להם.

תרין דאינון חד כי מהאח המת נחלק לשנים הא' הוא אותו הרוח הנשאר בה שהוא חוזר להיותו נשמה לגוף ההוא אחיו המת לעת התחיה ורוח ונשמה של אותו הגוף נבנה שם באשתו ע"י אחיו וז"ש חד דאינון תרין דהיינו שהא' נחלק לשנים והכי קאמר התם והיינו תרין דאינון חד דקאמינא:

וחד דאינון תלת פי' אותו השם הנבנה שם שהוא אחד אינון תלת רוח אותו הנפטר ורוח הנשאב מאחיו ביבמתו ונשמה על גביהן והכי פירש התם:

מהו עלימתא וגו' אפשר לפרשה על התורה כדמסיק לקמן שהתורה מתעלמת ומתגלית וגומר אמנם הפי' אצלינו הוא בנשמה ממש הזכה וברה שזכתה לעלות בג"ע של מעלה מקום הנשמות במנוחתם והיינו עולימתא וקראה שפירתא לפי שתקנה מעשיה. ולית לה עיינין ירצה שאין עינים משיגים אותה לרוב דקותה מקום עין לא ראתה אלהים זולתך. אמנם יש לה שם רוח שמתלבשת בו כדמסיק והגוף הזה אינו גוף מתגלה אלא מתעלם בערכינו ומתגלה בערך דקותה וז"ש וגופא דהיינו רוחא לבוש הנשמה בג"ע והוא טמירתא ואתגליא כנז'. איהי נפקת בצפרא כי בחצות לילה לפנות בקר יורד הקב"ה להשתעשע עם הצדיקים בג"ע התחתון ואז כל הנשמות שבג"ע העליון יורדות להתלבש בגופם אשר שם ובהיות הבקר מסתלק הקב"ה והנשמות עמו וז"ש נפקת משם בצפרא ואתכסאת ביממא שמתעלה הקב"ה וכל קדושיו עמו לג"ע עליון:

אתקשטת היינו שארה כסותה ועונתה לא יגרע הנשמה עם היות שהקב"ה משתעשע עם הרוח כדמסיק וז"ש אתקשטת הנשמ' באותם הקשוטין דלא הוו שהם דקים ונעלמים בלתי מתגלים:

לא תווהנא אלא מחד כי שאר החידות יש להם משמעות קצת מעצמם בעניני העולם אמנם זאת אין לה משמעות כלל:

פתח ההוא סבא פתח בפסוקים אלו אי משום דאינון תשעה תיקוני דיקנא דזעיר דאית בהון תקיפות וחילא לאורייתא. אי משום דאית בהון סוד יחוד קב"ה ושכינתי' ע"י היסוד דהיינו קול ודבור סוד תורה לשמה לייחד קב"ה ושכינתי' והיינו ה' לי לא אירא ת"ר ה' לי בעוזרי מלכות. טוב לחסות בה' יסוד. ועוד כיוון בפסוקים אלו כי אין לו פחד מקושיות בני אדם דהיינו השומעים דבריו וז"ש לא אירא מה יעשה וגו' ואין לו פחד מהקלי' המסמאות עיני המעיין בהלכה והמשכחות לימודו כנז' בתיקונים וז"ש ואני אראה בשונאי. גם לא לכבודי אעשה אלא לכבוד תורת ה' וזהו טוב לחסות בה'.

מקמי דלא שמענא וגו' לבדוק אותם אם הם ראוים לעמוד בסוד הדברים ואם הם בקיאים בנסתרות השם יותר ממנו.

אתעטף משום הכון לקראת וגו' אקרא אחרא סמיך שניהם סמוכים ותרווייהו קא דריש לקמיה. הני קראי כמשמען כפשוטן בדיני אכילת תרומה לבת כהן שנשאת לישראל ועם היות פשוטן אמת עכ"ז יש בהן רמז בנסתר ומדברים ע"ד הפשט ענין המצוה כפשטי' דקרא וע"ד הנסתר כמה ענינים וז"ש וכמה אינון מילין וגומר:

ואשתמודעי' אורחין כלומר שאין ביד האדם לדרוש הנסתר בכל פסוק שירצה ויאמר סוד זה בפסוק זה אלא ענין שדרך הכתוב יורה עליו וקל וחומר מפתרון החלום שתלוי בפה ועכ"ז צריך להוליכו בדרך שיורה החלום עליו קצת:

ברתיה דאברהם אבינו דהיינו חסד עילאה כדלקמן. ואומר קדמאה לגיורין רצה כי הנשמות סודם אילן א' ועיקר ושורש האילן אברהם אבינו בסוד נשמתו ולמעלה מזה נשמת יצחק ולמעלה ממנו נוף האילן יעקב אבינו ובזה הנוף י"ב נשמות י"ב ענפים י"ב שבטים ולהם עוד ע' ענפים קטנים ע' נפש ולע' אלו עוד ענפים רבים ששים רבוא ענפים ס' רבוא נשמות שיצאו ממצרים ונמצא אב לכל זה אברהם אבינו שהוא שורש האילן כי בהתאחד אברהם ושרה גוף בגוף נתייחדו נפש בנפש ונשמה בנשמה ופעלו במדות העליונות וגרמו כל הנשמות ואיהו משיך לה לנשמתא שנשמת אברהם אבינו היא המושכת השפע דרך ענפי האילן כי ימשוך האור מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב ומיעקב לי"ב ענפים וכן לכל הענפים כנז'. ובת איש כהן דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות. ד' בחי' הם כהן גדול בחכמה סגן בחסד כהן סתם בנצח איש כהן במלכות. והנה הנשמ' מבינה מה שקבלה מחכמה כהן גדול ורוח מת"ת ע"י הנצח סגן. נפש ממלכות והיא חוטאת ועליה נאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות ולפי' עתה שהי' העסק בנשמה וכן לבושה שהוא הרוח אמר ובת כהן ולא איש כהן שהיא נכרתת בהיותה לאיש זר וכוונתינו בכאן בנשמה דבריאה ורוח דיצירה ונפש דעשיה דשייך בהם פגם לא דאצילות ח"ו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. מאן הוא נחשא דפרח וגו' תבינהו מריש דף ק"ו מן ההוא יחידאה דלא אשתדל בפריה ורביה ואזיל כחויא יחידאי דרך נחש עלי צור ופרח באויר העולם ולא אשכח נייחא ונכנס בפרודא בגפו גפא דלויתן נחש.

ואנא היכי אימא קמי רבנן. מדרך ענוה ומוסר אמר כן כי במקום גדולים אל תעמוד וראוי לשתוק עד שהם יקדימו לדבר תחלה ולכן קראם רבנן וז"א ואנא היכי אימא מקמי דלא שמענא כי אין זה מחוק המוסר:

ברתיה דאברהם אע"פ שהנשמות מקורם מן הבינה ונמשכים אל הת"ת ומשם אל המ' עכ"ז חלק ההוא הנק' נשמה הוא מתייחס אל החסד הנקרא כהן. וחלק הרוח אל הת"ת וחלק הנפש אל הגבו' וזה אמר אח"כ וע"ד אית נשמתא ואית רוח ואית נפש. אמנם חלק הנשמה המתייחס אל החסד וכמו שביארנו דף צ"ז ע"א וע"ש:

והוה כהן דלאו איהו גדול כבר ידעת מ"ש הרמב"ם כי כמה מיני כהנים היו מדרגות שונות והראשון הוא כהן גדול ואחריו מרובה בגדים ואחריו משוח מלחמה ואחריו סגן וגו'. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' מהו עולימתא שפירתא ולית לה עיינין. לקמן דף צ"ט. מפרש לה שהיא התורה וכנה אותה בשם עלמה שכן התורה היא האהוב' שראוי לאדם שיחשק בה ובאהבת' ישגה תמיד וקראה שפירתא כי היא יפה לו בעה"ז ובעה"ב וכן נק' שפירתא ע"ש שמשפרת הנשמה ומקשטת אותה. א"נ שפירתא מכל החכמות החיצונות כי כולם ישא רוח. ולית לה עיינין. אין עין שישיג אותה בכל סתרי' ומצפוני' כמ"ש אמרתי אחכמ' וגו'. א"נ ולית לה עיינין גוונין אין פשטי התורה עיקר כי אם הסוד המופלא והמכוסה בה כי אלו הגוונין שהאדם לומד בה דרך פשט אינה מחשבת אותם לעצמה לגוונים עיקריים כי הגוונים אלו נתלבשה בהם אחר חטא אבינו הראשון שאז נתגשמה כמוהו. ונצטרפו אותיות התורה שהיו בצירוף מופלא אל צירוף זה שאנו עוסקים בו וז"ש לית לה עיינין אין לעצמה גוונין הללו לעקרי.

וגופא טמירתא ואתגלי' פי' אפי' הגוף דהיינו פשטי התורה וחקותיה ומשפטיה הם טמירין מההמון שכמה יש שאינם מבינים מעשה המשכן אפי' כפשוטו וכל מעשה הקרבנות ונגעים ואהלות (אמנם) [אינם אלא] לחכמים ולמבינים. א"נ וגופא טמירתא היינו עצמות' ופנימיות'. אע"פ שהיא טמירתא מבני העולם אתגלי' לחכימי דרא מחצדי חקלא.

נפקת בצפרא כשאדם קם מחצות לילה ולמט' שמשם והלא' אתקריאת צפרא אז התורה מגלה לו רזי' וסתרי' כנזכ' בפ' בשלח דף נ"ז בפ' תרומה דף קע"ג יען הזמן גורם שכליותיו נובעות חכמה.

ואתכסיאת ביממא מפני טרדת הזמן המזדמנים ביום והאכילה והשתי' וטלטולא דגברא על המחי' ועל הכלכל' והברת קול ההמון אין השכל מיושב שיתנוצצו בו נשמתין קדישין באורח שכל כנז' בריש התיקונים:

אתקשיטת בקישוטין דלא הוו. התורה מתקשטת ע"י חידושי התורה שהאדם מחדש בלילה בקישוטין חדשים שלא היו מעולם ואותם הראשונים שהיתה מקשטת בהם מקודם נותנתם באוצר לעת קריבת הימים בעת פטירתן בסוד ויקרבו ימי ישראל למות וגו' שאז מתנוצצים כל החידושין וגורמין יחוד עליון (אמר הגאון הנשיא זצוק"ל מ"ש נפקת בצפרא הוא מה שאדם לומד בקטנותו דהיינו שמתחיל לעסוק בחכמת הקבלה בבחרותו שאז מתגלים לו אח"כ בזקנותו רזין דאורייתא כמ"ש גירסא דינקותא וכן הלומד ילד למה הוא דומה וכו' ואתכסיאת ביממא כלו' מי שרוצה ללמוד הקבלה בעת זקנותו שאז נכנס ביומין עילאין אתכסיאת ממנו שאינו דומה. מי שמתחיל ללמוד בנערותו למתחיל בזקנותו כי טוב לגבר כי ישא עול התורה בנעוריו)

השתא תרין אינון תלת פי' שני חברים ר' חייא ור' יוסי ועתה עמו נעשו חוט המשולש:

ותלת אינין כחד. ששלשתן מתייחדים נשמותיהם בייחוד אחד ובקשר אחד ע"י חדושי התורה שיתחדשו ביניהם:

לא אמינא לך. וגו' ר' יוסי לא הבין דברי החדה הזאת לפי שכבר נדמה לו בחידות הראשונות שהיו דברי תוהו וחשב שגם זה כאחד ממנה.

ובעינא דישתדל אורייתא. ע"י השכר שאני משתכר בהיותי טייעא לפרוע שכר המלמד וכנראה שהי' עני ומדולדל והי' משתכר על ידי טייעות די פרנסתו. מכאן הכרח שהי' בחיים חיותו בגוף ונפש:

וכד אנא משכחנא חד מדרבנן אנא טעון אבתרי'. נראה שהי' הולך ומסבב בכפרים כדרך הרוכלים וכשהי' רואה ת"ח הי' הולך אחריהם לשמוע איזה חדוש התורה. לא תווהנא אלא מחד כי אינו נאות לזקן להוציא מפיו עולימתא שפירתא ועוד שדבריו סותרים זה את זה איך היא שפירתא כיון דלית לה עיינין כלומר שאין לה מציאות תכונת עינים כל מקום הפנים שוה שאם היא עורת או תבלול בעינה אפשר כשתסתים עיניה תראה שפירתא:

פתח ההוא סבא ואמר יי' לי ולא אירא. מאלו החכמים אם יסכימו שניהם להקיפני בהלכה ובקושיות ואיני ירא מקושיותיה' באלו הדרושים שנז'.

ה' לי בעוזרי גם שלל שאינו מפחד מהחיצוני' המעכבים בעסק הסודות כנז' בפי נשא דף קכ"ג וז"ש י"י לי בעוזרי שהם אותם העוזרים אותי שאכנוס (שנכנס) ברזי תורה ואני ארא' בשונאי המקטרגים אראה שמתהפכים לסנגורייא ועכ"ז טוב לחסות בי"י (כי כל זה) מבטוח באותם שנעשו נדיבים לפתוח לי שערי רזי תורה.

א"נ טוב לחסות בי"י שהחדושים שאחדש שאתעטר בהם ויעשה מהם שמים חדשים כנז' בפ' בראשית דף ה'. א"נ כדקאמר התם דחפי עלי' והיינו טוב לחסות וגו' ואפשר שזהו שכיון בתחלת פתיחתו בי"י לי ולא אירא לפי שהוא חפי לי [וכסי] לי על ההיא מלה מה יעשה לי אדם דהיינו המלאכים שהם דמות פני אדם:

ה' לי בעוזרי. שהקב"ה משרה שכינתו על המלאכים ההולכים עמי לעוזרני. א"נ בעוזרי דיסיק שמעתתא אליבא דהלכתא כדפי' על ועזר מצריו תהי' ובזה אראה בהשפלת הקליפות ועם היותי עני ומחמר אחר החמורים טוב לחסות בי"י שיתן לי בההוא עלמא כמה מעלות טובות כנז' בפ' בראשית ברב המנונא סבא וגו':

כמה טבין. מצד עצמן כמה תועלת וכמה סגולות יש בהן.

ונעימין לאחרים כי כל דבר נאה הוא מחמד כל עין שהעין נהנית ממנו,

ויקירן תועלתי' וסגולותי' של תורה לא דבר רק הוא אלא תועלות רבות מדובר בם.

ועילאין מצד האומרם שהוא (על) [אל] עליון. א"נ טבין מצד טוב החסד.

ונעימין מצד נועם הבינה.

ויקירין מצד [החכמה] וכו' כאומר יקר מחכמה וגו':

ועילאין. מצד הכתר אל עליון. א"נ נקט ד' לשונות הללו כנגד ד' פנים שבתורה דהיינו (פרדס) [פר"ד] למטה ועילאין רומז לסוד. ה"ג ואנא דאימא קמי דלא שמענא וגו' והכוונה לומר כמה עילאין רזין דאורייתא ואני אזלזל בהון לאומרם קמי דלא שמענא עד השתא אפי' מלה חדא. וא"ת ולמה לא עסקו בתורה בדרך דהרי קאמר והאי יומא חשיבנא דאשמע מלין חדתין באורייתא ולא שמענא מידי וי"ל כי ר' יוסי הי' בא בדרך לבדו עם הסבא ולפי שחשב שהי' זקן אשמאי בדברו דברי תוהו כפי מה שחשב לא הי' עוסק בתורה בקול רם אלא הי' מהרהר בדברי תורה אמנם בלילה קרה מקרה שנתאכסן שם ר' חייא ושמח לקראתו (וגומר נתגלגל): אתעטף האי סבא אי משום הכון לקראת אלהיך [או] משום קרירות הלילה וכדי שלא להפסיק אח"כ בתוך דברי תורה התעטף תיכף כי לבי אומר לי שעמדו כל הלילה עד אור הבקר וקצת מן היום לפי שבמסקנא דמלת' אמר נשק לון ובריך לון ואזלו ולא הזכיר כד אתא צפרא וכיוצא כנראה שנמשך קצת מן היום:

האי קרא אחר קרא אחרא סמיך תימא דהא קרא ובת כהן כי תהי' אלמנה הוא אחר קרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר וי"ל דה"ק האי קרא אחריו קרא אחר סמיך והכוונה כי כמו שהפסוק הסמוך לו מדבר בעניני הנשמה כנז' בפ' ויקרא דף ז' ובת כהן דא נשמתא וגו' כך זה הפסוק הקודם אליו מדבר ג"כ בענין זה והוא כעין דבר הלמד מענינו. וי"ס דגרסי האי קרא אקרא אחר סמיך כלו' הפסוק הזה דאיש זר לא חששה תורה לבאר בו איזה דבר שיהי' נראה שמדבר בסוד הנשמ' לפי שסמך על הפסוק הבא אחריו שמדבר בעניני הנשמה כנזכר:

ואשתמודעאין ארחין כלו' דרכי סתרי' ניכרים ונודעים ליודעי חן שהם דרכים ישרים והאמת יורה דרכו כולם נכוחים למבין:

קדמאה לגיורין. מדלא קאמר גיורא קדמאה רמז למה שאמרו בפ' תרומה קמ"ז שאברהם הי' סבה ראשונה שיהיו גרים בעולם וזהו קדמאה לגיורין וזהו הצעה לפי' שני שמפרש לקמן במלת איש זר שהוא הגר וגו':

ואיהו משיך לה לנשמתא מאתר עילאה. הוקשה לו מלת בת כי הנשמות הם מהבינ' והיא אם הנשמות ותירץ שמלת בת היא על צד השאל' על הדרך שהשושבינין קורין לכלה בתי כמו כן שושבינא דמטרוניתא הוה החסד והוא ממשיכ' מאתר עילאה בינה אל המ' דרך הת"ת כדלקמן וכמ"ש בפ' פנחס דף ר"ן:

ובת איש כהן. דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו'.

ועל ארחא דא הוה כהן. וגו' נ"ל שכהן גדול בחסד סגן הוא בנצח שהוא תחת כהן גדול בהן סתם בבריא' שהוא כהן ומשרת לאצילות איש כהן הוא ביצירה ששם מיכאל שר החסד איש דההוא כהן חסד ולזה בבת איש כהן כתיב כי תחל לזנות יען כי היא מסטרא דעבד מטטרו"ן שר היציר' עץ הדעת טוב ורע וסביב למשכנו יחנו החיצונים ולכך כתיב לעיל בה שש שלים יעבוד לפי שחטא בא על ידה כנז"ל ולזה אמר כאן באש תשרף דהיינו באש של גיהנם לפי שעברה על מל"ת. אמנם גם נשמה הבאה מכהן סתם שבטלה מ"ע דהיינו וזרע אין לה כתיב בה ושבה לעולם לאתתקנא ואם אתתקנת ושבה אל בית אביה בנעור' וגו':

כהן סתם רב ועילאה מאיש כהן לפי שזה בבריאה וזה ב' ציר':

וע"ד אית נשמתא וגו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון מאן הוא נחשא וגו' כל החיות מהלכות זוגות זוגות והנחש אינו הולך בדרך אלא יחידי ב"ר פ' ויחי רמז בזה אל האדם שאינו רוצה לעסוק בפריה ורביה ורוצה להלוך יחידי כנחש והוא פורח באויר ואזיל בפירודא נפרד יחידי בלא זווג ומה תקנתו ביבום אשתו וז"ש אית ליה נייחא לחד נמלה דשכיב בין שינוי. הנמלה רומזת לאשתי השוכבת בחיקו.

עולימתא פי' התורה. ולית לה עיינין פי' שהיא נסתרת ואין עין משגת אותה בכל סתריה וכ"ש שלמה אמרתי אחכמה וגופא טמירתא ואתגליא פי' שהוא מכוסה מעמא דארעא ונגלית למחצדי חקלא. נפקת בצפרא למי שמשכים בחצות הלילה שאז אין לו טרדה ואתכסיא ביממא מצד הטרדות. ואתקשטת בקישוטין דלא הוו. פי' בחידושים שמחדשים בה החכמי' בכל עת ובכל זמן ובפרט בשעת סילוקם דכתיב תוסף רוחם וגו' וזהו דלא הוו פי' שאז מחדש בה חדושים מה שלא חדש בה כל ימיו:

אמר לון השתא תרין אינון תלת פי' כי היו ב' ונעשו שלשה. ותלת אינון כחד פי' שמתייחדים ללמוד התורה בנפש אחת.

כמה טבין ונעימין וגו' פי' רמז לפירושי התורה שהם ד' והם "פירוש "ראיה "דרשה "סוד וסי' פרד"ס מלמטה למעלה ורמז להם שאינו מפחד מהם שיקשו על דבריו גם שלל שאינו מפחד מהחצונים המעכבים בעמקי הסודות כדאיתא בפ' נשא דף קכ"ג. עכל"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: