אור החמה על ספר הזהר ב:קעט

ר' חייא פתח ונהר יוצא וגומר לפי דעת ר' חייא כבד את אביך נאמר על הת"ת והיינו או' וההוא נהרא שהוא הת"ת דמבועא שהיא החכמה ירצה מפני שהת"ת משך שפע החכמה נק' הת"ת אב עם היות שאין מלת אב צודק אלא בחכמ' כאו' כולם בחכמה עשית. וז"ש מ"ט יקרא אב ואמר משום דאיהו נביעא דהיינו שהוא דבק באב שהוא המבוע ונובע ממנו ג"כ הוא מפרנס ומגדל וז"ש לאתזנא לגנתא לזה יקרא אב: ור' אבא פליג ואמר שלא יקרא אב אלא החכמה דוקא וז"ש עדן ממש לא נביעו נהר אלא המבוע בעצמו שהוא העדן והיינו החכמ' אב המוליד איקרי א"ב ומשורש למעלה באין בכתר לזה נק' אב א' כתר ב' חכמה ועכ"ז איקרי אתה לא לשון נוכח שאין שם גילוי אלא שארי לאתמשכא ואתה יהיה לשון ואתא מרבבות קדש אתא בא ונמשך והיינו אב כאו' כי אתה אבינו.

ור' אלעזר פליג וסבירא ליה דנשמתא דבר נש מזווגא דקב"ה ושכינתיה דהיינו ת"ת ומ' ולכך אביך דא קב"ה אמך כ"י שהיא מכנסת נשמות מלמעלה גם היא מכנסת לתוכה הת"ת הנק' יש' להוליד הנשמות והראיה שאינו החכמה אתיא א"ת לאתכללא שכינתא עם הת"ת דלא שייך בחכמה כי אם אב נאמר על החכמה היל"ל כבד אביך מאי את אלא הכרח כי אב נאמר על הת"ת כנזכר והענין כי הכבוד הזה בלי ספק הוא הייחוד ומעשה התורה והמצוה ואמר כבד את אביך ת"ת ואת לאתכללא שכינתא שכל מקום שאתה מכוון לכבוד האב תכלול עמו האם שלא להפרידם וכן מינה יליף את אמך כל מקום שאתה בא לכבד אמך תכלול באותו כבוד הת"ת כדי לייחד תמיד. ור' יהודה פליג אכולהו וקאמר דעת רביעי הכולל כל הדעות הקודמים ולזה כשאמר הכתוב כבד את אביך ואת אמך סתם קאמר כי היכי דלישתמע חכמה ות"ת א"ב כל מי שנקרא אב וכן כשאמר אמך סתם קאמר דלישתמע כל מי שנק' אם דהיינו בינה ומ' אמנם באה מלת את באב ובאם לרבו' איזה אב או איזה אם עם היות שהוא רחוק לז"א כל מה דלעילא כתר וא"ס דלעילא וכן כסא חיה אופן והשמים והארץ בכלל וז"ש ותתא וענין כבוד אב ואם שלא יחטא ויכעיס ויפגום כל א' כפי עניינו אפי' שמים וארץ כדכתיב ועצר את השמים וגומר והיינו חלול כבודם: ור' יוסי פליג אכולהו והסכים לדעת ר' אבא בתוספת מעט ויש בינו ובין ר' אבא פלוגתא וז"ש האי דא"ר אבא שהחכמה נקר' אב והטעם לזה מאתר דשארי לאתמשכא כולא דהיינו החכמה כנזכר שפיר דקדק דהא אוליפנא ההוא טמירא שהוא הכתר וכ"ש למעלה ממנו ולא אית ביה שרותא שאינו תחלת הגילוי לא שייך בו אתה לנוכח המורה גילוי אמנם הוא מורה העלם והסתר אמנם החכמה הנגלית נק' אתה ומכ"ש שיצדק אתה בת"ת ויצדק בו אבינו וז"ש מאתר דשרותא לא אמר אתר דשרותא דהיינו חכמה דוק' אלא מאתר דשרותא אשתכח דהיינו חכמה ומחכמה ולמטה קרינן אתה א"כ כל מקום שיצדק מלת אתה יצדק אב וז"ש ואקרי אב א"כ נקטינן שאינו אב חכמה לבדה אלא גם הת"ת ומינה ילפינן לאמך שהיא בינה ומ' והרי זה דומה לדעת ר' יהודה ולא כמו שפי' והוסיף לעילא ותתא שאינו נאות ועם היות שהוא חלק בין המדות הפך דעת ר' אבא ייחד ואמר וכולא חד הוא ואתה שאינו נפרד והכל נקשר בא"ס בריך שמיה וגומר וכלל דברי ר' יוסי אביך חכמה ות"ת אמך בינ' ומ' כנזכר ומלת את יהיה מפני שנכלל הענין הזה במלת אב וכן במלת אם אמר את לרבות כל מקום שיצדק אב ואם כנזכר: ור' חזקי' דעתי' קרוב לדעת ר' יוסי בשינוי קצת ושינוי משמעו' דורשים ולז"א ודאי כולא חד כדפי' ר' יוסי שא"א להיות אב ואם חכמה ובינה שלא ישתתף ת"ת ומ' שהם מעבר צאתם לגילויו על ידם וכן א"א להתהות ע"י ת"ת ומ' שום הויה אם לא תרד הכח מחכמה ובינה ולז"א ודאי כולא חד. אמנם הבא להשכיל לא יבין אלא ת"ת ומ' וז"ש כבד את אביך דא קב"ה ואת אמך דא כ"י והם אב ואם לנשמות והיינו כ"י כנזכר לעיל. אמנם תנינן אר"ש בנים אתם לה' וגומר ההוא אתר דאקרי בנים דהיינו חג"ת נה"י ובת א' מ' ורצה הכתוב לפרש שיש' הם מרכבה אל המדות האלו כענין שהם חסידים מחסד וגומר ויש' מרכבה לכל מקום שנק' בנים א"כ מי הם אב ואם לבנים אלו אין ספק שהמולידם הם חכמה ובינה שמשם נאצלו סוד ד"ו פרצופים א"כ בג"כ סתימא דמל' כבד את אביך ואת אמך לאכלל' כלא דלעיל' ותתא ולא שנסיי' אביך ואמך ת"ת ומ' ואת ואת לרבות או להיפך אלא סתמא דמלה לפי שהוא במדרגת בנים עליונים דהיינו בנים אתם לה' אלהיכם יהיה עיקר אב ואם חכמה ובינה את ואת לרבות ת"ת ומ' ומי שהוא אב ואם עיקר ת"ת ומ' שהוא בן למטה ואינו מרכבה בבנים למעלה עיקר לו הם אב ואם ת"ת ומ' את ואת לרבות חכמה ובינה ולז"א ד' מלות אלו שהם את אביך ואת אמך לאכללא כולא דלעילא חכמה ובינה ותתא ת"ת ומ' כל א' לפי עניינו כנזכר. ר' יצחק אמר לאכללא ביה רביה ירצה ר' יצחק בא ללמוד סתום מן המפורש פשוטן של דברים אביך ואמך ממש את ואת לאכללא רביה או אשת רבו דהיינו את ואת ומהכא ילפינן לנסתר שאביו ואמו הביאוהו לעולם התחתון א"כ אב ואם המביאים לעולם התחתון הם ת"ת מ' ורבו שלמדו תורה וחכמה היינו החכמה ומביאו לעולם הבא בינה והיינו את ואת. ור' יהודה פליג אפשטיה ואין ראיה ממנו לנסתר מפני שרבו הוא בכלל הקב"ה ולא בכלל אביך ואמך:

בהני ה' אמירן וגומר הענין כי הדברות הם ממש כל דבור ודבור יוצא מספירה אחת וכמו שמציאות הספי' הם החמשה נכללות החמשה כך הדברות ימצאו בהם סגולת הספי' והנה הת"ת קו הרחמים נכלל בכתר כך אנכי שהוא דבור הכתר שהוא הראות מציאות הא"ס ולא תרצח שהוא דבור הת"ת שהוא סוד צלם האדם שניהם ענין א'. לא יהיה לך שהוא דבור החכמה שהיא יוד של שם כנגד לא תנאף שהוא דבור הנצח שהוא ענף ימיני שהנואף משקר באות יוד שהיא סוד המילה והיינו חרב על ירך שהוא הנצח והיינו בה' בגדו ששקרו באות ברית והיינו משקר במלכא ודאי שעולה עד החכמה. לא תשתחוה להם הכורע על הזרה משתחוה לע"ז וכמו שהחכמה בעלת מעשים רבים כאו' מה רבו מעשיך לכך גזרין ועונשים תלויים בדבור זה וז"ש ובדא כמה וגומר. לא תשא מצד הבינה ולקבליה לא תגנוב דבור ההוד ענף הבינה העובר על לא תגנוב ולקח עושר של זה הבא לו מן הצפון הרוצה שיעשיר יצפין ומעשיר בצד אסור קרוב אליו לעבור על לא תשא ונשבע לשקר ומשפיע סוד השבעה מדות למקום השקר והחצוני ומעני הקדושי' ומעשיר הטמאי'. זכור דבור החסד אמרתי עולם חסד יבנה ובו שבת ונח ודאי. ולא תענה הוא דבור היסוד הנק' חוט של חסד ולזה השבת הוא שביעי ביסוד והוא עדות על כל הששה שהוא כולל כולם ומעיד על כולם: מאי דכתיב תתן אמת ליעקב דהיינו שבת כי שבת הוא אמת ומאן דאסהיד שקרא מעביר אמת ומקיים שקר ופוגם מדת שבת שהוא מדת אמת ומחלל אותו. ומאן דמשקר בשבת משקר באורייתא כולה מפני שהשבת תלוי בת"ת מקום התורה ונודע כי העד שקר משקר בתורה שהיא אמת ודאי ויש בכללה לא תענה ברעך: כבד את אביך הוא דבור הגבורה שראוי לבן ללבוש גבורה לכבדו להנעילו וגומר. ולא תחמור בית רעך הוא דבור המ' אשה ודאי והמ' תלוי' בגבורה ואמר אביך ממש שלא יתחלף וזה ע"י שזה חמד אשת רעהו שהוא דבור המ' פגם והוליד שם שמכבד מי שאינו אביו וע"י עבירת דבור זה בא לידי עבירת דבור זה וכן המ' לבוש לגבור' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב: ר' אלעזר אמר וגומר הענין כי אמך היא כ"י והיא סוד הרינה הנק' כ"י כנ"ל דף פ"ה א' וא"כ שכינתא שהיא המ' היא רמוזה במלת את אביך כי אביך הוא הת"ת ואת אביך היא המ' ואת אמך היא הבינה וגם החכמה רמוזה במלת את אמך. ר' יהודה וגומר כולא הוה במניינא פי' כשנא' נעשה אדם. את לרבות כל מה דלעילא ותתא פי' או"א לעילא ואו"א לתתא. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ר' אבא אמר עדן ממש איקרי אב ופליג ואמר דכבד את אביך לאו על ת"ת ומלכות נאמר דתרווייהו מא"ת וא"ת אתרבי ומאי אביך דא חכמה הגם שנק' עדן דהיינו נקודה סתימאה מ"מ אב איקרי וממילא אמך היא הבינה:

משום דהאי עדן משתכח מההוא אתר דאיקרי אין. כלו' וא"ת ולמה לא נפרש את אביך על הכתר שהוא אב לכל כי הוא הספי' הראשונה לזה אמר דאינו צודק דהא למעלה מחכמה איקרי אין על צד ההעלם וכיצד יקרא אב:

מאתר דשארי לאתמשכא. דהיינו תחלת גלוי האצילות איקרי אתה מלשון ואתה מרבבות קדש וגבי אתה כתיב אבינו:

כד"א כי אתה אבינו. א"כ מוכרח הוא לפרש אב בחכמה ולא בכתר:

ר' אלעזר ס"ל כר' חייא דאביך ואמך היינו ת"ת ומלכות אמנם אתא לאוסופי את אביך את דייקי.

לאכללא שכינתא דהיינו בחי' המלכות הדבוקה בת"ת וממילא משמע ואת אמך לרבות בחי' הת"ת הדבוקה במלכות כנזכר בתיקונים: ר' יהודה אמר וגו' פליג אתרווייהו ואמר דאביך ואמך סתם מורה על החו"ב ועל ת"ת ומ'. ואל תתמה היך יקרא חו"ב אביך ואמך בכינוי:

דהא כלא הוה במנינא. בעת יצירת האדם כשאמר נעשה אדם נמלך בספי' וכל אחד יהיב בי' חולקא כנז' בתיקונים ושפיר קרינן בי' אביך ואמך:

את לרבות כל מה דלעילא ותתא. את אביך ריבה כל הג' ראשונות דכלילן באביך חכמה ואפילו הכתר שהוא נעלם נכלל בהעלם בריבוי את. וכן לרבות ו"ק דכלילן באביך ת"ת והם לעילא וחצריהם וטירותם לתתא כי אמא מקננא בבריאה ות"ת מקננא ביצירה כנזכר בתיקונים והכל אתרבי בריבוי את. וג"כ את אמך לעילא ולרבות לתתא העשי' ששם מקננא אימא תתאה שהכל כבוד עליון. ור' יוסי אמר וגו' הכריע כר' אבא ולפי שהיו גדולים ממנו ר' אלעזר ור' יהודה לא הפסיק ביניהם ועוד שלא פי' פי' ד': ה"ג ר' חזקי' אמר ודאי כלא חד ובא לחזק דברי ר' יהודה. והתנן בניחותא.

בנים אתם לה' אלהיכם פי' ה' אלהי"ם. שייך בחו"ב ות"ת ומ' כנ"ל דף פ"ה וישראל איקרון בנים אליהם וז"ש ההיא אתר דאיקרון בנים ה"ג: פי' ה' אלהיכם צודק בכל אתר דאיקרון ישראל בנים לגבייהו דהיינו חו"ב ות"ת ומ':

באדם מטי האי פגימותא. כלו' באדם העליון פוגם ולכך דמו ישפך ולמה פוגם כ"כ למעלה. כי בצלם וגו' וכתיב לא תשתחוה להם וגו'. כי הנואף את אשת רעהו הוא משתחוה אלי' בפישוט ידים ורגלים:

ובעי ברנש לסהדא. לומר ויכולו השמים ולכך נוהגים לאומרו מעומד כדרך המעיד העדות ואם לא יגיד ונשא עונו ולז"א בפרשת בראשית דנפיק (כלא) [קלא] ואמר וסר עוונך וגו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל: