אור החמה על ספר הזהר א:פב

היכלא קדמאה כתיב ותחת רגליו. הם שני היכלות לנצח והוד שהם רגלים. ולמט' משני היכלות אלו שהם לנצח והוד. היכל לבנת הספיר. ופתח א' בו. ושם ממונ' טהריאל המלאך * [כל אלו שמות המלאכים והממונים שחשב רבינו ז"ל לקח מהז' היכלות דפ' פקודי המתחילים בדף רמ"ה א'] וההיכל בעצמו כללותו זכר ונקב'. דהיינו הנקב' לבנת. והזכר ספיר. ובסוד הזכר קא' רוחא דאיקרי ספיר. והיינו לשון ספירות. כספירו דאבן טבא נציץ לתרי סטרי. לובן ונחשת. חד סליק. ונקשר למעלה. ונחית ונקשר למט'. ומפני שהוא זכר. הוא בסוד הלובן והרחמים. והוא כלול משש קצוות וז"ש חוורא נציץ לכל סטר עילא ותתא. נצח והוד. ולד' סטרין. חגת"ם או יסוד * היינו במקום מלכות וכן כתוב במק"מ חג"ת יסוד ע"ש ונק' החלק הזכר הזה סטוטרי"ה:

תניין * הגי' לפנינו תליין והמק"מ גרס להדיא נהורי' תלייא. וביאור הגר"א בספרו יהל אור גורס כגי' רבינו ז"ל הוא החלק הב' מהספיר עצמו שהוא הזכר. שהוא נחלק לב' חלקים. סתים וגליא וסוד המאור נכלל [אצ"ל נחלק] לד' נהורין. שהם כנגד ד' סטרי עלמא. נכלל למזרח ולמערב שהם ת"ת ומ'. לדרום וצפון חסד וגבורה. וכולהו נהורין דהיינו אלו שהם מתפרשין. חד נהורא. שהם כמו אברים או נצוצות לנר שהם מתפשטין ממנו. ונקשרים בו. כבוצינא דשרגא וגו'. ושני חלקי אורות אלו הנזכרים הם. הא' חוור הוא חלק היסוד. מאיר מצד החסד גוונו לבן. וצד השני כעין נחשת מצד הגבור'. ולזה הוא כנהורא דשרגא: ומחידוד הדין נציץ נהורין לחיזו דעיינין. והיינו שהאור הראשון קבוע בהתנוצצות. אמנם אור זה סתים וגליא. אינו קבוע אלא מתנוצץ. סלקין ונחתין אזלין ותבין. ולהיותו מבחינת הדין הם. כחיזו דנחשא בטיש' דסומק'. וכל חלק הימין הזה בחלקיו. הם לסוד הימין זכר בחינת היסוד כנז':

והחלק הב' שבהיכל הזה הוא כנגד המ'. ונק' לבנת. והוא לשמאל נקבה. ונודע כי הזכר והנקבה קשורים יחד. ולזה דא אתכליל ברוחא קדמא'. והיינו לבנת הספיר. ירצ' לבנת מההוא ספיר. מורה דדא אתכליל ברוח' קדמאה דהיינו ספיר הנז'. ועאל דא בדא. וזהו לבנת שחזר להיות ספיר נכנס לתוכו.

נהוריה סומקא וחוורא כחדא. בטבע המ' שנקר' שושנ' אודם ולובן. משני גווני הזכר שנא' דודי צח ואדום. וז"ש בגין דנפקין מאינון נהורין קדמאין. שהם מאורי אור ספיר שהם חוור ונחשת כנז'. ושם לבנ"ת הוא אדירי"ה סנוני"ה:

כד אתו נהורין דדא וגו' דהיינו לבנת. מטו בנהורין קדמאי. דהיינו ספיר. ואתכלילו ביה ואינון חד. ועיקר הגובר הוא ספיר הזכר והנקבה נעלמת. ולזה אתחזון נהורין קדמאי בלחודייהו ולא אתחזון אינון אחרנין. שהם מאורי לבנת. ולא אתיידעו דעאלו בגווייהו ואטמרו ביה. ירצ' שלא יוסיף ספיר שום תוספת. ולא יוכר שום שינוי. בין היותם אלו בו לקודם היותם בו. ומפני שיש בו כדאי להסתירם בעצמו. ודא הוא רוח' ברוח' דאינון חד. שמורה אחדות בעצם. שלא יוסיף מפני אחדותם עמו. שאם היה תוספת לא היו אחד:

ודא הוא רוח' ברוח' דהיינו עצם הרוח לבנת בספיר: נהורין בנהורין. הם האורות המתנוצצים מכל א'. דאינון חד. והיינו כעין ייחוד זכר ונקבה אברים באברים:

והכא אינון תרי רקיעין וגו' ירצה כי השמים הם סוד עשרה רקיעים שהם ז' ככבי לכת. והח' לככבים הקיימים. והיומי ט'. והעשירי למעלה. והם כנגד י"ס. ויסוד ומ' והיינו [צ"ל היינו] ב' רקיעים אלו שהם שמי השמים:

מתרין רוחין אלין מנצצין וגו' ירצה כבר זכרנו כי הרוחות אלו יעלו למעלה אל סוד קדש הקדשים לקבל שפע ונשמות. וברדתם יתייחדו. ויכלל לבנת בתוך ספיר. ואז מכח התנוצצותם זה בזה להכלל קודם ייחודם. אתבריאו אלין אופנים. ויש אופנים למט' שאינם קדושים כ"כ. ואופנים אלו הם קדישין. דדינייהו. [והגר"א ז"ל גורס דעינייהו כעינא כו' כעין תרשיש] בענין הייחוד למעלה. כדינא דחיוותא. מפני שהם מתמצאין תוך ההיכלות. דכתיב מראה האופנים ומעשיהם וגו' כאשר יהי' האופן וגו'. ירצה כאשר ירצה אופן לבנת. להכלל באופן ספיר. ומפני שעיקרם מבחינת לבנת כנז'. לזה על אלו נאמר ודמות החיות דהיינו אופנים שדינם חיות. מראיהן כגחלי אש. דהיינו שהם מצד אש לבנת הסומק. וז"ש דא רוחא קדישא אתר דנפקי מיני'. ואיהי. צד לבנת. נהיר לון. כדכתיב ונוגה לאש. דהיינו לבנת. ומן האש יוצא ברק להאיר לאופנים הנז':

כד אתכליל רוחא ברוחא. יר' כאשר כבר נכללו ונתאחדו כנז'. אז היא מוציא' ענין בריה מעולה מהקודמין. כי הקודמין הם מצד לבנת [לבד]. והחיה זו מתרין רוחין. כד אתכליל רוחא ברוחא נפקא מנייהו נהירו דחד חיוורא [חיוותא] שנק' בזק רמיו על ד' אופנים. דהיינו ד' סדרי אופנים לד' צדדים. והאי חיה הנז' מתרבעת עליהם: והאי בזק הנז'. דיוקנא דילי' כאריה. מצד החסד ימין. מפני שעיקרו מהספיר הגובר כנז' לעיל:

גדפהא דנשר. מפני שהיא נמצאת מכללות לבנת הספיר זכר ונקבה. ולזה נטיל פני ארי' מן הימין. ונטיל פני נשר ונטיל כנפי הנשר מן השמאל:

האי אתמנא שהיא החיה הנז'. על כל אינון אופנים המתרבעים לד' צדדים. וכל אופן ואופן יש בו ד' גלגלים. והגלגלים היינו אופן דכתיב קורא הגלגל באזני. והיינו שכל אופן ואופן יש לו ד' פנים [יתבאר להלן בזהר] כדי שיהי' מרובע בסוד ארבע פני החיה. ואח"כ כל גלגל וגלגל בעל ד' עמודים * [ההיכלות אלו הם הם ההיכלות הנאמרים בפ' פקודי רמ"ה א' ולהלן. והעתיקם רבינו ז"ל בפרדס שער ההיכלות ובהיכל א' כתוב בפרדס ד' סמכין שהם י"ו. טעות. וצ"ל ג' שהם י"ב. ובאור החמה שם כתב ג' שהם י"ב. אבל שם יש טעות סופר שחסר שם אחד מהד' שמות הגלגלים. וכאן ג"כ ט"ס וצ"ל ג' עמודים. ומ"ש ד' סמכין לכורסייא צ"ע כעת] שהם הם ג"כ ד' סמכין דכורסייא מזרח ומערב צפון ודרום:

רוחא דא. היינו לבנת הספיר וכללותו. שלטא על כלא. על חיה. שעל אופנים שעל גלגלין. שעל עמודים. מהכא נפקו. כדפי' שהוא הוציאם למבראשונה. והיא כוללם בהכלל כל המציאות. ונקשר ההיכל ומתייחד בענפיו. וחוזר ומוציאם מחודשות כבראשונה:

ודא רוחא קיימא לכולהו. מינה וגו'. שאינם האופנין או הגלגלין ענין לעצמם. הכל פרקיו ופרטיו. ולזה כמו שחיות היד מהאדם או הרגל. כך פרקי ההיכל חי מראשו ומעיקרו. וז"א מיניה [מהכא] נפקו ודא רוחא קיימא לכולהו. אמנם הם מקבלין דין מן דין. כיצד האופנים הם נוטלים אחר חיה וחיה למה שלמעלה. וז"ש ד' אלין אופנים ארבע אנפין לכל חד וחד. וכל אינון אנפין. אין הבטתם אל הרוח העליון שורשם. אלא אסתכיין לד' אנפין. ד' סטרין דחיוותא. שהם פניה מזרח ומערב צפון ודרום אשנ"א. והטעם דקיימא עלייהו. וממנו שואבים:

כד נטלין אלין ד' תחות ההוא חיוותא. לא יפרד ההנהגה. ימין ארי' לעצמה. וכיוצא ח"ו. אלא היא נקשרת [נ' צ"ל מקשרת] עאל דא בדא ומשלבן דא [בדא]. והיינו מה שעושה החיה. וז"ש כד נטלין אלין ארבע תחות ההוא חיוותא. מור' שהחיה גורם כללות זה. והיינו שהדין נכלל ברחמים. והרחמים בחסד. והחסד בדין. בענין שלא נתפרד ההנהגה אלא לעולם נכללת. ועם היות שהפליגנו בחיה זו אינ' החיה שראה יחזקאל. שהחי' ההיא כוללת כל א' הז' [ואולי צ"ל כל הז'] היכלות. אלא הוא פרק מפרקי' ואבר א' מאברי המרכב':

כד נטלין אלין גלגלין. דהיינו השפעתם למטה מפתח היכל לבנת הספיר ולחוץ. שדרך זו יושפע כל ההשפעה: אשתמע קל נעימות' בכל אינון חיילין תתאי. מפני שכולם שואבים שפעו ומעלים שירם וזמרם. ואמר לזנייהו. שכך הם מתפרדין מחנות מחנות. שאין בהם הקשר שיש תוך ההיכלות. שכלם עצם א' ואדם אחד. והפרטים אבריו ופרקיו. ואלו למטה לזנייהו. מינים שונים. והיינו דמסיק תחות היכלא דא מתפרשן חילין לבר לכמה סטרין דרקיעין. וההנהגה נפרדת. וזה אינו מצד הבחינ' העליונ'. אלא מהבחינה התחתונה. דהיינו דתחות היכלא דא מתפרשן וגו'. שאין הרקיעים קרובים מיד. אלא יש כמה משתלשלין אלו מאלו עלול מעלול עד רדתם למטה. עד דמטו לכוכבא דשבתאי. שהוא האחרון למטה מכולם. ואין יש' תחת ממשלת יד א' מהרקיעים ולא מהככבים. תדע שהרי הככב וממנו ולמעלה אין להם ידיעה פרטית במדרגות מה שבתוך ההיכל. אלא סתם כולהו אסתכיין להיכל' דא סתים. כתינוק המשגיח לידי אמו:

מתמן אתזנו. סתם משך מזונם משם. וכן כל אלין די בהיכל' שפירשנו. כולהו אסתכו לההוא רוחא. שהוא ראש לכל הפרטים הנזכרים. דכתיב אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו: יר' הליכ' זו ענין ההנהג' ונסיעתה. אם אל הימין. אם אל השמאל לא יסבו. אם ירצה להתנהג בחסד לא יסבו האופנים ויתנהגו בדין. שאין בידם כח להטות ההנהגה מרצון גבוהים עליהם. אלא אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת. כפי השפעת' ילכו כולם. שהכל פונה אל הראש לכל. לא יסבו אל הנהגה אחרת:

רוחא דא דכליל וגו' הענין כבר נז' לעיל סוד לבנת הספיר שהוא זכר ונקבה. וההיכלות האלו הם ענפים שהאלהות מתפשט בהם. והם כלים אל ההנהג'. ולכך סוד לבנת הוא סוד שם אדנ"י נקב'. וסוד ספיר הוא סוד שם יהו"ד זכר. והיות כלול זכר ונקבה כמו שהוא ענין זה אל המתגל' והמתעבה בהיכל. כמו כן הוא אל הנעלם ונסתר. א"כ רוחא דא דכליל רוחא תניינא סלקא ונחתא. לשאוב סוד כח שם יהו"ד מלמעלה. והיינו נהורא דלא שכיך לעלמין. וכיון שהוא אינו שקט מור' על היותו שואב תמיד. ונקשר בשורש העליון. ולזה הוא כולל בעצמו סוד נצוצות שם בן ד' המתפשט למטה. והיינו אור השמש יהו"ד. מיא הוא סוד שם אדנ"י. דהיינו לבנת שמכין עצמו ומזדכך כדי לכלול בעצמו סוד ספיר. והיינו שם אדנ"י המוכן לקבל שם יהו"ד כשמשא גו מיא: וסוד העלם זה שהוא נשמה להיכל דהיינו סוד יאהדונה"י. לית מאן דקאים עלי'. שאין שם זה עצם הנראה בהיכל והוא [רק הוא] פועל בחיה ופועל באופנים * ולא הזכיר הגלגלים כי לעיל הקדים ואמר שהאופנים הם הם גלגלים וחד אינון וכן אמר להדיא שם בפקודי באור החמה וכן בפרדס שם וזכור זאת. ובעמודים ומעמידם וכוללם. [נ' דג' תי' אלו מיותרים] ומטה אותם אל פעולתם כרצונו. והיינו אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת. כי העיקר הוא הרוח החיוני הזה המתלבש בתוך סוד לבנ"ת הספי"ר. שאינו מורגש רק לכוונת האיש העובד. וז"ש בר רעותא דבר נש זכאה בההוא צלותא דעאלת בההוא היכלא. וסלקא מהיכל להיכל. לקשרא קשרין בשלימו דשירותא דנהורא. ירצ' מיסודו. לא משם לבנ' הספי'. אלא מהיסוד שיסוד הכל שם יאהדונה"י. וז"ש כדקא חזי. ואז התפלה עולה בסוד אות' הכוונ'. ונכנסת דרך פתח ההיכל. כדין נהורא אתעטף בה וגו'. מהרמ"ק זלה"ה: