אור החמה על ספר הזהר א:רנה

בקדמיתא חמא תמן נהורא כדי להראות הענין מעט מעט שלא יבהל. ועוד כדי שישגיח שהוא שם מקום קבר וחמא תמן נהורא להאיר המער' כדי שישגיח.

ואתרמי עפרא גולם שני ציונים לאדם ולחוה ואתגלו ליה תרין קברין שיתאמת לו הענין בגלוי עצמי.

אסתלק אדם בדיוקני' בסוד הנפש ששוכנת בדקות במציאות הנמצא ברוחני על הקבר כדפי' בארוכה בההוא עובדא דסבא.

וחייך גביה להראות לי' חיים ושמחה ולא יעצב בראייתו לומר שהיא בשורת מות ח"ו.

ידע דתמן הוה זמין אמר הרואה אדם יצפה למיתה וכיון שראהו במקום קבורתו בלי ספק מורה ג"כ על מקום הקבורה ולהיותו בשמחה מורה על מעל'. ולזה שאל אברהם לאדם במטו מינך קוסטרא קטיר הכא פי' כבר פי' במקומות רבים כי קוסטרא היכל ושאלתו אם היכל הנשמות שהוא ג"ע הי' קשור עם המקום ההוא כיון שהוא לו שם מקום קבר והוא הי' בקי בחדרי ג"ע.

והשיבו בודאי יש מקום מנוחה לנפש דהרי לא נקבר שם ע"י בני אדם אלא קב"ה טמרני הכא והוא גנוז שם ועדיין לא נכנס' נשמתו אל מקום הראוי כי הי' צריך ליטהר ע"י חברהם כדפי' בתיקונים שנתגלגל בג' אבות.

גולדא קליפת קרטא הקלע והוא סוד הזרקא כדפי' בתיקונים והכוונ' שלא נכנס פנימ' לקדוש' מפני שקלקל העולם עד יצא מזרעו מי שיתקנהו ויתגלגל ע"י ויתוקן:

הא קיומ' לי וגו' והשת' לפירושו ויקם השדה אין קימה זו עתה בשעת קניה אלא מעת שנמול אברהם דכתיב ואל הבקר וגו'. ולהכי פליג ר' אבא ואמר שהקימ' היא מעת שקנאו אברהם שמשם ואילך קם ונראה מה שנרא' ואין מלת ויקם על קיומו במעש' אברהם כדפי' ר' אלעזר ולא קבילו לאתקברא כלו' לא רצו שתהי' קבורתם של אברהם ושרה שם: וחוה עיקר הבושה לה משרה ועוד שהיא גרמה לאדם והיא קודמת בבושה. הרמ"ק זלה"ה:

גיליון ומה דלא תבע אברהם בקדמיתא וגו' פי' אמאי לא לתבע לשדה כיון דאמרת דההוא חקל הוה סליק ריחין עילאין. עכ"ל:

והרא"ג כ' א"ל אברהם במטו מינך כמו במטו דילך כלומ' בשבילך. קוסטרא קטיר קוסטר' היינו לשון אור וזוהר זורח וחבירו לעיל אורח' קסטרירא וכן בפ' ויצא מקסטיטורא דמר חקלא נהיר. קטיר קשור כלומר בשבילך האור הזה קשור כאן והשיב לו לאו בגיני אלא בגינך כדמפרש ואזיל. כגילדא דקירטא פי' בערוך גילדא דגי'. קירטא אוצר שכן תרגו' אוצרות שלג קורטרי תלגא והכונ' שהייתי גנוז כאן כדג הכבוש בתוך החבית של עץ: השתא מכאן ואילך כלומר מדאתית לעלמא. לי ולעלמא בגינך הכי גרסינן. חמי מה כתיב אלו דברי ר' יהוד' להביא ראי' דהוה קיומא לעלמא ע"י אברהם: ויקם השדה תימה פתח בעולם וסיים בשדה ומערה וי"ל דקרא יתירה הוא לדרשא ואם אינו ענין לשדה תנהו ענין לעולם כולו שהי' הולך לימוט עד שבא אברהם ואולי לזה כינה העול' לשד' ע"ד ציון שדה תחרש שחרב בימי נח ונשאר כשדה. והמער' שעד עת' כאלו הית' חרבה מהטמונים בה שאין להם קיום והשתא יש להם קיום שיש לה' שמקיים העולם ואין עומדי' כ"כ בבוש' לפני יוצרם: ר' אבא פליג דלשון קיימא לא שייך אלא במי שקם על רגליו א"כ ודאי למדנו הפסוק שקם אדם על רגליו לכבודו של אברהם. ותנא קמא דאמר לעיל דאסתלק אדם גמיר לה גמרא ור' אבא דייק לי' מקרא ואע"ג דכתיב ויקם השד' מכל מקום עיקר הקימ' קאי לאדם. ומ"מ דרשינן פשטי' דקרא שהי' קימ' לשדה דהיינו העולם והמער' דהיינו אדם והיינו דמסיים וכדין קם כלא בנמוסוי. הא אנא זמין קמי קב"ה בגינך כלומר החטא שלך בחינת ע"ז כבר נתכפר בי כנז' בר"מ בפ' בהר סיני דף קי"א ב' עכ"ל הרא"ג: