אהל דוד מסכתות שונות ד

ברכות

דף ט' ורמינהו ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה והקשה הרשב"א מדלא נקיט א"כ למה אמרו עד חצות וכו' ש"מ דס"ל להברייתא זו דלא עשו שום סיג לאכילת פסחים והרי במס' זבחים דנ"ז ע"ב איתא הפסח וכו' מאן תכא ראב"ע היא א"ל אביי ממאי דראב"ע ודאורייתא דילמא דרבנן ולהרחיק מן עבירה ומעתה איך ס"ד דאביי כדי להרחיק מן עבירה א"כ גם לר"ע דפסח נאכל מן התורה עד ע"ה מ"מ חכמים עשו סיג א"כ הך ברייתא אמאן תרמיי' ול"נ דהטעם דלא עשו סיג משום דבני חבורה זריזן הן ובמס' פסחים דף פ"ה כתב רש"י הואיל דהם רבים מזרזים זא"ז וכוונתו דבני חבורה בעצמם מזרזים זא"ז וכל זה למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד אבל למ"ד שוחטין לא שייך ב"ח זריזין ועיין פסחים דף צ"א דפליגי תנאי בזה וא"כ שפיר מקשי הש"ס ודילמא להרחיק מן העבירה וכוונת המקשה דילמא מתני דא"מ אתי' כמ"ד דשוחטין על היחיד ולדידי' לא שייך ב"ח זריזין אבל ברייתא דהכא דסובר דלא עשו סיג י"ל דאתי כמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד ועיין בעירובין דף ק"ג בני חבורה זריזין דכל העוסקין בקדשים זריזין כן פירש רש"י התם

תוס' ד"ה ראב"ע וכו' וי"ל כדאמרינן ביום אינה שורפה וכו' ועיין בצלח שהקשה דאיך אפשר לפרש דהך בוקר לשריפה הוא והרי לראב"ע הך בוקר היינו בוקר ראשון ואז אינה יוכל לשורפה דלכ"ע אין שורפין קדשים בי"ט ותירץ לפמ"ש תוס' במס' פסחים דראב"ע לא יליף מבוקר ליתן בוקר שני רק כמ"ד דיליף מדוכתי אחרינא ניחא די"ל דסובר כאביי דיליף מעולת שבת בשבתו וזה נתחדש לאחר מתן תורה כשנאמרה פרשה זאת דעולת שבת אבל במצרים שפיר נשרף הנותר ביו"ט ע"כ ובזה ניחא מה שמקשים לאביי דיליף מעולת שבת דקאי רק לר"ע ועיי' שבת דף קי"ד ע"א והלא גם ר' ישמעאל סובר דאין מדליקין בשמן שריפה מדפליג בסיפא דאין מדליקין בעטרן מכלל דברישא מודה ולפי דברי מ"ו ניחא דגם אביי דיליף מעולת שבת ידע מקרא דהנותר עד בוקר רק דאביי רוצה למילף אפי' לראב"ע ולדידי' ע"כ לא דרש האי עד בוקר כמ"ש מ"ו בצלח אבל לר"י י"ל דסובר כחזקי' וק"ל: אמנם על גוף הדבר שכתב אמ"ו דזה נתחדש לאחר מ"ת צ"ע מדברי תוס' יומא דף מ"ט ד"ה שאני וכו' ואע"ג דהאי קרא מן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים וכו' וע"ש וכ"כ תוס חגיגה דף ג' ע"ב שהקשה ור"ע דמרבה ערל כטמא ל"ל וכל ערל וכו' והלא במצרים לא ידעו זה ועיי' שיטה מקובצת מס' ב"ק דף ע"ח ע"ב ועיין לקמן בספר זה על מס' שבת בדף קי"ד

דף כ' ע"ב א"ל רבינא לרבא וכו' נ"מ לאפוקי רבים י"ח והקשה המעדני מלך והש"א למה לא אמר דנ"מ אם הם מסופקות אם ברכו או לא שאם הם חייבין מד"ת אז חייבין לברך דס"ד לחומרא ואם הם מדרבנן א"צ לחזור ולברך ותירץ מ"ו בצלח לפמ"ש בנב"י דהיכא דעיקר מד"ת אפי' בדרבנן אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי היכא דאיתחזק אסורה ניחא דהרי אף אי נשים בבה"מ לאו ד"ת מ"מ יש לו עיקר מד"ת אצל אנשים וגם איתחזק אסורה דהרי בוודאי נתחייבו בבה"מ כשאכלו וספק אם ברכו ואין ס' מוציא מידי וודאי ובזה ניחא מה שסתם הרמב"ם ב"ס אם ברך בה"מ שחייב לברך ע"ש וצ"ע דהלא הרמב"ם פ"י מהלכות מקואות ה' ו' פסק אם טבל מטומאה קלה אף דנסתפק אם טובל או לא טבל ס' טהור הרי דס"ל דאפי' בדבר שיש לו עיקר מ"ה וגם איתחזק איסורא אפ"ה ס"ט וגם יש לחזק קושית השער אפרים דהנה הב"ש אה"ע סי' כ"ח ס"ק נ"ב כתב דתרי דרבנן כמו חמץ דרבנן ושעות דרבנן הוי כמו איסור שאין לו עיקר מד"ת א"כ נ"מ באוכלת כזית דהוא שיעור דרבנן ומספקת אם בירכה בה"מ דאז הוי תרי דרבנן ואפילו אם איתחזק אסורה אפ"ה ס' דרבנן לקולא ואי נשים בבה"מ דאורייתא אף אם אכלה כזית לא הוי אלא חד דרבנן וממילא הוי דבר שיש לו עיקר ואם מסופקת חייבה לברך כיון דאתחזק אסורא אבל אם נשים בבה"מ דרבנן אפי' אכלה כדי שביעה ממילא אם מסתפקת אם אכלה פחות כדי שביעה כ"א ככזית הוי תרי דרבנן וקשה למה לא אמר נ"מ זה

ד' כז הקשה אמ"ו בצלח מאי מקשי שם מרבי על רב דלמא רבי לשיטתו דלא גזרו על השבות בה"ש והה"ד מבע"י דמה שקיבל שבת אינו חמור מבה"ש ורב ס"ל כרבנן דפליגי על רבי עיין בתשובת חכם צבי סי' י"א ונרא' דקושיא הוי משום דרב הוא ממנינא דרבי וכה"ג כתב בש"מ בשם רשב"א בב"ק דף צ"ו דמקשה ש"ס שם רב איך שביק מתני' משום דרבי סתם משניות ורב הוא ממנינא דרבי