עוד יוסף חי תשצח

המורה לצדקה ושכמ"ה

תשובה. הכי איתא בזוה"ק פרשת ויקהל דף רי"ג ע"ב כד פלח למאריה בצלותא ברעותא בכוון לבא. אדבק רעותיה בנורא בגחלתא ליחדא אינון רקיעין תתאין דסטרא דקדושא לאעטרא לון בשמא חדא תתאה. ומתמן ולהלאה לייחדא אינון רקיעין עלאין פנימאין למהוי כלהו חד בההוא רקיעא עלאה דקיימא עלייהו. ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן. לביה יכוין ורעותיה יסתלק לעילא לעילא ליחדא כולא ברזא דרזין דתמן תקיעו כל רעותין ומחשבין ברזא דקיימא באין סוף, ולכוונא בהאי בכל צלותא וצלותא בכל יומא ויומא לאעטרא כל יומוי ברזא דיומין עילאין בפולחניה עכ"ל. ומדברי הזוהר הנז' דקאמר בעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוין ורעותיה יסתלק לעילא לעילא וכו' משמע שצריך הכונה בעת שיש תנועת הדבור בפיו כדי לקשר הכונה בדבור בחיבור גוף ונשמה, וכמ"ש אדבק רעותיה בנורא בגחלתא על כן טוב שתאריכו בתיבת אחד עד גמר כונה הנז' כולה, אך אם אין אתם תולים בציור תכונת הכונה הנז' וא"א לכם לגמור כל הכונה הנז"ל כולה בתיבת אחד כי נפסק תנועת הדבור של אחד בהכרח אז אה"ן תגמרו הכונה הנז' בשתיקה ואפשר שתועיל, להיות כי התחלתה היתה מקושרת בדבור והיה זה שלום. וחתום עלה יחזקאל כחלי

והנה מאי דדייק הר' המחבר מלשון הזוהר הוא אמת וכן מצאתי בספר אספקלריא המאירה שכתב על דברי הזוהר הנז' משמע דכל עיקר הכונה בעוד רוחש בשפתיו ומדבר בפיו התפלה ולא בשתיקה כלל עכ"ל. ונראה דגם מה שהכריע מדעתו לומר שאם הגמר היה בשתיקה מהני להצטרף עם רובה של הכונה או חציה היה בעת היות תנועה של הדבור בפיו ובשפתיו הוא אמת, ודמי להא דאמר רב ספרא בגמרא דסוכה דף ט"ל ע"א אלא התם והכא אסוקי מלתא היא ולית לן בה ע"ש, ועיין מה שנכתוב בס"ד לקמן בדין היחיד שמתפלל עם הציבור והחזן והציבור התחילו ויעבור והוא עדיין לא השלים הודוי

כ' פסוק שמע ישראל רבו ועמקו הכונות שלו המפורשים בשער הכונות של רבינו האר"י ז"ל, ועוד רבו על אחת כמה וכמה בסידור רבינו הרש"ש ז"ל ואם יאריך האדם בכל תיבה ותיבה עד שיגמור הכונות השייכים בה תתקלקל משמעות המבטא שלה. ושמעתי כי המקובלים המכוונים כל הכונות האמורים על כל תיבה ותיבה מוכרחים להאריך בכל תיבה שיעור שהוא באופן שלא תתקלקל המשמעות וגומרים הכונה בשתיקה בהיותם מביטים בסדור הפתוח לפניהם שבו רשום כל הכונות כסדרן על כל תיבה ותיבה

והנה נודע כי רבינו הגדול האר"י ז"ל היה תנא אלהי שהיה לו לב פתוח כפתחו של אולם שיוכל לכוין כל הכונות השייכים לכל תיבה ותיבה ומכוין אותם בעת שבוטא ומוציא התיבה מפיו שלא יצטרך להאריך בה יותר מדאי באופן שתתקלקל המשמעות ח"ו, יען כי היה בקי ורגיל בסוד הכונה עד כי לא היה צריך לראות הכונות של השמות בסידור כי ידוע שבאמת היה הוא מתפלל תפלת י"ח בע"פ ופסוק שמע ישראל ובשכמל"ו בע"פ וכאשר העיד עליו מהרח"ו ז"ל דרק הזמירות היה אומרם מתוך הסידור, ועוד מעיקרא כל ספר ע"ח ומבוא שערים ושער הכונות ושאר שמונה שערים לא היו כתובים אצלו אלא היה אומר אותם הדרושים בעל פה לרבינו מהרח"ו ז"ל. ולכן מוכרח שהיה מכוין כל הכונות של ק"ש ושל ברכות העמידה אשר רבו ועמקו מאד מלבו הטהור שלא היה נצרך להיות כתובה לפניו למזכרת כי ודאי זכה להבטחה של העת"ל שנבא ירמיה הע"ה נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. ובודאי גם רבינו מהרח"ו ז"ל תלמידו לא היה נצרך לראות הכונות בסידור לפניו, כי היה לו זכירה נפלאה אחר שהשקה אותו רבינו האר"י ז"ל מן בארה של מרים

וגם רבינו הרש"ש ז"ל ודאי זכה להיות לו רגילות ובקיאות בכונות של שמע ישראל ושל תפלת י"ח שיוכל לכוין אותם בע"פ במהירות ולא היה נצרך לראות בסידור הפתוח לפניו שעשאו למזכרת דוקא

אך המקובלים הבאים אחריו ובפרט בדורותינו אשר בעוה"ר תקפו הצרות ורבו על כל או"א שאין להם בקיאות ורגילות לכוין מאליהם אלא צריכין הם לעולת ראיה לראות בסידור הפתוח לפניהם בכל תיבה ותיבה כדי לכוין בקדיש וק"ש ותפלת העמידה וכיוצא, מוכרח שיהיו שוהין הרבה בכל תיבה ותיבה אשר רבו הכונות בה, ואם יהיו גומרין כל הכונות שלה בהיותם בוטים ומוציאים מפיהם התיבה ודאי יתקלקל המשמעות שלה וכן לא יעשה. על כן הם מוכרחים להאריך בכל תיבה שיעור הראוי שלא תתקלקל המשמעות וגומרים הכונה בראייתם בסדור הפתוח לפניהם, ונחשב להם כאילו כוונו כל הכוונות בהיותם מוציאין אותיות התיבה בפיהם. יען כי המחשבה של גמר הכונות השייכים לאותה תיבה היא נמשכת עמהם בחבל אחד ולא הפסיקה ביניהם מחשבה אחרת בענין אחר שאינו שייך לזה, וכאשר כתבתי לעיל אות י"ט דאריך למעבד הכי

מיהו הגם דכתבנו שיגמור הכונות בשתיקה צריך להזהר שלא ישהה הרבה בשתיקה בין ישראל לבין שם הוי"ה, וכן בין שם הוי"ה לבין אלקינו ובין אלקינו לבין שם הוי"ה הנזכר אחריו, וכן בין שם הוי"ה זה לתיבת אחד יען דאם ישהה הרבה מחזי כמזכיר ש"ש לבטלה, שבשהיה לא תתקשר האזכרה עם שלפניה ולא עם הנזכר אחריה

ומצינו בגמרא דסוכה דף ל"ח ע"ב דחש רבא כיוצא בזה דאיתא התם אמר רבא לא לימא אינש ברוך הבא והדר בשם ה' אלא ברוך הבא בשם ה' כהדדי. ופירש רש"י ז"ל מי שאין אחד מקרה אותו לא לימא ברוך הבא וינשים בנתיים והדר בשם ה' דלא קיימא אזכרה אמלתא דלעיל ומחזי כמוציאו לבטלה. ונראה דהוא חש לכתחלה אפילו בשהיה מועטת כי ודאי אם ינשים בין ברוך הבא לבין בשם ה' הוא שהיה מועטת אבל בשהיה מרובה כשתיקה של גמר הכונות זה חשיב שהיה מרובה ואסור גם בדיעבד

וגם לפי הנראה דגרסי בגמרא א"ל רב ספרא שפיר קאמרת אלא התם והכא אמרי אסוקי מילתא היא ולית לן בה, ופירש רש"י הואיל וכונתו לגמור לית לן בה, הנה רב ספרא לא פקפק לומר לית לן בה אלא כהאי גוונא דברוך הבא דליכא אלא שהיה מועטת אבל בהיכא דאיכא מרובה מודה לרבא. תדע דלפ"ד המפרשים שפירשו דרב ספרא לאו בלשון בתמיה קאמר תקשי כיון דבאמת אסוקי מלתא היא ולית לן בה איך א"ל שפיר קאמרת אלא מוכרח לומר שפיר קאמרת לחוש לכך בשהיה מרובה אבל בזה דליכא אלא שהיה מועטת לית לן בה

על כן צריכין המקובלים בעלי כונות הארוכות להזהר במה שכתבנו שלא לשהות הרבה בגמר הכונות בין ישראל לכוין שם הוי"ה ובין שם הוי"ה לשם אלהינו וכו' וכאשר כתבנו לעיל ויזדמן עוד כזאת בברכת אבות שיש כונות ארוכות בכל תיבה דג"כ צריך להזהר בזה

והנה שמעתי וגם ידעתי שיש כמה חסידים ואנשי מעשה שיש להם יד ושם בספרי רבינו האר"י