עוד יוסף חי תשצו

תפארת שהוא המקבל ברכה ממנו נקרא ומבורך כנז"ל, כי להעלות את המלכות למעלה צריך להוריד הארת יסוד דחכמה ביסוד דתפארת והיסוד דתפארת הוא המעלה אותה מן הבריאה אל האצילות וכנגד שני יסודות הנז' נאמר ברוך הוא ומבורך. וכבר הודעתיך שרש מרע"ה הוא ביסוד דחכמה. וזמ"ש כאן תכף משה ובני ישראל לך ענו שירה כי משה הוא יסוד דחכמה ובני ישראל הם נצח והוד עכ"ד ע'"ש

י"ג ענין סמיכות גאולה לתפלה הנז' בדברי רז"ל כתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף כ"ח ע"ג כי דבר זה צריך ביאור לפי שנודע כי כל גאולה הוא ביסוד וכל תפלה במלכות. וא"כ קשיא היאך אפשר לומר שהגאולה שהיא ביסוד היא למטה היכל קה"ק אשר עתה מקומו בתהלות לאל עליון כנז"ל, והתפלה שהיא המלכות היא למעלה באצילות כי כל עמידה היא באצילות. אמנם ביאורו יובן עם הנז"ל כי הגאולה הזו היא למעלה באצילות ביסוד הנז' אמנם הוא מוריד הארתו למטה בבריאה אל המלכות הנקראת תפלה אשר שם למטה. ועל ידי סמיכות הזה עולה המלכות הנקראת תפלה מן הבריאה אל האצילות כנז"ל. והרי נתבאר היטב ענין סמיכות גאולה לתפלה ממש

ובזה יובנו דברי רז"ל שאמרו כל הסומך גאולה לתפלה והיה צריך לומר כל הסומך תפלה לגאולה שכן הוא האמת שצריך לסמוך ולעלות ולחבר את התפלה שהיא המלכות למעלה עם הגאולה שהיא היסוד. אמנם יובן עם הנז' שהנה בתחלה אנו מוריד הארת היסוד הנקרא גאולה למטה אל המלכות הנקראת תפלה העומדת בבריאה וזהו ממש סמיכות גאולה לתפלה ואח"כ עולה התפלה למעלה עם הגאולה באצילות ואז אינינו סמיכות והארה בלבד רק גאולה עצמיות ולא סמיכות בלבד

וכבר נתבאר לעיל בדרוש הקדיש של הודו לה' ענין סמינות גאולה לתפלה היטב ושם נתבאר כי לסיבה זו לא נתקנו לומר קדיש כאן כיון שהוא באמצע ובין הבריאה אל עולם האצילות וא"כ היה צריך לומר קדיש ע"ד מה שתקנו לומר קדיש בין עולם ועולם ושם נתבאר באורך טעמו של דבר. וקיצורו של דבר הוא כי בכל עולם ועולם של עולם העלין מתלבשת בחלק העשירי התחתון שבה שהיא המלכות של המלכות בכתר שבעולם שלמטה ממנו אבל המלכות שבעולם האצילות כל הי"ס שבה כולם יורדים ומתלבשים בכסא הכבוד שהוא בראש הבריאה בהיכל קה"ק שבה ואין לך סמיכה גדולה מזה. ולכן אין צריך לומר קדיש כאן כדי להעלות את הבריאה בעולם האצילות כי הרי היא נקשרת עם המלכות דאצילות לגמרי וז"ס סמיכות גאולה לתפלה שהיא עולם הבריאה במלכות דאצילות עכ"ל. ע"ש

י"ד קודם שיקרא פסוק שמע ישראל יסיר כיחו וניעו וכמ"ש מרן זל בסי' צ"ב סעיף ג' שצריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו ע"ש, וה"ה שצריך להזהר בזה בפסוק שמע, וכתבו הגאונים מהר"ם ומהרי"ט ז"ל בספר מגן גבורים בה' תפילה שם וז"ל כיחו הוא רק מה שאינו יכול לצאת אלא ע"י כח, וניעו הוא רוק המוכן לצאת שכבר נע ממקומו, כ"מ בשם הר"ם וכתב שכ"כ התוספות בב"ק ועיין פרש"י ז"ל בערובין דף צ"ט דפירש כיחו ליחה הנתלשת מן הגוף ע"י חולי ועיין בשיטה מקובצת בב"ק דף ג' וכאן יש להחמיר דבעינן כוסו נקי משום הכון עכ"ל

ונראה דאם נתעטש מלמעלה בתוך פסוק שמע ישראל או בתוך פסוק בשכמל"ו עטוש גדול בעל כרחו שיוצא מפיו קול גדול שנשמע ממנו הכרת תיבה אחת של שתים ושלש אותיות או שנתעטש בע"כ שנים ושלש עטושים תכופים בזא"ז אע"פ שהם קצרים צריך לחזור לקרות הפסוק של שמע או של בשכמל"ו אחר שינוח מעטושיו

ודע דאע"פ שארז"ל המתעטש בתפלת מלמעלה סימן יפה לו, הנה אם נתעטש בתוך פסוק שמע ישראל עטושים תכופים זא"ז שצריך לחזור ולקרות הפסוק של שמע כדאמרנו אין זה סימן יפה

ט"ו כתב בש"ץ דף ק"י ע"ד בהלכות תפלה וז"ל צריך להזהר מהפחה וכתב בתרומת הדשן שאם אפשר לדחוק עצמו שלא יעטש רשאי דליתא משום בל תשקצו דבהפחה דבעלמא לא אמרו עכ"ל. ונראה ה"ה בקריאת פסוק שמע ישראל אם בא לו הפחה בתוך הפסוק ירחוק עצמו עד שיסיים הפסוק ואז יוציא ההפחה דודאי יוכל להעמיד עצמו שיעור זמן קטן כזה

ט"ז זמן ק"ש של שחרית מן התורה הוא משעלה עמוד השחר שאז מקצת בני אדם רגילים לקום ממטתם, אע"פ שהם מועטים הרי אמרה תורה ובקומך לשון יחיד לומר שהולכין אף אחר המיעוט, אבל להקורא קודם לכן לא יצא י"ח מן התורה שאף דמקצת בני אדם קמים ג"כ קודם עה"ש מקרה הוא ואין הולכין אחריו

וכל זה הדין היא מן התורה אמנם החכמים עשו הרחקה וגדר ותקנו שלא יקרא לכתחלה עד שעה שדרכן של רוב בני אדם לקום ממטתם דהיינו שיאיר היום כ"כ עד שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו. והוא שרגיל עמו קצת שאם רגיל עמו הרבה יכירנו אפילו מרחוק הרבה ואם אינו רגיל עמו כלל לא יכירנו אפילו בקרוב ולכן אמרו השיעור הוא כמו אכסניא שרגיל לבא לקץ עתים

ונמשך זמנה עד סוף שלש שעות מעה"ש שהוא תחלת זמנה מן התורה לפי פי שיש קצת בני אדם שרגילים לקום ממטתם בסוף שלש שעות על היום כגון בני מלכים וכיוצא בהם. ושעות אלו הם זמניות שכל יום בין ארוך בין קצר נחלק לארבע רבעיות ונמצא לעולם רביעית היום הוא זמן ק"ש בין ביום ארוך בין ביום קצר. ולכן צריך ליזהר בימות החורף למהר לקרוא ק"ש מאחר שהיום קצר ורביעית היום קצר הוא יען כי לעולם חשבינן היום לי"ב שעות והלילה לי"ב וחלק רביע מהיום הוא שלש שעות של זמן ק"ש וכנז' כל זה בש"ע סי' נ"ח וכתבנו הדברים בהרחבה בלשון דנקיט הגאון ר"ז ז"ל בש"ע שלו ע"ש

מיהו מצוה מן המובחר לקרות כותיקין שהיו מכוונים לקרות מעט קודם הנץ החמה כדי שיוכלו לסיים ק"ש וברכותיה דהיינו עד גאל ישראל עם הנץ החמה ויסמוך מיד התפלה לגאולה שזמן התפלה הוא מיד כהנץ החמה מדכתיב יראוך עם שמש. ושיעור הנץ החמה כתב רמ"א ז"ל הוא שיעור שעה אחת קודם שיעלה גוף השמש על הארץ, ונתחבטו האחרונים ז"ל בזה השיעור ויש גורס גרסה אחרת ועיין במגן גבורים בשלטי הגבורים ס"ק ד' ע"ש ואכמ"ל בזה

י"ז אע"פ שזמנה נמשך עד סוף השעה השלישית שהוא רביע היום אם עברה שעה שלישית ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית שהוא שליש היום שגם עד שם הוא קצת זמן קימה ומ"מ אין לו שכר כקיראה בזמנה, ואם עברה שעה רביעית ולא קראה לא יקרא אותה אז בברכותיה אלא קוראה בלא ברכותיה כל היום, ואפילו אם נאנס ועבר זמנה קורא אותה בלא ברכותיה ואע"ג דאיכא דס"ל שקורא ק"ש וברכותיה אחר שעה ד' אין לזוז מן סברת מרן ז"ל דס"ל דלא יקראנה בברכות וכ"ש דזה הוא ספק ברכות דקי"ל ספק ברכות להקל ולא יברך, ובפרט דידוע דאין הברכות מעכבות,