עוד יוסף חי תשנח

ומ"ש פוקח עורים כתב הרד"א ז"ל אע"ג דאין האדם עיור ממש בלילה אלא סתום העין מ"מ נופל בו לשון פקיחה, ע"ד דכתיב ונפקחו עיניכם אע"פ שלא היו עורים אלא שהיו סתומים מן הדעת: ד' כתב מרן ז"ל בש"ע סי' מ"ו סעיף ה' אם קדם וברך זוקף כפופים קודם שיברך מתיר אסורים לא יברכנה, ומקור דין זה בסידור רב עמרם גאון ז"ל, והטעם מפורש בדברי מרן ז"ל בב"י משום דכפות קשה מאסור וכיון דברך זוקף הרי בכלל מאתים מנה, ולמה יחזור לברך על זה שנית, וכתב בבאה"ט דרש"ל חולק בזה וס"ל אעפ"כ מברך מתיר אסורים, וכן הוא סברת הב"ח, וכתבו המג"א והט"ז העיקר כמ"ש מרן ז"ל וספק ברכות להקל, ועיין ש"ץ וכן הבאתי בסה"ק בא"ח

ואנא עברא השתא אמינא מילתא דכ"ע יודו לי בה בס"ד, והוא דמ"ש מרן ז"ל כיון שבירך זוקף כפופים לא יברך מתיר אסורים, לשיטתיה אזיל דס"ל ברכות אלו האדם מברך אותם בשביל הנאותיו שנהנה ונתחייב לברך את ה' על הנאותיו, ולהכי אחר שבירך זוקף כפופים על הנאתו שעמד מלא קומתו כבר בהודאתו זאת נכללה הנאתו בהתרת איבריו, ואיך יחזור ויברך על התרת איבריו, אך לפ"ד רבינו האר"י ז"ל דס"ל ברכות אלו על הנאות העולם נתקנו, ואע"פ שלא ישן אלא הוא ניעור כל הלילה חייב לברך אותם, ולכן ס"ל האבל מברך שעשה לי וכו' אע"פ שאינו לובש מנעלים מלבד יוה"כ וט"ב שכל העולם יחפים אין מברכים ברכה זו, א"כ לפ"ד רבינו אם בירך זוקף כפופים יכול לברך מתיר אסורים אחריה, דלא בעבור עצמו מברך אלא בעבור הנאות העולם שיש להם הנאה זו בפ"ע והנאה זו בפ"ע, וכיון דע"פ סברה זו דרבינו האר"י ז"ל יש לברך ודאי נקטינן לברך, כי כלל גדול בידינו אין אומרים סב"ל כנגד סברת רבינו האר"י ז"ל. ועוד איכא טעמא רבא ע"פ הקבלה, דברכות אלו לאו בעבור הנאות של התחתונים בלבד נתקני אלא הם כנגד אורות עליונים ואין לחסר מהם כלום, פוק חזי בברכת הנותן ליעף כח דפסק מרן ז"ל דאין לברך, ובאמת האידנא כ"ע מברכים אותה באתרי דקבלו עלייהו הוראת מרן, והיינו דאזלי בתר סברת רבינו האר"י ז"ל שהסכים לאומרה, ועל כן אע"פ שבסה"ק בן איש חי בפרשה זו אות וא"ו כתבתי דלא יברך אלא יהרהר הברכה משום דאיכא פלוגתא בזה, השתא הדרי בי ואמינא דיברך משום האי טעמא דכתיבנא בס"ד

ה' אם קודם מתיר אסירים שכח ובירך זוקף כפופים אך בעת אומרו זוקף כפופים נזכר וסיים ואמר מתיר אסורים, וככה יצא ונשמע מפיו זוקף כפופים מתיר אסורים תקופים זא"ז, ע"ד שאמרו בדין האל הקדוש שסיים תכף המלך הקדוש. הנה כתבתי בסה"ק מקבציאל לכאורה דיצא י"ח שתי ברכות, ואע"פ שלא הזכיר בפיו בא"י אמ"ה אלא פעם אחת נחשב לו זה שתי ברכות ועולין לו למנין י"ח ברכות בחשבון שתים כהלכתן, וכן עולים בחשבון מאה ברכות כשתים, והבאתי ראיה לזה מדין מאה ברכות שמנה הרמב"ם ז"ל תש"י ותש"ר שתי ברכות, אע"פ דאין מברכין אלא ברכה אחת על תש"י ורק מכוין בה גם על תש"ר, ושוב עשיתי חילוק התם שאני, כי בברכה כשאומר בא"י. אמ"ה מכוין על שתים והו"ל בזה ברך שתי ברכות, משא"כ כאן כשאמר בא"י אמ"ה כיון על אחת ורק באומרו זוקף נזכר והוסיף מתיר ויש להאריך בזה, מיהו ודאי לכ"ע בכה"ג לא יברך ברכה אחרת למתיר אסורים אע"פ שלא כיון בברכה עליה, ויש להוכיח לזה מדין ספירת העומר שבירך אדעתא למימר שלשה והיא ארבעה וספר ארבעה

וא"ו כפי סדר הנזכר בגמרא ברכת רוקע קודם שעשה, אך סדר הכתוב בש"ע ברכת שעשה קודם רוקע, ובאחרונים נתחבטו בזה, ובדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות לא נתברר ד"ז. אמנם בסידור הכונות של רבינו הרש"ש ז"ל הקדים רוקע הארץ ואחריה ברכת המכין ואחריה ברכת שעשה, כן הוא בסידור הרש"ש ז"ל הנמצא אצלי, ובגמרא דברכות דף ס' הסדר הוא רה"ש בין בתלמוד הדפיס בין בתלמוד כ"י שהביא בעטור סופרים, והיא כפי סידור הרש"ש ז"ל המצוי אצלי, ויש סידורים של רבינו הרש"ש ששם מהופך הסדר הזה הנז' ואין לסמוך עליהם, כי בסידור הרש"ש נעשה העתקות הרבה, ונעשה בהם שינויים הרבה, והסידור שהיה מתפלל בו רבינו הרש"ש אינו מצוי כדי לברר האמת, יען כי אחר פטירת רבינו הרש"ש בעה"ק ירושלים תוב"ב לקח בנו רבי חזקיה את הסידורים שלו והלך לערי המערב ושם נגנזו הסידורים כי לא נידע מי לקחם ממנו ואצל מי הם גנונזים כנודע

ונראה ברור שזה הסדר של רה"ש בברכות הנז' המסודר בסידור אשר אצלינו הוא האמיתי יען כי הוא מכוון עם דברי רבינו הרש"ש ז"ל בספרו הבהיר נהר שלום דף ט"ל ע"ב. ששם פירש הכונות של שלשה ברכות אלו, ומוכרח לומר שהסדר האמיתי הוא רה"ש וכך אנחנו נוהגין לברך, וכן הוא מנהג העולם, ועיין שלמי צבור דף ע"ט ע"ב, שכתב שם חילוק לפי המקומות ע"ש, והעיקר הוא שבכל מקום צריך לברך בסדר זה של רה"ש כאשר כתבנו בס"ד

ז' הברכה של אלקי נשמה שנתת בי צריך שתהיה ברכה זו סמוכה לחברתה שהיא ברכה של אשר יצר, כי זו הברכה היא כנגד אימא דעשיה שהיא בינה, וברכת אשר יצר היא באבא דעשיה ואין להפסיק ביניהם, כי בינה מחוברת תמיד עם החכמה, דלא פסיק זווגייהו מבינייהו, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות דף ב' ע"א, ובפרי ע"ח פרק ז דף י"ג ע"ג, ויש טועין לחשוב בהיכא דאין להם לברך אשר יצר דלא עשו גדולים ולא קטנים, ובאים לברך אלקי נשמה וכו', יקדימו לברך ברכת הנותן לשכוי בינה קודם ברכה זו של אלקי נשמה וכו' כדי שתהיה סמוכה לברכה שפותחת בברוך, וטעות היא בידם דהכונה במאמר סמוכה לחברתה היינו דוקא ברכת אשר יצר, וגם כי בזה שמקדישים ברכת השכוי מבלבלים הכונות הרמוזים בהם ומהפכים הסדר, ועל כן אם האדם יכול לסמוך אותה לברכת אשר יצר הנה מה טוב, ואם אי אפשר לו והוא מוכרח לברך ברכה זו של אלקי, יברך ואע"ג דאינה סמוכה

ח' ברכת שעשה לי כל צרכי תקנו אותה על נעילת המנעלים, דהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו, וכיון דלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו ואז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה, וכנז' בשלמי צבור שהבאתי זה בסה"ק בן איש חי בפרשה זו. והדבר יפלא, הנאה זו דלבישת המנעלים אינה הנאה גדולה כמו הנאת פוקח עורים ומתיר אסורים וכיוצא, דא"א לאדם לעשות צרכיו בלעדם. אמנם זאת היא הנאה מועטת דאפשר לאדם ללכת ולעשות צרכיו בלא מנעלים, דהא הערביים וכתפים ובנאים וכיוצא דרכם לעשות צרכיהם בהיותם יחפים, ורק מפני הכבוד לובש האדם מנעלים ואין זה נוגע לעיקר עשיית צרכיו, ולמה תקנו על זאת ההנאה ברכה בפ"ע, ועוד כל אותם הנאות שתקנו עליהם ברכה נצרך האדם להם אפילו אם ישאר כל היום בחדרו ולא יצא חוץ מביתו, אבל המנעלים אם ישאר בחדרו וביתו והקרקע מרוצף באבנים ומכוסה אינו צריך למנעל