נועם ירושלמי על יומא ה:א:ח

שם הכל מודים שאם הכניסן אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנס' יתירה על איזה מהן הוא עובר חברי' אמרו על האחרונה אמר לו ר"י אומר לו הכנס ואת אמר הכין אלא על הראשונה תמן תנינן השתחוה או ששהא כדי השתחוי' על איזה מהם הוא עובר חברי' אמרי על הראשונה אמר לו ר' יוסי אומר לו צא ואת אמר הכין אלא על האחרונה:

הנה בספרי נ"י (סי' ה') ביארתי הירושלמי והוא דמיבעי' ליה דאם הכניסן אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירא וע"כ מיבעי' ליה להירושלמי על איזה מהם הוא עובר וע"ז אומר חברי' אמרי על האחרונה (דהא הותר לו הכנסה לצורך עבודה וא"כ בהכנסה ראשונ' אינו עובר דהא הותרה לו הכנסה אחת ואף שלא הכניס המחתה והכף עכ"ז אינו עובר על הכנסה יתירה דהא חדא כניסה צריך לכנוס אלא שהוא עובר על האחרונה דבאחרונה הוא עובר על הכנסה יתירה) וע"ז אמר ר' יוסי דאי איפשר לומר דבאחרונה הוא עובר דהא אומרים לו הכנס ואת אמר הכין (פי' דהא מוכרח הוא ליכנס מחמת הקטרה. וא"כ איך עובר אלא דעובר בראשונה שנטל את המחתה לחוד או את הכף לחוד וכתב הק"ע דקשה דמאי נ"מ הרי מ"מ עובר ויש לומר דנ"מ למלקות דכל חייבי מיתות בידי שמים לוקין עליו אם עשה מעשה וקא מיבעי' ליה על איזה מהם מתרים בו עכ"ל:

וכתבתי שם דלכאורה הי' איפשר לומר דנ"מ על ההתראה דאם עובר בכניסה אחרונה א"כ שייך התראה שהוא בשעת האיסור אבל בכניסה הראשונה לא הוי התראה דהא כיון דכניסה א' הותרה וא"כ העבירה הוא ע"י שיצטרך לכנוס עוד פעם ב' וא"כ עובר על למפרע והוא כמו דאיתא בשבועות (דף כ"ח) דאכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאי פלוגתא דר"י ור"ל. וא"כ ה"נ צריך התראה בכניסה אחרונה כמו דאמרי' שם לענין תנאי. אך איפשר דאינו דומה דהא הכא בפעם ראשון יודעים אנו בבירור שיכנס בפעם השני דהא צריך להקטיר הקטורת אך בפשיטות יש לומר דנ"מ לענין אם שגג בא' והזיד בא' ועיין ביומא (ד' נ"ג):

וכן הא דאמרי' שם על איזו מהם הוא עובר חברי' אמרין על הראשונ' א"ל ר"י אומ' לו צא ואת אמר הכין אלא על האחרונה (והק"ע גריס בהיפוך חברי' אמרין על האחרונה א"ל אומר לו צא ואת אומר הכין אלא על הראשונה ויפה כיון ודלא כהפ"מ) והכי פירושו דאם נטמא בעזרה איתא בשבועות (דף י"ד) דבא לו בארוכה חייב בקצרה פטור וע"כ מיבעי' לי' בירושלמי דאימת עובר אם בא לו בארוכה דלכאורה לפי שמתחיל לילך בארוכה שיעור קצרה אינו עובר דהא אם בא לו דרך קצרה הי' נמי הולך כזה השיעור וא"כ העבירה הוא באחרונה מה שהארוכה ארוכה יותר משיעור קצרה וע"ז אמרי חברי' דעובר באחרונה וע"כ אמר ר"י דאיך עובר דהא אונס הוא לצאת דהא אומרים לו צא דהא אם יחזור ויעבור דרך קצרה יהי' השיעור יותר: וע"כ אמר לו ר"י אומר לו צא ואת אמר הכין אלא על הראשונה (פי' בשעה שמתחיל לילך בארוכה ואע"ג שלא הוסיף עדיין בהליכתו יותר מעל הקצרה בתחילת הליכתו אעפ"כ כיון שידוע שהוא מוכרח לילך אח"כ יותר ע"כ עובר בתחילה) ולכאורה יש לומר ג"כ דנ"מ לענין התראה דאם עובר בתחילת היציאה לא נוכל להתרות דהא בעי התראה בשעת העבירה (אך איפשר דהכא לא הוי התראת ספק דהא ידעינן בבירור אם הלך בארוכה שמוכרח הוא לצאת דאל"ה יעבור על השהי' ועיין בשבועות (ד' ט"ו) אי צריך שהי' למלקות). והנה איתא בשבועות (דף ט"ז) בא לו בארוכה שיעור קצרה מהו שיעור גמירי וכי בא לו בארוכה שיעור קצרה פטור או דילמא דווקא גמירי בארוכה חייב בקצרה פטור א"ל לא נתנה ארוכה להדחות אצלו (ופירש"י בא לו בארוכה כשיעור קצרה שיצא בדרך ארוכה אבל רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מהו א"ל לא ניתנה ארוכה להדחות אצלו ופירש"י שלא נתנה להדחות אפי' במרוצה. והנה לפי שיטת הש"ס דילן דחייב אפי' בא לו בארוכה שיעור קצרה א"כ הא דמתחייב על ארוכה אינו מצד השיעור א"כ ליכא פלוגתא להאי דאימתי הוא עובר על הראשונה או על האחרונה והוא רק לשיטת הירושלמי וכמו שביארתי משום דאם מתחיל לילך בארוכה כשיעור הקצרה אז אינו עובר אלא העבירה הוא מה שהארוכה יותר על הקצרה וע"כ ניחא הפלוגתא דחברי' ור' יוסי אבל לשיטת הש"ס דילן דלא נתנה ארוכה להדחות אצלו ואפי' בא לו בארוכה שיעור קצרה כגון שרץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה אפ"ה חייב משום שלא נתנה ארוכה להדחות אצלו א"כ ודאי עובר בראשונה כיון שלא נתנה ארוכה להדחות אצלו:

וזה יתבאר במאי דאיתא בירושלמי (פ"א דשבועות ה"ג) שיעור השתחוי' עשר אמור האיך עביד הי' בארוכה עשרים ובקצרה שרים הילך חמש אין ייזיל בדא ה' ואין ייזיל בדא ט"ו (פי' דקאמר לשיטתי' דירושלמי דעל הארוכה עובר משום דשהה יותר וע"כ עובר על האחרונה). וע"ז אומר דשיעור השתחוי' עשר אמות האיך עבידא הי' בארוכה עשרים ובקצרה עשר אמות הילך חמש אין ייזיל בדא ה' ונראה לי שהוא (ט"ס וצ"ל) אין ייזיל בדא ט"ו (פי' דבכה"ג שהי' בארוכה עשרים ובקצרה עשר והילך חמש בזה אין נ"מ דאם יחזור לילך דרך קצרה א"כ ילך בחזרה חמש אמות ועשר שמחזיק הדרך קצרה א"כ הוי ט"ו ואם ילך בארוכה שהוא עשרים אמה והוא כבר הלך חמש אמות א"כ הוי ג"כ ט"ו א"כ אין נ"מ באיזה דרך שילך) (והוא שלא כשיטת הש"ס דילן דאמר רבה לא ניתנה ארוכה להדחות אצלו א"כ אין זה מצד השיעור) אבל לשיט' בשיעורא תלי' וא"כ אם הקצרה הוא עשר אמו' והארוכה עשרי' חמש אמו' בזה אין נ"מ לאיזה דרך שילך אבל אם הילך ארבע אמות הרי לקצרה ד"א בחזרה ועשר אמות א"כ הוי י"ד ואם ילך דרך ארוכה א"כ הוי ששה עשר אמות א"כ צריך לילך דרך קצרה וא"כ שייך התראה אפי' לדברי האומר על הראשונה אעפ"כ אם לא התרו בו בראשונה מתרין בו באחרונה שיחזור דרך קצרה וישהה פחות מכפי שילך עוד בארוכה:

ובזה יתבאר הירושלמי (שם) א"ר יוסי לעולם אין מתחייב עד שיהא ארוכה מרובה על הקצרה עשר האיך עבידא הי' בארוכה ל' ובקצרה עשר הילך חמש אין ייזיל בדא חמש ונ"ל שהוא ט"ס וצ"ל חמש עשרה) ואין ייזיל בדא עשרין וחמש (פי' דר' יוסי אמר שאינו מתחייב אם בארוכה אינה יתירה על הקצרה שיעור השתחוי' דהיינו עשר אמות וע"כ אם הי' הקצרה עשרה והארוכה עשרים אינו חייב אפי' אם הילך ארבע וצריך לילך בקצרה שהוא רק י"ד אמות ובארוכה הוי שש עשרה אעפ"כ אינו חייב אם מתרין בו באחרונה כיון דאין שיעור הליכה בארוכה שיעור השתחוי' דהיינו עשר אמות) וע"ז אומר האיך עבידא הי' בארוכה שלשי' ובקצרה עשר הילך חמש וא"כ אם ילך בחזרה דרך קצרה יהי' חמש עשרה אמות ובארוכה יהי' עשרין וחמש א"כ ילך בארוכה יותר על העשרה עשר אמות דהיינו שיעור השתחויה ואז יכול להתרות אפי' באחרונה שילך בחזרה דרך קצרה כיון שאם ילך בארוכה יהי' הליכתו יותר עשר אמות שזהו שיעור שהי' דהיינו השתחוי' (והפ"מ פירש כל זה בדחוקים גדולים וצריך להגיה ולפרש כמו שביארתי):

עוד נראה לי דכמו דמחולקים הש"ס דילן והירושלמי בקצרה וארוכה דהעיקר דמתחייב על הארוכה היינו אם שהה שיעור השתחוי' דהיינו עשר אמות ולא כשיטת הש"ס דילן דלא נתנה ארוכה להדחות אצלו. עוד נראה לי דע"כ קאמר שיעור השתחוי' דהיינו שיעור שהי' שהירושלמי אינו מפרש במתניתין כמו הש"ס דילן דאיתא בשבועות (ד' ט"ו) והשתחוה או ששהה כדי השתחוואה אמר רבא לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים אבל השתחוה כלפי חוץ שהה אין לא שהה לא כו' היכי דמי השתחוואה דאית בה שהי' והכי דמי השתחוואה דלית בה שהי' השתחוי' דלית בה שהי' זו כריעה בעלמא דאית בה שהי' פישוט ידים ורגלים כו' והירושלמי מפרש דהשתחוואה ושיעור שהי' כדי השתחוואה הוי חד שיעורא והא דקתני בתרתי הוא דמפני מה מתחייב אשהי' הוא משום דיש בה שיעור השתחוואה:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ג דנזיר ה"ה) מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא שם שלשים יום אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה כו' עודינו שם ר' יוחנן אמר מתרין על הכל כדי פרישה ופרישה והוא לוקה ר' לעזר אומר אינו מקבל עד שיפרוש ויחזור כו' א"ר הילא מהשתחוי' למד ר' יוחנן דתנינן תמן השתחווה או ששהה כדי השתחויה וא"כ מוכח מזה דמתרין על כל כדי פרישה כמו דמתחייבין אם שהה כדי השתחוואה אע"ג דלא השתחוה ה"נ מחייבין אם הי' יכול לפרוש כמו שאם פרש ולכאורה הוא תמוה דמה מדמה דהא השתחוה ממש הוא אפי' ליכא שיעור שהי' ושהה כדי השתחוואה היינו שיעור שהי'. אלא ודאי דלשיטת הירושלמי הוי חד שיעורא.

ובזה יתבאר הא דאמרינן (שם) א"ר מתני' הוינן סברין מימר מה פליגין במכות הא קרבן לא מן מה דמר ר' הילא מהשהחוי' למד ר' יוחנן הדא אמרה היא במכות היא בקרבן והקשה הק"ע הא בטומאת בית הקברות איירי וכמ"ש בסמוך ותנן במתניתין דאינו מביא קרבן טומאה אא"כ יצא ונכנס אבל בלא"ה לא וכי נחמיר בטומאה שני' טפי מבראשונה וצ"ע עכ"ל ולי נראה דקאמר הוינן סברין מימר דהא דמתחייב על כל פרישה ופרישה שייך במלקות שהוא מזיד א"כ יכול לפרוש וע"כ מתחייב על כל פרישה ופרישה וכמו דאמרינן במכות (ד' כ"א) רב אשי אמר כו' ואע"ג דבקרבן בהדי' תנן השתחוה או ששהא כדי השתחוי' איפשר לומר דהשתחוה חייב אפי' בשהי' מועטת ושהה כדי השתחוואה היינו פישוט ידים ורגלים א"כ הוי ב' ענינים אבל השתא דמייתי ר' יוחנן ראי' מהשהחוואה ושהה כדי השתחוואה דחייב דכיון ששהא כדי השתחוי' א"כ הוי כמו מעשה דהשתחוואה וע"כ מתחייב בנזיר ג"כ על כל כדי פרישה ופרישה דכיון דשהה כדי שהי' יכול לפרוש ע"כ מתחייב כמו שעשה מעשה דכניסה מחדש וא"כ מוכח דאפי' בקרבן נמי חייב אם שהה במקדש כדי השתחוי' וחד שיעורא הוא ומתחייב על השהי' כמו על השתחואה כיון ששהה כדי השתחוי':

ובזה יתבאר הירו' (פ"ב דשבועות ה"ג) ר"ח כו' כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא וכ"א אומר את מקדש ד' טמא הא כיצד ליתן חלק בין למיטמ' בפנים למיטמ' בחוץ מיטמא בפני' עד שיכני' ראשו ורובו (והוא ט"ס וצ"ל) עד שישהא כדי השתחוואה) מיטמא בחוץ עד שישהא כדי השתחוואה (והוא ט"ס וצ"ל) עד שיכניס ראשו ורובו) נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים (פי' דמבעי' לי' אם נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים א"כ עשה מעשה דהכנסה לפני ולפנים וא"כ איפשר דמתחייב בכניסת ראשו ורובו) נשמעינה מהדא השתחווה או ששהה כדי השתחוי' וכיון ששהא לאו כמי שהכניס ראשו ורובו:

והנה הירושלמי הזה הוא תמוה דמה הוא הראי' והפ"מ נדחק דהראי' דאינו מתחייב בכניסת ראשו ורובו מדלא מפליג דאם נכנס לפני ולפנים מתחייב בכניסת ראשו ורובו והוא דוחק:

ע"כ נראה לי לפי מה שביארתי דלהירושלמי הא דשהה כדי השתחוואה היינו שיעורא דהשתחוואה (דהא הירושלמי לא מתרץ דתרי השתחוואות הוי כמו דאמר בש"ס דילן וע"ז פשיט מדמחייב אשהה כדי השתחוי' ואהשתחוואה בחד שיעורא אע"ג דבהשתחוואה עביד מעשה כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ה) דאמר ר"ל מאן תנא השתחוואה ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ור' יוחנן אמר אפ' תימא לרבנן כפיפת קומתו הוי מעשה וכן בירושלמי (פ"ז דסנהדרין לאיזה דבר השתחוואה לא ללמד על עצמו שהוא מעשה ועיין בפ"מ שם ועוד דהשתחוואה הוא דווקא כלפי פנים וא"כ עשה מעשה והשהחווה ואעפ"כ הוי חד שיעורא כדי שהי' וע"כ אפי' עשה מעשה שנכנס לפני ולפנים נמי אינו מתחייב רק כדי שהי':

אך ממה דאיתא שם בירושלמי עד כמה השתחויה ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו ר' יוחנן אמר עד כדי שאילת שלום מתלמיד לרב שלום עליך רבי וא"כ קשה דהא אמר תחילה דהשתחוואה הוי שיעור עשר אמות וע"כ מחלק הפ"מ בין השתחוואה דאית בה שהייה להשתחוי' דלית בה שהי'. אבל הוא דחוק דמאי פריך כמה שיעור השתחוואה דאם השתחוה ממש לא צריך שיעורא אלא דאם השתחוה חייב וה"ל למימר דמתחייב כדי כריעה ולא בעינן פישוט ידים ורגלים:

ע"כ נראה לי שהוא (ט"ס וצ"ל) כמה כדי דיבור וכמו דאיתא (פ"ד דנזיר) וכמה הוא כדי דיבורו ר' סימון בשם ריב"ל כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו אבא בר חנה בשם ר' יוחנן כדי שאילת שלום בין רב לתלמיד וכן הוא בש"ס דילן הא דבעי הכא הוא משום דקאמר התם אימתי הוא עובר כו' והוא משום דהתראה בעינן בשעת העבירה כמו שביארתי וע"כ פליגי אימת עובר לענין מלקות והתראה דתכ"ד הוא כמו בשעת מעשה כמו דאיתא בכתובות (ד' ל"ג) וע"כ בעי עד כמה היא התראה ודו"ק]: