נועם ירושלמי על יבמות יד:א:ב

מתניתין חרש שנשא פקחת ופיקח שנשא חרשת אם רצה להוציא יוציא ואם רצה לקיים יקיים כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה ובגמ' כיצד הוא עושה רומז והוא נותן לה גיטה כשם שהוא רומז כך היא נרמז מתניתין בשקדשה בכסף אבל אם קידשה בבעילה קידושיה מעשה וגירושיה אינו מעשה:.

[והנה בספרי נחלת יהושע (ס' כ') ביארתי זה הירושלמי במה שכתב הא"מ (ס' מ"ג) בענין שנחלקו בזה בתשובות מהרי"ק בבן י"א שנה שקידש לו אביו אשה בטבעת ועדי' שצריכה גט שמצינו בכל מקום שזכין לאדם שלא בפניו וכבר האריך בזה בתשובות נודע ביהודה וכתב שם דלדברי מי שחושש לקידושי תורה משום דזכין לאדם שלא בפניו והיינו לקטן דא"כ קידושי קטן עצמו דהכל יודעים שאין קדושי קטן כלום ואמאי הא קטן אית לי' זכי' מדאורייתא היכי שדעת אחרת מקנה אותו כו' בשלמא בקידושי כסף ניחא דכיון שאין נתינתו בדמים נתינה כמו שכתב (הה"מ פ"ט מה' מכירה) דקטן זוכה לעצמו דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה אותו אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אין מעשיו כלום מה"ת אבל במתנה אם זכו לו קונה ד"ת כיון שיש דעת אחרת מקנה (וכן הובא סברא זו ברא"ש פ"ב דכתובות (ד' כ') גבי ההוא בר שטי') וא"כ מה"ט נמי בקטן שקידש כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אין מעשיו כלום אך הא תינח אם קדיש בכספא או בשטר כיון שאין נתינתו בדמים נתינה וכן אין נתינתו בשטר כלום דאע"ג דקידושי שטר לא צריך שוה פרוטה אבל נתינה בעי ונתינת קטן לא שמי' נתינה לכן אין חוששין לקדושין אבל קידש בביאה מא"ל ואח"כ כתב עפ"י מה שכתב הר"ן בנדרים (ד' כ"ט) דכיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל כו' אלמא כיון שהיא מסכמת ומבטלת רצונה לקידושי האיש הרי משוה עצמה לבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הילכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד האיש כו' עיין שם. והעלה אח"כ שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י דהפקר הוי דעת אחרת מקנה בפ"ק דב"מ (ד' י"ב) ע"כ בקטן שקידש בביאה הוי מדאוריי' והביא שם בשם רש"י בכתובות (ד' ע"ג) דקטן שקידש בביאה הוי דאורייתא אבל לדעת התוס' דלא הוי דעת אחרת מקנה ע"כ לא הוי מדאורייתא וכתב שם אח"כ שוב ראיתי בחידושי הרשב"א ליבמות ר"פ חרש וז"ל רצה יוציא רצה יקיים ירושלמי מתניתין בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בביאה קידושי' מעשה וגירושי' אינו מעשה עכ"ל וא"כ נראה דה"ה בקטן דחרש דין קטן אית לי' אלא דלפי מ"ש נראה דבחרש לא מהני זכי'. ולפי"ז איפשר לומר הא דמחלק בירושלמי בין קידושי כסף לקידושי ביאה הוא משום דאם קידש בביאה הוי מעשה משום דע"י דעת אחרת מקנה אית לי' זכי' אבל בקידושי כסף אין החרש יכול להקנות הכסף דאין נתינתו בדמים נתינה אך מהרא"ש בפ"ב דכתובות שכתב במתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית לי' זכי' לשוטה מידי דהוי אקטן דאית לי' זכי' הואיל ואתא לכלל דעת גם זה הי' עתים חלים משמע דלחרש לית לי' זכי' ולקמן (ה' ב') יתבאר עוד בזה]: