נועם ירושלמי על יבמות יג:ו:ב

שם (ה"ו) המגרש את אשתו והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב החזירה אסורה ליבם ומודים חכמים לר"א בזמן שגירשה והחזירה כשהיא קטנה מפני שגירושיה גירושין גמורים ולא הית' חזרה חזרה גמורה אבל אם גירשה כשהיא קטנה והחזירה גדולה או שגידלה תחתי' מותרת ליבם ובגמ' מ"ט דר"א מפני שעמדה עליה באיסור שעה אחת מודים חכמים לר"א הקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה קידושי' וגירושיה תורה וחזרתה אינה תורה צרתה מהו רב אמר צרתה אסורה ר' יוחנן אמר צרתה אסורה רשב"ל אמר צרתה מותרת אמר ר' אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דהמן לא אשכחית בר נש דכוותי אלא רשב"ל דו אמר צרתה מותר רב המנונא הוי יתיב קומי רב אבא בר אחווה אמר צרתה מהו אמר גירושין אמר אסורה אמר חזריה כו':

והנה הירושלמי הזה הוא תמוה מה דאמר רב המנונא הוה יתיב כו' אמר צרתה מהו אמר גירושין אמר אסורה אמר חזריה והפ"מ פירש אמר גירושין כלומר היא עצמה שנתגרשה ואמר אסורה אמר כלומר שחזר ושאלה מה טעמא אם היא אסורה הוי צרתה צרת ערוה ובחידושי הרשב"א לא גריס להך דאמר גירושין כו' וכן ליתא להא בהרא"ש שהביאו שם ע"כ והק"ע גריס הכי א"ל רב ור"י אמרו צרת גרושה אסורה אמר חזרו והכי פי' והא רב ור"י אמרו צרתה אסורה אמר ראב"א חזרו בהם רב ור"י ואמרו שמותרת אי נמי ר"א אמר הדרי בי ואסורה והרמב"ן והרשב"א אמרו גירושין אמרו אסורה אמר חזרי' לא גרסינן ליה:

ולי נראה לבאר במה דאמרי' ביבמות (ד' י"ג) וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות ואמרינן שם ואפילו כנס ולבסוף גירש ורמינהו ג' אחים שנים מהם נשואות ב' אחיות וא' נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות טעמא דגירש ואח"כ כנס אבל כנס ואח"כ גירש לא אמר ר' ירמי' תברא מי ששנה זו לא שנה זו האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נשואין הראשונים מפילין רבא אמר חד תנא הוא וזו ואצ"ל זו קתני ובירושלמי (פ"ג דיבמות ה"ח) אמרי' גירש ר' חגי בשם ר' זעירא לא סוף דבר בשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואח"כ גירש הדא הוא דתנינן שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות ואמר ר' יודן אף ר"א מודה בה א"ר יוסי ויאות אילו מי שהי' לו בנים ומתו ואח"כ מת הוא שמא אין אשתו זקוקה ליבום תמן שהי' לו בנים בשעת מיתה והכא והוא שתהא צרה לאחר מיתה:

ובזה יתבאר הא דאמר גירושין אמר (צ"ל אמרה) אסורה (פי' ההיא משנה דגירושין דהיינו ממה דתנן גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש כו' זו היא וכולן שנתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות א"כ דווקא גירש ואח"כ כנס אבל כנס ואח"כ גירש לא והוא משום דנשואין הראשונים מפילין וא"כ אמרה אסורה דנשואין הראשונים מפילין ואסורה אפי' צרתה נמי. וע"ז אומר חזרו (כצ"ל) (פי' דהא מתניתין חזרה מזה) וכמו דאמרינן ביבמות (ד' י"ג) אמר ר' ירמי' תברא מי ששנה זו לא שנה זו והאי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נשואין הראשונים מפילין ובירושלמי ר' חגי בשם ר' זעירא לא סוף דבר בשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואחר כך גירש הדא הוא דתנינן שאם מתו או נתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות וביבמות (ד' ל') אלא זו היא למעוטי מאי למעוטי כנס ואח"כ גירש הניחא אי סבר לה כר' ירמי' דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו והאי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נישואין הראשונים מפילין אלא אי סבר כרבא דאמר זו כו' זו היא למעוטי מאי כו': והירושלמי דע"ז אומר זו היא (פי' להורות דלא סוף דבר בשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואח"כ גירש נמי (דהירושלמי לא יוכל לתרץ כמו דאמרינן ביבמות ד' ל') הניחא אי סבר לה כרב אשי זו היא למעוטי מת בלא גירש דאפי' לא כנס הנשוי נכרית את אשתו נמי אסורה דהו"ל צרת אחות אשה בזיקה כמו שפירשו שם דהא כבר ביארתי דלשיטת הירושלמי לא שייך בזה זיקה דכיון דמת היבם ולא בא לבסוף לידי חליצה או יבום לא הוי זיקה כלל וע"כ מפרש דהא דאמר וזו היא שאמרו וכולן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות לפרושי קא אהי דאפי' כנס ואח"כ גירש נמי מותר' להתייבם דמיתה מפלת וע"ז אומר גירושין אמר' אסורה (פי' מתניתין דגירושין אמרה אסורה והוא משום דסוברת דנשואין הראשונים מפילין) ואע"ג דהבעי' של הירושלמי משמע דמיבעי' לי' אליבא דחכמים בזמן שגירשה קטנה והחזירה קטנה מפני שגירושי' גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה וע"ז קא מיבעי' לי' צרתה מהו אעפ"כ כיון דאי אמרינן דנשואין הראשונים מפילין א"כ אפי' נהגדלה נמי הוי ערוה א"כ וודאי דצרתה אסורה. ואע"ג דאמרינן ביבמות (ד' ק"ט) דלר"א צרתה מותרת היינו משום דהיא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה אבל אי אמרינן דהוי ערוה ממש משום דנשואין הראשונים מפילין א"כ בודאי דצרתה אסורה וכמו שכתב הרא"ש מה שכתב הראב"ד על הרי"ף שכתב דצרתה מותרת וכתב דלא מחוור משום דיתומה בחיי האב בין לר' אליעזר בין לרבנן הוי מה"ת הילכך צרתה נמי צרת ערוה הוא ושתיהן חולצות ולא מתייבמות וכתב הרא"ש דלכאורה הי' נראה כדבריו דהיינו דתנן בפ"ק כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת וה"נ צרתה של ערוה קטנה היא ומיהו נוכל לקיים דברי רב אלפס דשאני ערוה זו שיש לה היתר אם גדלה וא"כ אם נאמר דנישואין הראשונים מפילין א"כ אין לה היתר א"כ אין נ"מ וצרתה אסורה כמו בצרת ערוה וע"ז אומר גירושין אמר אסורה וכמו שביארתי דממתניתין דגירושין מוכח דדווקא גירש ולבסוף כנס וא"כ נשואין הראשונים מפילין וע"ז אומר חזרו (פי' שהמשנה חזרה ואמרה זו היא שאמרו וכולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו צרותיהן מותרות גירש ר' חגי בשם ר' זעירא לא סוף דבר כשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואח"כ גירש) וא"כ כיון שהמשנה חזרה א"כ מיתה מפלת וא"כ צריך להיות צרתה מותרת:

ובזה איפשר לבאר הא שאומר אמר ר' אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן לא אשכחת בר נש דכותי אלא רשב"ל דו אמר צרתה מותרת (פי' דרבנן דתמן ודאי סברי דצרתה אסורה דילמא הלכה דנשואין הראשונים מפילין אלא אפי' רבנן דהכא נמי סברי דצרתה אסורה אע"ג דהם סברי דמיתה מפלת וכמו דאמרינן בירושלמי (שם) לא סוף דבר כשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואח"כ גירש הדא היא דתנינן שאם מתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות אמר ר' יודן אף ר"א מודהאמר ר' יוסה ויאות אילו מי שהיה להם בנים ומתו כו' והוא שתהא צרה לאחר מיתה אעפ"כ צרתה אסורה גירשה כשהיא קטנה והחזיר' כשהיא קטנה מפני שגירושי' גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה (וכמו שכתב הראב"ד דצרתה אסורה דכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת) ולקמן יתבאר עוד בזה החילוק שבין רבנן דהכא לרבנן דהמן: