נועם ירושלמי על יבמות יא:ו:ג

שם מניין לכהן שהוא מקריב קרבנותיו בכל משמר שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת הי' זקן או חולה נותנין לכל מי שירצה ועורן ובשרן שלו כו' ובש"ס דילן בב"ק (ד' ק"י) אמרינן ואם הי' זקן או חולה נותנין לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר וקאמר האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידי' ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי מצי משוי' אמר ר"פ שיכול לעשותה ע"י הדחק כו' אכילה דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר והירושלמי סובר דאפי' לענין אכילה עבודתה ועורה שלו דכיון דמצי משוי שליח לעבודה ממילא הוי עבודתה ועורה שלו וכן איתא בירושלמי (פ"ט דנזיר ה"ב) ק"ו מה אם הבעלים שהורעתה כחן בזקן וחולה (פי' בפסח דהוי שלא לאוכליו) יפיתה כוחן בקבר התהום עובד שיפיתה כחו בזקן וחולה אינו דין שתייפה כחו בקבר התהום ומשמע דלענין אכילה נמי קאמר דומיא דבעלים דאמר שהורעתה כחו בזקן וחולה דהיינו לענין אכילה: