נועם ירושלמי על תרומות ח:ד:ו

עוד שם בירושלמי אמר ר' יוחנן ר' יהושע ור' שמעון שניהן אמרו דבר א'. אמר ר' אילא ר"ש דבכורות (פי' ר"ש דבכורות (ד' ל"ג) דר"ש אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום והטעם משום דבלא"ה ימות. אלמא דכיון דאזיל לאיבוד מותר לעשות בו מום. וה"נ סובר ר' יהושע בתרומות בחבית שני'. אמר ר' אילא ר"ש דבכורות ור' יהושע בתרומות לא הדין מודה לדין. ולא הדין מודה לדין (פי' כמו דאמרינן בבכורות א ל"ג) דאי ר"ש דמתניתין איפשר לומר הטעם משום דר"ש לטעמי' דס"ל דבר שאין מתכוין מותר. ולר"ש דברייתא איפשר לומר דמותר להטיל מום בבעל מום וכן ר' יהושע איפשר דלא מודה לר"ש דאם יסבור דאסור להטיל מום בבעל מום וכן אם אינו מתכוין אסור איפשר דאע"ג דר' יהושע ס"ל דמותר לטמא בידים. זהו דווקא בתרומה דכיון דאזיל לאיבוד שרי לטמאותה משא"כ בקדשים דקדשים חמירי טפי):

וע"ז אמר ר' זעירא מסתברא מודה ר' שמעון לר' יהושע (פי' דלר' שמעון דס"ל כיון דאזיל לאיבוד שרי להטיל מום אף בקדשים א"כ מודה לר' יהושע בודאי דמותר לטמא ביד). ור' יהושע לא מודה לר"ש. דר' יהושע לא אמר אלא בתרומה דלא זו היא תרומה שאני מוזהר עלי' מלטמאה ור' יהושע לא מודה לר"ש. דאע"ג דס"ל בתרומה דלא זו היא תרומה שאני מוזהר עלי' כו' זהו דווקא בתרומה אבל לא בקדשים:

וע"ז אומר רבי בון ב"ח בעי קומי ר' זעירא על דעתך דתימר ר"ש מודה לר' יהושע והא תנינן מודה ר"א ור"י ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה וישרפו שתיהן כאחת (פי' כיון דר' זעירא אמר מסתברא יודה ר"ש לר' יהושע דכיון דס"ל דאפי' בקדשי' כיון דאזיל לאיבוד מותר להקיז דם. א"כ מכש"כ בתרומה. וא"כ אפי' בתרומה טהורה נמי יהא מותר לשרוף בע"פ. וא"כ אמאי תנן בפסחים (דף ט"ו) ומודים ר"א ור"י ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה ועל מה נחלקו על התלוי' ועל הטמאה כו' ואמרינן לעיל בירושלמי והא אשכחן דאמר ר"ש שורפין דתנינן מודה ר"א ור"י ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה ואר"י ר"ש שנו וכן אמרינן בש"ס דילן בפסחים (דף כ') הא ר' יהושע אליבא דר"ש א"כ כיון שר' זעירא אומר שר' שמעון דבכורות (דף ל"ה) יודה לר' יהושע בתרומות א"כ מותר לשרוף אפי' הטהורה עם הטמאה וע"כ מקשה וישרפו שתיהן כאחת. א"ל תמן טהורה היא ד"ת תרומה בעינה היא אתה הוא שגזרת לשורפה כו' משא"כ אם לא יקיז לו דם בודאי ימות וא"כ הוי כמו דאזיל לאיבוד מיד:

וע"ז פריך ולא נפסלה בהיסח הדעת לא כן אמר ר' יוחנן היסח הדעת דבר תורה (פי' ולמה לי טעמא בתלויה משום דאזיל לאיבוד הא כיון שהיא תלוי' שוב אינה משמר' וא"כ נפסלה בהיסח הדעת ואמר ר"י היסח הדעת ד"ת [פי' והוא כמו דאמרינן בפסחים (דף ל"ד) דאיתמר היסח הדעת ר' יוחנן אמר פסול טומאה הוי ורשב"ל אמר פסול הגוף הוי ר' יוחנן אמר פסול טומאה הוי שאם יבוא אלי' ויטהרנה שומעין לו ורשב"ל אמר פסול הגוף הוי שאם יבוא אלי' ויטהרנה אין שומעין לו] אבל הירושלמי ס"ל דר' יוחנן אמר היסח הדעת דבר תורה. וא"כ אמאי אסור לשרוף את התלויה כיון דמ"מ מסיח דעת מלשמור אותה. וע"כ אמר לא כן א"ר יוחנן היסח הדעת ד"ת. (פי' דאי אמרינן דלא הוי רק אלא פסול טומאה וא"כ הוי תלוי' כמו תחילה אבל לר' יוחנן שסובר דהיסח הדעת ד"ת וא"כ הוי פסול הגוף, וא"כ מותר לשרוף את התלויה [ועיין בשקלים (פ"ז ה' ג') אמר ר' אלעזר א"ר אושעי' היסח הדעת טעון צורה כו'. וזהו כמ"ד דהיסח הדעת הוי פסול טומאה וע"ז א"ל שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות וע"כ לא נפסלה בהיסח הדעת וע"ז אומר הגע עצמך שהיא נתונה ע"ג גחלים ואז אין צריך לשומרה שלא תגע בטהרות אחרות. וע"ז א"ל לכשיתנה אבל קודם שנתנה אינה פסולה משום היסח הדעת ועל כן פליגי בה תנאי אם מותר לשורפה משום דאזיל לאיבוד: